אם מחפשים היכן נולד הרעיון של "לעזאזל", ספרה החדש של עינת שמשוני, צריכים לחזור לסניף טיפת חלב ביישוב מיתר, לפני 16 שנה. שמשוני, שהתגוררה אז בעתניאל שבדרום הר חברון, הגיעה עם בתה הפעוטה לבדיקה שגרתית. בעת ההמתנה היא שמעה שיחה בין שתי נשים, תושבות המקום. "אחת מהן סיפרה לחברתה כמה קשה עכשיו לבעלה להחזיק את העסק", משחזרת שמשוני. "אחד העובדים שלו עזב, דמי השכירות עלו, וגם חברת השמירה דורשת תשלום גבוה יותר. האישה השנייה אמרה לה: 'על איזו שמירה את מדברת? על הבדואים? זו לא שמירה, זה פרוטקשן', והראשונה ענתה: 'כן, מה זו שמירה? פרוטקשן'. שמעתי על התופעה לפני כן, אבל לשמוע אנשים מדברים על כך כחלק משגרת החיים, זה דבר שטלטל אותי".
שמשוני, שמעידה על עצמה כטיפוס חקרן שמחפש סיפורים, החליטה ללמוד את נושא הפרוטקשן – "דמי חסות" שגובות כנופיות עבריינים מבעלי עסקים, ומי שמסרב לשלם, מגלה שרכושו נגנב, הושחת או הוצת באישון ליל. "התחלתי לברר על כך בכל מקום שאליו הגעתי. שאלתי למשל את המוסכניק שלנו בבאר־שבע אם הוא משלם פרוטקשן. הוא בתגובה גיחך ואמר לי 'כולם משלמים'. פניתי לחברה שבאותה תקופה למדה קולנוע ותסריטאות, והצעתי לה לכתוב יחד מיני־סדרה דרמטית על התופעה. הטריף אותי שהמדינה לא עושה עם זה כלום, ושאנשים לא מקימים רעש".
במקביל ללימודי עיצוב גרפי במכללת אמונה, פתחה שמשוני בתחקיר על הפרוטקשן. היא נפגשה עם ראש מועצת עומר פיני בדש ועם גורמים נוספים מהאזור, והכינה מבנה כללי של סיפור על אישה שמאבדת את בעלה כתוצאה מהתופעה הזו, ויוצאת למלחמה. "כתבתי שלד ותקציר, אבל שם הפרויקט נתקע בגלל הילדים והעבודה. בסוף הוא נזנח באחת המגירות האפלות במוח".
שנים חלפו. משפחת שמשוני עברה להתגורר בקצרין, והחוויות מהדרום נשכחו. שמשוני שקעה בעבודתה כמעצבת גרפית, ופיתחה גם קריירה של כתיבה – שני ספרי ילדים, ועוד ספר פרוזה למבוגרים שאינו עוסק במציאות אקטואלית. עד שיום אחד גילתה שהפרוטקשן הגיע אחריה לגולן. "פתאום לפני כשנתיים, אנשים שאני מכירה קמים בבוקר ורואים ששרפו להם את המוסך, או שניפצו להם שמשות של מכוניות. חקלאים התחילו להתמודד עם גנבות, השחתה של ציוד ושרפת שטחים. פתאום זה קרה בחצר שלי, באזור שבו גדלתי בילדותי, ולא בחצר האחורית של הנגב. זה מה שניער את הדפים ששכבו 16 שנה במגירה והעלו אבק. הזדעזעתי מעצם העובדה שהתופעה נשארה אקטואלית, והחלטתי לחזור אליה".
