בגיל 26 הדהים אריה מליניאק את עולם הכדורסל הישראלי, כשהודיע שהוא פורש ממשחק והופך למאמן. כעבור 15 שנים שב והפתיע, כשקטע את קריירת האימון שלו למרות רשימת הישגים שמאמנים אחרים יכולים רק להתקנא בה. עכשיו הוא שוב מכריז על פרישה – אמנם לא מוקדמת, אך הרבה לפני שהגיע למיצוי: בחודש שעבר, אחרי 31 שנות כתיבה רציפה, נפרד הפרשן המיתולוגי מקוראי ידיעות אחרונות.
"נוני מוזס היה כדורסלן מעולה. הוא היה שחקן שלי בהפועל רמת־גן בסוף שנות השבעים", מספר מליניאק על ראשית הקשר ביניהם. "הרבה שנים אחר כך הוא יצר איתי קשר, בא אליי לפגישה בבית והציע לי לכתוב בידיעות. אמרתי לו שאני אוהב אתגרים חדשים, אבל אני לא רוצה חוזה או הבטחות: ביום שאחד מאיתנו לא ירצה להמשיך, אגיד שלום ואלך לדרכי. מבחינתי כל הכתיבה שם הייתה כדי להפיץ את תורת האימון שלי, הקואוצ'ינג. אם סיפרתי למשל על משחק שבו מכבי תל־אביב חזרה מפיגור של עשרים נקודות והצליחה לנצח, בשורה התחתונה הסברתי איך יוצאים ממשברים".
מעטים אנשי הספורט בישראל שיכולים לתת פרספקטיבה רחבה של חמישים שנות עשייה מגוונת על הבמות החשובות ביותר ומאחורי הקלעים; אריה מליניאק הוא אחד מהם. הוא היה שחקן, מאמן ופרשן מוביל, אך גם מיצב את עצמו כיזם וכדמות מרכזית בצמתים החשובים של הספורט הישראלי, כשהוא ממשיך להמציא את עצמו מחדש כל הזמן.
הוא נולד לפני 71 שנה עם אחיו התאום מיכה, וגדל בשכונת בורוכוב, על הגבול בין רמת־גן לגבעתיים. כשהיה בן שנתיים לקה במחלת הפוליו, שגרמה לשיתוק בפלג גופו הימני. "מי שאומר היום שמגפה כמו הקורונה לא הייתה, טועה", הוא קובע. "היום המדינה מודרנית וחזקה הרבה יותר, ואילו ב־1951 היינו מדינה שרק קמה, עם אבטלה מטורפת, צנע ואוכלוסייה גדולה שלא היה לה מה לאכול. חיסון לא היה, והנפגעים היו ילדים. זו הייתה פשוט קטסטרופה.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ילדי השואה: שרגא ומרים ב"זיכרון בסלון"
– הגנה מרחפנים: שת"פ חדש בין התעשייה האווירית לאיחוד האמירויות
– הפקק בתעלת סואץ: לא רק בעיה של הספינות
"מיד אחרי שחליתי העבירו אותי לבידוד במוסד בפרדס־כץ, ואחר כך חזרתי הביתה. מכיוון שבמשך חודשים לא יכולתי ללכת לגן, רבקה הגננת הייתה מביאה מדי יום שישי את כל הילדים אל מתחת לבית שלי, אני הייתי יוצא למרפסת לנופף להם, והם שרו לי שיר ואמרו שבת שלום. היה לי מזל שהצלחתי לצאת מזה, כי עד היום אין תרופה למחלה הזאת. אגב, אני מסכים שמגיע לביבי קרדיט על החיסונים לקורונה, אבל לא זכור לי שבן־גוריון דיבר כל היום על חיסוני הפוליו, אחרי שאלפי ילדים מתו פה. הוא לא העז. את הקרדיט קיבל יונה סאלק, ממציא החיסון".
כמי שנפגע במגפה ההיא, איך אתה מסכם את ההתמודדות עם המגפה בשנה האחרונה? חזרת כבר לחיים?
