פתאום, כמעט 140 שנה אחרי הפרשה המסעירה של מוזס וילהלם שפירא – אחרי שצוות חוקרים קבע שהמגילות שהציג אינן אלא זיוף, ואחרי ששפירא המבויש והמושפל שם קץ לחייו, ואחרי שהמגילות ובהן קטעים מספר דברים נעלמו כלא היו – הכול מתהפך. פתאום עולות טענות ששפירא דיבר אמת לאמיתה, ושהמגילות שסיפק אכן היו עתיקות מאוד, מימי בית ראשון ליתר דיוק. ואם כך הדבר, מעבר לעוול האישי שנגרם לו, מדובר בהחמצה עצומה למחקר המקרא, ההיסטוריה וארץ ישראל – אבל ייתכן שאפשר להשלים את החסר.
מוזס וילהלם שפירא היה יהודי מומר. הוא נולד בקמניץ־פודלוסק שעל גדות נהר סמוטריץ' וגדל במשפחה שנמנתה עם תלמידי הגר"א, אולם לירושלים הגיע ב־1856 כנוצרי. הוא הצטרף ל"כנסיית המשיח" בעיר העתיקה, ופתח ברובע הנוצרי חנות מזכרות. עד מהרה הפכה החנות כתובת לבדואים שסיפקו לו שלל עתיקות, ולאספנים שרכשו אותן במחירים מופקעים. עסקי העתיקות הפכו את שפירא לאדם אמיד מאוד, והוא שכר את טירת אגא רשיד בעיר החדשה, המוכרת כיום לירושלמים כבית אנה טיכו. שם הוא התגורר עם אשתו רוזטה ועם שתי בנותיהם.
ב־1873 ספגו עסקיו ותדמיתו מכה קשה, לאחר שמכר למוזיאון בברלין אוסף חרסים מואבי־כביכול, בן אלפי פריטים, ואלה התגלו כעבודת זיוף זולה של קדרים בני התקופה. כעבור עשור, ולאחר שכבר הצליח לשקם את אמינותו כסוחר עתיקות מומחה, הציע שפירא למוזיאונים אחדים באירופה 15 או 16 קטעי מגילה שנתגלו לכאורה במערות ממזרח לים המלח, בסביבות נחל ארנון. לדבריו הן נכתבו בעת העתיקה, אולי אפילו במאה ה־7 לפנה"ס, מה שהופך אותן לכתב היד המקראי הקדום ביותר שהתגלה אי פעם.
צילום: פרופ' עידן דרשוביץ, באדיבות הספרייה הממלכתית של ברלין
במגילות הופיעה גרסה שונה של ספר דברים מזו שבנוסח המסורה המוכר, וגם עשרת הדברות, החוזרות על עצמן בספר, נכתבו בשינויים קלים. שפירא החזיק במגילות מ־1878, וכבר אז פנה בעניינן אל המלומד הגרמני קונסטנטין שלוטמן מאוניברסיטת האלה. שלוטמן, שהיה אחד המומחים שנכוו והובכו קשות בשערוריית חרסי מואב, התייחס בביטול לטענותיו של שפירא וסבר שזהו זיוף. מנגד, סוחר העתיקות טען שרכש את המגילות בפרוטות, ומכאן שהן אותנטיות: לא יעלה על הדעת שמאן דהו ישקיע מאמץ עצום בזיוף מוצלח כל כך, תמורת רווח זעיר. בכל זאת הוסיף והמתין חמש שנים נוספות, בטרם העז לבקש שוב את חוות דעתם של המומחים.
בקיץ 1883 הגיע שפירא עם המגילות לגרמניה, וניסה לעניין חוקרים ברכישתן. כעבור חודש, בעודו ממתין להכרעה, המשיך גם למשרדי הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) בלונדון, ושם בחנו את הפריטים מיטב חוקרי הארץ וירושלים, כמו מזכיר הקרן וולטר בזנט וקלוד קונדר. בזנט הפנה את שפירא למוזיאון הבריטי, שגילה עניין רב במגילות ואף הציג שתיים מהן לציבור הרחב. אלפים הגיעו לבקר בתערוכה, ובהם ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלדסטון.
