בכל פעם שמתנחשלת סערת הקרב, נערכת ישראל מול שתי חזיתות, אחת ממשית והאחרת תודעתית; הראשונה כוללת טילים ומנהרות, השנייה מכילה עיוותי אמת ועלילות פרועות. אבל בעוד בחזית הפיזית אנחנו נהנים מיתרון, תמיד נדמה כאילו בזירת התודעה הקרב אבוד מראש. בחזית הזו, ישראל נתונה בעמדת נחיתות מראשית המערכה ועד לסיומה, כמעט בכל עימות ועימות.
מאז שפרץ מבצע "שומר החומות", דובר צה"ל לשעבר רונן מנליס עובר מאולפן חדשות אחד לאחר, ומנסה להסביר עד כמה לקויה בעיניו המערכה התודעתית שישראל מנהלת, ואיך אפשר גם כאן להשתפר ולהנחית מכה ניצחת על האויב. "גם בסבב הלחימה הזה, היחיד שמתראיין הוא דובר צה"ל", מסביר לנו מנליס את אחת מנקודות התורפה של ישראל. "הוא מדבר עם העיתונאים, הוא מוציא הודעות – אבל דובר צה"ל לא יכול לדבר על הרובד המדיני. הוא לא יכול להגיד מה מטרות המלחמה. הוא לא יכול לומר כמה זמן זה יימשך, כי הוא לא יודע וכי זה לא מתפקידו".
ומה הפתרון? הרמטכ"ל צריך לדבר יותר?
"אני לא חושב שאני צריך לחלק עצות לרמטכ"ל. יש לו צוות משלו, והוא יודע מה לעשות. מפקדים, כחלק מהמנהיגות וכדי לחזק את המערכה, צריכים מדי פעם לדבר. אפשר לנהל דיון אם מספיקה פעם אחת בכל תקופת הלחימה, או שצריך פעמיים או חמש. אבל לי כאזרח לא נוח לראות שבמשך כל הלחימה אין מי שעומד מול הציבור, עונה על שאלות ומסביר מה הכיוון. אין פה תרבות של מסירת מידע. האדם הזה לא חייב ללבוש מדים, אבל מישהו צריך לעמוד יום־יום מול הציבור ולדבר איתו".
באופן מסוים, ראש הממשלה עושה את זה.
"ראש הממשלה לא ענה על שאלות הכתבים בשום שלב במבצע, והוא גם לא הופיע בכל יום. זה בסדר גמור, הוא ראש הממשלה. אבל לא מספיק שהוא או הרמטכ"ל יעמדו מדי כמה ימים וישמיעו הצהרה. צריך להיות מישהו שזה התפקיד שלו, שבכל ערב יפנה אלינו ויתאר מה קרה ביממה האחרונה. והוא צריך לדבר על כל הגזרות. לא רק על עזה כמו דובר צה"ל, או רק על מהומות המגזר הערבי כמו דובר המשטרה, או רק על הגזרה המדינית כמו דובר משרד החוץ. הוא צריך לחבר את העמדה של מדינת ישראל לתוכנית דוברות אחת, לתת מידע לציבור ולענות באופן סדיר לשאלות של עיתונאים.
"אני לא עושה טובה לאף אחד בפרסום המידע על פעילות חמאס בבניין. אני מרוויח פעמיים – גם מסביר שהייתי בסדר, וגם משחיר את AP שבחרו לחיות יחד עם חמאס. אם יש מידע מוצק, ברור שצריך לפרסם אותו"
"מעבר להיבט הטקטי, יש לצה"ל כמה הישגים תודעתיים במבצע שומר החומות. הפגיעה ברשת המנהרות של חמאס לא הרגה מחבלים במספר שצה"ל תכנן להרוג, לפי הדיווחים, אבל יצרה אפקט תודעתי ניכר. חמאס לא יודע איפה יותר בטוח לו להיות, מעל הקרקע או מתחת לקרקע. הוא נחשף ליכולת המודיעינית של שב"כ ושל צה"ל, וליכולת של חיל האוויר הישראלי לפגוע במדויק גם בתת־קרקע. אבל היו הישגים תודעתיים גם לצד השני, ולפחות עד אמצע השבוע, חמאס זכה בעליונות במערכה התודעתית".