"מבחינה עסקית, רוב הפעילות שלי עברה לזום, ואני חושב שזה רווח נקי. אין שום סיבה שמישהו מעפולה יצטרך לנסוע למרכז כדי לעבור אצלי קורס, כשהוא יכול לפתוח מחשב. מעבר לכך, אני לוקח מאה אחוז אחריות על החיים שלי. לא מעניין אותי מה הממשלה אומרת, ואם יש סגר או אין: אני שומר מרחק ואמשיך להשתמש במסכה גם כשיגידו שהסיפור הזה מאחורינו. בראש השנה הילדים שלי התחכמו והקדימו את הארוחה אצלם ביום, בגלל הסגר, אבל אפילו לא חשבתי להגיע. הם נעלבו והתקשו להבין, אבל בגילי אני צריך לדאוג לעצמי".
לשגע את הקג"ב
הפוליו הותיר אצל מליניאק שיתוק חלקי בפנים, אבל לא מנע ממנו להתעניין בספורט ולהצטיין בו כבר מילדותו. "גרתי 300 מטר מאצטדיון הכדורגל 'המכתש' בגבעתיים, ולא יכולתי לא להפוך לאוהד של הפועל רמת־גן ששיחקה שם", הוא מספר. בכיתה ג', חמש שנים אחרי המחלה שכמעט הפכה אותו למשותק, זכה באליפות הריצה של בית הספר. הוא נשלח לאליפות הארצית, שהתקיימה באצטדיון רמת־גן, וקטף את המקום הראשון במקצה של 60 מטר.
"כדורסל החלו אז לשחק רק בגיל 13, כי לפני כן פשוט לא יכולת להגיע עם הכדור לסל. באחד הימים ראיתי ילדים זורקים לסל בחצר בית הספר, קפצתי מיד מעל הגדר והתחלתי לזרוק. מאז עברתי לגור במגרש והצטרפתי לקבוצת נוער. ברמת־גן היה מאמן אחד, ברוך פוטרמן שמו, שכל הקבוצות היו שייכות לו. בכל שנה הוא היה רב עם אגודה אחרת, עובר מהפועל למכבי וחזרה, ומעביר אותנו יחד איתו". במשפחה שבה גדל מליניאק היה ברור שאם ספורט, אז רק הפועל: "זה היה בית סוציאליסטי, שבו קראו 'על המשמר' בכל בוקר".
מבית הספר היסודי הוא המשיך לתיכון חדש בתל־אביב, "שם למדתי יחד עם עלי מוהר ויוני רכטר". גם שם כיכב על מגרש הכדורסל, ובכיתה ט' כבר היה בחמישייה של נבחרת בית הספר. "הייתי תלמיד לא משהו, אבל היה לי סיכום עם המורים – הם לא מפריעים לי לשחק, אני לא מפריע להם ללמד. בהתאם להסכם קיבלתי שש מינוס בכל המקצועות, ובכל קיץ עשיתי קורסים במתמטיקה ובאנגלית כדי להתקדם בכל זאת".
כבר בגיל 15 עלה מליניאק לקבוצת הבוגרים של הפועל רמת־גן. הצטיינותו על המגרש הביאה אותו לנבחרת הנוער של ישראל בכדורסל, לנבחרת העתודה ולנבחרת ישראל למכבייה. בספטמבר 1973 הוא יצא עם נבחרת הסטודנטים "אס"א" למשחקי האוניברסיאדה במוסקבה. "בתקופה ההיא מעטים היו נוסעים לחוץ לארץ", הוא מספר. "טסנו דרך ציריך, שם לקחו מאיתנו את הדרכונים ונתנו לנו במקומם תעודות מסע. כשהגענו למוסקבה הצמידו לכל אחד מאיתנו סוכן קג"ב, במסווה של אבטחה. כשגילינו את זה, התחלנו לשחק איתם משחקים: היינו עולים לרכבת התחתית, הם מיד עלו גם כן, ורגע לפני שהדלת נסגרה יצאנו החוצה. זה היה הבילוי שלנו, לראות אותם רודפים אחרינו. אני זוכר שהרחובות היו ריקים ממכוניות, לא הייתה תאורה והכול היה אפור ואפל. זו הייתה חוויה".
