"דיברתי עם החיילים הסורים ולא יכולתי אלא לרחם עליהם", נזכר ד"ר יונתן ספייר, מרצה במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, שביקר בסוריה בחשאי כמה פעמים במהלך מלחמת האזרחים הסורית. "הם נראו לי מסכנים כל כך בעמדות, מורעבים ומוכי מחלות. עגבניות רקובות וכמה תפוחי אדמה – זה מה שהיה להם לאכול". ספייר לא מתאר מוצבים עלובים בשיא הקרבות, כשהמשטר הסורי נדמה כעומד לקרוס בכל רגע; הוא מספר על 2019. אז כבר היה ברור ניצחונו של נשיא סוריה בשאר אל־אסד, אבל ארצו הייתה קרועה לגזרים, תושביה עקורים, כלכלתה מנותצת.
איראן הקימה לעצמה בסיסים סביב דמשק, חיזבאללה פעל באופן חופשי במרחב הסורי הסמוך לגבול לבנון, וכוחות רוסיים ישבו ישיבת קבע בנמל טרטוס ובבסיסים בצפון סוריה ובמערבה. מדינות המערב פעלו גם הן ברחבי סוריה מעת לעת. בצפון המדינה תקפה טורקיה את הכורדים ללא רחמים, והסבה להם אבדות רבות. "הכורדים בלעו את כבודם והעבירו לאסד קריאת מצוקה", מספר ספייר. "הוא שלח תגבורת – חיילים מסכנים ללא סיוע לוגיסטי, ללא אוכל וללא תרופות. הלוחמים הכורדים ששלטו באזור העבירו להם מזון כדי שישרדו, וארגון סיוע אמריקני טיפל בהם וסיפק להם ציוד רפואי ועזרה ראשונה. העיקר שיעמדו בעמדות כמו דחלילים, ויגלו נוכחות".
העדות הזאת מלמדת רבות על מהות ניצחונו של אסד במלחמה שהחלה השבוע לפני עשור: ניצחון פירוס, שגבה מחיר כבד עד כדי כך שבסיומו לא נותרה כמעט סוריה. "הדיקטטור ניצח במלחמה והביס את המורדים", אומר ספייר, "אבל נשאר עם צבא מסכן, לא מתפקד, שהאתגר שלו הוא למצוא אוכל כדי לשרוד".
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות כדי לקדם מדיניות קרקעות ציונית בגליל ובנגב?
– האם קשרי רוסיה-ארה"ב עומדים להסתיים?
– ריבלין למשלחת החילוץ: "ערבות הדדית היא צו השעה ואתם ההוכחה לכך"
תקוות גדולות
המרד בסוריה החל עם הכאוס הכללי שהתרגש על המזרח התיכון, מתוניסיה ועד תימן, בשנת 2011. מועמר קדאפי, חוסני מובארק, זין עבדין בן עלי, עבדאללה סלאח – כולם רודנים ששלטו עשרות שנים בארצותיהם, וכולם נפלו כאבני דומינו בזה אחר זה בשלל מהפכות "האביב הערבי". רבים חשבו שבשאר אל־אסד, המנהיג הצעיר יחסית, חסר הכריזמה, יהיה גם הוא במהרה להיסטוריה. את כולם קברו מאז, מי בארצו ומי בגלות; אסד נשאר על כיסאו. בארמון הנשיאות הצופה לדמשק הוא מחלים בימים אלה מקורונה עם רעייתו אסמא.
"בשאר אסד מעולם לא רצה לשלוט בסוריה", מספר אילן מזרחי, לשעבר המשנה לראש המוסד וראש המועצה לביטחון לאומי. "הוא היה האח השלישי במשפחה, אחרי האחות הבכורה בושרא והאח המועדף באסל. אחיו הקניטו אותו וצחקו עליו, וכאשר גדל הוא ברח ללמוד רפואת עיניים בבריטניה, רחוק ככל האפשר מסוריה ומשלטון אביו חאפז.
"באסל אסד הוא זה שנועד לרשת את השלטון. אישיותו המוחצנת הגדירה אותו כמנהיג מלידה, אבל גם כחובב סיכונים ואדרנלין, וסופו שמת בתאונת דרכים במהלך נסיעה פרועה במכונית המרצדס שלו, ב־1994. חאפז היה שמח לתת את המושכות לבתו הבכורה בושרא, שכולם העריכו את תבונתה, אבל מנהיגה־אישה לא תעלה על הדעת במזרח התיכון. בגלל מצבו הרפואי המעורער, חאפז נאלץ להזעיק מלונדון את בנו בשאר שיתפוס את התפקיד. וכך אסד הבן – בחור גבוה וגמלוני, שהתחבר לתרבות המערב – נקלע לארמון הנשיאות בעל כורחו. הוא חשב בהתחלה שיביא לסוריה שינוי, קדמה וליברליות – אבל הלך בדרכי אביו, והפך לרוצח המונים".