המלחמה נגד AP
בסוף דצמבר עזב מנליס את משרת מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים, ובינתיים הוא משקיף על הדברים לגמרי מבחוץ, לראשונה מאז גיוסו לצה"ל. כך למשל הוא מנתח שני אירועים שהתרחשו בסוף השבוע שעבר, ועוררו טרוניות קשות נגד צה"ל מצד התקשורת הבינלאומית: בראשון, מוטט חיל האוויר את בניין אלג'לאא בעזה, שבין השאר שכן בו מטה סוכנות הידיעות האמריקנית אסושייטד פרס (AP) בעיר; בשני, יחידת דובר צה"ל השתמשה לכאורה בתדרוך לכתבים הזרים כדי להעביר לחמאס מידע שגוי שלפיו כוחות קרקעיים נכנסים לעזה – וזאת כדי למשוך את המחבלים להיכנס ל"מטרו" העזתי לפני שחיל האוויר תוקף את מערך המנהרות.
"חמאס הוא ארגון טרור שכל פגיעה בו היא מבורכת", אומר מנליס על הפצצת בניין אלג'לאא. "הטרוריסטים מבינים שישראל מפעילה מגוון שיקולים לפני תקיפה כדי להגן על אזרחים בלתי מעורבים, ארגונים בינלאומיים, כוחות רפואה, נציגי התקשורת הזרה ועוד, ולכן הם בוחרים להסתתר בצילם. דרוש איזון בין הצורך לפגוע באויב ובין המחיר שנשלם, כי ישראל לא פועלת בחלל ריק. אם מטרת התקיפה היא לסכל פיגוע, או לפגוע ביכולת של חמאס באופן שמשנה את שדה המערכה, או לחסל בכירים – אין דיון. ברור שצריך לתקוף. אם המטרה היא פגיעה בתשתית מצומצמת יותר, צריך לקיים איזון בין המחיר לתוצאה.
"אני מקווה שהיה דיון שאמרו בו: זה בניין של 13 קומות, חמאס נמצא בכך וכך קומות מתוכו, ואם מה שחמאס עושה פה זה דבר שאי אפשר לקבל, והמחיר שנשלם על התקיפה קטן מהרווח, צריך בוודאי לתקוף. אחרי שהחלטת לתקוף – אני חושב שנכון לומר למה. לא כי צריך 'להסביר לעולם'; התמיכה הבינלאומית היא חלק מהמערכה, ואי אפשר להתנתק מזה. הסיקור הוא חלק מהמערכה, וגם חלק ממה שיקרה אחרי המערכה – החקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג וכולי.
"אני לא עושה טובה לאף אחד בפרסום המידע על פעילות חמאס בבניין, אלא מחזק בכך את האינטרסים הלאומיים שלי. אני מרוויח פעמיים – גם מסביר שהייתי בסדר, וגם משחיר את AP שבחרו לחיות יחד עם חמאס. אם יש מידע מוצק, ברור שצריך לפרסם אותו. לא צריך לחשוף את הפרטים, אלא רק להוציא את המידע באופן שיגרום לעולם להביע אמון בתקיפה. לא כי אני מחפש ממנו אישור, אלא כי התודעה היא חלק מהמערכה".
לדעתך מערכת הביטחון הבינה את התהודה שתהיה להפצצת משרדי AP, גם אם הם יהיו ריקים מאדם? נשיא ארה"ב התקשר בעקבות זאת לראש הממשלה, כמעט כאילו הרסנו שגרירות אמריקנית.
"זה בדיוק הסיפור. צה"ל צריך לשאול את עצמו: מי אמור להגיד שלתקיפה כזו יש השלכה תודעתית, ושחייבים לחשוב עליה? השאלה היא אם מישהו העלה את זה לסדר היום ואז התקבלה החלטה. אם התשובה היא כן – זה בסדר גמור".
