"…ואני גם לא מתלוננת. בחיים לא. אפילו שאני לבד — לבד — מנהלת את כל העניינים של הבית כי גיורא, תסלחי לי, חמישים שנה ביחד, אבל אפילו כוס מים לא יודע למזוג לעצמו בלי לטפטף כשהוא לוקח מהמכשיר הזה שלא שווה כלום, כל הזמן צריך לנקות את האבנית. ומי את חושבת מחליף כל שבועיים את הפילטר? עזבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נשברים שיאי התחלואה: קצב ההתחסנות לא מספק
– משרד האוצר: התחזית הכלכלית לשנת 2021 אופטימית
– "חיסון למוטציית ההתפצלות": נפתחו הפריימריז בבית היהודי
"…אז הוא מביא לי ענבים וסכין ואני אומרת לו: אבל למה בלי צלחת?! והוא, זה בכלל לא בתודעה שלו. אני אסביר לך משהו על גברים: גבר זה כמו חוברת של ’רק תשחצים׳ במכולת של דוד. או ’רק תשבצים׳, לצורך העניין, בדגש על ’רק׳. אישה זה מגוון יותר. זה החוברת העבה, אם את מכירה, שיש בה גם תשבצים וגם תשחצים וגם סודוקו — סודוקו למתחילים, סודוקו לבינונים, סודוקו למתקדמים וגם פתרונות בסוף בעמוד של הפתרונות בסוף, הבנת? מגוון. גם וגם. הכל מהכל".
(מתוך הספר: "אבל למה בלי צלחת?!" מאת: חגית אהרוני, צמרת הוצאה לאור, 2020)
חגית אהרוני בת ה-45, מנתחת התנהגות במקצועה, מצאה את עצמה כותבת ספר שלם מתוך ראשה של יהודית, אישה בת 73. בספר יושבת יהודית מול דמות נשית הצעירה ממנה ומשמשת מטפלת נפשית לאחר שיהודית נקלעה למשבר בחייה. יהודית שופכת את הלב בגוף ראשון באזניה של אותה אישה, שאין בספר פרטים נוספים עליה, פרט לעובדה שיהודית חושבת שהקליניקה של אותה אישה לא מספיק נקיה, ונותנת לה עצות ניקיון. אותה מטפלת גם לא מגיבה לדברים שמספרת לה יהודית, כך שבספר נשמר מונולוג אישי חשוף לחלוטין של אישה בגיל השלישי. מונולוג שמתחיל בזרם תודעה של פטפוט כמו קלישאתי על חיי היומיום, ומפגישה לפגישה חושפת יהודית בהדרגה סיפור חיים לא פשוט בכלל.
למרות שכתבה את הספר אישה צעירה בהרבה, התחושה שעולה היא כאילו אהרוני יושבת בתוך ראשה של אישה כזו, ומדווחת משם. "אני כמעט מפחדת לחשוב שאני מבוגרת לגילי", אומרת אהרוני. "אולי זה האופי הפולני או הרומני שטבוע בי. אני לא יודעת איך הגעתי לכתוב עליה, אבל כשיהודית מדברת אני רואה בה ילדה צעירה ממש שמותר לה להגיד הכול, שאין לה פילטרים. היא חסרת טקט לחלוטין ואני מתה על זה. היא קשקשנית וזרם התודעה שלה יכול להתיש את הקורא במבט ראשון".
יהודית, קווים לדמותה: התגוררה שנים בנהריה, ניצולת שואה שהגיעה לארץ בגיל תשע והכירה את בעלה גיורא כשעבדה כשוליה לתופרת. היא מושבניקית, תושבת לימן שבצפון. היא אמא לילדים, סבתא לנכדים, לא מסתדרת עם כלתה וחולמת באיזשהו מקום שילדיה יחזרו לגור עמה וימלאו את הקן המתרוקן שהשאירו אחריהם.
אהרוני: "יהודית מאוד התאקלמה בארץ ועדיין יש בה משהו מעט גלותי. היא מדברת וחושבת ביידיש, לדעתי, כי כך הרגשתי כשדיברתי אותה. במהלך הספר היא עוברת שינוי. היא כמובן לא תודה בזה בקול רם, כי המטפלת שלה עוד עלולה לחשוב שהטיפול מצליח. זה לא ספר לפסיכולוגים או לחובבי ז'אנר הפסיכולוגי ואני לא פסיכולוגית. תחת זאת, מדובר בספר שמאפשר לשמוע קול של אישה בגיל שכזה להזדהות עמה או להגיד: 'אני חוויתי דבר שכזה', או: 'זו אמא שלי'".
יש יהודית כזו במציאות? ביססת אותה על דמות קיימת?
"אין יהודית אחת, היא קיימת בהרבה נשים שפגשתי, וגם יש יהודית בתוכי. אני מוצאת יהודית באמא שלי, בסבתא שלי ז"ל, באימהות של חברות שלי, בנשים מזדמנות וזרות שאני פוגשת והן מנהלות שיחה כמו שהדמות של פורסט גאמפ בסרט שמספרת את סיפור חייה לזרים גמורים".
ואכן, בימים אלו של קורונה, יהודית ובנות גילה נמצאות בסוג של בידוד וריחוק חברתי שנכפה עליהן בשל היותן בקבוצת הסיכון לחלות בקורונה. הספר נכתב בחודשי הקורונה במהלכם גם איבדה אהרוני את אביה בן ה- 79 שנפטר מלוקמיה לאחר חודשים בהם שכב מבודד מהמשפחה כדי לא לסכן אותו.