אסד האב מת בשנת 2000, שלושים שנה אחרי שתפס את השלטון במדינה. בשאר כבר היה אז יורשו הבלתי מעורער. הנשיא הצעיר בעל הסגנון המערבי החל להנהיג רפורמות שמטרתן לפתח את סוריה, אך מהר מאוד התברר שהכיוון עומד להשתנות. מה שעשה בשאר, שיבש את המארג העדין שטווה אביו במטרה לייצב את המדינה.
פרופ' דיוויד לש: "אסד תמיד היה מקשיב לשאלותיי ומשיב לי ברוגע, אפילו בנימה מתנצלת, והאישיות שלו לא יצרה את הרושם שהוא דיקטטור. אבל עם השנים הוא צבר כוח, ונוצרה אצלו התחושה שרווחת המדינה קשורה ברווחתו האישית, ולכן לטובתה של סוריה, עליו להישאר בשלטון בכל מחיר"
"בתחילת דרכו הוא היה אדם נוח, אדיב ורגוע", אומר פרופ' דיוויד לש, מרצה להיסטוריה ופוליטיקה של המזרח התיכון מאוניברסיטת טריניטי בסן־אנטוניו, טקסס. "עם זאת, הוא היה חסר צניעות. הייתה לו יומרה מופגנת שהלכה וגברה עם השנים".
לש חוקר את סוריה זה עשרים שנה. הוא נפגש עם אסד פעמים רבות וכתב כמה ספרים על המדינה, ובהם "נפילת ביתו של בשאר אל־אסד", שסתם ב־2012 את הגולל על האפשרות שישוב וייפגש עם המנהיג הסורי. בשיחות ביניהם, הוא מספר, קיבל את הרושם שאסד בטוח שלא תפרוץ מהפכה בארצו, משום שהוא אהוד ונערץ. "היועצים שלו הבהירו שלא נצפית סכנה למשטרו, והוא האמין להם, כמובן. המשטר לא זיהה את הרכיב המשותף לכל המהפכות באזור: שכבה של צעירים משכילים, בעלי מקצועות חופשיים, שפוגשים באנשי ממשל מושחתים המונעים מהם לממש את הפוטנציאל שלהם.
"אסד תמיד היה מקשיב לשאלותיי ומשיב לי ברוגע, אפילו אפשר לומר בנימה מתנצלת, והאישיות שלו לא יצרה את הרושם שהוא דיקטטור. אבל עם השנים הוא צבר כוח, ונוצרה אצלו התחושה – שמשותפת לדיקטטורים רבים – שרווחת המדינה קשורה ברווחתו האישית, ולכן לטובתה של סוריה, עליו להישאר בשלטון בכל מחיר".
המחיר היה כבד מאוד. המחאה נגד משטר אסד פרצה ב־15 במרץ 2011, לאחר ששלושה ילדים מהעיר דרעא שבאגן הירמוך, בדרום סוריה, נורו בידי כוחות הביטחון כשריססו גרפיטי. ההפגנות הלכו והתרחבו, וזרועות השלטון הגיבו בירי אש חיה ובמעצרים אלימים: באמצע הלילה נשלפו אנשים מבתיהם, והועברו למתקני חקירה ולבתי כלא. חלקם שוחררו מוכים וחבולים כדי להעביר את המסר, אחרים לא שוחררו מעולם.
מה שהחל כמחאה עממית של סורים מכל חלקי האוכלוסייה, הפך בהדרגה למלחמה, כשעוד ועוד חיילים וקצינים ערקו מצבא סוריה עם נשקם והקימו יחידות שנלחמו לצד המפגינים. הצבא הסורי החופשי, כפי שכינו את עצמם, הקים את מטהו בעיר חומס, צומת דרכים מרכזי בין דמשק לחופי הים התיכון. מלבד חשיבותו האסטרטגית, אזור החוף הוא גם מקום מושבם של העלווים – עדתה של משפחת אסד ובסיס התמיכה בה.
מלחמת האזרחים הפכה למלחמה עדתית בין סונים לעלווים, ואסד עודד זאת, בניסיון לאחד סביבו את העדה העלווית ומיעוטים אחרים בסוריה. "זו הייתה מלחמת הישרדות של העלווים", קובע מזרחי. "אסד האמין שכדי להציל את עדתו משחיטה בידי הסונים, עליו לנצח במלחמה בכל מחיר. בכך התפוח לא נופל רחוק מהעץ: אביו היה אחראי לטבח בחמה, שעשרות אלפים נהרגו בו, ולא היסס להשתמש בנשק כימי למען בני עדתו. המוטו של אסד היה: אגדע את היד של מי שמנסה לחסל את העדה העלווית".