הסכום שדרש שפירא תמורת המגילות היה עצום: מיליון ליש"ט. אולם ב־18 באוגוסט 1883 פרסם קלוד קונדר ב"טיימס" הלונדוני את מסקנותיו, ועל סמך היכרותו את ארץ ישראל פקפק בסיכויי ההשתמרות של יריעות עור במשך אלפי שנים בתנאי האקלים המקומיים. שלושה ימים אחר כך פרסם ה"טיימס" גם את חוות דעתו של החוקר שארל קלרמון־גנו, שקבע חד וחלק שהמגילות הן זיוף נוסף מבית היוצר של שפירא. מדובר בסך הכול ברצועות שנגזרו משוליהם של ספרי תורה ישנים והושרו בכימיקלים כדי לשוות להן חזות עתיקה, כתב קלרמון־גנו. בחלוף ימים אחדים התפרסם דו"ח של מומחה המוזיאון הבריטי כריסטיאן דוד גינסבורג, שסבר אף הוא שאין אלה מגילות בנות אלפי שנים. ואם בכך לא די, לאותה מסקנה הגיעו גם המומחים הגרמנים.
"שפירא סיפר סיפור שבשעתו נשמע הזוי: במערה ליד ים המלח נמצאו כתבי יד מקראיים כתובים על עור, עטופים בבד פשתן, ועליהם מרוח חומר שחור ודביק כמו זפת. בזמנו לעגו לו, אבל עשרות שנים אחר כך התגלו מגילות קומראן"
שפירא היה לבדיחה. הוא תואר כנוכל בלתי נלאה, והיה מי שטרח להוסיף גם רמיזות אנטישמיות. במכתב לגינסבורג כתב סוחר העתיקות: "אינני חושב שאצליח לשרוד את הבושה הזאת. עדיין אינני משוכנע שמדובר בזיוף". חצי שנה אחר כך, ב־9 במרץ 1884, הוא שכר חדר במלון קטן ברוטרדם ושם קץ לחייו.
בעוזבו את לונדון הותיר שפירא מאחוריו את המגילות במוזיאון הבריטי. אולי קיווה לבדיקות נוספות שעוד יכשירו אותן. כעבור שנתיים נמכרו "מגילות שפירא" דרך בית המכירות הפומביות סותבי'ס. הרוכש, סוחר הספרים ברנרד קוואריץ', שילם תמורתן עשר לירות שטרלינג וחמישה פני – רחוק מאוד מהמיליון שדרש שפירא. קוואריץ' בתורו מכר את המגילות למדען האנגלי פיליפ ברוּקס מייסון, ואחר מותו הן נעלמו כלא היו. עד היום לא הצליח איש לאתר אותן.
רק 64 שנים מאוחר יותר, כשהתגלו "מגילות קומראן" והתברר שהן עתיקות ואמיתיות, היו מי שנזכרו במגילותיו של שפירא: האם הקביעה כי מגילות קלף אינן יכולות לשרוד זמן ממושך כל כך בבקעת ים המלח הייתה נמהרת, כך תהו. הקונצנזוס המדעי עמד בעינו, ומבחינתו ספר דברים של שפירא נותר בגדר זיוף, אבל כעת יש מי שמערער על כך. עידן דרשוביץ, רק בן 38 וכבר פרופסור למקרא באוניברסיטת פוטסדם הגרמנית, משוכנע שהכתבים ששפירא ניסה למכור הם אמיתיים לגמרי, וכי הם נוצרו בימי בית ראשון, מאות שנים לפני המגילה העתיקה ביותר מקומראן. בחודש האחרון פרסם דרשוביץ ספר שמנתח לעומק את המגילות הללו, ומגיע למסקנה שהן משמרות טקסט קדום להפליא.
דרשוביץ גדל בעיר העתיקה בירושלים, ששפירא חי בה וסחר בה בעתיקותיו מאה שנים קודם לכן. כיום הוא שוהה עם רעייתו בבוסטון, לשם הגיע לצורך פוסט־דוקטורט, ומשם הוא מעביר את הרצאותיו בזום לתלמידיו שבגרמניה. את רוב הכשרתו האקדמית קיבל דרשוביץ באוניברסיטה העברית, שבה למד מתואר ראשון ועד להשלמת הדוקטורט שלו, העוסק בהתפתחות המקרא. קודם לכן למד בישיבה התיכונית חורב ובישיבת ההסדר הר עציון.