"ב־1979, באליפות אירופה באיטליה, ישבתי לצד שדרן הרדיו גדעון הוד ומדי פעם הוא שאל אותי שאלות. אלכס גלעדי (למטה) פשוט בא לשם במחצית והעביר אותי לעמדת השידור של הטלוויזיה. מאותו יום הפכתי לפרשן. לא היה לי ממי ללמוד, אז המצאתי את התפקיד בעצמי"
מכיוון שהעיתונאים הישראלים לא קיבלו היתר להמשיך מציריך למוסקבה, מליניאק וחבריו היו אלה שסיפקו להם דיווחים מהשטח. "הם ביקשו מאיתנו סיפורים, אז התחלנו להמציא להם", הוא צוחק. "זה התחיל בדברים קטנים – סיפרנו למשל ששיחקנו קט־רגל מול נבחרת כוויית, וסיימנו בתיקו 2:2. אחרי שגילינו שכל מה שאמרנו נכנס מילה במילה לעיתון, התחלנו לחשוב על דברים משוגעים יותר. השיא היה כשהמצאנו ששוקי שוורץ, שחקן בקבוצה, התארס עם אולגה קורבוט – מתעמלת רוסייה־בלארוסית ששנה לפני כן זכתה בשלוש מדליות אולימפיות ונחשבה בברית המועצות לנכס לאומי. העיתונאי שקיבל את זה מאיתנו התחנן שלא נספר למתחרים, והסכמנו בתנאי שיפרסם את הידיעה בתוך 12 שעות. כך זה הפך לכותרת גדולה בידיעות אחרונות. הסיפור הזה הלחיץ את הרוסים והוביל את כל אמצעי התקשורת בעולם לחפש את שוקי, שלא ידע מה לעשות עם עצמו, מה גם שהייתה לו חברה בארץ". ובאשר למשחקים עצמם – "היה לנו שם טורניר מצוין, וסיימנו במקום השביעי. במקביל זכינו במפגשים מרגשים עם הקהילה היהודית, ובין השאר פגשתי שם את אנטולי שרנסקי".
מהפועל רמת־גן עבר מליניאק להפועל תל־אביב, וזכה איתה באליפות בעונת 1968/9 – האליפות האחרונה של המועדון עד היום. במקביל, כבר בגיל 21 השלים קורס מאמנים. בגיל 26 החליט כאמור לפרוש ממשחק, ומונה למאמן הפועל רמת־גן, הקבוצה שבה שיחק בעונה ההיא. "הייתי אמנם צעיר, אבל הרבה שנים של משחק על בלטות גרמו לי נזק רציני בגב. כשהציעו לי לאמן את הקבוצה, החלטתי ללכת על זה. היה לי קשה לאמן שחקנים בגילי שחודשיים קודם לכן עוד שיחקו איתי, אבל הייתה לנו קבוצה מצוינת והגענו להישגים יפים".
את העונה ההיא סיימה הפועל רמת־גן כסגנית האלופה. מליניאק, שהתגלה גם כמאמן מוכשר, מילא בהמשך את התפקיד הזה בהפועל חולון, בהפועל עפולה ובהפועל גליל עליון. הוא שימש כמאמן של נבחרת הנוער, כמאמן נבחרת העתודה וכעוזרו של רלף קליין בנבחרת הבוגרת. ב־1983, כשהוא בן 34 בלבד, הפך למאמן הנבחרת הלאומית של ישראל – אך רק לשנה אחת, שכללה קמפיין בלתי־מוצלח במוקדמות אולימפיאדת לוס־אנג'לס.
בכל השנים ההן שקד מליניאק גם על פיתוח את מחלקת הנוער ברמת־השרון. ב־1976 הקים את בית הספר הראשון לקט־סל, שבו סלים נמוכים יותר וכדורים קטנים, המאפשרים לילדים להתחיל לשחק בגיל צעיר. ב־1989 מונה למאמן הקבוצה הבוגרת של א"ס רמת־השרון, והעלה אותה ליגה. שנה לאחר מכן, והוא בן 41 בלבד, פרש מאימון.
"כבר כשהגעתי לרמת־השרון, ידעתי שזו תהיה התחנה האחרונה שלי באימון", הוא נזכר. "אחרי שעלינו ליגה בנינו סגל טוב, אבל הדברים לא התחברו והפסדנו בהרבה משחקים. אנשים שהכנסתי להנהלה – הורים של ילדים שגידלתי באגודה – הפנו אליי את הגב בתוך רגע. אחרי כל מה שבניתי שם במשך שנים, הם ביקשו שאלך הביתה אפילו בלי פיצויים. היו כמה של שבועות של בלגן, ובסוף אמרתי להם שלום".
היום אתה מצטער על שעזבת את המשחק ואת האימון בשלב מוקדם כל כך?