אף שהם מהווים רק 12 אחוזים מהאוכלוסייה בסוריה, העלווים שלטו במדינה ללא מצרים מאז ימיו של אסד האב. הסונים, המהווים כשלושה רבעים מהאוכלוסייה, סבלו מידיהם השפלות רבות. "זה התבטא בכל תחומי החיים, גם האזרחיים וגם הצבאיים", מעיד בשיחת טלפון מסוריה מוחמד עאשר, שגר בעבר בעיר חלב וכיום נמצא במחוז אידליב. "שירתי כקצין בצבא הסורי, ולא יכולתי להוציא מילה אם היה לידי עלווי. גם קצינים בכירים זכו ליחס דומה. זה לא משנה מי אתה, מה תפקידך ומה דרגתך, תמיד תהיה נחות מול העלווים. הם השליטו פחד וטרור".
הטבח בחמה, ב־2 בפברואר 1982, היה תגובתו של אסד האב לניסיון חיסול כושל שאירע שנתיים לפני כן; נשיא סוריה ניצל את ההזדמנות כדי לפגוע בארגון האחים המוסלמים בארצו, שאיים על המשטר, ולחסל חשבונות עם קצינים סוררים. "סבא שלי היה אחד הקצינים שהיו מעורבים בניסיון ההפיכה נגד חאפז אסד", אומר עאשר. "סיפרו לי על הזוועות בחמה – ירי בכל כלי הנשק על אזרחים, דריסה בטנקים, שחיטה של מתנגדים. אסד האב היה יכול לעשות הכול והעולם לא ידע, כי לא היו מצלמות. הבן בשאר חשב שהוא יכול להמשיך לבצע את הפשעים האלו. זה היה הבסיס להפגנות שלנו מלכתחילה: נמאס לנו מהעלווים המושחתים, שחיים כמו מלכים בזמן שהעם הסורי מובטל ומסכן".
כשנתיים אחרי תחילת המהומות, בראשית 2013, השלים בשאר אסד את ההשתלטות על חומס, אבל המרד נמשך בעוצמה – בפרוורי דמשק, וגם בחלב, העיר המאוכלסת ביותר בסוריה. גדודי טנקים תקפו את המורדים בפגזים, וחביות נפץ הושלכו מהאוויר על שכונות אזרחיות שכיסי ההתנגדות בהן היו נועזים יותר. הכנת החביות בידי כוחות אסד תועדה בסרטונים, שהופצו ברשת כדי שהיריבים יהיו מודעים למחיר ההתנגדות. "עד 2014 הצלחנו לשרוד בחלב", אומר עאשר. "אסד שילח את הצבא שלו ברחובות, הפעיל צלפים וירי פגזים, ואז זרק עלינו חביות נפץ מהשמיים. את הפשעים שהוא עשה אי אפשר לתאר. הבתים שלנו הפכו לעיי חורבות. חיינו בהריסות כמה משפחות יחד, ללא אוכל ובטח שלא חשמל.
פרופ' אייל זיסר, אוניברסיטת תל־אביב: "ברור שללא התמיכה החיצונית הוא לא היה שורד, אבל הוא לא נשבר כמו מנהיגים מבוגרים אחרים. נכון שהוא לא שולט היום בכל סוריה, אבל אין סכנה שהמורדים יפרצו לארמון ויוציאו אותו ואת אשתו בכוח"
"לא אשכח את הלילה שבו נפצעו הילדים שלי. ידענו לזהות את קול המסוקים שמתקרבים לשכונה, אבל בלילה ההוא הספקנו רק לשכב על הרצפה ליד חתיכת בטון. הילדים שלי נפצעו, והשכנים שלנו נקברו מתחת להריסות. בלב כבד החלטנו להצטרף לשיירות שנמלטו מהעיר, אבל גם זה לא היה פשוט. אנשי הכנופיות של אסד היו עוצרים מכוניות, מוציאים את הנוסעים, שוחטים אותם בסכין או יורים בהם, וקוברים אותם בקברי אחים. אנשים נעלמו. חיפושים בבתי חולים או בבתי הכלא לא העלו דבר".
אהבה וחושך
מלבד הצבא הסורי החופשי, הנחשב מתון יחסית מבחינה דתית, הצטרפו בהדרגה ללחימה ארגונים אסלאמיים קיצוניים. בין השאר האשימו הג'יהאדיסטים את אסד בבגידה בסוריה, ובכינון יחסים סמויים עם השטן הקטן, ישראל. כשהלחימה התקדמה, אזורים סמוך לגבול בגולן נתפסו בידי ארגונים שחלקם לא הסתירו את תוכניותיהם לעתיד; אחרי שיגמרו עם המשטר הסורי, הם הבהירו, יעברו לטפל גם באויב הציוני.
"אני מאחל הצלחה לשני הצדדים", אמר מנחם בגין בזמנו כשנשאל על מלחמת איראן־עיראק. המשפט הזה קיבל חיים חדשים בפי הפוליטיקאים בישראל בשנות המלחמה בסוריה, אבל ראשי אגף המודיעין וצמרת הפיקוד בצה"ל היו מודאגים מהמתח הגובר בצפון. האם ישראל צריכה להתערב בנעשה בסוריה? באיזה אופן? איזה צד לוקחים במאבק? אסד – טוב ליהודים?