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדוד מאמריקה: תרומתם של יהודי ארה"ב למען הקמת המדינה
– אני מפא"יניק גאה, ולכן הפעם אצביע נתניהו
– הפעולה החשאית שזיכתה את יחידת יהל"ם בצל"ש
כך נכתב הספר "לעזאזל", רומן מתח המתאר התמודדות של אישה אחת מול עולם הפרוטקשן. גיבורת הסיפור היא ענבר, קלינאית תקשורת בת 35 מיישוב קטן בנגב, שבעלה נהרג בתאונת דרכים בלתי מפוענחת. כשהיא מנסה לעמוד על רגליה ולבנות מחדש שגרת חיים עם שני ילדיה הקטנים, מתברר לה שהתחנה הסולארית שבבעלות המשפחה מעבירה דמי פרוטקשן לשומר בדואי. ענבר מחליטה לעצור את התשלום, ומשם העניינים רק מסתבכים. לעלילה מצטרפים שכן שהוא גם שוטר, בעלים שתקן של חוות בודדים, נער גבעות אבוד ונער בדואי שסובל מגמגום. לאחר שהמאבק מסלים, מגיעה ענבר לכפר שבו מתגוררים גובי דמי החסות, ותולה שם עז מתה עם מסר מאיים. הפעולה הזאת נעשית בהשראת השעיר לעזאזל של יום הכיפורים, ומכאן שמו של הספר.
"יש במילה הזו משהו סימבולי", מסבירה שמשוני. "עזאזל הוא הכאוס, המקום שבו החוקים הרגילים אינם חלים. כשאנחנו שולחים את השעיר לעזאזל, אנחנו בעצם נפטרים מכל הקושי שלנו, מתוך שאיפה שהוא יהיה אי שם במדבר, במקום שלא רואים. במובן מסוים, זה מה שקורה בנגב. גם לי אישית היה נוח מאוד לגור בבועה שלי בגולן, ולשכוח מכל מה ששמעתי על פרוטקשן בנגב".
משטרה נפקדת־נוכחת
על אף שהתופעה שבמרכז הספר היא לכאורה מקרה מובהק של שחור־לבן שיש בו חלוקה ברורה לטובים ורעים, שמשוני מצליחה באמצעות הדמויות שלה להציג תמונה מורכבת של החברה הבדואית. בשלבים מאוחרים של הסיפור, הגיבורה מגיעה לסולחה שנערכת אצל נכבדי הכפר. האם זו לא כניעה לתרבות של אלו שפגעו בה? אני שואל את שמשוני. "אני משחקת בכלים שלהם, וזה אכן נגמר בסולחה, אבל הפתרון שמוצג בסוף הספר הוא פתרון משולב", היא אומרת. "למרות התחושה של ענבר – שמבטאת תחושה של הרבה מאוד אנשים – שהמשטרה לא עושה מספיק, ושיש אוזלת יד של הרשויות וחוסר משילות, מי שכן עושה בסוף את המהלך המכריע זו המשטרה, כי היא זו שחייבת לעשות. אני לא מצפה שאזרחים ייקחו את החוק לידיים. מצד שני, לא מדובר פה רק על בעיית פשיעה, שבה לכאורה מספיק שהמשטרה תעשה את העבודה שלה והכול ייפתר. יש פה התנגשות בין שתי תרבויות, ואי אפשר להתעלם מזה. יש המון משקעים מוצדקים.
"עזאזל הוא הכאוס, המקום שהחוקים הרגילים אינם חלים בו. כשאנחנו שולחים את השעיר לעזאזל, אנחנו בעצם נפטרים מהקושי שלנו, בשאיפה שהוא יהיה אי שם במדבר, במקום שלא רואים. במובן מסוים, זה מה שקורה בנגב. גם לי אישית היה נוח מאוד לגור בבועה שלי בגולן, ולשכוח מכל מה ששמעתי על פרוטקשן"
"החברה הישראלית היהודית והחברה הישראלית הבדואית צריכות למצוא דרך לעשות ביניהן סולחה. הקסם בקונספט של סולחה הוא שהיא לא מבקשת לעשות צדק. היא לא מבקשת להכריע מי אשם, מי סבל יותר ולמי מגיע עונש. סולחה יכולה להתקיים כשיש הבנה שהצדק לא תמיד אפשרי, ושהחיפוש אחריו עלול להוביל למעגל אינסופי של סבל והרס. לכן הסולחה אומרת ששמים את העבר מאחור, בלי לחפש אשמים, בלי להעניש, בלי לתקן, ופשוט פותחים דף חדש.
