בקצה יצהר יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח, ובכן – זה משבש את החרוז, אבל לא שוקולד. אלא ניחוחות קמח טרי העולים מטחנת הקמח של עקיבא הכהן, שממוקמת בגבעת שלהבת י־ה בנקודה המערבית ביותר של יצהר, עמוק בתוך הירוק האביבי של הרי השומרון.
הכהן, רק בן 33, נשוי לאיילת השחר ואב לשבעה. בית המשפחה הצבוע אפור, ניצב ממש בסמוך לטחנה, שהחלה כמיזם אידיאולוגי קטן של בני הזוג והפכה בתוך שנים ספורות למפעל מרשים. "ברוך ה' יש לנו היום 15 עובדים. אנחנו מוציאים כ־200־150 טון קמח בחודש, רובו הגדול בשקיות של קילו לצרכן. המותג הביתי הוא 'קמח עץ השדה', וטוחנים גם עבור מותגים נוספים. חלק מהקמח הולך לתעשייה בשקים של 25 קילו", בעוד הכהן מספר על השקים הגדולים, בנו הבכור מסייע להעמיס אותם על משאית, ועד מהרה אביו מאיץ בו לחזור לשיעורי הבית בחשבון. "פעם זה היה הרבה יותר משפחתי. ככל שזה נעשה יותר תעשייתי, אז פחות. אבל הילדים באים הרבה לעזור. אחרי הלימודים, בימי שישי. בעיקר שני הבנים הגדולים. הם יודעים לעשות פה הכול", הוא אומר.
"כל מה שיוצא מפה הוא ללא צורך בניפוי. אנחנו בודקים את הקמח באופן מאוד קפדני. קמח טחינת ריחיים, נהדר לחלות שבת, ללחם, לעוגות", מעיד הטוחן על מרכולתו. "זה אסלי. אין משחקים. חיטה מלאה זה חיטה מלאה. אורגני זה אורגני".
בתחילת הדרך, הכהנים גם גידלו את החיטה בעצמם, בשדות שנפרשו פה במורד ההר. "כל העסק התחיל מתוך רצון לתפוס את השטחים האלו, כדי שלא ייצאו מידיים של יהודים. לפני קצת יותר מעשר שנים קנינו טרקטור והתחלנו לחרוש". בשנה הראשונה אלו היו גידולי שדה – "מזון לבהמות, תלתן. כדי לטייב את השדה, בלי השקיה מסודרת. בשנה שאחרי כבר זרענו חיטה. השקענו בזה הרבה, חרשנו, זרענו ביד, השקינו, ובסוף השנה הבאתי קומביין. הוא גמר לקצור, מיינו את הכול, היו לנו בערך 700 קילו חיטה. הייתי שמח. 700 קילו, איזה יופי. הרמתי טלפון למישהו שליווה אותי, שאלתי כמה אוכל לקבל על זה, לא בניתי תוכנית עסקית לפני כן. זרמתי. אמר לי שבערך אלף. אלף שקלים על כל מה שעבדנו? אמרתי לו שכח מזה".
במקום למכור לאחרים, הכהן לקח מדי שבוע כמה קילו של גרעיני חיטה לחבר שהייתה ברשותו טחנה קטנה, שילם שקלים ספורים, וקיבל קמח טרי, פרי עמלו, לכבוד שבת. "זה היה נחמד, אבל היינו זוג צעיר. 700 קילו זה המון. אז חילקנו לשכנים ולהורים ולחברים ולקרובים, וכולם נהנו. התלהבו מזה שמדובר בחיטה שצמחה פה, וגם אמרו שזה פשוט טעים".
אבל אז, ב־2011, הוא הורחק בצו מנהלי מיצהר למשך כשנה. לא בפעם הראשונה. "במסגרת הנדודים שלי בתחום ההרחקות הפוליטיות, הגענו גם לצפון. שם גרנו במושב, חכרתי שדה והבנתי מה זה לגדל חיטה באמת. התוצרת הייתה בערך פי 10 ממה שיוצא פה. כאן בשומרון, כמו שכתוב בנביאים, זה אזור שמתאים לגידול גפנים וזיתים, לא חיטה".