אלוף במיל' יאיר גולן, היום ח"כ במפלגת מרצ, מונה למפקד פיקוד הצפון כשלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הסורית. את הזירה הזו, הוא מספר, הכיר היטב לפני שנכנס ללשכתו החדשה בהר כנען. "למדתי ממפקדי גדי איזנקוט על ההתרחשויות החדשות בזירה, וביקרתי בשטח יחד עם אייל זמיר, מפקד אוגדה 36 דאז. הבנתי שאנחנו לא יודעים באמת איך המצב בסוריה יתפתח. החודשים הראשונים לא היו מעניינים במיוחד, כי הלחימה לא התרחשה ליד הגדר. הטרידה אותנו הפעילות המואצת של ארגון חיזבאללה, שב־2012 ניסה לחמם את לבנון ובמקביל להיכנס לסוריה ולהניח מטענים על הגדר שלנו גם בגבול הסורי".
האם הייתה היערכות לנפילתו של אסד?
"סוריה הייתה בין המדינות האחרונות שפרצה בהן מחאה. בחודשים הראשונים העריכו שהאדמה במזרח התיכון רועדת, אבל אסד אוחז ביד ברזל באוכלוסייה הסורית ולא יקרה לו כלום. כשנכנסתי לתפקיד כבר פרץ המרד, וההערכות השתנו. על השולחן עלתה האפשרות שאסד יגמור כמו מקביליו במדינות ערב האחרות, וישראל תצטרך להתמודד עם מציאות חדשה בצפון. בארבע השנים הראשונות של המלחמה המשטר שלו היה קרוב לנפילה".
באגף המודיעין הזדרזו לעדכן את הפרופיל שלהם על אסד, בהתחשב בהתנהגותו בימי הלחימה. דמותו של רופא העיניים הגמלוני שהתחתן עם יפהפייה, רבץ בארמון הנשיאות והנהן בהסכמה לכל מה שאמרו יועצי אביו, נזנחה מאחור. "הפרופיל הפסיכולוגי המעודכן תיאר מנהיג נחוש הרבה יותר", אומר סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, תא"ל במיל' איתי ברון, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן מ־2011 עד 2015. "בשנות הלחימה אסד איבד רבים ממקורביו, אבל המשיך להילחם ולהוכיח עמידות. אפשר להיזכר בפיצוץ במטה הלשכה לביטחון לאומי בדמשק, ב־2012: בפעולה הזו של המורדים נהרגו שר הפנים, שר ההגנה וסגן שר ההגנה – אָסֶף שַווכאת, שהיה גיסו של אסד. זאת הייתה מכה מורלית חריפה, גם כי האנשים האלה היו הצמרת שהובילה את הלחימה, וגם בגלל העניין המשפחתי. בדיעבד, מחליפיהם בהנהגה הצבאית התגלו ככוחניים ומוצלחים יותר, אבל אין אנשים רבים שהיו מצליחים להחזיק מעמד בשעה שהם סופגים מפלה אחר מפלה, כפי שאסד ספג בשנים הראשונות".
קצינים בצבא הסורי, גם כאלו המקורבים למשפחת אסד, נטשו בתקופה ההיא את המדינה. מוסטפא טלאס, שהיה במשך שנים רמטכ"ל צבא סוריה ושר ההגנה, עזב לצרפת. בנו מונאף, מפקד בכיר במשמר הרפובליקה וידיד קרוב של אסד, ברח לטורקיה, ואחיינו עבד אל־רזאק הפך למפקד כוחות המורדים בעיר חומס. העריקות הבהירו גם לנאמנים הנלהבים ביותר של המשטר כי אסד ניצב על כרעי תרנגולת.
תא"ל במיל' איתי ברון, סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי: "ברגע שאסד התפרק מהנשק הכימי, לכל הצדדים היה אינטרס ששלטונו יימשך. הדחתו בפעולה מהחוץ הפכה לבלתי רלוונטית, כי רצו שהוא יממש את העסקה. זאת הייתה גם דריסת הרגל הראשונה של הרוסים בסוריה"
יונתן ספייר הצליח לחדור לסוריה כמה פעמים במהלך המלחמה כדי למדוד את הדופק. בשנים הקשות של אסד הוא הצטרף בזהות בדויה למשלחת של תומכי המשטר הסורי שביקרו במדינה. "הסתובבתי עם אנשים שדעתם על הנשיא הייתה חד־גונית: הערצה עיוורת, שירי הלל למנהיג הנערץ והנפלא, כיאה למשטר טוטליטרי. ישבתי עם בריטי שהגיע לסוריה יחד עם אשתו, גם היא תומכת אסד. הוא אמר לי שבמשלחת חושדים שיש בקרבם מסתננים ציונים, שבאו לספר על המצב הגרוע של אסד. חששתי. לא ידעתי אם הוא חושד בי ומתעלל בי כמו חתול שמשחק בעכבר לפני שיהרוג אותו, או שהוא סתם משוחח איתי כחבר. בכל מקרה שמרתי על קור רוח, חייכתי את החיוך הכי רגיל שלי, וזה נגמר כאן.
