"תמיד אני מחבקת עצים, אבל ביום המעשים הטובים זה חיבוק חם במיוחד, כי אני מצליחה לצרף אליי חבקנים נוספים", כתבה שרונה לימן בעמוד הפייסבוק שמוקדש לכובע הראשון שלה: מדריכת טיולים. שמו העברי של העמוד הוא "בנתיבי כפר־סבא", העיר שבה היא נולדה, גרה, ובה היא לא מפסיקה לצעוד. כבר עשרים שנה היא עובדת במוזיאון כפר־סבא, מדריכה טיולים במשעולי העיר, מדריכה בפארק אריאל שרון, מדריכת מחוז מרכז של רשות הטבע והגנים – "אני עובדת בשני גופים ירוקים ובגוף מקומי אחד, וזה מאחד את השריטות שלי: שריטה כפר־סבאית עמוקה ושריטה ירוקה עמוקה", היא אומרת. חוץ מזה היא חברה בוועד להצלת קולנוע עמל, קולנוע ישן ומיתולוגי בעיר, ובמשמר האילנות; "אבל יש דברים שאני עושה כאלקטרון בודד". פועלה כאלקטרון בודד קשור בקבוצת עצי זית כאן במזרח כפר־סבא, שעברו לאחרונה מקצה שיפורים הודות לתזזיתיותה, ולידם בחרנו להיפגש.
אני גרה בעיר הזאת לא מעט שנים. הסתובבתי במחוזות המזרח (בעיר) לא מעט, ואני מודה שאף פעם לא שמתי לב לזיתים שניצבים כאן ליד הכביש. העזובה מסתירה אותם. קבענו ליד בית האבן – פעם בית הספר של כפר־סבא הערבית, היום חדר כושר. מדריך עב שרירים שיוצא החוצה שואל אותי לאן אני צריכה להגיע. משום מה ברור לו שלא אליו. אי אפשר להתעלם מאיצטרובלי הענק שתחת אורן הגלעין: העמסתי שניים הביתה, אף פעם אי אפשר לדעת מתי תזדקק לצנובר. כשהיא מגיעה אנחנו חוצות את הכביש לזירת המבצע. "לפני שלוש שנים שמתי עין על הזיתים האלה", היא מספרת. "ידעתי שחייבים להרים להם את הנוף, כולם נראו כמו העץ ההוא שם, שכמו שאת רואה עדיין לא טיפלנו בו. לא יכולנו להגיע לגזע אפילו, כשנופל צל הוא נופל על עצמו".
בשנים האחרונות הקדישה שרונה את יום המעשים הטובים לטיפוח גן מנשה היפהפה ועתיר העצים בצפון־מערב העיר. "נכנסנו ברבאק באספרגוס ובלנטנה, אבל השנה לשמחתי הגן נמצא בידיים טובות של אדריכלית שימור ושני גננים קבועים. אז מצאתי לי פרויקט חדש: עשרה עצי זית במזרח כפר־סבא שהתחננו לתשומת לב. חיפשתי קבוצה שתתגייס למשימה ומצאתי חבר'ה מהנוער העובד והלומד, זה היה כמו לחבר שקע לתקע. השגתי מזמרות, שתיים מפה ושלוש משם, ועבדנו פה במשך שעה וחצי. עכשיו תראי את הזית הזה כאן, זה מעשה ידינו – הרמנו את הנוף, גזמנו חזירים, ניקינו ענפים יבשים. תראי איזה יופי, ככה נראה עץ שאוהבים אותו. אפשר להתקרב וליהנות מהצל, לפרוש מחצלת ולהנות מהרוגע באמצע העיר, אפשר לראות גזע".
ולחבק את העץ.
"בוודאי. היו הרבה חיבוקים עם הזיתים אחרי המבצע הזה".
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרב אילעאי עופרן לא מפחד משאלות קשות
– אבק פורח: "צריך להתרגש מהצמחים"
– חינוך היברידי
מתי את התחלת לחבק עצים?
"קודם כול אני ממש אוהבת לטפס על עצים, עוד מילדות. זה אחד הגֶּנִים שהורשתי לילדים שלי. סיפור האהבה שלי עם גן מנשה ישן מאוד ואני תמיד מספרת אותו בהדרכות. פעם ראיתי בספר ישן על כפר־סבא צילום של הפיטולקה הגדולה שבגן, רק שלא היה כתוב המיקום. אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא את העץ הזה ויצאתי לחיפושים. העיר הזאת משופעת גנים, באמת קיבלנו עיר ירוקה, והלכתי לגן המגינים ולגן הזיכרון ולגן מנשה והסתובבתי ומצאתי את הפיטולקה, והילדים שלי זכו לטפס גם עליה".