במוצאי שבת פרסם דובר צה"ל הדי זילברמן מעין התנצלות יוצאת דופן כלפי העיתונאים הזרים בישראל, בעקבות ההודעה שממנה השתמע כי צה"ל יצא לפעולה קרקעית ברצועה. "מערך דובר צה"ל לא מערב לוחמה פסיכולוגית או הונאה בעבודתו, ומחויב בראש ובראשונה לאמירת אמת לעיתונאים ולציבור", כתב זילברמן. כשאני שואלת את מנליס אם ההתנצלות הזו נצרכת בעיניו, הוא משיב: "אני חושב שדובר צה"ל צריך להיזהר מפעולת הטעיה אקטיבית. אם אי אפשר להאמין לו להודעות על התמרון, למה שיאמינו להודעות על פעילות חמאס בבניין של AP בעזה? צריך להימנע ממצב כזה".
"לא קרה פעם אחת שידעתי מראש על הפסקת אש, וכששאלו אותי עניתי שלא תהיה, או שאמרתי 'נראה מה יקרה בשעות הקרובות'. דובר צה"ל הוא היחיד שמדבר, ולכן הוא משלם את מחיר חוסר האמינות לכאורה"
מנליס עצמו, כדובר צה"ל, היה מעורב במבצע הונאה בספטמבר 2019 – אך לדבריו, דווקא בגלל החשש מפגיעה באמינות, הוא נהג בזהירות רבה במהלך אותו אירוע. "הייתה תקופה של מתיחות אחרי פעולה בסוריה שיוחסה לישראל, והיה ברור שנסראללה רוצה לראות דם, והוא לא יירגע עד שיראה חייל נפגע. מפקד פיקוד צפון, מפקד אוגדה 91 ואני הכנו מקרים ותגובות. אפשרות אחת הייתה שחזבאללה יתקוף, וחלילה ייהרג חייל. אפשרות שנייה – שהוא יירה ולא יצליח להרוג, ואז ימשיך לבקש נקמה. עלתה השאלה אם במרחב שבין שתי האפשרויות הללו אפשר לייצר מצב שבו חזבאללה גם לא פוגע וגם מפסיק לנסות לפגוע".
בהתאם לתוכנית, הכוחות המעורבים נכנסו לכוננות ספיגה. "חזבאללה החליטו איפה ומתי הם יירו טיל נ"ט, וצריך לומר ביושר – זה רק מזל שהם לא גרמו לנפגעים. זה לא קרה בזכות התקשורת או בזכות המסוקים או בזכות דובר צה"ל". מיד אחרי הירי, במקום להודיע שאין נפגעים לכוחותינו, צה"ל הפיק הצגה תיאטרלית גדולה של פינוי "פצועים" במסוק לבית החולים רמב"ם. החיילים המפונים אף כוסו בתחבושות ובדם מזויף. "רצינו לייצר אצל נסראללה תחושה שהוא פגע", ממשיך מנליס. "ההערכה הייתה שככל שיחלוף זמן רב יותר מהירי ועד התבהרות תמונת המצב, כך תגדל הסבירות שחזבאללה יתקפל. כעת עלתה השאלה כמה זמן אפשר להחזיק את המצג בלי לתת תשובות לציבור. זו דילמה, כי על פניו אתה רוצה לדווח את האמת מהר ככל האפשר. יש פרק זמן שבו אפשר להמשיך לגרום לצד השני לחשוב שיש נפגעים, אבל אני לא עובר את הגבול ומשקר לציבור הישראלי. זה היה תנאי יסוד – שלא יהיה אדם אחד בתקשורת או בציבור שניצור אצלו במפורש תמונת מצב שגויה. בשלב מסוים הבנו שנסראללה חושב שיש פצועים, והמטרה המבצעית הושגה. בסך הכול, מרגע שנורו הטילים ועד שאמרתי בקולי שאין נפגעים עברו בערך שעה וחמישים דקות".