"למרות האהדה העיוורת מצד קבוצות כאלה, הייתה תחושה שאסד הולך ליפול כמו המנהיגים האחרים באזור. לא היה לו די כוח אדם להתמודד עם המוני המורדים. האינדיקציות היו ברורות, והיה קשה לראות איך הוא יוצא מזה".
מחכים לגודו
אחד מארגוני הג'יהאד הלוחמים בסוריה – אלים, תוקפני, רועש ומומחה ביחסי ציבור – בלט יותר מכל האחרים: דאעש, או "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט", התפצל מאל־קאעידה בעיראק, ובמדיו השחורים ביטא את כל חששות המערב מפני המדינה שעלולה לקום במקומה של סוריה הישנה. הג'יהאד בסוריה היה מבחינת דאעש רק מבוא למלחמה עולמית נגד המערב, הנצרות והחילוניות; פעולותיו הזכורות יותר של הארגון הן השמדת אתרי מורשת ארכיאולוגיים חסרי תחליף, רצח בני ערובה מול עדשות המצלמה, ופיגועי ראווה קטלניים בערי אירופה. אבל בתחילת הדרך הפלת הרודן בדמשק בהחלט הייתה בראש מעייניהם – ובהישג ידם: המורדים הצליחו לאגף את הבירה, ולהשתלט על מחנות הפליטים מדרום לה. עינם הייתה מופנית אל ארמון הנשיאות, והתגובה של אסד הייתה שימוש בנשק יום הדין.
ב־2013 החלו לזרום לכלי התקשורת הבינלאומיים תמונות נוראיות מסוריה: בתי חולים דיווחו על פצועים בעלי תסמינים המעידים על חשיפה לנשק כימי. בקונגרס האמריקני הוצגו סרטונים של אזרחים הסובלים מקשיי נשימה, מפרכוסים ומהפרשת נזלת ורוק. תא"ל במיל' ברון קבע כי המידע שמפיצים המורדים נכון: המודיעין הישראלי אישר שאסד משתמש בגז סארין נגד אזרחים. ברון הזהיר שנשק שכזה עלול ליפול לידי כוחות אסלאמיים קיצוניים. נשיא ארה"ב ברק אובמה הזהיר את אסד: אם תשתמש בנשק כימי, ארה"ב תתקוף.
"עקבנו אחרי השימוש של אסד בנשק כימי מסוף 2012", אומר ברון. "במתקפה בע'וטה באוגוסט 2013 כבר היה ברור שהוא חוצה את הקו האדום של אובמה". מנהיגי המערב ביקשו להגיב צבאית, כפי שהתחייבו, אבל התקשו ליישם את כוונתם זו. ממשלת בריטניה לא הצליחה לשכנע את הפרלמנט בלונדון שיש להתערב; נשיא ארה"ב ביקש להביא את התקיפה לאישור הקונגרס, וקיבל אישור לכך, אבל העיכוב הניכר אפשר לרוסיה להתערב באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם. "הרוסים יזמו הסדר שלפיו אסד יתפרק מרצון מארסנל הנשק הכימי", אומר ברון. "פקחי האו"ם נכנסו לסוריה, ואסד אפשר להם לבקר באתרים ששימשו לאחסון נשק כימי. מצאו שם יותר מאלף טונות של חומרי לחימה כימיים, ואלפי פצצות וטילים שאפשר לחמשם בחומרים כאלה. המהלך הזה היה נקודת מפנה במלחמה בסוריה, שהביאה דווקא להישרדותו של אסד. ברגע שהוא התפרק מהנשק הכימי, לכל הצדדים היה אינטרס ששלטונו יימשך. הדחתו בפעולה מהחוץ הפכה לבלתי רלוונטית, כי רצו שהוא יממש את העסקה. זאת הייתה גם דריסת הרגל הראשונה של הרוסים בסוריה".
הכניעה בנושא הנשק הכימי בעצם הכשירה את הזוועות האחרות שעשה אסד?
"אני באופן אישי חושב עד היום שזאת הייתה החלטה מוסרית קשה. פרסמתי את המידע על השימוש בנשק כימי כדי לעורר פעילות בינלאומית נגד המשטר, אבל התוצאה הייתה שהעולם וממשל אובמה בעצם סלחו לאסד על פשעיו. בעיניי, כשמדינה מפעילה נשק כימי נגד עמה בשטחה והעולם משלים עם התנהלותה, זו אמירה בעייתית מאוד".