"בשיחות שקיימתי עם אנשים מהפזורה הבדואית, עניין חיפוש הצדק עלה הרבה פעמים. גם כשהם מסכימים שיש לטפל בפשיעה ביד קשה, ומכירים בכך שהמצב הזה פוגע בהם, הם עדיין חוזרים ל'אבל עשו לנו כך וכך'. במידה מסוימת הם צודקים. נעשו הרבה עוולות כלפי הבדואים, נישלו אותם, זלזלו בהם, דיברו מעל לראשיהם. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, ואי אפשר לתת לבדואים את כל האדמות שהם ניכסו לעצמם לפני קום המדינה. אי אפשר גם להתפלש במי עשה למי מה, ומי אשם יותר. זה לא מוביל לשום מקום טוב. אם רוצים לבנות עתיד טוב יותר, עבור כולם, צריך להסתכל קדימה".
השאלה היא עד כמה אפשר להשלים עם תרבות שיש בה גם תופעות כמו פוליגמיה.
"זו סוגיה שבהחלט תהיתי אם לגעת בה או לא. אם הייתי כותבת את הספר כמו שתכננתי בהתחלה, זה היה מניפסט פוליטי־חברתי בן 400 עמודים. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: את לא כותבת מניפסט. קודם כול, כי אין לך מספיק ידע. זה דורש מחקר מעמיק יותר כדי להבין את כל המורכבויות והדקויות, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לכזה דוקטורט. בנוסף, זו לא הייתה המטרה שלי. אני כמספרת סיפורים רציתי סיפור של אישה אחת, ולכן הורדתי המון דברים על אף שהיה חשוב לי לגעת בהם. חשבתי למשל להעלות את סוגיית הגיוס של נער הגבעות ושל הנער הבדואי לצבא, ואת השאלה עד כמה צה"ל בכלל רוצה לגייס כל אחד מהם. יש פה שאלה של היחס לקבוצות שוליים ולקצוות. לכן גם בחרתי להשאיר את עלילת הספר בנגב ולא לקחת אותה לצפון, כי המדבר הוא מקום של קצוות".
ובכל זאת, כדי לא למעוד בפרטי עלילה לא אמינים, שמשוני יצאה לתחקיר נוסף לפני שכתבה את הספר. היא דיברה עם יהודים המתגוררים בנגב, עם בדואים, עם עובד במנהלת להסדרת ההתיישבות הבדואית, ועם שי דרומי, החקלאי שהרג פורץ בחוות הבודדים שלו. גם עם שוטרים היא שוחחה – "רציתי להיעזר במשטרה בצורה רשמית, אבל הדוברות לא הסכימה לשתף איתי פעולה, אז דיברתי עם שוטרים באופן פרטי. הם השביעו אותי שלא אסגיר את שמותיהם. אגב, ליישוב שבו ענבר מתגוררת לא קראתי בשם של יישוב אמיתי, כי גם אם דיברתי למשל עם תושב עומר, אני לא יכולה להיות בטוחה במאה אחוזים שכך בדיוק נראים החיים בעומר. אני עצמי לא מסוגלת לקרוא ספרים לא אמינים. קראתי פעם ספר שהעלילה שלו מתרחשת בגולן, והפריע לי שהוזכר בו עץ שלא גדל באזור. במהלך כתיבת הספר הקודם שלי התקשרתי למהנדס בניין כדי לשאול איך קובעים שמבנה מיועד להריסה, ונסעתי לזיכרון־יעקב כדי לצלם רצפות של בתים לצורך הציור שעל כריכת הספר".
אני תהיתי במהלך הקריאה האם זה מציאותי שאישה במצב כל כך קשה ומאתגר, רגע לאחר שאיבדה את בעלה, תצא לבדה למלחמה כזו.
"אחותי הגדולה ואחי הגדול, שמכירים אותי היטב, קראו את הספר ואמרו לי 'רק את יכולה לחשוב על דמות כמו ענבר'. אני לא הייתי עושה את הדברים המשוגעים שהיא עושה, אבל אני מודה שגם בי יש צד כזה, נכונות להילחם וללכת 'ראש בקיר' נגד כולם בשביל משהו שאני מאמינה בו. עשיתי את זה בכל מה שקשור לחינוך הילדים שלי. לפני תשע שנים הגשתי עם הורים נוספים עתירה נגד משרד החינוך, משום ששר החינוך דאז, גדעון סער, החליט לכפות ביישובי הפריפריה יום לימודים ארוך עד השעה ארבע. הורים שביקשו להוציא את הילד בצהריים, ספגו איומים בקנסות ובמאסר. אני אישית הזמנתי משטרה כדי שתוציא לי את הילד מהגן, לאחר שהגננת קיבלה הוראה מהמפקחת לא לפתוח לי את הדלת. בג"ץ גלגל אותנו מכל המדרגות, בטענה שהוא לא מתערב בהחלטות ממשלה. בסוף זה נפתר כששי פירון נכנס לתפקיד שר החינוך וביטל את ההוראה ההזויה הזאת.