לעומק הסיפור של מגילות שפירא הוא התוודע לפני כארבע שנים. "על הזייפן המפורסם מהמאה ה־19 ועל מגילת ספר דברים שלו שמעתי כבר מזמן", מספר לנו דרשוביץ. "אבל רק כשהחלטתי להעמיק בעניין, ראיתי שכל הדיון במגילות נוגע לצורת העור או לדרך שבה נתגלו, ולא עוסק כלל בתוכן שלהן".
אבל עדיין דתי. דרשוביץ
צילום: בנימין פראוור
באותו הזמן, לפני ארבע שנים בסך הכול, לא היה פשוט למצוא את נוסח הטקסט של המגילות האבודות. להערכתו של דרשוביץ, קיים סיכוי בלתי מבוטל שלפחות חלקים מהן ישובו ויתגלו בעתיד, אך מכל מקום הוא נאלץ להסתפק בתעתיקים מעשה ידיו של דוד גינסבורג, החוקר שחרץ את דינם של הכתבים הללו כזיוף. הוא גם איתר תעתיקים פרי ידיו של החוקר הגרמני הרמן גותה. "הרכבתי את שני הטקסטים, שכל אחד מהם היה חלקי. לבסוף הנוסח היה לפניי, וכמעט מיד התקשיתי לקבל את ההנחה שהטקסט הוא זיוף".
המרגלים נעלמו
לדעת דרשוביץ, מגילת ספר דברים איננה מבוססת על ספר דברים, אלא להפך – ספר דברים מבוסס עליה. התוכן של הטקסט הזה די דומה, לדבריו, לחלקי הסִיפֵּר של חומש דברים, כלומר לחלקים שבהם משה משחזר את אירועי שנות המדבר. זאת להבדיל מחלק "החוקים" – רשימת המצוות הארוכה הנפתחת בתחילת פרק י"ב, בפסוק "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ", ומסתיימת בסוף פרק כ"ו במילים "היום הזה ה' א־לוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים". במגילה של שפירא מופיע חלק הסיפר בלבד, בהבדלים מסוימים מהגרסה המוכרת לנו מהתורה. הדיבר העשירי במגילת ספר דברים, למשל, הוא "לא תשנא את אחיך בלבבך"; בספרי התורה מופיע ציווי כזה בחומש ויקרא פרק י"ט, והוא איננו חלק מעשרת הדברות.
"לפי המגילה הזו", מוסיף דרשוביץ, "'אנכי ה' א־לוהיך', 'לא יהיה לך א־לוהים אחרים על פניי' ו'לא תעשה לך פסל' – נחשבים לדיבר אחד. קיימים גם הבדלים בתוכן הדברות, והסדר איננו זהה לזה המוכר לנו. בנוסף, אחרי כל דיבר מופיע במגילת ספר דברים מעין פזמון: 'אנוכי א־לוהים א־לוהיך'. כך אפשר להבחין היכן מסתיים דיבר ומתחיל דיבר חדש. בסופו של דבר, גם מגילת שפירא מגיעה לעשרה דברות ולא יותר".
מכיוון שהמגילות עצמן לא נמצאו, לא נותר אלא להעריך את קדמותן על פי ניתוח לשון הטקסט. זו בדיוק מומחיותו של דרשוביץ, ומהבחינה הזו בלבד הוא משוכנע לחלוטין שהמגילות אמיתיות ועתיקות: "הרי אם זה זיוף, מדובר בזיוף שנעשה במאה ה־19. באותם ימים חקר המקרא היה עדיין בחיתוליו, לא ידעו הרבה על התפתחות הטקסט המקראי, בוודאי כשזה נוגע לספר דברים. הטיעון המרכזי בספר שלי הוא שכל מיני עניינים והיבטים שחוקרי מקרא גילו הרבה אחרי מותו של שפירא – תואמים בדיוק את הטקסט הזה, ולכן הוא לא יכול להיות פרי עבודתו של זייפן במאה ה־19.