"זו דרך החיים שלי: אני לא סוחט את הלימון כדי להוציא ממנו עוד כמה טיפות, זה לא מעניין. החיים זו לא שיטה להעביר זמן. מבחינתי, החיים הם משחק שאני בעצמי ממציא אותו, עולה למגרש, משחק אותו עד שאני מבין את הפרינציפ, וממשיך למשחק הבא. תאר לעצמך שעד היום הייתי מאמן כדורסל שמנסה להוציא עוד חודשיים אימון מאיזו קבוצה, ואז שחקן מחטיא סל ומפטרים אותי. זה נשמע לי כמו הדבר הכי לא מעניין שיש. אז עזבתי ונסעתי לראות את נדב הנפלד בקונטיקט".
הנפלד היה השחקן הבכיר ביותר שגדל אצלו בבית הספר ברמת־השרון. יחד עם מליניאק הגיע הנפלד גם להפועל גליל עליון, שם עשו השניים חיל. "הוא שיחק שנה אחת במכללת קונטיקט, וכל אמריקה דיברה עליו. אני לא מגזים. לארי בירד דיבר עליו נפלאות, ובוסטון סלטיקס רצו אותו מאוד. אם הוא היה ממשיך לשנה שנייה בליגת המכללות, האן־בי־איי היה פתוח לפניו עם חוזה מובטח. אני זוכר שישבתי איתו במלון בארצות הברית והשבעתי אותו שלא משנה מה יהיה – הוא לא חוזר לשחק בארץ. הוא הבטיח לי שכך יעשה. אבל אחרי שעזבתי, מכבי תל־אביב שלחה אליו מישהו ונתנה לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. והשאר היסטוריה".
"החיים הם משחק שאני ממציא, עולה למגרש, משחק אותו עד שאני מבין את הפרינציפ, וממשיך למשחק הבא. תאר לעצמך שעד היום הייתי מאמן כדורסל שמנסה להוציא עוד חודשיים אימון מאיזו קבוצה, ואז שחקן מחטיא סל ומפטרים אותי. זה נשמע לי כמו הדבר הכי לא מעניין שיש"
אם כבר אן־בי־איי, איך אתה מתרשם מעונת הרוקי של דני אבדיה בוושינגטון?
"אבדיה מוכשר הרבה יותר מעומרי כספי מבחינת כדורסל, השאלה אם גם יש לו אותו אופי. הבחירה שלו במקום התשיעי בדראפט היא מכובדת מאוד, אבל הבעיה היא שהוא נפל לקבוצה גרועה. יש להם מאמן בעונה האחרונה של החוזה, ושחקן שאני לא מסוגל לראות – ראסל וסטברוק, שכל מה שמעניין אותו זה לעשות טריפל־דאבלים. וגם בראדלי ביל, שרק רוצה להיות מלך הסלים. קשה מאוד להתפתח בקבוצה כזו. במסגרת המגבלות, אבדיה עושה עבודה לא רעה. מצד שני, גם לו יש אחריות למצבו. הוא לא מעורב מספיק, הרבה פעמים הוא עומד בפינה, מחכה שימסרו לו ואז מתלונן. זו לא שיטה. אני זוכר את מיקי ברקוביץ' – אם הוא היה רץ פעמיים את המגרש בלי לקבל כדור, הוא היה נותן לך מבט שהיה חוזר אליך בחלומות הלילה".
עצומה בשער האחורי
עוד בימיו כמאמן ייסד מליניאק את תפקיד פרשן הספורט הישראלי – פונקציה שלא הייתה קיימת כאן עד סוף שנות השבעים. "ב־1979 נבחרת ישראל שיחקה באליפות אירופה שהתקיימה באיטליה, ואני נסעתי לשם כדי לשבת לצידו של שדרן הרדיו גדעון הוד. מדי פעם הוא שאל אותי שאלות, אז עוד לא קראו לזה פרשן. אלכס גלעדי שם לב אלינו שם: שנתיים קודם לכן, במשחק שמכבי תל־אביב זכתה בו לראשונה בגביע אירופה, הוא היה השדרן, ובסיום המשחק הוא חטף הרבה ביקורת בגלל כמה הערות מקצועיות שאמר שם. מקצוע הפרשן דווקא היה מוכר לו, בזכות משחקים שראה בארצות הברית. עכשיו, באליפות שהתקיימה באיטליה, הוא פשוט בא לעמדת השידור של הרדיו במחצית של אחד המשחקים, והעביר אותי לעמדת השידור של הטלוויזיה. גדעון הוד התחיל להשתולל שם, אבל גלעדי לא התרגש. הוא אמר לו שעם כל הכבוד לרדיו, אין בכלל מה להשוות בין האזנה לשידור המשחק לבין צפייה בו. מאותו יום הפכתי לפרשן. לא היה לי ממי ללמוד, אז המצאתי את התפקיד בעצמי".