"הייתי שותפה גם במאבק להקמת בית ספר ייחודי בגולן, אנתרופוסופי־דתי, כי לא רציתי שהילדים שלי ילכו לבית ספר קונבנציונלי. בית ספר כזה הוקם לבסוף ביישוב נטור ששייך למועצה האזורית גולן, ולא נתנו לי לרשום אליו את הילדים, כי אני גרה בקצרין. אמרתי למחלקת החינוך: 'אתם כבר מכירים אותי. רוצים שנילחם? אז נילחם'. והם אישרו לי. אז נכון שיש לי שם של אחת שהולכת נגד הזרם, אבל ברוך השם, עדיין לא יצא לי לשרוף שום דבר כדי להגן על המשפחה שלי".
לקנות ספר שלא קיים
שמשוני (39) גדלה במושב רמת־מגשימים בגולן, במשפחה בת תשע נפשות. כמו שלוש מאחיותיה, גם היא נישאה לבן המושב. אחרי שלוש שנות מגורים בעתניאל הם חזרו לגולן, אבל בחרו כאמור להתמקם בקצרין. "אילן ואני רצינו גולן, אבל לא רצינו יישוב קהילתי סקטוריאלי. חיפשנו מקום מגוון יותר", היא מסבירה.
את קריירת הכתיבה שלה היא לא ממש תכננה. ספרה הראשון, "מסרגות הפלא של סבתא", נולד בעת ששהתה עם בתה במחלקת הילדים של בית החולים סורוקה. "זה היה לפני 15 שנה. בתי השנייה, שהייתה אז בת חודשיים, סבלה מחיידק בדרכי הנשימה. אילן הביא לי לבית החולים את מחברת הסקיצות שלי, כדי שאתקדם בינתיים בעבודה על פרויקט הגמר בלימודים. תכננתי לאייר את השיר 'האיש עם השערות', מתוך 'הכבש השישה־עשר' של יהונתן גפן, אבל לא הייתי מרוכזת. במקום זה איירתי סבתא חביבה, והתחיל להיכתב לי טקסט שיצא ממני החוצה. פתאום הרגשתי שיש כאן משהו, יש עם מה לעבוד. התייעצתי עם המנחה שלי והיא אמרה לי ללכת על זה כפרויקט גמר. אחרי שהפרויקט הוצג בתערוכה, קיבלתי שיחות טלפון מאנשים שרצו לדעת היכן אפשר לקנות את הספר. בהתחלה צחקתי והסברתי שזה לא ספר אמיתי, אבל אחרי כמה פניות החלטתי לנסות. שלחתי להוצאות ספרים, עד ש'הקיבוץ המאוחד' אמרו לי כן".
"האחים שלי קראו את הספר ואמרו 'רק את יכולה לחשוב על דמות כזו'. אני לא הייתי עושה את הדברים המשוגעים שהיא עושה, אבל אני מודה שיש בי נכונות ללכת 'ראש בקיר'. כשהחליטו לכפות ביישובי הפריפריה את יום לימודים ארוך עד השעה ארבע, אני אישית הזמנתי משטרה כדי שתוציא לי את הילד מהגן"
בשנת 2010 נבחר ספר הביכורים שלה להיכלל ב"ספריית פיג'מה", והגיע לבתיהם של 46 אלף ילדים. שמשוני עדיין לא ראתה את עצמה כסופרת ולא חשבה שתכתוב ספר נוסף, ובכל זאת זה קרה. בשנת 2016 היא הוציאה ספר ילדים בשם "איזה יום", ולפני כשנתיים פרסמה רומאן ריאליסטי־מיסטי למבוגרים ולנוער בשם "רוחות טובות". "הרעיון לספר הזה התבשל לי בראש במשך ארבע שנים, ועבדתי עליו באופן יותר מסודר – עם מבנה, תקציר ורצף סצנות. מאוחר יותר השתתפתי בקורס כתיבה מקצועי, שעזר לי בכתיבת 'לעזאזל'".