בזמן המופע – כשנסראללה ראה את המסוקים באוויר, וצלמים תיעדו את ה"פצועים" במנחת בית החולים רמב"ם – מנליס שתק ולא מסר שום מידע לעיתונאים. את האחריות לרושם המוטעה שנוצר, הוא מטיל על התקשורת. "לא אנשי דובר צה"ל הוציאו את התמונות מרמב"ם, אלא צלמים שהסתובבו שם", הוא מסביר. "באולפני החדשות יושבים אנשים שצריכים לפרש את מה שהם רואים, והם רגילים שהתמונות הללו של המסוקים אומרות דבר מסוים, ולכן הם הופתעו מהתחבולה. אבל אני אפילו לא אמרתי שאולי יש נפגעים. פשוט לא עניתי. יותר מזה, כחלק מהמהלך פרסמתי הודעה שיש להיזהר מלהאמין לשמועות.
צילום: חיים צח־ לע"מ
"זו הייתה כל הפעולה מבחינתי: חוסר זמינות. במקום למסור את המידע במהירות שהתקשורת בישראל רגילה לה, פשוט לא מסרתי מידע במשך זמן מסוים. אבל אף אחד לא יכול לומר שדובר צה"ל שיקר לו או הטעה אותו. אותי לימדו בצבא: בתחבולות תעשה לך מלחמה. חלק מהכתבים פחות אהבו את המתודולוגיה הזו, כי הם רגילים להיות הראשונים שיודעים. בסדר. האם בסיכומו של דבר זה מבצע שנגמר באופן חיובי? אני חושב שכן. להערכתי, העובדה שחיזבאללה לא המשיך לחתור לנקמה מצביעה על כך שהוא האמין למהלך.
"האם זה יכול להצליח שוב? לא, אבל אפשר לשנות קצת. למה סיפרנו בסוף שזה טריק? כי זו מדינה דמוקרטית. הצנזורה יכולה להחזיק מה שהיא יכולה, ואולי זה לא בסדר שנתנו לפרסם. לא אני סיפרתי. אבל אני חושב שמתחו עלינו ביקורת במקום להסתכל על זה ולומר – הנה תחבולה, שימוש נכון בפעולה תודעתית כדי למנוע פגיעה בחיי אדם".
אתה חושב שכך אירע גם עכשיו, בהודעה שלפני תקיפת המטרו העזתי?
"אני מאמין שהייתה פה רק טעות בתדרוך, והעיתונאים חשבו שהטעות הייתה שקר; לכן דובר צה"ל פרסם את מכתב ההבהרה וההתנצלות. אני לא מכיר את פרטי הפעולה עצמה, אז אני רק יכול לומר מהזווית שלי, שהייתי נזהר מפעולה של הטעיה או שקר. מצד שני, אני מאמין מאוד בזה שדובר צה"ל צריך להיות חלק מהכלים המבצעיים. לא חייבים לספר הכול מיד, והדובר יכול לתמוך במאמץ המבצעי בדרכים רבות".
האם בתקופתך דובר צה"ל אמר לעיתונאים משהו שאינו אמת, במודע?
"לא, וזה גם לא צריך לקרות. יש מספיק מרחב עשייה בלי להגיע למצב של הוצאת תדרוך או הצהרה רשמית שהבסיס שלהם אינו אמת. אני מאמין שזה גם לא קרה הפעם".
מה הסיפור
תת־אלוף במיל' רונן מנליס, בן 42, הוא תושב מזכרת־בתיה, נשוי ואב לשניים. בספטמבר 2019 סיים שנתיים וחצי של שירות בתפקיד דובר צה"ל. לפני כן היה קצין מודיעין – בלבנון, בשומרון, בחטיבת המחקר באמ"ן, בגזרת עזה ובפיקוד העומק. בשנתיים שקדמו למינויו לדובר צה"ל, שימש כעוזר הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לאחר השחרור כיהן כחצי שנה בתפקיד מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים, אצל השרה אורית פרקש־הכהן (כחול לבן).