לכן, לאחר ששב הביתה, החליט שהוא רוצה לעסוק בעיקר בטחינת קמח. "היום 20־15 אחוז ממה שאנחנו טוחנים זו חיטה שלנו, השאר של מגדלים אחרים. אני קונה מחקלאי באזור קריית־מלאכי, מביא משאית אליו לשדה, הוא שופך לי מהקומביין לתוך המשאית. את החיטה האורגנית אני רוכש מקיבוצים בבקעה ובדרום. הכוסמין לצערנו לא גדל בארץ בצורה מיטבית, אז אנחנו משתמשים בכוסמין מיובא".
ממונסי לנוער כהנא
מטבע הדברים תפעול העסק הפך רציני יותר, הכהן מינה מנהל שיווק ומנהל ייצור ומאז העסק גדל בעקביות משנה לשנה. בתוך כך, כשהמפעל שלך ממוקם אידיאולוגית על גבעה מרוחקת, לא הכול פשוט. "היה קשה למשל להשיג רישיון יצרן של משרד הבריאות, כי סטטוס הקרקע מסובך. אמנם אנחנו בתוך הקו הכחול של היישוב, אבל אין תב"ע מאושרת, כי התב"עות לא מקודמות בידי המנהל האזרחי, ושר הביטחון לא חותם, וכל הנוהל המוכר ביו"ש. באיזשהו שלב הצלחנו להגיע להסדר מול המועצה האזורית ומשרד הבריאות, ואז היה צריך לעבר מחסום נוסף – שהם יסכימו לבא הנה. רק לפני כשנה נציגי משרד הבריאות הגיעו. הם נתנו את הדרישות שלהם לתוכנית היצור, הכנו תוכנית, הם אישרו. בחודש הקרוב הם אמורים להגיע שוב ולאשר אותנו כיצרנים רשמיים במדינת ישראל. כל דבר כזה, הוא תהליך הרבה יותר מסובך וארוך וקשה, מאשר אם הייתי יושב באזור תעשייה בירושלים או במקום דומה. אבל אני מחויב לפי חוק בקבלת רישיון, ואני משתדל ללכת לפי הספר בכל דבר".
הכהן לא מפספס את החיוך. כבוגר מסלול נוער גבעות למהדרין, כמי שהורחק כבר 4 או 5 פעמים באופן מנהלי ("לא זוכר בדיוק כמה") וגם ריצה מאסר על העברת מידע בנוגע לפינויים צפויים, ההצהרות שלו על חשיבות השמירה על החוק נשמעות קצת דיסוננסיות. "אנחנו מתייחסים לעצמנו מאוד מאוד ברצינות", הוא מבהיר. "אין פה תשלומים ללא חשבונית. אין אצלי שחור. אני אמנם יצהרניק, אבל גם אמריקני. רק הבוקר למשל, ראיתי עובד שמנסה לפתוח איזה בורג, לא מצא מברג, לקח מספריים ופתח. אמרתי לו 'לא. לא עובדים ככה. המספריים האלו מיועדות למשהו אחר'. הסדר מאוד חשוב לי. מרגע שיסתיים כאן השיפוץ שאת רואה עכשיו, לא תהיה כניסה למתחם בלי חליפה ייעודית, בלי שטיפת ידיים". ואם נשמע אחרת, הוא מבקש להוסיף – "אני לא צועק על העובדים שלי. ואם יצא שצעקתי, אני מתנצל. כי זה שאני עכשיו הבוס פה והם העובדים, יכול להתהפך מחר, וגם קרה במקרה. הקב"ה החליט שעכשיו אני אהיה המנהל. זו זכות שניתנה לי, כדי שאוכל לתת פרנסה ליהודים מהאזור".
הוא נולד בארה"ב להורים בעלי תשובה. "גדלתי במונסי ניו־יורק. כשהייתי בן 9 עלינו ארצה, בהתחלה לירושלים ואז לתקוע. למדתי בישיבה התיכונית מקור חיים בגוש עציון. כשהייתי בכיתה י"א פרצה האינתיפאדה של שנת 2000. כבן להורים מאוד אידיאליסטים, המציאות הזו שדם יהודי נשפך כך צרמה לי, והיה לי קשה להישאר בישיבה. עזבתי לטובת פעילות פוליטית, בהתחלה היא הייתה בירושלים במסגרת נוער כהנא, ואחרי כמה חודשים, לאחר שהרב בנימין כהנא ואשתו טליה נרצחו, עברתי ליישוב תפוח. לאחר מכן הצטרפתי להקמת גבעת תקומה ביצהר. במשך כשנתיים הייתי במה שנקרא 'נוער הגבעות'. גרנו בתקומה באוהל ואז במכולה. הייתי שותף גם להקמה של גבעה ליד בסיס בה"ד 3, היה שם מבנה שגרנו בו".