* * *
בקבוק זכוכית שנזרק כאן, שני בקבוקי פלסטיק וכמה אריזות כבר הספיקו להיערם מאז יום המעשים הטובים. הבשורה הטובה: אנשים באים לכאן. "אני מאמינה באפקט החלונות השבורים – כשמקום משדר הזנחה, זה גורם להזנחה. כשמקום משדר שיש לו בעל בית הוא נראה אחרת", אומרת שרונה. מרחוק היא מראה לי סימון על עמוד: צוות מסמני שבילים של החברה להגנת הטבע עבר גם כאן. "שביל השרון הוא שביל שמקביל לחלק משביל ישראל, ומציע מסלול חלופי – צעידה של 57 קילומטרים בין פרדסים וגבעות החול האדום. הוא עובר גם כאן. שביל השרון מחבר את אהבת הטבע ואהבת הלוקאל שלי, וכמורת דרך הלכתי בחלקים גדולים ממנו, ומה הבעיה שלו? שאין מספיק צל. אז הנה", היא מצביעה שוב על הזיתים, "צל. רק צריך לדאוג שנוכל ליהנות ממנו".
ליד הזיתים משתרע שדה זנוח שצמחייתו גבוהה. אנחנו מעפילות אל הסבך ומתחילות לפלס דרך. ידעתי שהייתי צריכה לבוא עם המצ'טה. חמציצים הם הבריונים של הטבע, נותנים טעם אבל משתלטים כאילו לכולם בא על החמוץ הזה. "השטח הזה ריק ולא נגוע, כי הוא היה בית העלמין של כפר־סבא הערבית. עיריית כפר־סבא לא יכולה לייצר כאן שביל כי זה שטח של הווקף", היא מסבירה. בינות לפולשים החמוצים, פרחי עכנאי דו־צבעוניים, וכל מיני מצליבים – ויפה שלפחות את המשפחה זיהיתי – נעלמת המולת הכביש, ואלון תבור יפהפה מזדקר אל על. עובדת בונוס: לבן הראשון של שרונה קוראים תבור, לשני בנטל.
"האלון הזה צמח מעצמו, הוא בן של אלון תבור מפורסם שיושב ליד קולנוע חן הישן, כנראה עורבני הביא אותו. עשינו לו גיזום והרמת נוף. תראי איזה יפה הוא. רואים שטוב לו, הוא מאושר", היא אומרת. ואז אנחנו יוצאות למשימה חשובה. בשדה הזה, היא מספרת, שתלו בעבר פקעות חצב, ובסוף ספטמבר מתמלא המקום בהמוני חצבים. גם פקעות של איריס ארם נהריים שתלו כאן, ופה קבור הכלב. "בשבוע שעבר ראיתי התחלה של פריחה של אחד מהם. ביני ובין ישובעם חכמון, מורה דרך ותושב כפר־סבא, יש תמיד תחרות מי הראשון שיצלם את הפריחה. אני זוכרת את המיקום לפי האלון, הוא הנ"צ. אני חושבת שאנחנו מקדימים כי הוא בדרך כלל צומח בסביבות פסח, והשנה הוא חל מוקדם". חיפשנו ופילסנו, דרכנו ורמסנו, הרבה עלים של איריס היו שם אבל לא מצאנו פריחה של איריס ארם נהריים.
לפחות זכינו ליד האלון היפה לדבר על שביל העצים שיש לה זכויות ביצירתו, והיא מדריכה בו מפעם לפעם. "פעם עבדתי על מפה של סקר עצים שהעירייה הזמינה, יחד עם ישובעם, שהיה אז יו"ר הסניף המקומי של החברה להגנת הטבע. מובן שהכי הרבה עצים מעניינים, שיש להם סיפור ויש להם היסטוריה ונוף רחב, נמצאים במרכז המושבה. ועדה ישבה ובחרה את העצים, וחיברנו אותם למסלול קוהרנטי של שעתיים. יש שם מינים של אורן, ובגן הזיכרון יש פיקוסים עם שורשי אוויר שזו אחת התמונות הכי יפות בכפר־סבא, פשוט להתאהב, ויש אקליפטוס וחרובים ויש זיתים שנטעו הרצוג ורבין, ויש אלמוגן ויש אקליפטוס לימוני גדול ויפה. תשמעי סיפור: ברחוב העמק יש שני עצי אראוקריה שנטע אביהו ידפת בן השבע לרגל חנוכת הבית בקצה המושבה. בשנות השלושים רוח התקופה הייתה שכשאתה מגיע לאירוע חשוב אתה שותל עץ בנחלת הציבור, ומראה את הקשר שלך לארץ".
