"היה לו פנקס חשבון נפש": פרידה מיהונתן חברוני, מהרוגי האסון במירון

בערב ל"ג בעומר קיים בית המדרש הקהילתי בגבעת־שמואל הדלקת מדורה בצוותא. היו שם ריקודים נלהבים, מוזיקה, כיבוד והרבה ילדים שנישאו על כתפיים. בתום האירוע סיפרה אחת מנשות הקהילה בקבוצת הוואטסאפ כי היא הגיעה למדורה עם בנה, אך בלי בעלה שהיה אז בעבודה. היא חזתה בכל האבות רוקדים עם ילדיהם, והצטערה על שבנה נאלץ להביט בהם מלמטה. ואז, בלי שביקשה, ניגש אחד החברים ולקח את הילד על הכתפיים, אל תוך מעגל הרוקדים. אותה אישה הוסיפה שהערב הזה עורר בה מחשבות על נשים אחרות שעומדות מהצד באירועים כאלה – גרושות ואלמנות. חשוב לב לשים לב אליהן, כתבה, חשוב לתת להן את התחושה שהן חלק מהקהילה. למחרת בבוקר, עם היוודע דבר האסון שאירע במירון, היא גם סיפרה בקבוצה מי היה אותו גבר שהבחין במצב הלא נעים של בנה ושלה: יהונתן חברוני, שזמן קצר אחר כך נסע צפונה ולא שב, מותיר מאחוריו את תניה, שהפכה לאלמנה, ושלוש בנות שהפכו יתומות.

כעת תניה היא זו שמחובקת ונעטפת על ידי הקהילה. אישה שברירית, אצילית ועדינה למראה. יהונתן היה שם בשבילה כשחלתה בסרטן והחלימה. תמיד תמך, עודד, חיזק. כעת היא מנסה להיות חזקה בלעדיו. כשאני שואלת אותה מה אפיין את יהונתן במיוחד, היא משיבה: "הפשטות והמסירות לתורה. הוא לא התעניין בדברים חיצוניים, הסתפק במועט. היה לומד מבוקר עד לילה, פותח את בית המדרש וסוגר אותו. לכל מקום הוא לקח איתו ספר ללמוד. ומצד שני, הוא ידע לשלב את בית המדרש עם החיים עצמם. להיות עם הילדות, ללכת איתן לגינה. הוא היה אבא מסור; גם כשאני לפעמים איבדתי סבלנות, הוא תמיד היה סבלני איתן".

כיפתו הלבנה הגדולה של יהונתן בולטת בתמונות האחרונות שפורסמו מ"מסדרון המוות", שבו ניסה ההמון לפלס את דרכו. לאורך שעות אי הוודאות בסוף השבוע שעבר, החל מצלצול הטלפון שהעיר אותה באמצע הלילה ועד ליום שישי בצהריים, פיעמה בה תקווה שאולי יהונתן רק נפצע. "אנשים אמרו לי שיכול להיות שאין שם קליטה, ועוד מעט הוא יתקשר. ידעתי שאין סיכוי שהוא בסדר, כי הוא לא יצר קשר וזה לא אופייני לו. בבית החולים זיו בצפת היה פצוע לא מזוהה, וקיוויתי שזה הוא. אבל כשאחיו הגיע לשם, הפנו אותו לאבו־כביר".

ביום שישי בצהריים הגיע רב הקהילה אל הבית ובפיו הבשורה המרה. תניה אספה את הילדות ובהנחיית עובדת סוציאלית סיפרה להן בתמציתיות את שאירע. "למעשה דיברתי רק אל שיר ציון, הגדולה. אמרתי לה שאבא הלך למירון, וקרה שם משהו לא טוב שלא קורה בדרך כלל, והשם לקח אליו לשמיים את אבא. טוב לו שם, והוא לא יחזור. היא הסתכלה עליי, חשבה שאני צוחקת, וצחקה. ואז היא ראתה שאני בוכה, והצטרפה לבכי".