עם פיזורה של הכנסת ה־23, התפטר מנליס ועזב את השירות הממשלתי. מאז הוא מקדם מעין חזון המשרטט את אופן התנהלותה האידיאלי של המערכה התודעתית. "אינספור משרדי ממשלה וארגונים חוץ־ממשלתיים עוסקים בזה, אבל אין מנגנון", הוא מסביר את הבעיה. "ההצעה שלי היא לחבר שישה גופים – המשרד לנושאים אסטרטגיים, משרד התפוצות, המשרד לשיתוף פעולה אזורי, מטה ההסברה הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית ולשכת הפרסום הממשלתית – לגוף אחד בעל סמכות, ולהצעיד אותנו למאה ה־21".
תוכניתו למערכת דברור לאומית סדורה נובעת מניסיון לא קל בתור דובר. במהלך עימות מול חמאס ב־2018 – בעצימות פחותה אמנם – ספג מנליס ביקורת ציבורית על אופן מסירת המידע, ובפרט משום שלא הודיע על הפסקות אש צפויות, גם לאחר שהוסכם עליהן; הודעות חמאס בנושא הזה נראו לכאורה אמינות יותר מתשובותיו של דובר צה"ל. "לא קרה פעם אחת שידעתי מראש על הפסקת אש, וכששאלו אותי עניתי שלא תהיה", קובע מנליס. "שתי אפשרויות: או שלא ידעתי מה הולך לקרות, או שאמרתי 'נראה מה יקרה בשעות הקרובות'. אבל דובר צה"ל הוא היחיד שמדבר, ולכן הוא משלם את מחיר חוסר האמינות לכאורה.
"לא הוסמכתי בשום שלב להודיע על הפסקת אש. גם אילו הסמיכו אותי לא הייתי מודיע, כי לא צה"ל סיכם על הפסקת האש. הדרג המדיני עוסק בכך, והרמטכ"ל לא יושב בשום פגישה שמסוכמת בה הפסקת אש. ובכל זאת, אני זה שאמור לדבר איתך ועם המשפחה שלך ולומר מה קורה, כשאני יודע שבעוד שלוש־ארבע שעות מישהו כנראה יסכם משהו. אני לא יודע מה הוא יסכם, אני לא יכול לדווח על זה כי אני לא הגורם המוסמך – אבל גם אין גורם אחר שמדבר. זו תרבות של חוסר דברור מדינתי סדור".
"בשלב מסוים הבנו שנסראללה חושב שיש פצועים, והיעד המבצעי הושג. בסך הכול, עד שאמרתי בקולי שאין נפגעים, עברו בערך שעה וחמישים דקות. חלק מהכתבים פחות אהבו את המתודולוגיה? בסדר. העובדה שחזבאללה לא המשיך לחתור לנקמה מלמדת שהוא האמין"
לטענתו של מנליס, מדיניות הדברור הלקויה של ישראל מובילה אותנו להפסד בזירת התודעה. "בימים האחרונים חמאס אמר שיירה בשעה מסוימת, וירה; אמר שיירה למקום מסוים, ועשה זאת. לאחר כל פעולה הוא הוציא סרטונים זריזים, צבעוניים, נגישים ורלוונטיים. הוא ערך אותם בצורה שמתאימה לרשתות החברתיות, והם הגיעו במהירות לטיקטוק ולפייסבוק". התגית המלווה כל ציוץ או פוסט של ארגון הטרור, "עזה תחת מתקפה" (GazaUnderAttack), נפוצה פי עשרה ויותר מהתגית המקבילה "ישראל תחת מתקפה". "לצד השני יש צבא דיגיטלי שעובד בלי הפסקה, דברים שהם אל"ף־בי"ת של קרב תודעתי. אפשר לראות את התגובות המיידיות שמגיעות בהמוניהן להודעות ראש הממשלה למשל, ומלאות בדגלי פלסטין. נכון שהעיקר הוא הקרב הקינטי, המלחמה – מי פוגע במי ואיך. אבל יש גם מרחב שלם של תודעה, ובו חמאס משיג עליונות".