צבא?
"לא היה מה לדבר מבחינתם. בלי שביקשתי בכלל קיבלתי פטור. אני לא מצטער, כי אני חושב שבזמן הזה עשיתי דברים טובים. לא הלכתי לנפוש אז, וגם לא אחרי זה. מבחינתי העיקר שאדם תורם מעצמו לעם ולארץ. בגיל 18, הייתי שותף להקמת גבעה חדשה נוספת שהוקמה מתחת למעלה־לבונה. נעצרתי בידי המשטרה, וכשהשתחררתי הכירו לי את אשתי והתחתנו. גרנו כמה חודשים ביצהר, ואז הצטרפנו להקמה של מצפה־יצהר. היינו המשפחה הראשונה במקום. חווינו שם פינוי, ואז החלטנו להקים את הגבעה הזו. גם פה היינו משפחה ראשונה, בהמשך הצטרפו עוד עשר. מאז שעברנו לכאן לגבעה, הופעלו נגדנו הרחקות. כך נדדנו בארץ, בין אם זה לצפון, לירושלים, לאריאל".
מה קרה עם השדות בזמן שהייתם מורחקים?
"היו תקופות שחברים טיפלו, הכרם שנטענו היה מוזנח. במשך כל השנים סבלנו גם מהצתות של ערבים. לפני שש שנים הייתה 'פרשת המרגלים' מה שנקרא". במסגרת הפרשה, נעצרו חמישה אנשים וביניהם הכהן, והואשמו כי העבירו מידע על פעילות כוחות צבאיים בדרכם לפינוי מאחזים. בתחילה הודיעה אז הפרקליטות על כוונתה להאשים את החמישה בעבירה חמורה של ריגול, בהמשך היא חזרה בה מסעיף הריגול, והאשימה את החמישה בסעיף "איסוף מידע בעל ערך צבאי".
"הייתה תקופה מאוד קשה של מעצר בית בלי אפשרות של שימוש בטלפון או במחשב. ניתוק גמור, ואחרי זה תקופת מאסר לא ארוכה של כשלושה חודשים. העסק פה כבר היה בשלבים מתפתחים, החבר'ה היו צריכים להחזיק אותו בלעדיי. אחרי המאסר, החלטתי להתמקד בטחנת הקמח, ואת הפעילות הציבורית שלי אני מקיים דרך תנועת 'דרך חיים' שייסד הרב יצחק גינזבורג. זו יוזמה להתאמה של המדינה לכזו שתתקיים על פי התורה".
מפחד להירדם
הכהן היה תחת עיניהם של אנשי המחלקה היהודית בשב"כ בעיקר סביב חשד לפעילות "תג מחיר" ו"ערבות הדדית", מדיניות שהייתה נהוגה בעבר והוא היה ממנסחיה, לפיה פינוי ביישוב אחד מבעיר הפגנות בכל הגזרה.
מה אתה חושב על נוער הגבעות של היום?
"אני מאוד קשור אליהם. אנחנו בין המשפחות ביצהר שמארחות אותם ותומכות בהם".
ולא חושש שזה יביא להרחקה נוספת, כמו שקרה למשל לאלקנה פיקאר? יש לך פה עסק לנהל.
"יש למערכת את השיקולים שלה, אני חושב שהם יודעים שאני השפעה טובה על הנוער. יכולים לנחות אצלנו לפני שבת גם עשרה חבר'ה בלי שידענו. יש לנו דירה מעל הבית שהם לנים בה. יש כללים – הם צריכים לשמור על ניקיון, על השקט, אבל אני לא יודע מי מגיע בלילה, מי הולך. יחד עם זה אני מאוד דוחף אותם לאפיקים יותר ממוסדים וחיוביים, אפילו בחשיבה – לא רק בואו נוציא עצבים, אלא לדעת לאן אנחנו הולכים. אני יודע שמדי פעם זה נראה שאין יותר נוער גבעות, אבל זה לא יעזור. זו תופעה שאם נרצה או לא נרצה תמשיך, ואני שמח על כך".
אתם הקמתם גבעות שחלקן לפחות נשארו, מקומות יישוב קיימים. היום זה כבר לא קורה.