"למשל, בתחילת ספר דברים בנוסחו המוכר מופיע סיפור המרגלים בגרסה מוזרה מעט, ששונה מהתיאור של אותה פרשה בספר במדבר. בין השאר יש הבדל בשאלה מי העלה את הרעיון לשלוח מרגלים – בדברים מתואר שהיוזמה לשליחתם הייתה של בני ישראל (ואילו בספר במדבר זהו ציווי א־לוהי – א"ס). חוקר המקרא דוד פרנקל כתב ב־2002 ספר שבו טען כי סיפור המרגלים התפתח מסיפור אחר, שבו לא היו כלל מרגלים: בגרסה ההיא, בני ישראל נצטוו לכבוש את הארץ בעת שהיו בקדש ברנע, ופשוט סירבו. זה מתאים גם למה שנכתב במפורש בדברים פרק ט' פסוק כ"ג: 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור: עלו ורשו את הארץ… ותמרו את פי ה' א־לוהיכם ולא האמנתם לו'. אין כאן זכר למרגלים, אלא רק ציווי על כיבוש הארץ. מה שכתוב בפסוק הזה לא מתאים לסיפור כפי שהוא מופיע בדברים פרק א', ובוודאי לא למתואר בספר במדבר. והנה, הפלא ופלא, מה שפרנקל טען לראשונה ב־2002, הוא אחד לאחד הסיפור המופיע במגילה של שפירא: שם העלילה היא נטולת מרגלים, והפסוקים העוסקים בהם נעדרים מהטקסט".
בארכיון בברלין איתר דרשוביץ טיוטות ראשוניות פרי עטו של שפירא, שניסה לפענח בכוחות עצמו את המגילות שהביא מארץ הקודש. "בכל מיני מקומות הוא לא לגמרי הצליח והציב סימני שאלה, תוספות בסוגריים והערות שוליים. כשמעיינים היטב בטיוטות האלו, מגלים שלפעמים שפירא טעה בהבנת הדקויות. מי שזייף את הטקסט לא אמור לשגות בהבנה שלו. גם ההנחה שמישהו אחר זייף את המגילות האלו ומכר לו אותן איננה סבירה, מכיוון ששפירא עצמו היה אמור להפוך בזכותן לאדם עשיר".
את מגילות שפירא מכנה דרשוביץ "ספר נאום משה", וזה גם שמו של ספרו הטרי. לדעתו, הרצועות הללו אינן ראויות לכינוי "מגילות" מכיוון שלא נמצאו גלולות אלא מקופלות. "שפירא סיפר סיפור שבשעתו נשמע הזוי: במערה ליד ים המלח נמצאו כתבי יד מקראיים כתובים על עור, עטופים בבד פשתן, ועליהם מרוח חומר שחור ודביק כמו זפת. בזמנו לעגו לו וטענו שזה סיפור אבסורדי. אבל עשרות שנים אחר כך, כשהתגלו מגילות קומראן, סיפור מציאתן היה זהה. גם במקרה הזה, בדואים מצאו במערה ליד ים המלח מגילות שבעיקרן כתובות על עור, חלקן היו עטופות בבד פשתן, ועליהן גם חומר דביק שחור – שנוצר כנראה מתהליך פירוק שעובר העור לאורך מאות ואלפי שנים. בקיצור, כל הפרטים שהזכיר שפירא התגלו כנכונים.
Clermont-Ganneau : צילום
"גם כשגילו את מגילות מדבר יהודה, היה מי שלעג לטענה שהן קדומות – 'הרי אנחנו כבר מכירים את כל הפרטים הללו מהמקרה של שפירא, ויודעים שמדובר בשקר', כך טענו. אבל עכשיו, כשברור לנו שמגילות מדבר יהודה אינן זיוף, איך נסביר את העובדה ששני הסיפורים דומים כל כך? ההבדל היחיד הוא ששפירא דיבר על מגילות שנמצאו ממזרח לים המלח ולא ממערב לו, כמו מגילות קומראן".
הגרעין והתוספות
במשך המחקר שלו חש דרשוביץ מדי פעם שהוא פוסע ממש בנתיב של שפירא. "הגעתי למוזיאון הבריטי, נפגשתי עם האוצֵר שם וניסיתי לשכנע אותו באמיתות המגילות. בסוף הוא קיבל את דבריי, אבל לפני כן היה סקפטי מאוד. אמרתי לעצמי – מי יודע, אולי גם שפירא היה באותו החדר, וגם הוא ניסה לשכנע את האוצר באמיתות התגלית שלו".
אולי נציג המוזיאון סירב בתחילה להשתכנע משום שטראומת שפירא טרם שככה שם.