למעט הספר הראשון, שמשוני מוציאה את ספריה באופן עצמאי, בעזרת מימון המונים. כיום היא גם מעבירה הרצאה של טיפים לקמפיין מימון המונים מוצלח. "אני לא אומרת שזה פתרון נכון לכל אחד, אבל זה בוודאי הפתרון הנכון עבורי. יש בי המון הכרת תודה ל'הקיבוץ המאוחד' שהוציאה את הספר הראשון שלי, האמינה בו וטיפלה בו, ועם כל זה החוויה שלי הייתה די חמוצה. אני טיפוס עצמאי מאוד, אפילו קצת חולת שליטה, והיה לי קשה עם זה שהחלטות שקשורות לספר שלי מתקבלות בלי להתייעץ איתי וליידע אותי – ואחר כך גם לא מבינים למה אני מתרעמת, הרי מכרתי להם את הזכויות. היה לי חשוב לנהל את הספרים שלי בעצמי, ולכן עברתי למימון המונים. בהתחלה, אגב, עבדתי לא נכון. הקמפיין הראשון נחל כישלון חרוץ. השניים האחרים הצליחו מאוד".
תני טיפ אחד לקמפיין מוצלח.
"ללמוד את הנושא היטב. הטעות הגדולה שלי, שבתוכה מגולמות כל הטעויות שעשיתי, הייתה שלא למדתי את זה לעומק ולא ידעתי למה אני נכנסת. חשבתי שזה סוג של קסם: אם כתבתי ספר אחד – ברגע שאפרסם עוד ספר, כולם ירוצו לקנות. בפועל אין כאן קסם, אלא עבודה וצורת מכירה שצריכים להבין אותה, להבין למה אנשים משקיעים ברכישה מוקדמת של ספר. יש כותבים שבונים על זה שאנשים שמכירים אותם יקנו את הספר רק כי 'לא נעים'. אני לא רוצה שאנשים ירכשו ספר שלי מסיבה כזו. החלום שלי לא צריך לעניין אף אחד. הספר צריך לעניין. תחושת ההישג הכי גדולה שלי הייתה כשראיתי שחמישים אחוזים מהתומכים הם אנשים שאני בכלל לא מכירה.
"אני לא מתייחסת להדסטארט כפלטפורמה לגיוס תרומות, אלא כמכירה לכל דבר ועניין. אני מתייחסת לדף האינטרנט העסקי שלי כאל חנות ולתומכים שלי כלקוחות, ומציעה להם לקנות מוצר שאני חושבת שהם באמת ירצו. גם אם יש לי חברים טובים שרוצים לפרגן – לא אציע להם לרכוש את הספר, אם אני יודעת שהוא לא יעניין אותם. הספר 'רוחות טובות' מתחיל בהתאבדות של הגיבורה. יש לי חברה שאחיה התאבד לפני כמה שנים, ולכן לא שלחתי לה הזמנה לתמוך בספר. כשהיא התפלאה על כך, אמרתי לה: 'בבקשה, אל תקני את הספר, הוא לא יעשה לך טוב. אם את רוצה לפרגן לי, תשלחי זר פרחים'".
את השאיפה לעצמאות אישית היא מיישמת גם בהתעקשות שלה לא להיות זמינה בטלפון הנייד. עד לפני כארבעה חודשים היא בכלל הייתה נטולת מכשיר: "הנייד שלי נרכש רק בגלל שתכננתי לנסוע לתחקיר של כמה ימים בכפרים הלא־מוכרים בנגב. אילן השתגע מהרעיון שאסתובב שם בלי טלפון ובלי וייז, אז הסכמתי שיקנה לי טלפון. בגלל הקורונה לא נסעתי בסופו של דבר לדרום, אבל היינו צריכים את המכשיר הזה גם בשביל הזומים של הילדים. לשתי המתבגרות שלי יש רק מכשירים 'טיפשים', והבנו שחייבים מכשיר חכם אחד בבית. גם עכשיו אני והמכשיר לא חברים. הוא כבוי רוב הזמן, ואני מפעילה אותו רק בנסיעות".