ביוני 2014 דווח שאסד השמיד את כל הנשק הכימי שנותר בסוריה. "האמריקנים סיפקו לאסד תעודת ביטוח", אומר ח"כ גולן. "כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לא להשתמש בנשק כימי. זאת הייתה טעות חמורה, והרוסים ניצלו אותה. הם הבינו שנוצר פה ואקום, שהאמריקנים בוודאי לא יתערבו, אז הם החליטו להתערב בעצמם. אסד לא היה שורד ללא הסיוע של איראן, של אלפי לוחמי חיזבאללה ושל תקיפות האוויר הרוסיות. הרוסים גם עזרו לו בכל מה שקשור לפיקוד ושליטה, והעניקו מטרייה בינלאומית ומעטפת הגנה דיפלומטית. ראינו פה מעצמה עולמית ומעצמה אזורית שמאפשרות לשליט מקומי לבצע רצח עם בהסכמת העולם".
בשנים הבאות עוד תקף אסד את אזרחיו בנשק כימי כמה פעמים, והמערב – בהובלת הנשיא דונלד טראמפ – הגיב בתקיפה מוגבלת נגדו. אבל יכולתו של המערב להביא להפלת אסד הייתה אפסית, משום שהרוסים פעלו בינתיים לא רק באפיקים דיפלומטיים, אלא צעדו במגפיהם על אדמת סוריה. הם נכנסו רשמית למדינה בספטמבר 2015, בעקבות בקשה מפורשת של אסד, וסייעו לו בהדיפת הארגונים האסלאמיים ובחיסול קיני מורדים. הם שלטו בשמי המדינה, גם אם נאלצו להתמודד עם העובדה שמטוסים טורקיים וישראליים, אמריקניים וערביים, פועלים בסוריה מעת לעת.
מבחינת המשטר בדמשק, המעורבות הרוסית הפכה במהרה לנטל. באירוע מביך ביותר מבחינת אסד, ב־2017, נחת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לביקור פתע בבסיס חיל האוויר הרוסי בסוריה, בסיס חמיימים. אסד הגיע לקבל את פניו, התקרב בהליכתו הגמלונית, לחץ את ידו וחייך; אבל כשניגש לנאום לצד פוטין, קצינים רוסים אחזו בו והרחיקו אותו מדוכן הנואמים. הרודן הסורי נסוג לאחור בהכנעה.
"הייתי ב־2017 בדמשק", מספר ספייר, "ואני זוכר שאחד החברים בקבוצה הגיע נסער למלון וביקש להתקשר מיד למשטרה הסורית: הוא סיפר שישב לקפה עם חבר, כשלפתע נכנס למקום עיתונאי שיכור, צעק, שלף אקדח ואיים על היושבים ועל עוברים ושבים ברחוב. השוטרים הסורים שהגיעו לשמוע את התלונה האזינו לסיפור, ואז שאלו שאלה אחת: האם העיתונאי השיכור היה רוסי. כאשר המתלונן הנהן, הם סגרו את העניין: אנחנו לא יכולים לעשות כלום. המשטרה הסורית בבירה דמשק חסרת אונים מול שיכור רוסי שמסתובב חמוש ומאיים על אנשים: האנקדוטה הזו מלמדת כל כך הרבה על השליטה האמיתית של אסד בסוריה".
ספייר נתקל גם בכוחות איראניים בהובלת קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס שחוסל ב־2020. "המחסומים בעיר העתיקה של דמשק הוחזקו בידי כוח ביטחון שהקים סולימאני כבר ב־2013, כשהאיראנים נכנסו לסוריה. הצבא הסורי לא החזיק בנוכחות רצינית בבירתו. הרוסי השיכור והמחסומים האלה מעידים על הפער בין הדיווחים על כך שאסד מנצח וחוזר לשלוט בסוריה, ובין המציאות שבה הרוסים והאיראנים שולטים ואסד חלש מאוד".
התיקונים
אל גבול ישראל זרמו במהלך המלחמה פצועים רבים מקרב הצדדים הלוחמים סמוך לגולן. "בשלהי 2012, מפקד גדס"ר גולני קובי הלר, היום מפקד חטיבת הקומנדו, התקשר אליי ואמר לי: יאיר, הסורים על הגדרות", נזכר ח"כ גולן. "הגעתי אליו למחרת, התקרבנו לגדר מתחת לתל חזקה, וראינו את המורדים חמושים ברובי קלצ'ניקוב, חמישים מטר מאיתנו. קראתי לאחד מהם ואמרתי לו בערבית, בוא לפה. הוא התקדם אליי בשדה המוקשים שלנו, הגיע אליי ואמר לי בבירור: אנחנו איתכם, תעזרו לנו. ככה התחיל הקשר עם המורדים.