"תראה, שפירא היה דמות מפוקפקת מעט, ומכר חפצים שללא ספק היו מזויפים. מצד שני, הוא מכר הרבה כתבי יד מימי הביניים שאף אחד לא מפקפק באותנטיות שלהם – גם אם ייתכן שאת חלקם השיג בדרכים לא כל כך ישרות".
פיתחת יחס רגשי כלפיו במהלך המחקר?
"ללא ספק. האדם הזה התאבד כי טענו שהוא זייפן ואמרו עליו דברים נוראיים. כשהגיע 'גזר הדין' הקובע שהמגילות הן זיוף, מישהו כתב בעיתונות הבריטית: 'אדון שפירא הצדיק טוען שרימו אותו ומאיים שיתאבד. אולי זה באמת הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות עבור כולנו'. זה סיפור טרגי ממש".
אני שואל את דרשוביץ כיצד הוא, אדם שומר מצוות, מסתדר עם הנחת היסוד של מחקרו, האומרת שהמקרא נכתב על סמך תעודות קדומות יותר. עמדה כזו תואמת את שיטת ביקורת המקרא, והיא תושלך מהיכלי בית המדרש. "המסקנות של התגלית הזאת אינן עולות בקנה אחד עם המסורת המקובלת", מודה דרשוביץ, "אבל הן מתבקשות. התורה היא טקסט שעבר עיבוד ושכתוב ותוספות".
אחד העקרונות המקודשים של ביקורת המקרא קובע שספר דברים חובר בימי יאשיהו, לקראת סוף תקופת בית ראשון. כך הבינו החוקרים את דבריו של חלקיהו הכוהן הגדול, שמספר לשפן סופר המלך: "ספר התורה מצאתי בבית ה'" (מלכים ב', פרק כ"ב). דרשוביץ אינו משוכנע שזהו בהכרח מועד חיבורו של ספר דברים, אבל גם לא רואה בטענה הזו כפירה גדולה כל כך. "אם תפתח את הפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים, בקטע המקביל לפרק בספר מלכים, תראה שהוא מסביר שספר התורה שנמצא היה 'משנה תורה', כלומר ספר דברים. את הרעיון הזה פיתח בתחילת המאה ה־19 החוקר וילהלם דה־וטה. הוא הניח שמה שחובר בימי יאשיהו הוא בפרט חלק החוקים שבספר דברים, הפרקים י"ב עד כ"ו.
"בדברים פרק י"א כתוב 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', ובני ישראל מצטווים לומר אותן על הר גריזים ועל הר עיבל. במקום שמיד יופיע נוסח הברכה והקללה, אנחנו מקבלים קובץ חוקים ארוך, ורק בפרק כ"ז חוזרים פתאום למעמד הר גריזים והר עיבל. וראה זה פלא, ב'ספר נאום משה' לא מופיע כלל חלק החוקים"
"בדברים פרק י"א כתוב 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', ובני ישראל מצטווים לומר אותן על הר גריזים ועל הר עיבל. היינו מצפים שמיד אחר כך יבוא נוסח הברכה והקללה, אבל במקום זה אנחנו מקבלים את קובץ החוקים הארוך, שהוא כמעט חצי מספר דברים. רק בפרק כ"ז חוזרים פתאום למעמד הר גריזים והר עיבל, ומופיע נוסח הברכה והקללה. ושוב, ראה זה פלא, ב'ספר נאום משה' של שפירא לא מופיע כלל חלק החוקים, שנראה כאילו הושתל באמצע עניין. במגילה הזו לא קיימת ההפרדה הלא טבעית בין הציווי על אמירת הברכה והקללה ובין פירוט הנוסח שלהן. כלומר, אפשר להעלות על הדעת שספר נאום משה קדום לתאריך שניתן לחיבור ספר דברים.
"התיאוריה המקובלת עד היום היא שהגרעין המקורי של ספר דברים היה חלק החוקים, ואחר כך הוסיפו לו את הסיפורים, כדי שהכול יבוא כביכול מפי משה. ספר נאום משה דורש מאיתנו לומר ההפך, שהגרעין איננו החוקים אלא דווקא חלק הסיפר. ייתכן שהיו חוקים קדומים ששולבו בתוך הטקסט של ספר דברים. אינני בטוח שחייבים לקבל את ההנחה שכל זה נכתב בימי יאשיהו".
אז מתי נכתבה המגילה של שפירא ובידי מי?