עד מהרה הפך מליניאק לפרשן קבוע של משחקי מכבי תל־אביב בגביע אירופה. הוא הביא לשידור ידע ובקיאות שעזרו לצופים להבין טוב יותר מה הם רואים על המגרש, אך גם הרבה לבקר את האימפריה הצהובה, מה שמאוד לא מצא חן בעיני הנהלת הקבוצה. "הם כעסו כי הדגשתי שהם מביאים זרים על חשבון פיתוח שחקנים מקומיים. טענתי גם שאנשי מכבי פוגעים בנבחרת ישראל כי היא מאיימת על הפופולריות שלהם, ושהעובדה שיו"ר הקבוצה שמעון מזרחי יושב בכל מוקדי הכוח בכדורסל הישראלי, יוצרת ניגוד עניינים מובנה. איך יכול להיות שאדם שדואג לעסק שלו, יימצא במקומות שקובעים את כללי המשחק. במכבי לא אהבו את הדברים שאמרתי, ובשלב מסוים נמאס להם. כשהם באו לחדש חוזה מול רשות השידור, הם דרשו להדיח אותי, וזה מה שקרה".
בארץ היה אז רק ערוץ אחד, בלי שום תחרות. איך היה לקבוצת כדורסל כל כך הרבה כוח ויכולת להשפיע עליו?
"כי גם הייתה אז בישראל רק קבוצה אחת. רשות השידור שילמה למכבי תל־אביב 7 מיליוני דולרים בשנה, מכספי ציבור, כשהם היו יכולים להציע גם 100 אלף. כך מכבי קנו את השחקנים של כל שאר הקבוצות, זכו באליפות אחרי אליפות ושיחקו באירופה. וכשהוקמה היורוליג, הם דאגו שהיא תישאר סגורה ושום קבוצה ישראלית מלבדם לא תוכל לשחק בה.
"למנהלי מחלקת הספורט דאז לא נעים להודות עד היום שהם התקפלו והעיפו אותי בגלל האיומים, אבל אני יודע בוודאות, מאנשים מבפנים, שזה מה שהיה. במשך כל הקריירה התקשורתית שלי דאגתי לא להיות תלוי במקור פרנסה אחד. שבמקרה שלא ייתנו לי להיות בטלוויזיה, אכתוב בעיתון או אשדר ברדיו, ותמיד תהיה לי אפשרות להתבטא. לכן אי אפשר היה לסתום לי את הפה, כמו שניסו לעשות כמה פעמים".
את מקומו של מליניאק תפס טל ברודי – שחקן ענק, אבל פרשן מוצלח פחות. "זו כנראה הייתה הנחתה מצד מכבי, וזה היה פשוט נורא", אומר מליניאק. "עורך הספורט של 'חדשות', אבי רצון, פתח בשער האחורי בעיתון עצומה כדי שיחזירו אותי. בכל יום הופיעה רשימה של מאות אנשים שתמכו בי, עד שברשות השידור נשברו והחזירו אותי לתפקיד".
מכבי היא עדיין הקבוצה של המדינה?
"כבר מזמן לא. רבים מאוהדיה כבר לא הולכים לראות אותה משחקת, אבל הם עדיין אוהדים אותה מהבית. פעם רוב ההכנסות של מכבי היו מזכויות שידור, היום הן ממכירת מינויים".
"העיתונאים הישראלים שלא הורשו להגיע למוסקבה ביקשו מאיתנו סיפורים, אז התחלנו להמציא להם. השיא היה כשהמצאנו ששוקי שוורץ, שחקן בקבוצה, התארס עם המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט, שנחשבה בברית המועצות לנכס לאומי. הסיפור הזה הפך לכותרת גדולה בידיעות אחרונות, והוביל את כל אמצעי התקשורת בעולם לחפש את שוקי"
מה דעתך על הכדורסל בישראל כיום?