חלאקה לגוזמבות

שעת בוקר בשכונת גיורא בגבעת־שמואל, אזור של בנייני רכבות ישנים. בחצר יושבים בני משפחתו של יהונתן – שישה אחים, זוג הורים ואלמנה – ומקבלים את המנחמים. במבט חיצוני, זוהי החצר האחורית של גבעת־שמואל הבורגנית, אך מראה העיניים מטעה: אל השכונה הזו התקבצו משפחות האברכים של בית המדרש הקהילתי שהוקם בעיר לפני 12 שנה. מחירי השכירות בבניינים הללו שפויים יחסית, ומאפשרים למשפחות הצעירות להתגורר כאן, לצד אנשי המעשה של גבעת־שמואל, ולקיים מרכז שוקק של תורה ופעילויות חסד.

החבורה מגבעת־שמואל התפצלה: חלק פנו למעלה כדי לצפות מהטריבונות, והשאר נכנסו למתחם ההדלקה עצמו. "פתאום התחילו קריאות לפנות את ההר, כי טריבונה קרסה", משחזר משה נעמן, מנכ"ל הישיבה. בדרך לחניון ניסו ליצור קשר עם החברים. כשהתקשרו אל חברוני ענה להם קול זר, ואמר שבעליו של מכשיר הטלפון נפגע

כל תושבי האזור הכירו את הבחור החייכן בעל הפאות המסולסלות, שמדי בוקר צעד בנינוחות עם בנותיו אל הגן, מברך לשלום בלבביות את כל הנקרה בדרכו. באי השבעה מספרים לי כי מוכר הירקות מהחנות השכונתית לא הפסיק לבכות כשראה בחדשות את תמונתו של הבחור שבירך אותו מדי יום. "יהונתן ראה שליחות באמירת השלום לכל אחד", מספר משה נעמן – מנכ"ל בית המדרש הקהילתי וחברו הטוב של חברוני, שאף נסע יחד איתו למירון, במה שהתברר כנסיעה האחרונה. "הוא אמר שאנחנו הפנים של בית המדרש, וצריך להאיר פנים לכל אחד. יהונתן היה מחובר לכולם. לא אחד שמכונס בתורה, אלא אדם מכיל, מקבל, שמח, מאיר. הוא הרגיש את הצורך בחיבורים עם אנשי מעשה, ויצר איתם קשר אישי".

50 אברכים לומדים בבית המדרש, והקהילה שסביבו מונה כ־150 משפחות. מלבד התלמידים הקבועים פוקדים את בית המדרש מדי יום כ־600 מתושבי גבעת־שמואל. אחד מהם, איש עסקים, סיפר כאן שבכל בוקר הוא היה יוצא לעבודה אחרי תפילה, לימוד קצר – וברכת שלום לבבית מיהונתן. "זו הייתה הברכה שלי ליום עבודה מוצלח", אמר. אדריכל שלמד בחברותא עם יהונתן סיפר כי על אף שכל שעת עבודה היא יקרה וחשובה עבורו, הוא לא היה יכול לוותר על הלימוד המשותף הזה: "אפילו בימים הכי לחוצים, הוא השרה עליי נחת בלימוד".

בין המנחמים, שמרביתם משתייכים למגזר הדתי־לאומי, בלט בחור אחד חרדי. הוא סיפר כי נהג להגיע מבני־ברק לבית המדרש בגבעת־שמואל, כדי ללמוד ללא הפרעה והסחות דעת מצד חברים ומכרים. "כאן יכולתי ללמוד כאילו קיר זכוכית מקיף אותי", אמר. "מעולם לא דיברתי בבית המדרש הזה עם איש. היחיד שבקע את קיר הזכוכית שלי היה יהונתן. הוא סיפר לי שאשתו חולה, ולקחתי אותו לקבל ברכה מהרב קנייבסקי. אחר כך התחלנו ללמוד יחד מכתבי הרב קוק". בבית המדרש הוא מוצא כעת את הספר במקומו, ממתין לחברותא שנפרמה.

בחזותו החיצונית, עם הכיפה הגדולה והפאות המסתלסלות, חברוני היה חריג גם ביחס לאברכים שלצידו. החברים מספרים שמדי פעם הפאות האלה היו עילה לצחוק משותף. כך למשל כשנציגים מהקהילה התארגנו להפגין במחאה על דריסתו של אהוביה סנדק. "אמרתי לו: חברוני אתה בא איתנו?", מספר נעמן. "הוא ענה לי בחיוך: 'מה פתאום, השוטרים יעצרו אותי מיד'".