"אני לא יודע מתי זה קרה, אבל את הטקסט שמופיע בה אני מתארך לתקופת בית ראשון, לפני יאשיהו, וזאת גם בגלל לשון המגילה. ניתחתי אותה עם הבלשנית הישראלית־אמריקנית נעמה פת־אל, והגענו למסקנה שהלשון הזו מתאימה לסגנון המוכר מכתובות מימי בית ראשון. בעיניי מתקבל על הדעת שכתבו הן את החוק והן את הסיפר שבספר דברים עוד קודם ליאשיהו, ובימיו זה רק התפרסם. לנקוב בתאריך מדויק לכתיבה של טקסט זה צעד בעייתי, כי הטקסטים האלה התגלגלו והשתנו לאורך מאות שנים".
"שפירא (למעלה) סיפר סיפור שבשעתו נשמע הזוי: במערה ליד ים המלח נמצאו כתבי יד מקראיים כתובים על עור, עטופים בבד פשתן, ועליהם מרוח חומר שחור ודביק כמו זפת. בזמנו לעגו לו, אבל עשרות שנים אחר כך התגלו מגילות קומראן"
יש להודות כי ההצעה של דרשוביץ איננה שונה כל כך ממה שנכתב בתנ"ך עצמו: על פי המסופר במלכים, הספר שנמצא בימי יאשיהו בבית המקדש לא היה מוכר כלל עד אז. ובכל זאת, אני מקשה עליו – כיצד אדם מאמין יכול לקבל שיטה האומרת שהתורה לא נכתבה בימי משה?
"הרעיון שכל אות ותג בתורה הם מפי משה ולא השתנו כלל לא היה מקובל כל כך לאורך השנים אפילו במסורת היהודית עצמה", משיב דרשוביץ. "חז"ל דיברו למשל על 'תיקוני סופרים' בתורה. על הפסוק 'ואברהם עודנו עומד לפני ה", בבראשית י"ח, כ"ב, מוסבר בבראשית רבה ובמדרש תנחומא שבמקור נכתב שם 'וה' עודנו עומד לפני אברהם', ומי ששינה זאת היו אנשי כנסת הגדולה, בעומק ימי בית שני. בתורה יש גם ביטויים חוזרים כדוגמת 'עד היום הזה', שמבהירים שהטקסט לא נכתב בתקופה המתוארת בו, אלא מאוחר יותר. קיימים בחז"ל גם דיונים בשאלה מי כתב את הפסוקים האחרונים בתורה, המדברים על מות משה. אבן עזרא רומז למה שהוא מכנה 'סוד ה־12', כלומר ש־12 הפסוקים האחרונים בספר דברים לא נכתבו בידי משה, אלא אחרי מותו.
"קיימים הבדלים דקים אפילו בין ספרי תורה אשכנזיים, ספרדיים ותימניים, וברור שככל שמרחיקים אחורה בזמן, השינויים מתרבים. קיימים גם שינויי נוסח של המסורה: אם מתבוננים בכתבי יד מלפני המצאת הדפוס, אין כמעט אחד שזהה לאחר. ודאי שכך הוא הדבר אם חוזרים עוד לאחור, למגילות מדבר יהודה בימי בית שני. ברור שהטקסט לא נשאר כפי שהוא, וחלו בו שינויים במשך מאות ואלפי שנים.
"אינני אומר שהטיעון שלי הוא מסורתי קלאסי, או שחז"ל היו מעניקים גושפנקא לכך. מצד שני, בלי להיכנס יותר מדי לתיאוריות של חוקרי מקרא, צריך לראות גם מה התורה עצמה מתיימרת להיות – ובשום מקום היא לא מתיימרת להיות מימי משה. אף פעם. אין אפילו משפט אחד כזה. הכול מסופר בגוף שלישי, מלבד הציטוטים. ברור שמי שכותב 'וזאת הברכה אשר בירך משה… לפני מותו' כותב על כך בפער זמן מסוים מההתרחשויות. או למשל הפסוק בבראשית ל"ו, 'ואלה המלכים אשר מלכו… לפני מלוך מלך לבני ישראל'. ברור שזה נכתב בידי מי שיודע שקם מלך לבני ישראל. כלומר, זו לא טעות ולא פשלה. אם כן, אני מעריך שכמו המגילות של שפירא, גם חלקים ניכרים בתורה עצמה הם מימי בית ראשון".