אילן מזרחי, לשעבר המשנה לראש המוסד: "אסד מעולם לא רצה לשלוט בסוריה. הוא היה האח השלישי במשפחה, אחרי האחות הבכורה בושרא והאח המועדף באסל. אחיו הקניטו אותו וצחקו עליו, וכאשר גדל הוא ברח ללמוד רפואת עיניים בבריטניה, רחוק ככל האפשר מסוריה"
"השתמשתי בניסיון שלי כמפקד חטיבה בדרום לבנון, ואמרתי שאני מעוניין לייצר גורם מעבר לגדר שמשתף איתנו פעולה: סורי שמתנגד למשטר, אבל לא נותן לחיזבאללה, לאיראנים ולמיליציות של הג'יהאד האסלאמי להתבסס סמוך לגדר. הבנו שהם צריכים סיוע הומניטרי, דלק ובגדים חמים לחורף, וגם טיפול בפצועים שלהם. בהתחלה לא הייתה התלהבות יתרה במטה הכללי, אבל בפיקוד צפון ובמודיעין הבינו את הפוטנציאל.
"בפברואר 2013 התחילו להגיע פצועים. הכנסתי אותם מיוזמתי וקיבלתי על הראש מהצמרת. הרמטכ"ל דאז בני גנץ ביקש בהתחלה אישור לפני כל כניסה של סורים לישראל. התחלתי להתקשר אליו בכל לילה, עד שהוא ביקש שנפסיק להתקשר בכל פעם. התרגלנו למציאות החדשה. אני זוכר עשרות שיחות עם פליטים סורים. רבים מהם היו משכילים דוברי אנגלית רהוטה. הם סיפרו לנו על המציאות בצד השני: אסד נשען על הכידונים של האיראנים וחיזבאללה".
הייתה ביקורת על ישראל, שלא עשתה מספיק?
"נתקלתי בתגובות כאלו בשוליים. אני חושב שהם הבינו שישראל לא מתכוונת להתערב צבאית, ושהם צריכים לפתור את הבעיה שלהם מול אסד באופן ישיר. במבחן ההיסטורי ישראל תיזכר לנצח כמי שהצילה אלפי אנשים, ואני גאה בזה".
בשנת 2018 טלפן אליי מוחמד עאשר וסיפר לי על חבריו בקוניטרה, סמוך לגולן, שחייליו של אסד – בפיקוד לבנוני ואיראני – דחקו אותם לגבול. יחד עם מנדי ספדי, ראש מרכז ספדי לדיפלומטיה בינלאומית ובן מג'דל־שמס, הלכתי לבקר את המורדים הנצורים: ספדי צלצל לאחד מהם, והוא נופף אלינו בדגל המורדים ממרחק של מאה מטרים בזמן ששוחח איתנו והודה על הסיוע שישראל נתנה להם. "הוכחתם שאתם שונים ממה שחינכו אותנו בילדותנו בבתי הספר", אומר לי עאשר היום. "תמיד אמרו לנו שישראל היא מדינת הכיבוש. משפחת אסד נתנה לנו להאמין שאתם הפושעים הציונים הגדולים, תמצית הרע בעולם, אבל הייתם המלאכים האמיתיים.
"אבא שלי שחי בחלב זכר את היהודים שהתגוררו בעיר שלנו ועזרו לכולם. אני מקווה לראות שוב יהודים בחלב, מבקרים וחיים שוב איתנו. אנחנו מברכים את ההפגזות שישראל מנחיתה על משטר אסד והכוחות האיראניים בסוריה. אנחנו רוצים שישראל תתערב יותר. ברור שאם ישראל הייתה מתערבת בצורה מוחצת בשנים הראשונות של המלחמה, אסד היה נופל בתוך כמה חודשים והאיראנים לא היו מגיעים לפה. כשנפיל את אסד נקים קשרים טובים עם ישראל והיהודים".
החטא ועונשו
בתום עשור של מלחמה בסוריה, לא פשוט להשיב על השאלה אם בשאר אל־אסד ניצח בה. "הוא לא גמר כמו מנהיגים גדולים ממנו במזרח התיכון, מתחת לאדמה, וזאת בהחלט הצלחה גדולה מבחינה אישית", אומר ח"כ גולן. "בניגוד לדימוי שמנסים להדביק לו, הוא בשום שלב לא היה בובה על חוט. יש לו קור רוח ואדישות, שלפעמים התפרשה כאטימות, ובכל פעם שעמד במבחן הוא שמר על תפקוד מלא כשאחרים מסביבו קרסו. אבל בסוריה לא היה ניצחון, אלא בעיקר הפסד של המורדים. אם הם היו יודעים לנצל את המומנטום, לאחד כוחות ולתאם מבצעים, הם היו מנצחים.