הוא נזכר שבבית המדרש ביקרה פעם חבורה של תלמידים מישיבה חסידית־דתית־לאומית, מסולסלי פאות גם הם. כשהחלו לעלות לאוטובוס שאסף אותם, צעק אחד מחברי הגרעין: "הם לוקחים לנו את חברוני, הם חושבים שהוא שלהם". "באוטובוס למירון אמרתי: חבר'ה, מכיוון שלא הבאנו ילד חלאקה, אנחנו הולכים ליישר לחברוני את הגוזמבות", מוסיף נעמן. "הוא צחק מזה בלי סוף".

פנקס של חשבון נפש

יהונתן (27) היה השני מבין שבעת ילדיהם של הרב ירון וסיגלית חברוני, תושבי דימונה. אמו מספרת כי בזמן ההריון, ביקשה והתפללה שהלידה הזו תיתן לה מעין פיצוי על הלידה הקשה של בנה הראשון. "יהונתן נולד מתוך רצון לעשות נחת רוח. הוא היה ילד שובב עם המון קסם אישי. לא הייתי מסוגלת להגיד לו לא, גם כשידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות. היה בו משהו כובש, מלא שמחת חיים, תמיד נכון לעזור".

ירון: "בשבתות הוא היה הולך איתי לאמירת תהילים וללימוד של אבות ובנים. תמיד הקפיד לכבד אותי, אף פעם לא סירב למה שביקשתי".

בין המנחמים היה בחור חרדי, שסיפר שנהג להגיע מבני־ברק לבית המדרש בגבעת־שמואל: "כאן יכולתי ללמוד כאילו קיר זכוכית מקיף אותי, לא לדבר עם איש. היחיד שבקע את קיר הזכוכית שלי היה יהונתן. הוא סיפר לי שאשתו חולה, ולקחתי אותו לקבל ברכה מהרב קנייבסקי. אחר כך התחלנו ללמוד יחד מכתבי הרב קוק"

כשיהונתן נולד הם גרו בכרם ביבנה, ובהמשך השתתפו בייסוד הגרעין התורני ביבנה. "יהונתן גדל בתוך תודעת שליחות. הוא היה במחזור הראשון של בית הספר התורני ביבנה, ונכח בכל שלבי הצמיחה הראשונים של הגרעין", מספר אביו. סיגלית: "הוא היה חריף שכל, תלמיד מעולה. אהב כל אחד והאיר פנים לכל אחד, ויחד עם זה היה ביישן. כשהיה צריך לעשות משהו של קדושה, הוא הלך ועשה את זה".

בחטיבת הביניים למד בנם בישיבת הדרום, ובהמשך פנה ל"ישיבה לצעירים" של מרכז הרב בירושלים. כשהיה בכיתה ט' אירע בישיבה הפיגוע שבו נרצחו שמונה תלמידים, ובהם גם חברו לחדר, נריה כהן. סיגלית: "בתוך הזעזוע הראשוני הוא אמר לי: 'אמא, נריה היה חייב לי עשרה שקלים, אני מוכרח לוודא שזה מחול לו'. ובאמת עשינו מחילה".

איך הוא התמודד עם הפיגוע?
"באותה תקופה הוא היה נער מופנם, ולא דיבר. הוא התבטא בעזרת צילום. הוא צילם בטבע – שקיעות, נופים, אגמים – ונהנה מזה מאוד. בסוף כיתה ט' אבדה לו המצלמה, וידענו שאנחנו חייבים לקנות לו חדשה, כי זו צורת הביטוי שלו".

מהישיבה בירושלים המשיך יהונתן לישיבה הגבוהה "בינות" ברעננה. "הוא אהב את התורה ורצה להיות שקוע בלימוד", מספר ירון. "מדי פעם הוא הפעיל דוכן כיפות כדי להתפרנס. אחד השכנים כאן סיפר לנו שהוא ראה פעם את יהונתן עם הכיפות, ואמר לו 'אני יכול לעזור לך בשיווק, וכך תגדיל את העסק'. יהונתן ענה לו: 'תודה, אבל אין צורך, אני מעדיף ללמוד. אם לא אלמד עכשיו תורה, מתי אלמד?'"