"אני מאוד לא אוהב אותו. לטעמי, בשנות השמונים והתשעים הליגה הייתה טובה יותר, ובהתאם לכך היו התוצאות של הקבוצות הישראליות במפעלים האירופיים. יש נושא אחד שלא הצלחתי לשנות, ומשום מה אני נמצא בו לבד – ההקלות במס לשחקנים זרים. אין תקדים כזה בעולם, שמדינה פוגעת בייצור העצמי שלה. הצרה היא שאצלנו כסף הוא ערך עליון: כדי לחסוך כסף, קבוצות לוקחות את השחקנים הזרים, שמקבלים הקלות במס, ומייבשות ישראלים שגדלו פה. מזל גדול שפיני גרשון ועמוס פרישמן לקחו את הנבחרות הצעירות, והם מובילים אותן להישגים חסרי תקדים. זה רק מוכיח שעם ניהול נכון ואימון נכון, יש תוצאות. אפשר לראות את זה גם בג'ודו".
כרגע גם חצי ממאמני הליגה הבכירה הם זרים.
"זה נזק גדול יותר מאשר השחקנים הזרים. מוכרים פה ערכים בכסף. אם בצבא יפטרו את הקצינים, לא יהיו גם חיילים; ואם המאמנים הישראלים יפרשו, לא יהיו פה שחקנים".
ללכת על גחלים
בשנות השמונים ניהל מליניאק את בית הספר למאמני כדורסל במכון וינגייט והקים את ליגת הקיץ לשחקנים ישראלים, שפעלה במשך עשור. בתחילת שנות התשעים הוא עמד בראש ועדה לרפורמה במבנה הספורט בישראל. "זו הייתה ועדה שהורכבה מאנשים איכותיים ביותר. בפגישה הראשונה קם אלוף במיל' דורון רובין, ואמר שכדי שלא נבזבז סתם כמה חודשים שבסופם יזרקו את הדו"ח שלנו לאיזו מגירה, חשוב שנתחיל בבדיקה של כל המסקנות של הוועדות האחרות שהוקמו בנושא, ומה מתוכן יושם. גילינו שהיו 44 המלצות, שכמה מהן חזרו על עצמן. רק ארבע יושמו. לכן את הדו"ח שלנו פתחנו בתוכנית איך ליישם כל המלצה, יחד עם לוחות זמנים וגם סנקציות. זה גרם לכך שתשעים אחוז מההמלצות יושמו. בין השאר הובלנו להקמת איגודי האתלטיקה והג'ודו, הפרדנו את הספורט המקצועני מהחובבני, קבוצות החלו לקבל תקציבים ישירות אליהן ולא דרך מרכזי הספורט של הפועל או מכבי. הרבה דברים טובים שעשו מהפכה שלמה".
באותה תקופה החל מליניאק לשמש כמאמן במובן אחר – מה שמכונה קואוצ'ר. "אז עדיין לא הבינו מה אני עושה, וגם בתחום הזה הקדמתי את זמני. לא היה לי ממי ללמוד, והרבה מהתכנים פיתחתי מתוך אינטואיציה".
אחד ממקורות ההשראה שלו היה המנטור האמריקני טוני רובינס. "נסעתי לסדנה שלו שהתקיימה בלונדון. ישבתי שם מהבוקר עד הלילה עם עשרת אלפים איש, ובחצות כולנו הלכנו על גחלים. מעבר לגימיק, קורים שם לאנשים ניסים ונפלאות, וגם עבורי נפתח עולם שלם שלא הכרתי. אהבתי מאוד את ההבנה העמוקה של רובינס בכל מה שנוגע לפעילות המוח. שם הרי מתחיל הכול, בדרך שבה אתה רואה את הדברים.
"באותה תקופה כל תחום המשחקים עניין אותי מאוד. התחלתי לחפש ספרים בנושא בחנויות יד שנייה, ומצאתי ספר של פילוסוף הולנדי מהמאה ה־19, שפשוט אישר לי את הדברים שהאמנתי בהם – שמשחק הוא דבר טבעי שמניע את כולנו לפעולה. אם יש לך חלום או שאיפה, לך על זה, בנה לעצמך את המשחק שלך. החלום שלך הוא קיוסק? תפתח אחד. רק כך תבין מה עוצר אותך ומה אתה צריך לשחרר. אני זוכר שכשקראתי את זה, הרגשתי כמו ילד שמצא ערמת ממתקים".