"היום לרוב נוער הגבעות אין אפילו גבעות להיות בהן. המדינה החליטה לפרק בכל דרך אפשרית מקומות כמו גבעת הבלאדים, 'משכנות הרועים', ליד כוכב השחר. החבר'ה מורחקים, וחלקם להרבה זמן. אבל ברוחן הגבעות קיימות. נוער הגבעות זה עניין חברתי יותר. המכנה המשותף שלהם הוא שהם לא מוכנים להשלים עם המצב. יש תקופות שזה בא לידי ביטוי במעשים של תג מחיר ואז המדינה מפרקת להם את הצורה, אבל הם ימשיכו להיות".
ואם יש חלילה פיגוע, אתה עדיין יורד לצומת להפגין?
"כן. זה דבר שלא אוותר עליו. קודם כול בשביל עצמי. לא להירדם. מבחינתי הטעות הכי גדולה של תושבי יו"ש בעניין הביטחוני הוא שבאינתיפאדה הראשונה החלו למגן את המכוניות. התרדמת הזו בסוף תהרוג אותנו. כמה שעות אחרי הרצח של הרב רזיאל שבח מחוות גלעד, הקמתי אוהל במקום הרצח שעמד שם כל השבעה. בזכות זה הכביש שם היה סגור לערבים במשך שבועיים־שלושה. אבל קודם כול זה היה חשוב כלפי עצמנו. להראות שלא יכול להיות שדבר כזה קורה, ואנחנו משלימים איתו. שאנשים לא רק יישבו על הספה ויגידו 'וואי איזה באסה'.
"היום אני יותר מבוגר ונמצא בקשר עם גורמי הצבא פה באזור, קציני הגמ"ר, המח"ט. הם יודעים שפה הם לא יכולים להרשות לסיטואציה להתלקח. אם בתקוע, שם גרים ההורים שלי, ערבים זורקים אבנים על מכוניות של יהודים והצבא מכיל את זה, הם יודעים שאם פה יהיו זריקות אבנים, העסק יבער.
"ראש החטיבה היהודית בשב"כ ביקש לשבת איתי פעם. ישבנו במלון בירושלים, זה לא היה סודי. אמרתי לכולם שאני נפגש איתו. הוא זיהה אותי כנראה כדמות משמעותית ורצה להגיד לי דברים. דיברנו בין היתר על איך פעם, לפני שבע שנים כשהייתי בהרחקה והבית היה באמצע בנייה, הערבים עלו מהכפר למטה וגנבו מערבל בטון. זה דבר שלא נשמע ביצהר. הייתה התלקחות גדולה מאוד בקרב התושבים. לא הייתי כאן, אבל תוך כמה דקות קיבלתי טלפון מהרבש"צ של היישוב, הוא סיפר שהצבא התקשר אליו ושהערבים באו לצומת להחזיר את המערבל. זה לא עזר להם הרבה, כי במחצבה שממנה עלו, נשרף באותו לילה באגר שלהם. בכל מקרה, ראש החטיבה היהודית אמר לי, 'תדע שאני יכול להחזיר כמעט כל גנבה'. זה לא יאמן שהוא מודה בזה שהוא יכול באופן עקרוני, ורק ביצהר גם מבַצע, כי שווה לו, כדי שלא יהיה בלאגן".
הבנים שלך ילכו לצבא?
"תלוי בהם. אין לי התנגדות. אם אעודד אותם? לשני הבנים הגדולים שלי אני לא חושב שזה יתאים. כרגע המסלול שלהם זה גבעות, ואני דוחף אותם להישאר בישיבה. מה שמפריע לי בעצם השאלה, הוא שאם תיקחי מישהו ממוצע בציבור הדתי לאומי, ותשאלי אותו את מי הוא מעדיף – חרדי משתמט או דרוזי שעשה צבא, קצין, אז או שלא ידעו להכריע או שיגידו דרוזי. הערך של הצבא נהיה עליון. בעיניי זה מסוכן. צבא זה דבר חשוב, אבל אני לא מוצא הרבה דברים טובים שהוא עושה".
הוא לא מאפשר בעיניך את הקיום כאן?
"בטווח הקצר אולי, בטווח הארוך לא. השאלה היא איך תופסים את המדינה. מה שהולך ומתהווה הוא שאין הפרדה בין יהודים לגויים. רוסי גוי שעשה צבא, נטמע. אם אנחנו רוצים לשמור על עצמנו כעם לבדד ישכון, צריך להיזהר מזה. אני הרבה יותר מזדהה עם חרדי, מאשר עם דרוזי שעשה צבא. אומר לו תודה רבה על הזמן שנתת, אבל הוא לא מהעם שלי. תראי, שני הסַפַּקים שפגשת כאן עכשיו, יש להם עובד ערבי, והם יודעים שהוא לא יבוא לפה. לא כי אני שונא אותו, אלא כי אני אוהב אותם יותר".