נעמן מוסיף בחצי חיוך: "עזרנו לשווק את הכיפות שלו בשיעורים של בית המדרש ובכנסים. אמרנו שמי שקונה כיפות מחברוני, זו סגולה שהילדים שלו לא יורידו את הכיפה. אבל נכון, הוא עשה את זה באופן מצומצם, כי רצה להתמסר לתורה. האברכים כאן יוצאים ללמד בבתי ספר, ויהונתן לא רצה לעשות את זה. הוא אמר שחבל לו על זמן הלימוד, ושהוא מסתפק במה שיש לו".

סיגלית: "כשהוא נכנס לישיבה הגבוהה, האחיות שלו הרגישו שהוא מתרחק מהן, כי הוא ניצל כל רגע ללימוד. הן היו אומרות לו: 'עד שאתה כבר בא לְשבּת, אתה לא איתנו'. כשהערנו לו, הוא תיקן את זה". הקשר עם האחים והאחיות, היא מוסיפה, היה חשוב ליהונתן. על אף שהחזיק מכשיר טלפון "כשר" ונטול וואטסאפ, הקפיד לשלוח לאחיו מיילים עם תמונות כדי לעדכן אותם. במקום סמארטפון, הוא נשא בכיסו פנקס מיוחד: פנקס חשבון נפש. "הוא הקפיד לעשות חשבון נפש בכל יום. מי בדור שלנו עושה דברים כאלה?". לאחר מותו של יהונתן, פרסמו קרוביו תמונה מתוך הסידור שלו: לצד כל קטע הוא כתב כוונות ותזכורות, לפעמים בדמות כותרות שפורסמו בעיתונות. בברכת "אלוהיי נשמה" ביקש להזכיר לעצמו שני מקרים טראגיים – האחד של בחור בן 20 מהעיר בני־ברק, שנמצא במיטתו ללא רוח חיים; האחר של אברך כבן 30, אב ל־5 ילדים, שחזר לביתו מתפילה בציון הרשב"י במירון, הלך לישון ולא קם.

האירוע האחרון שחגגה המשפחה יחד היה יום הולדת לשיר ציון, ימים אחדים לפני האסון. ירון: "באנו לחגוג איתם על פיצה ועוגה. יהונתן, כמו תמיד, הקפיד לשלוח אחר כך הודעת 'תודה רבה לאבא ואמא על ההשקעה, על המאמץ להגיע ועל המתנות היפות'".

את תניה פגש יהונתן כשהיה בן עשרים. מכרה משותפת ביקשה בכלל להכיר לו את אחותה התאומה של תניה, יעל, אבל יהונתן אמר באותו שלב שהוא מעדיף ללמוד. כשפנה אל אותה מכרה כעבור תקופה וביקש לבדוק מחדש את ההצעה, יעל כבר הייתה נשואה לבחור ששמו יהונתן. כך נולד השידוך עם תניה. "היו שני יהונתן ונשאר אחד", אומרת סיגלית בכאב.

הזוג הצעיר התגורר תחילה ברעננה, סמוך לישיבה שם, ולפני כשש שנים עבר לגבעת־שמואל. "יהונתן חיפש מקום שיש בו 'כולל' עם תלמידי חכמים", מספרת תניה. "זה היה ממש חשוב לו, החיבור לגדולים. חבר הכיר לו את הקהילה הזו, והחלטנו לעבור".

יהונתן הפך לאברך בבית המדרש הקהילתי, בעוד תניה עובדת כאחות בבית החולים מעייני הישועה, במשמרות שמתחילות בשעת בוקר מוקדמת מאוד או מסתיימות באישון ליל. מכורח המציאות, כמעט תמיד היה זה יהונתן שארגן ולקח לגנים את שלוש הבנות – שיר ציון (6), נחלה (4) ומלכות (2). "היה לי חלום שהוא ילמד איתן תנ"ך, ובאמת הם התחילו את ספר יהושע. יהונתן ידע להעביר את זה בצורה חווייתית. כשלמדו על כיבוש העי, הם בנו דגם ממגנטים".