בלי כל עכבות מוסריות וכבלים דמוקרטיים, קל לארגוני טרור לשחק "מלוכלך".
"היריבים שלנו מפעילים נגדנו בוטים, חשבונות אוטומטיים, שמטים את תמונת המצב ברשתות. אולי לגיטימי שגם אנחנו נשתמש בכלי הזה? אני לא אומר שנשתמש בו כדי להשפיע על אזרחי ישראל, חס ושלום, אבל אולי במאבקי תודעה זה אפשרי?"
מעבר לשיטות הטקטיות, מנליס מותח ביקורת על האסטרטגיה הגדולה. "חמאס קבע נרטיב למבצע הזה: הוא אמר שהוא מייצג את הפלסטינים באשר הם, ביהודה ובשומרון, בלוד ובמזרח ירושלים. הוא חיבר את כולם לציר אחד שחמאס עומד במרכזו. מה הנרטיב הישראלי מנגד? אין לי תשובה. 'נכה בהם חזק'? 'נקרע אותם'? אני בעד, הכול הולך, אבל עובדתית – זה לא מייצר נרטיב בעולם.
"זה כמו סייבר. יש רשות סייבר לאומית שמגינה על ישראל מפעילות אויב, ויש, על פי פרסומים זרים, גם יכולות התקפיות. אותו הדבר נכון גם בתודעה. צריך להגן על ישראל מפני פעילות תודעה של האויב, וצריך לפעול כדי לחזק את הנרטיב הישראלי ולייצר לגיטימציה לפעולה הצבאית. הדבר הזה לא קורה. בכל סבב לחימה אנחנו חוזרים ואומרים 'באסה שזה המצב', אבל הדרך לפתרון היא לא לחשוב על זה רק תוך כדי הלחימה, אלא בשגרה. ישראל מימון, מזכיר הממשלה של אהוד אולמרט, העביר ב־2007 החלטת ממשלה להקמת מערך הסברה לאומי. מינו אנשים, אבל לאורך זמן לא נבנתה תשתית, ולא הוקמה מערכת שמסוגלת לנצח בקרבות התודעה. אין היום במדינה אדם שקם בבוקר והתפקיד שלו הוא לדאוג לתדמית של ישראל בתקשורת, לאופן שבו הפעולה הצבאית מצטיירת, או לאופן שבו מדברים עם אזרחים על קורונה, לצורך העניין. כשאני אומר את הדברים האלה, אומרים לי שזה נשמע כמו צפון־קוריאה, אבל זה ממש לא. אני מאמין בתקשורת חזקה וחופשית, ושכל אחד יכתוב מה שהוא רוצה".
עולם הדוברות השתנה מאוד בשלושים השנים האחרונות, מציין מנליס. "במלחמת המפרץ הספיק שנחמן שי, מורי ורבי, היה אומר 'שימו מסכות, שימו סמרטוט מתחת לדלת ושתו מים', וכולנו היינו מבסוטים. קראו לו המרגיע הלאומי. היום, אם אחרי חמש דקות דובר צה"ל לא אומר מאיפה נורו הטילים, כמה נורו, האם יורטו – הוא לא רלוונטי. כי אם לא ממנו, המידע יגיע מהרשת".
בעולם כזה יש עדיין טעם לקיומו של גוף כמו הצנזורה הצבאית?
"זה אתגר גדול. קל לומר שהם לא רלוונטיים, אבל הם כן רלוונטיים כי הם שומרים על הסודות. השאלה היא איך מתאימים אותם לעולם שדיברנו עליו עכשיו, וגם איך לא מייצרים צירים עוקפי צנזורה שמגחיכים אותם – כמו ללכת לניו־יורק טיימס, להגיד 'מקורות זרים'. אני חושב שהבסיס הראשון הוא למקד את הסוד: לא הכול סודי, רק דברים מסוימים מאוד".