צילום: פרופ' עידן דרשוביץ, באדיבות הספרייה הממלכתית של ברלין
נראה שהעולם הדתי בורח מהעיסוק בשאלות של עריכת המקרא. למה בעצם?
"הרבה אנשים מהעולם הזה, בייחוד אינטלקטואלים ואקדמאים שמכירים את חקר המקרא, מסכימים עם המסקנות הכלליות של החוקרים. מה שכן, בדרך כלל מדברים על כך בשקט. קיימת השיטה של הרב מרדכי ברויאר, שהכניס לבית המדרש את חקר המקרא, אבל לטעמי – בלי לשלם את מחיר המסקנות. הגישה שלו היא בסגנון 'נכון שזו לשון שמתאימה לימי בית שני, ונכון שקיימות בטקסט סתירות ונראה כאילו חלקים ממנו נוצרו בידי בעלי השקפות תיאולוגיות שונות, אבל כל הדברים האלה נכתבו עוד לפני בריאת העולם, והקדוש ברוך הוא ערך אותם יחדיו כדי שזה ייראה כמו טקסט מימי בית ראשון או שני'. אליי הגישה הזו פחות מדברת. אני אפילו חש שאין לי כלל בחירה בעניין הזה, אינני יכול להתכחש למה שעיניי רואות.
"במוזיאון הבריטי נפגשתי עם האוצֵר וניסיתי לשכנע אותו באמיתות המגילות. בסוף הוא קיבל את דבריי, אבל לפני כן היה סקפטי מאוד. אמרתי לעצמי – מי יודע, אולי גם סוחר העתיקות שפירא היה באותו החדר, וגם הוא ניסה לשכנע את האוצר באמיתות התגלית"
"תמיד אהבתי לקרוא בתנ"ך, אבל חשתי שאני לא מקבל בעולם הדתי הרגיל תשובות מספקות לשאלות שהתעוררו אצלי. כשלמדתי בישיבת הר עציון נחשפתי לראשונה לחקר המקרא הביקורתי. בספריית מכללת הרצוג שבישיבה פגשתי ספרים אקדמיים על התנ"ך, והם קסמו לי. שם מצאתי תשובות לשאלות שהיו לי – לא לכולן, ולכן הייתי צריך להמשיך ולנסות להשיב בעצמי, אבל כשיטה זה סיפק אותי".
אתה חושב שהעולם הדתי יוכל אי פעם לקבל את ביקורת המקרא, או חלקים ממנה? או שהיא אכן מובילה לכפירה, כפי שנהוג לטעון?
"אם אנחנו מסבירים שהדעות הללו אינן לגיטימיות, ושאסור להגיד דברים כאלה – מי שנתקל אחר כך בראיות משכנעות לעריכות ושינויים בנוסח התורה, ומגיע למסקנות הללו, חש שהוא כבר מחוץ לעולם הדתי.
"אני מקווה שתהיה בעולם הזה פתיחות גדולה יותר לדעות מעין אלו. הרי קיימות התבטאויות של חז"ל, של יהודה החסיד ושל אבן עזרא, שאם מישהו היה אומר אותן היום, היו צועקים עליו שהוא כופר. אני מקווה שדעות כאלו יחזרו ללגיטימיות, ואז לא יהיה צורך לברוח מהמסגרת הדתית כדי להביע אותן".
תגובתו של יואל בן־נון לפרופ' עידן דרשוביץ
ספרים ומגילות המכילים חלקים מספר דברים אינם שלבים בהתפתחותו – אלא העתקה של חלקים מן הספר השלם שהיה קיים. הבעיה הקשה היא שמי שמעז לטעון כך נחשב לבלתי משכיל וזוכה לזלזול
הטרגדיה האישית של משה־מוזס שפירא, שתחילה נטש את יהדותו והמיר את דתו ולבסוף נטש את חייו והתאבד, פתחה פתח לטרגדיה מחקרית של מגילה קדומה מאוד ובה חלקים מספר דברים בכתב ובלשון שמתאימים (כנראה) לימי בית ראשון. המגילה נעלמה ואבדה מפני שהוכרזה כזיוף, בגלל ביטחון עצמי מופרז של חוקרים דגולים. הלקח החשוב ביותר מהסיפור הוא זהירות וענווה במחקר המקרא, כמו במדע בכלל, וכמובן גם בחיים בכלל.