ד"ר יונתן ספייר, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון: "הייתי ב־2017 בדמשק, ואחד החברים בקבוצה התלונן למשטרה על עיתונאי שיכור ששלף אקדח ונופף בו. השוטרים הסורים שאלו שאלה אחת: האם העיתונאי השיכור היה רוסי. כאשר המתלונן הנהן הם סגרו את העניין"
"אבל היו המון קבוצות מורדים, עם יריבויות פנימיות, ולכן מלחמת האזרחים גרמה לסבל אנושי בלתי נתפס, לחצי מיליון הרוגים, ל־6 מיליון עקורים ולהרס של כל מרכזי הערים, אבל לא הובילה לשום דבר חיובי. שליש משטח סוריה נמצא בידיים זרות. אסד שילם בריבונות. בתוך שטחו פועלים כוחות זרים באין מפריע – האיראנים, חיזבאללה, שטח שלם שנמצא בידי הכורדים ורצועת ביטחון טורקית. זאת לא סוריה שהוריש לו אביו בשנת 2000".
לדברי פרופ' אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב, אסד קנה את ניצחונו בזכות, גם אם הסתייע רבות בחסדם של זרים. "ברור שללא התמיכה החיצונית הוא לא היה שורד, אבל הוא נזקק גם להתעקשות הראשונית ולשמירה על הלכידות מבית", אומר זיסר. "אסד לא נשבר כמו מנהיגים מבוגרים אחרים, שלא פעלו בנחרצות כדי לדכא את ההפגנות ולהילחם. הוא הצליח לגייס את הרוסים והאיראנים לצידו. נכון שהוא לא שולט היום בכל סוריה, אבל אין סכנה שהמורדים יפרצו לארמון ויוציאו אותו ואת אשתו בכוח, כמו בתחילת הלחימה".
מחיר הניצחון כבד, אומר אילן מזרחי: "אם רוצים להשוות בין בשאר לחאפז, אפשר להסתכל על היחס שארגון חיזבאללה מקבל היום בסוריה. אצל אסד האב, מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה היה צריך להמתין שעות על גבי שעות עד שהיו מוכנים לקבל אותו. חאפז היה מדבר אליו בפטרונות ומבהיר לו: חביבי, אל תשכח שאני מי ששולט בלבנון. אצל בשאר התהפכו היוצרות, והאיראנים וחיזבאללה קובעים את העניינים. אסד מעריץ את נסראללה, כי יחד עם האיראנים הוא הציל את שלטונו".
פרופ' דיוויד לש חושב שהאשמה באסון כולו לא נמצאת בהכרח בצד הסורי. "אני מאמין שבשאר אסד חשב שהוא יכול לשפר את יחסיו עם ארה"ב, לפני האביב הערבי", הוא טוען. "אחרי שראה מה שהתרחש במצרים עם מובארק ובתימן עם בן־עלי, שני בני ברית שהאמריקנים נטשו אותם, הוא הבין שארה"ב לא מתכוונת לעשות מה שצריך כדי להבטיח שהוא ישרוד. בני הברית החלופיים שלו, רוסיה ואיראן, הוכיחו שהם מוכנים לעשות יותר".
הוא מעריך שחאפז לא היה כושל כמו בשאר: "אסד האב לא היה מגיע לעולם למצב שבו סוריה תלויה במדינות חיצוניות כמו איראן ולבנון. הוא היה פועל מוקדם יותר לדיכוי המרד, והיה שובר את המורדים כמו ששבר את האחים המוסלמים בחמה. אגב, גם בקרב אזרחי סוריה אין הערכה למלחמה: שוחחתי עם הרבה פליטים סורים, ובהם מפקדים שהיו מעורבים בפריצת המהפכה בסוריה, וכשהם רואים לאן היא הגיעה הם מתחרטים".
מוחמד עאשר, פליט מחלב: "עד 2014 הצלחנו לשרוד. אסד שילח את הצבא שלו ברחובות, בירי צלפים ופגזים, ואז זרק עלינו חביות נפץ מהשמיים. את הפשעים שהוא עשה אי אפשר לתאר. הבתים שלנו הפכו לעיי חורבות"
ספייר מסכים שהישרדותו של אסד בשלטון קשורה להחלטה אסטרטגית מוקדמת עוד יותר של המשטר הסורי: הוא לא נשען על האמריקנים, גם אם פלרטט איתם ועם הסכמי שלום אפשריים עם ישראל. מנהיגי מצרים, תימן ולוב בחרו בדרך אחרת, ונפלו. "ההחלטה העיקרית, עוד לפני מלחמת האזרחים, הייתה להישאר תחת החסות של האיראנים ורוסיה. זה מה שבעצם הציל אותו, וגרם לכך שגורלו יהיה שונה. זאת החלטה קשה שיש לה עד היום השלכות, אבל אני לא חושב שהייתה לו ברירה אחרת, אם הוא רצה לשמור על סוריה ועל המשטר שלו".
ברון חושב כך גם כן. "לכוחות גדולים היה אינטרס שסוריה לא תתפרק", הוא אומר. "אובמה, שלא תקף בספטמבר 2013, הרוסים, איראן וחיזבאללה, כל הגורמים האלו הכריעו את גורלו של אסד. ההצלחה שלו היא שהוא ייצג יציבות, והלך בין הטיפות; אבל הוא חי לא בזכות תבונה או כוח, אלא בזכות ריאל פוליטיק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