ואיך מסתדרים בלי טלפון צמוד? כעצמאית שמנהלת סטודיו לעיצוב, את לא עלולה להפסיד לקוחות?
"אני עובדת מהבית ולא יוצאת הרבה. במיילים ובמסנג'ר שבפייסבוק אני משתמשת דרך המחשב. אני מבינה שזה לא שגרתי. זה התחיל אצלי כבר בשירות הלאומי: שירתי בירושלים בתקופה של הפיגועים הגדולים, ואמא שלי הייתה בלחץ והתעקשה שיהיה לי טלפון נייד. היא קנתה לי מכשיר, והוא עצבן אותי מאוד. שמתי לב שתשעים אחוז מהשיחות שאני מקיימת בו מיותרות לחלוטין, והיה לי קשה עם הציפייה התמידית לזמינות. אין לי בעיה להיות זמינה, יש לי בעיה עם הציפייה שאהיה זמינה בכל רגע. קשה לי גם עם השיח האגבי שהמכשיר הזה יוצר. השיחות בו מתקיימות כמעט תמיד תוך כדי עשייה של משהו אחר".
מתכחשים לתופעת ההכחשה
מלבד כתיבה ועיצוב גרפי, שמשוני מתפרנסת גם מהוראת עיצוב במכללות ומהעברת הרצאות. כמו כל עצמאי, גם היא חוותה שנה קשה בעקבות הקורונה. "כל תחומי העיסוק שלי נפגעו. 11 שנה אני עצמאית, ומעולם לא הוצאתי דו"ח סיכום שנה שבשורה התחתונה שלו הופיע סימן מינוס, עד השנה. ההרצאות שלי נפגעו כי אני מרצה בעיקר בכנסים, ואין כנסים. בהרצאות בזום התשלום נמוך יותר, וזה לגיטימי. אני גם מלמדת עיצוב כפרילנס, אבל המכללות שלימדתי בהן סגורות כבר שנה, ועיצוב אי אפשר ללמד בזום. הייתה לי אפשרות לעבוד כשכירה במכללות, אבל לא רציתי. הגמישות והעצמאות חשובות לי מאוד".
הרצאה אחרת שלה, המיועדת לנוער ולמבוגרים, מדברת על הכחשת שואה. "הרומן שלי עם הוראת שואה החל בשירות הלאומי שעשיתי במכון 'אות ועד'. נשארתי להדריך שם גם אחרי השירות. דיברו שם על הכחשת שואה, אבל לא יותר מדי. את סטירת הלחי בנושא קיבלתי כשהדרכתי קבוצת תלמידים מכיתה י"א. אחד מהם ניגש אליי בהתחלה וסיפר שסבא שלו ניצול שואה, והוא עצמו מאוד מתעניין בנושא. לאורך כל הסיור הוא הפגין ידע מעל הממוצע לתלמיד בגילו, ושאל המון שאלות. כשהגענו לחלק של ההשמדה וסיפרתי איך המנגנון עבד, הוא התחיל לומר שהיום כבר יודעים שזה לא היה בדיוק כך, שהמספרים הם אחרים, וציטט טענות של מכחישי שואה. הוא התעקש שיש מחקרים חדשים ושאני לא מעודכנת. כשניסיתי להבין מאיפה הוא מביא את הנתונים, התברר לי שמתוך סקרנות הוא חיפש חומרים בגוגל, והגיע לאתר של מכחישי שואה שנראה לו רציני.