תקופה קצרה אחרי הלידה השלישית, גילתה תניה כי היא חולה בסרטן. המשבר הזה, היא אומרת, העמיק את הקשר הזוגי והמשפחתי, וגם את הקשר הקהילתי; כולם עטפו את המשפחה ותמכו בה. נעמן: "ערב אחד אני יוצא מהתפילה, ואני רואה שיהונתן, שתמיד חייך – הפעם לא מחייך. הוא שאל אם יש לי דקה בשבילו, ואז סיפר לי על תניה והתפרק בבכי. מיד חיברתי בינו לבין דמות מהעולם הרפואי שגרה כאן בגבעת־שמואל. אותו אדם חיבר אותנו לרב בני פישר, יו"ר 'מגן לחולה', שהבטיח ללוות את תניה ולהביא אותה אל טובי הרופאים. מאוחר יותר יהונתן הרגיש צורך להתנצל על הבכי הזה, והתחיל לחזק אחרים".

סיגלית: "מולנו הוא לא התפרק. הוא התקשר להודיע לנו, ואני במשך שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. יהונתן אמר 'הקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. רק תתפללו שהטיפולים יעשו את שלהם. אל תבכו, תגידו תהילים'. לא ראיתי אותו נכנס להיסטריה. היה לו חוסן, שלוות נפש".

לאורך השנים דחה יהונתן את השירות הצבאי; בדיוק כשתכנן להתגייס, תניה חלתה. נעמן: "כתבנו יחד לצבא שיהונתן לא יכול להשאיר את תניה לבד. למרבה האירוניה, זה מה שלצערנו קרה עכשיו".

תניה: "בתקופה של המחלה המשכתי לעבוד אבל הייתי על אוטומט, בלי רגש. יהונתן היה משוחח עד אמצע הלילה עם חברים ורבנים, וזה חיזק אותו מאוד. הוא ליווה אותי לכל מקום ודאג לי".

בחנוכה בשנה שעברה, לאחר שהבדיקות בישרו כי תניה החלימה, ערכו בני הזוג סעודת הודיה. יהונתן עלה לדבר, אך לא הצליח: דמעות השמחה חנקו את גרונו.

כשיהונתן היה בכיתה ט', נרצח חברו לחדר בפיגוע. סיגלית: "בתוך הזעזוע הראשוני הוא אמר לי: 'אמא, נריה היה חייב לי עשרה שקלים, אני מוכרח לוודא שזה מחול לו'. באותה תקופה יהונתן היה נער מופנם, ולא דיבר. הוא התבטא בעזרת צילום בטבע. כשאבדה לו המצלמה ידענו שאנחנו חייבים לקנות לו חדשה, כי זו צורת הביטוי שלו"

הסוד שיצא בסעודה

לקראת ל"ג בעומר תשפ"א יזמה קהילת בית המדרש בגבעת־שמואל נסיעה משותפת למירון. 45 נרשמו, וחברוני לא היה ביניהם; הוא לא חשב לנסוע. באותו ערב גם ארגנה כאמור הקהילה מדורה מרכזית, עם מוזיקה וריקודים. "זה היה אירוע שמח ומשמעותי מאוד, ויהונתן אמר לי – 'תראה מה זה, איזו עוצמה הייתה פה. בשנה הבאה לא צריך לנסוע למירון'", מספר נעמן. כנראה דווקא מתוך התרוממות הרוח, החליט חברו להצטרף לנסיעה, אחרי התלבטויות שנמשכו עד הרגע האחרון. "הוא רקד עם הבנות במדורה והיה ממש 'באורות'", מספרת תניה. "נראה לי שזה מה שהשפיע עליו לנסוע. הוא לקח תיק וכמה דברים, ויצא".

האוטובוס עשה את דרכו למירון, כשנוסעיו שרים ורוקדים. "בתקופה הארוכה של הקורונה לא עשינו נסיעות כאלו, ועכשיו הייתה אווירה מדהימה", נזכר נעמן. אל הנסיעה הצטרפו גם שני רבני בית המדרש – הרב דוד טורנר והרב צבי לבנברג. בהגיעם למירון, הציע חברוני שיצעדו יחד כקבוצה. נעמן: "אמרתי לו 'אתה אמיתי, היית פעם במירון בל"ג בעומר? אי אפשר ללכת יחד בדוחק הזה'".