וזה לא מפריע להם לעבוד איתך?
"תלוי איך מסתכלים על זה. אני מעדיף לספק פרנסה לאחים שלי. לערבי יש מאות מיליוני אחים אחרים".
מנוע במקום חמור
רעש המכונות שמלווה את הריאיון, מזכיר שבעצם התכנסנו לדבר כאן על קמח. נושא רגוע הרבה יותר. גם העונה עכשיו, היא מהרגועות בשנה עבור טחנת הקמח. כולם ממהרים להשתמש בעודפי הקמח שנשארו בבית לקראת פסח, ולא ממהרים לרכוש חדש.
הכהן מתאר כי הוא מתכוון להתרחב לשוק הקמח עבור אפיית מצות שמורות. "השוק של קמח ללא צורך בניפוי התפתח מאוד בשלוש השנים האחרונות. כל טחנות הקמח נכנסו לזה כי ראו שזה נוגס להם בשוק של הקמחים הרגילים בשקיות הנייר. מצד אחד זה מוריד מחירים ואת אפשרויות הרווח שלי, ומצד שני, הדרישה גדלה באופן משמעותי". הקמח שמיוצר כאן נארז בשקיות ניילון אטומות. חלקו נשמר בחדר קירור גדול, וגם הצרכנים מתבקשים לשמור אותו במקרר. בשקיות שאינן מקוררות מוכנס חנקן שמשמר את הרחקת המזיקים.
"זו הטחנה הכי גדולה בארץ בטחינת ריחיים. היתרון של טחינת ריחיים הוא שאיך שהגרעין נכנס, כך הוא יוצא. בשיטות עבודה אחרות טוחנים את הקמח, מנפים, ושוב טוחנים ומנפים, בדרך כלל שבעה ניפויים. זה מפרק לגורמים את כל הקמח ומרכיב אותו מחדש. בריחיים כל הסיבים התזונתיים נשארים הכי טבעי שאפשר, והקמח יוצא מאוד איכותי. מצד שני, לטחון בריחיים אורך הרבה יותר זמן, זה הרבה יותר יקר ולכן המחיר לצרכן הוא גבוה יותר".
את הריחיים עצמן אי אפשר לראות, כי הן סגורות בתוך מיכל ברזל. "זו אבן אחת יציבה ומתחתיה אבן שמסתובבת, דומה מאוד למה שרואים בעתיקות פה באיזור. אבל במקום חמור שמסובב את האבן, יש מנוע.
"אין היום מישהו בשוק של הקמח בארץ שלא מכיר אותי, ואני משתדל לשמור על קשר טוב עם כל מי שעובד איתי, וגם עם המתחרים. יש מתחרים שעזרתי להם המון. אני חושב שזה אחד הדברים הבסיסיים והמשמעותיים ביהדות, קנאת סופרים תרבה חוכמה. ככל שיש תחרות זה מפרה, ופרנסה לא באה מאיתנו. אם אמנע פרנסה ממישהו אחר, זה לא יעזור לי".
מה השאיפה מבחינת כמויות הייצור?
"אני בתהליך של קבלת קרקע מסובסדת מהמדינה באזור התעשייה שילה. אם זה אכן יקרה, אני מעריך שתוך משהו כמו חמש עד שבע שנים נעבור לשם".
וזה עומד בסטנדרטים האידיאולוגיים שלך?
"כן", הוא מחייך. "החיסרון בנקודה הספציפית כאן הוא שזה לא אזור תעשייה. אין את החשמל הדרוש, הדרכים לא מספיק נגישות, אין את כל מה שצריך לייצור מיטבי. כל עוד אני מצליח להישאר מי שאני, עם יחס לעובדים ולספקים שהוא נעים ומשפחתי, אין לי בעיה לגדול. אם אני ארגיש שזה יוצא משליטה, שזה הופך להיות קונצרן, אין לי עניין. אנחנו חברה קטנה עם הרבה יחס אישי, שגם שואפת להיות בסטנדרט המקצועי הכי גבוה שאפשר. העבודה העברית שלנו תישאר גם שם. כל העובדים פה יהודים ותמיד יהיו יהודים, בעזרת ה'".