"החברה היהודית והחברה הבדואית צריכות למצוא דרך לעשות ביניהן סולחה. הקסם בקונספט של סולחה הוא שהיא לא מבקשת להכריע מי אשם. סולחה מתקיימת מתוך הבנה שהחיפוש אחרי צדק עלול להוביל למעגל אינסופי של סבל. במידה מסוימת הבדואים צודקים, נעשו הרבה עוולות כלפיהם, אבל אי אפשר לתת להם את כל האדמות שניכסו לעצמם"
"כבר 15 שנה אני חוקרת את התופעה של הכחשת שואה, ועוקבת אחרי תכנים כאלה. יש כמה אתרים שמוסרים מהרשת ועולים שוב ושוב. אני לומדת את האויב במטרה להגביר את המודעות שלנו לנושא. אנחנו בישראל חיים בתפיסה שלפיה השואה לא ניתנת להכחשה, וזו גם נקודת המבט של מוסד 'יד ושם', שלא מתמודד עם התופעה. יכול להיות שבזירה המשפטית הם צודקים, כי לא היה מקרה של מכחיש שואה שיצא מבית המשפט וידו על העליונה, אבל בזירה הפופולרית המכחישים משגשגים. חשוב לי שאם הילד שלי יגיע לאתרים כאלה, הוא ידע להתמודד איתם. אנחנו בעידן של הצפת מידע, ולא תמיד יש לילדים כלים לסנן את המידע הזה. היעד שאני רוצה להגיע אליו, ועוד לא הצלחתי, הוא ציבור המורים. כשאני מרצה בבתי ספר מול התלמידים, תמיד יש מורים שניגשים בסוף ההרצאה ואומרים 'איך לא מדברים על זה'. אבל כשאני מנסה להציע את ההרצאה להשתלמויות מורים, זה לא מעורר עניין".
תשלבי את הנושא של הכחשת השואה בספר עתידי?
"לא. אני משלבת עיסוק בכמה תחומים, וכדי להצליח 'להחזיק ראש', אני שומרת על מידור מסוים. העבודה הסמינריונית שלי בלימודי העיצוב דיברה על יחס החברה הישראלית לניצולים כפי שהוא משתקף בכרזות גרפיות הקשורות לשואה. בניתי על זה הרצאה ורצתי איתה, אבל לא נהניתי להעביר אותה כי לא היה לי טוב עם הערבוב הזה".
העלילה של "לעזאזל" אמנם מתרחשת בנגב, מאות קילומטרים מביתה הנוכחי של שמשוני, אבל את אתגרי החיים בפריפריה היא מכירה היטב מילדותה. "הייתי בהרצאה של סופרת שאני מעריכה מאוד, והיא סיפרה איך בתור נערה היא הלכה לסדנאות כתיבה בספריית בית אריאלה בתל־אביב. פתאום הבנתי את הפער בין הילדות שלי לילדות שלה. גם לילדים שלי היום אין אופציה כזו. ניסיתי לארגן סדנת כתיבה כדי שהבת שלי בת ה־15, שאוהבת לכתוב, תיפגש עם נוער כותב. פניתי לאנשי המתנ"ס שלנו והם התלהבו, אבל לא היו מספיק נרשמים. בבית אריאלה זה אפשרי, כי יש מסביבו אוכלוסייה גדולה, אבל לא במתנ"ס של קצרין.
"יש לי אח גאון, ואני משוכנעת שאם היינו גרים במרכז הארץ הוא היה מצטרף לתוכנית המחוננים של אוניברסיטת בר־אילן, אבל בגולן גם זה לא מתאפשר. אם אני רוצה שהבן שלי ישתתף בתוכנית של אוניברסיטת חיפה, אני צריכה לפנות יום עבודה כדי להסיע אותו לשם, וזה הופך את העניין ללא רלוונטי. לנוער מוכשר ובעל פוטנציאל בפריפריה אין נקודת פתיחה כמו נוער עם אותם נתונים במרכז. אני לא אומרת את זה כבכיינות, זו המציאות וצריכים להבין אותה".
ובכל זאת בחרת לגור עם משפחתך בגולן.
"נכון, כי אני עדיין מעדיפה את השקט והתמימות והקצב האחר. גם היכולת שלי להרשות לעצמי לחיות בלי טלפון סלולרי, קשורה לכך שאני גרה בגולן. הייתה לנו תקופת מגורים בפרדס־חנה. בן הזוג שלי עובד בחיפה, אני רציתי להתקרב למרכז כי שם הסצנה של העיצוב והכתיבה, וזה גם נוח ומשתלם יותר לתחום ההרצאות. אחרי שנתיים הגעגועים שברו אותי לגמרי, וחזרנו. בסוף, הגולן זה הבית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