למרות הכתיבה בימי מגפה, הקורונה אינה נזכרת בספר, כי היה לאהרוני חשוב לא לשייכו לתקופה כזו או אחרת, הרי בדידות של קשישים תמיד היתה קיימת. לאחר שבעלה של יהודית נפטר ממחלה קשה, היא חשה בדידות מצמיתה, אך היא לפחות חופשיה לפגוש אנשים, להשליט סדר בביתה ולנסות לבנות לעצמה חיים חדשים. לו הייתה גם צריכה להתמודד עם הקורונה, סביר להניח שהייתה שוקעת בדכדוך שהיה מאט את התהליך הטיפולי שהיא עוברת.
אהרוני: "כל הספר נכתב בתקופת הקורונה. תקופה שהעלתה אצלי את הרגישות לכתוב בעדינות על הגיל הזה. הלב שלי יוצא כל יום לאמא שלי שמחודש מרץ יושבת בבית, לא יוצאת, לא רואה את הרחוב ואת החנויות ולא פוגשת אנשים".
אהרוני מתגוררת ברעננה בסמוך לבית אבות. "כשאני עוברת שם, אני רואה איך בני המשפחה יושבים משני הצדדים של שער הכניסה. מגיעה אחות, מושיבה על כיסא גלגלים את אותו אדם ובצד שני על המדרכה עומדים הבן או הבת. כל עוברי האורח רואים את המפגש הזה ואין פרטיות. מי שעצוב נהיה עצוב יותר ומי שקשה לו, קשה לו יותר. בשיא הבדידות אומרת גם יהודית בספר שהיא היתה מעדיפה שגיורא יהיה בחיים והיא תוכל לריב איתו, העיקר לא לדבר אל הקירות".
מטרת הספר היא לא רק לספר על הבדידות של בני הגיל השלישי אלא גם לפתח אליהם ואל מה שיש להם להגיד הקשבה חברתית, גם אם לעתים דיבורם טרחני ומייגע עבור המאזין. לא לתת לפער הגילים להשפיע, וגם לא לפספס את ההורים והמכרים שלנו, רק בגלל שהגיל גורם להם לעשות דברים יותר לאט.
אהרוני: "כשאנחנו פוגשים 'יודיות' כאלה, חשוב שלא נשפוט אותן, כי מתחת יש מישהי ששווה להקשיב לסיפור החיים שלה. אין בספר מסר גרנדיוזי, הוא לא מביא מתח ואקשן, אלא מביא סיפור חיים קטן של אישה ששווה להקשיב לה אם לא מנפנפים אותה רק כי ממבט ראשון היא מצטיירת כפטפטנית. "אם יש יהודית שמזהה את עצמה היא יכולה לחייך ולהרגיש שיש מישהו שמבין אותה. האחרים יכולים להגיד שהגיע הזמן להרים טלפון לאמא או להקשיב באמת בפעם הבאה כשמישהי כזו תופסת אותם".
הספר נמכר דיגיטלית עם כריכה שעוצבה בעיצוב קליל שסייעו לבחור בני כיתתו של בנה, אך גם כספר מודפס שבו הכריכה מעט שונה והאותיות מונגשות ומאירות עיניים עבור קוראים ותיקים. ספריה הקודמים של אהרוני, כאם לילד מיוחד וכמי שמלווה הורים בהקשרים של קשיי התנהגות עם ילדים, עסקו בחוויית ההורות לילדים עם צרכים מיוחדים. אולם אין זו הפעם הראשונה שאהרוני כותבת על הבדידות המצמיתה הגיל השלישי. היא אף הקדישה לכך שירים, שהבולט בהם נקרא: "אומר זאת כך יונית" ובו היא כותבת, בין השאר:
"בדיעבד, היו סימנים, / אבל את יודעת, אנשים עסוקים
ובדיוק גם נכנסו לו לקוחות חדשים, / ואז התחילה תקופת החגים,
והקטנים משגעים / והגדולים ישנים
והישנים מתקשרים שיבואו יותר, / רק כי אין להם עיסוק אחר,
כאילו שלמישהו יש זמן לעזוב הכל וללכת לבקר
…והימים עוברים, / ומיום ליום החיים של ההיא הופכים קטנים יותר ויותר".
אהרוני: "כתבתי בשיר הזה על זוג צעיר במרוץ החיים שלא מספיק להתייחס לאמא של אחד מהם וכך הם מפספסים את הקושי שלה. המסר הוא: תבקר היום, אתה לא יודע מה יהיה מחר. אני חושבת שילדים צריכים להיות בקשר עם ההורים שלהם והחברה צריכה לתת תעסוקה ויחס יותר טוב יותר לבני הגיל השלישי. בתקופה זו של הקורונה למשל, אני מקפידה לקנות בחנויות קטנות בבעלות אנשים מבוגרים. כאלה שמחזיקים חנות של קליינט אחד שנכנס בשביל המשמעות. מזה נולד הספר. הסגר אמנם מגן עליהם, אבל מה שלא תהרוג הקורונה, תהרוג הבדידות. האנשים המבוגרים רוצים שיקשיבו להם, ולעתים צריך סבלנות כדי להסביר להם שוב ושוב כמו לילד. כרגע אנחנו לא יכולים להבין את זה, אבל גם אנחנו נהיה שם יום אחד".