מה שיטת האימון שלך? מה אתה מבקש להפיק?
"האדם בעיניי הוא כמו מחשב: הוא מוריד עוד ועוד תוכנות, והרבה פעמים שוכח לשדרג את מערכת ההפעלה. זה מה שעושים באימון כמו שלי. ברגע שאתה משדרג את המערכת, אתה רואה שינוי בכל תחום בחיים. מצאתי הרבה הקבלות בין עולם הספורט לחיים עצמם, ואת הקבוצות שמגיעות אליי אני לוקח פיזית למגרש הכדורסל. ביציע יושבים אלפי אנשים, כולם חכמים וכולם יודעים מה המאמן צריך לעשות – אבל כדי ליצור אצלך שינוי אתה צריך להיות אמיץ, לעזוב את היציע ולהיות אחד מהמעטים שנמצאים על המגרש. כי שם צריך ללמוד להתגבר על החשש מכישלון ועל הפחד מהצלחה, צריך להשקיע זמן ואנרגיה, לפתח יחסים עם שחקנים אחרים ולבנות פרמטרים להצלחה".
"בשנות השמונים והתשעים הליגה הייתה טובה יותר, ובהתאם לכך היו התוצאות של הקבוצות הישראליות במפעלים האירופיים. הבאת מאמנים זרים גורמת נזק גדול יותר מאשר השחקנים הזרים. אם בצבא יפטרו את הקצינים, לא יהיו גם חיילים; ואם המאמנים הישראלים יפרשו, לא יהיו פה שחקנים"
תובנות מעין אלה חלחלו גם לפרשנויות הספורט שלו בידיעות אחרונות. "כתבתי שם במשך השנים אלפי כתבות וטורים, ואני חייב לציין שמעולם לא שינו לי אפילו אות אחת. רק פעם אחת ביקשו ממני לא להכניס משהו, והסכמתי. העזיבה שלי נובעת מצמצומים כלכליים, ואני אסיר תודה על כל יום שנתנו לי לכתוב ולהתבטא שם".
הוא לא עזב חלילה את מקצוע הפרשנות, וממשיך להשתתף בפאנל "יציע העיתונות" בערוץ הספורט, ולשדר דרך קבע בתוכנית הספורט היומית של רדיו 103. דמותו נוכחת על המסך בתוכנית נוספת – "בובה של לילה" הסאטירית, שם מחקה אותו שלום מיכאלשווילי. "זה הכבוד הכי גדול שזכיתי לו", אומר מליניאק. "במפגשים שלי עם שלום גיליתי שהוא למד בחטיבת ביניים ברמלה, שייסדתי בה עם המנהלת פרויקט קואוצ'ינג: התלמידים שם הפכו לשותפים בבניית תוכנית הלימודים. בעקבות ההצלחה של המיזם הזה משרד החינוך לקח אותו כפרויקט ניסויי, והוקדשה לו סדרה בת שלושה פרקים בערוץ 2".
כיום הוא אב לשלושה וסב לארבעה, נשוי (בשנית) לנטע, שהקימה לאחרונה חברה לביטוח ימי. "הבן של נטע, איילון, הכיר מישהי דתייה ממעלה־לבונה, ובתוך חודשיים הם התחתנו", מספר מליניאק – כאמור, נצר להורים סוציאליסטים. "בהתחלה המשפחה הייתה קצת בהלם, אבל היום כבר כולם מקבלים את זה באהבה. מדי פעם הם באים לשמור אצלנו שבת, והכול בסדר".
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני אוהב להמשיך להמציא משחקים ולשחק אותם, ואין לזה סוף. עכשיו אני רוצה לפתח מיזם שילווה הורים של ספורטאים. המודל היחיד שראינו בארץ אלה ההורים שרק בגלל המשטרה לא מרביצים למאמנים. תאר לך מה מרגיש ילד כשאבא שלו מקלל את המאמן או את השופט? יש הרבה לאן להתקדם בנושא הזה".
בסולם האושר מאחת עד חמש, איפה אתה?
"בין ארבע לחמש. אני מעריך היטב את העובדה שאני קם בריא בבוקר, חי עם אישה שאני אוהב, ויש לי ילדים ונכדים נהדרים. אני עושה דברים שאני אוהב, חי את המסרים שאני מעביר, ותמיד מנסה למצוא את החיובי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