המסכים בדרך כבר שידרו את ההכנות האחרונות להדלקה של חסידות תולדות אהרן. החבורה מגבעת־שמואל התפצלה: אלה שהגיעו עם ילדים פנו למעלה כדי לצפות מה"פרנצעס", הטריבונות, והשאר נכנסו למתחם ההדלקה עצמו. "פתאום התחילו קריאות לפנות את ההר, כי טריבונה קרסה", משחזר נעמן. "היינו אז במרחק 30 מטר ממקום האסון. התחלנו לרדת ולקח לנו שעה, אולי אפילו שעה וחצי, להגיע ברגל לחניון". בדרך הם ניסו להתקשר לכל אחד מבני החבורה שלא היה לידם, שמחים על כל שיחת טלפון שנענתה. אחד החברים התקשר אל חברוני. קול זר ענה לו, ואמר שבעל המכשיר נפגע. הוא לא היה מוכן להרחיב באשר למצבו. בתוך הכאוס התקשרו האברכים לחברים בגבעת־שמואל, העירו אותם, וביקשו שיבדקו בבתי החולים אם יהונתן הגיע לאחד מהם. הם גם ביקשו להודיע לתניה ולשלוח אליה חברה שתהיה לצידה.

בשתיים בלילה צלצל הטלפון של האב, ירון. מהעבר השני מלמל מישהו על מירון פציעה. ההורים לא הצליחו להבין מה נאמר להם או מיהו הדובר, והשיחה נותקה. סיגלית החלה לבדוק במחשב למי שייך המספר, ואז גם נודע לה על האסון שאירע.

חמ"ל הטלפונים של החברים לא הניב תוצאות; יהונתן לא אותר בבתי החולים. בארבע לפנות בוקר יצאה החבורה ממירון לכיוון המרכז. נעמן: "זו הייתה הנסיעה הכי קשה בחיים שלי. לא אשכח אותה לעולם. איזה הבדל בין הדרך הלוך, כשכל הזמן רקדנו ושרנו, לבין הדרך חזור, כשכולנו חרדים ודואגים". כשהגיעו לגבעת־שמואל, אף אחד לא המשיך לביתו. הם התפללו, ואז יצאו לבית משפחת חברוני. "היה לנו חשוב להגיד לתניה שלא עזבנו את יהונתן, ושאנחנו לא זזים עד שנבין איפה הוא. נלך לאן שצריך ונעשה הכול".

לאחר שגופתו של יהונתן זוהתה, התעוררה התלבטות היכן ייטמן – האם בדימונה, עירם של הוריו, או קרוב לגבעת־שמואל. "בדימונה לא היה סיכוי לקבור אותו לפני שבת", מספר נעמן. "הרב אמר שצדיקים נקברים בערב שבת בין השמשות. עשינו את כל המאמצים והפעלנו את כולם כדי לזרז את ההליך ולסדר את עניין הקבורה בבית העלמין סגולה בפתח־תקווה. בשעה חמש ליווינו אותנו למנוחות, והוא נקבר ממש סמוך לכניסת השבת.

"עברנו שבת כואבת עם בני משפחתו. קשה לעכל את זה: אדם יוצא מהבית לשמחה ולא חוזר. כשמישהו יוצא למילואים יש חשש מסוים, אבל כאן הייתה שמחה. זה כמו חנוכת המשכן, יום שאתה ב'היי' ופתאום הכול מתפרק".

שאלות כמו מה גרם למחדל, מי האשמים והאם הם ייקחו אחריות – לא עולות כאן לדיון. המשפחה כלל לא רוצה לעסוק בהן. "התפילה שלנו והבקשה שלנו היא שזה לא יהיה קורבן שווא", אומר ירון. "אנחנו מקווים שתצא מזה אחדות, שיהיה חיבור בין כל הפלגים והזרמים".

תניה אומרת שגם על היום שאחרי היא עדיין לא חושבת, אלא עסוקה רק במה שקורה כעת. אבל לפני שאנחנו נפרדות, היא מספרת על החזון של יהונתן: "בפורים האחרון הוא השתכר בסעודה; אומרים שבמצב כזה יוצאים הסודות, אבל יהונתן רק שאג 'איך אין כאן תלמוד תורה בעיר'. זו הייתה השאיפה שלו – להגדיל תורה, לחבר את הילדים לתורה. אנחנו נמשיך בעזרת השם את הדרך שלו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il