* * *
היא גם החליטה לקחת על עצמה פרויקט נוסף למען הדור הבא. של העצים. מדי שנה היא מלקטת עשרות בלוטים מגנים ציבוריים ומנביטה אותם. והיא מקווה שעוד שנה־שנתיים היא תטמין אותם באדמה, ו"הם יחיו 300 שנה, לא כמו אורנים ואקליפטוסים שיש להם תאריך תפוגה".
"האלון הזה צמח מעצמו, הוא בן של אלון תבור מפורסם שיושב ליד קולנוע חן הישן, כנראה עורבני הביא אותו. עשינו לו גיזום והרמת נוף. רואים שטוב לו, הוא מאושר"
משם אנחנו נוסעות לראות אלוני שעם גדולים שמישהו שתל. זה לא מין מקומי, אבל שלט יפה ומעוטר מפאר אותו. "כל אוהב טבע יגיד לך שברגע שאתה מכיר משהו אתה אוהב אותו יותר, הוא הופך לחלק מהנוף שלך. כשאתה שומע שרוצים לכרות את הפיקוס ליד השוק, הוא לא זר לך. בדרך כלל אין אהבה ממבט ראשון, קודם מכירים ואז אוהבים".
בקיצור, יש לך אישיו עם עצים, אני אומרת לסיום. "בהחלט. התועלת שהם נותנים היא עצומה. אם עיריות היו מתייחסות לעץ כמו שהן מתייחסות לעמוד חשמל ולפתח ביוב המצב היה אחר, אבל הן לא מתייחסות. את העץ שנותן לנו חמצן אנחנו לוקחים כמובן מאליו. כמו שאתם מתייחסים לעמוד חשמל שנותן לנו דבר שאנחנו לא יכולים בלעדיו, תדאגו לזית הזה. התועלת גדולה: כשיש יותר עצים ברחוב אנשים יוצאים יותר, יש יותר קהילתיות, המסחר המקומי פורח על חשבון הקניונים, אנשים מרגישים מוגנים יותר כשהרחוב מלא", היא אומרת ואז נעצרת. "תראי את הירוק הבהיר שמשתלב עם החום של הענפים כאן על אלון התבור. לחבק עצים זה ללכת ברחוב ולהתפעל מהדבר היפהפה הזה".
עורבני שחור כיפה אכן ידוע בחיבתו לבלוטים, והוא מקפיד לאגור בלוטים ומזון אחר לימים קשים. אלא שגם אצל הציפורים יש גנבות. מחקר שנערך לפני כמה שנים בקיימברידג' עלה על אסטרטגיה שפיתחו המטמינים נגד ציפורים שחומדות את האוצר: הימנעות מהשמעת רעש. החוקרים יצרו שלושה מצבי ניסוי: בראשון העורבנים היו לבד בסביבה בעת שהטמינו את אוצרם; בשני הם היו יכולים לשמוע ציפור אחרת בלי לראות אותה; בשלישי העורבנים היו גלויים לחלוטין לעיני הציפור הגנבת. החוקרים ישבו ותצפתו במשך שעות על העורבנים וגילו דפוס מעניין: כשהיו לבדם או ראו את הציפור החשודה הם לא הקפידו במיוחד על שקט. אבל כשרק שמעו את הציפור הנוספת בלי לדעת מה מעשיה הם עשו כל מאמץ להימנע מרעש בזמן הטמנת המזון. מובילת המחקר אמרה שזו העדות הראשונה לנציג ממשפחת העורבים שנוקט אסטרטגיה כזו בזמן ריגול אחר גנב פוטנציאלי.
את השעם שאנחנו מכירים מפקקי בקבוק היין מייצרים מאלון השעם. הקליפה מגוננת על העץ ומתחדשת אחת לעשר שנים, כך שבמהלך חייו הוא מייצר כ־15 שכבות שעם. גמישות השעם ויכולת איטום הנוזלים שלו הופכות אותו לחומר אידיאלי לייצור פקקים לבקבוקים. עם השנים נוצרו תחליפים לשעם, אלא שסקר רחב שנערך בשוק האירופי הראה שקהל צרכני היינות לא מעוניין בהמרת פקקי השעם לפקקי פלסטיק, מתכת או זכוכית. הסיבות שהעלו הנשאלים כללו סיבות נוסטלגיות, מסורת עתיקה, והטיעון המנצח: אובדן קול הפקק הנשלף מהבקבוק.