פרופ' עידן דרשוביץ, לפי ניתוח לשוני של חלקים מהמגילה, קבע את זמנה המשוער לימי בית ראשון. עם זאת, כאיש מדע רציני הוא לא "נעול" על ימי יאשיהו כתקופת החיבור של ספר דברים, במיוחד של פרשיות החוק (שהביאו למהפכת ביטול הבמות), ושל ספרי מקרא נוספים שנכתבו בסגנון הדויטרונומיסטי או הושפעו ממנו (כמו יהושע, מלכים וירמיהו).
אחת הבעיות הקשות במחקר המקרא היא הפיכת המסקנות ל"תיאולוגיה" חלופית, שכל הכופר בה או מפקפק בה נחשב בחוגים אקדמיים לבלתי משכיל. שאלות קשות שהעליתי לא פעם מול המקובל במחקר נתקלו בזלזול מתנשא. מאמרים שכתבתי נדחו בטענה שאינם מתאימים לשיפוט אקדמי – בסגנון דומה מאוד לזה של העולם הדתי־תורני ביחס לביקורת המקרא.
מסקנה מרכזית של דרשוביץ היא ש"ספר דברי משה" הכיל בעיקר את החלק הסיפורי של ספר דברים, בלי פרשיות המצוות, וזה שונה משהיה מקובל במחקר עד כה. גם הוא מניח שמגילה שנכתבו בה חלקי הסיפור מציינת תחנה בהתפתחות ספר דברים השלם שבידינו. "מישהו", לשיטתו, הכניס את פרשיות המצוות בין גריזים ועיבל (בדברים י"א) ובין גריזים ועיבל (בדברים כ"ז).
לפי דעתי, התמונה ההיסטורית הפוכה בדיוק. בימי בית ראשון נכתבו ספרים רבים ומגילות שהועתקו בהם פרשיות וחלקים מן התורה, ממש כמו שאנו כותבים עד היום תפילין ומזוזות. כל פרשה כזאת יכלה להיקרא בעברית הקדומה "ספר", ואם היא כללה דברי ברית או ברכות וקללות, היא יכלה להיקרא "ספר הברית" (שמות כ"ד) או "ספר התורה" (דברים כ"ח).
כך גם "ספר התורה" שנמצא בבית השם בימי יאשיהו: הוא הכיל בעיקר את הברכות והקללות ואת דברי הברית מספר דברים (פרקי כ"ז־כ"ח), ולכן קרע יאשיהו את בגדיו; שום אדם שישמע את ספר דברים, בחלקי הסיפור או המצוות, לא יקרע את בגדיו!
גם במעמד "הקהל", שבני ישראל נצטוו בו לקרוא "את התורה הזאת" (כנאמר בדברים ל"א, י"א), לא קראו מבראשית, וגם לא את ספר דברים, אלא את עשרת הדברים וקריאת שמע, פרשיות החגים והמלך, ובעיקר ברכות וקללות. עד עזרא הכוהן־הסופר לא הוציאו מארון הברית בקודש הקודשים את התורה כולה לקריאה בציבור, ורק העתיקו פרשיות.
לכן ספרים ומגילות המכילים חלקים מספר דברים (או מן התורה בכללה) אינם שלבים בהתפתחות הספר השלם – זו הנחת יסוד אקסיומטית שמעולם לא הוכחה – אלא העתקה של פרשיות וחלקים מן הספר השלם שהיה קיים. נכון שגם זו הנחה שלא הוכחה, אבל יש לה תימוכין כאמור בקריאת "הקהל", ב"ספר התורה" שעיקרו ברכות וקללות, ובפרשיות התפילין והמזוזות בכל בית יהודי.
ועם כל זה שאני חלוק מכול וכול על הנחות היסוד ועל המסקנות של חוקרי המקרא, בעיקר בחקר "התפתחות הטקסט המקראי", אני אוחז בדרכו של הראי"ה קוק, ומסכים בהחלט עם עידן דרשוביץ שאסור לנו לדחות שום אדם, וכי חובתנו להכיל בקהילות שומרי המצוות הקוראים בתורת השם גם את בעלי הדעות השונות ביסודות המחקר והאמונה.
הרב ד"ר יואל בן־נון הוא מומחה למקרא ולמחשבת ישראל