החלטות עמומות
גם בצה"ל וגם בחמאס דיברו בימים האחרונים על שאיפה ל"תמונת ניצחון", אבל תמונה כזו, לפי מנליס, בנויה מהמוני פיקסלים של תודעה. אחד מהם נוצר והשיג את מטרתו כבר במוצאי יום ירושלים, כשהמערכה הנוכחית רק החלה לסעור. ח"כ איימן עודה פרסם אז בטוויטר סרטון קצר ובו נראית אש בוערת על הר הבית, כשברחבת הכותל שלמטה נערים יהודים שרים ורוקדים. עודה צירף לסרטון מילה אחת: "מזעזע". העובדות שלא מוצגות בציוץ: זיקוק שירו פורעים ערבים הצית עץ על ההר, וברחבה למטה בסך הכול חגגו באותו זמן את יום שחרור ירושלים. הנרטיב, המנותק מהעובדות, היה ברור: היהודים שורפים את אל־אקצה ורוקדים משמחה. גם אם הנערים שלמטה שרו "ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים" והוסיפו "יימח שמם", הפרשנות שלפיה הם משלחים אש במסגד וחוגגים את ההרס – הייתה שקרית לחלוטין.
"הסרטון הזה השיג עשרות מיליוני צפיות", אומר מנליס. "זה מספר מטורף. אני לא מתנגח עם איימן עודה, אני רק חושב שצריך להיות דובר של המדינה שיסביר את המצב. שיאמר מה בעצם רואים כאן. שיוציא סרטון נגדי. יש הרבה גורמים, כמו משרד החוץ, שעובדים כדי להסביר את העמדה הישראלית, אבל ב־73 שנות קיומנו לא הצלחנו כאמור לבסס מנגנון שיטתי".
על תקופתך בדובר צה"ל אמרו שההתמקדות ברשתות החברתיות הייתה מוגזמת וחרגה מגבולות הראוי.
"המציאות היום היא שעיקר המידע נע ברשתות החברתיות, ורבים מגבשים את תפיסת עולמם על בסיס קמצוץ מידע שנחשפו אליו בדרך הזו. אז דובר צה"ל יכול להגיד – 'אני אולד פאשן. לא מעניין אותי. יש כתבים בתא הכתבים, יש הודעות לתקשורת, וזהו'. בעיניי זה לטמון את הראש בחול ולא לראות שהעולם השתנה. תקציב הדיגיטל של חיזבאללה גדול מתקציב הדיגיטל של דובר צה"ל. זה אבסורד. חייבים לשים על זה כסף.
"תקשורת ותודעה הן רכיבים במעשה המלחמה. כשמדינת ישראל רוצה לצאת למבצע, היא צריכה להחליט מה היא רוצה שיצטייר בסוף בחוץ. יש מטוס קרב, יש טנק, ויש תקשורת ותודעה ודיגיטל. לפעמים אתה משתמש רק בהם, לפעמים הם תומכים במאמץ המלחמתי שלך, ולפעמים ההחלטה היא לא להפעיל אותם. אבל אלה תמיד כלים".
כלומר, זה כלי שאתה יכול לשלוט בו כמו בטנק?
"אתה יכול להחליט מה התוכנית שלך ומה ההישגים הנדרשים, ולפעול בהתאם".
את היכולת של הדוברות לתמוך במאמץ המלחמתי מדגים מנליס בעזרת תמרוני "מדיניות העמימות" במערכה שבין המלחמות, המב"ם, שהגיעה לשיאה במתקפות נגד יעדים איראניים בסוריה בשנת 2018. "הרעיון של המב"ם הוא לפגוע ביריב בלי להוביל למלחמה", מסביר מנליס. "אולי תשלם מחיר על הפעולה, אבל לא תהיה מלחמה. במערכה מהסוג הזה יש פעולות שבקצה שלהן פצצה נוחתת על בית, ויש פעולות שהן רק תקשורת. למשל, פרסום תצלומים משדה תעופה שמתקיימת בו היערכות חריגה של איראנים. זה יכול להרתיע, לשנות את ההתנהלות של הצד השני.
"בתוך המב"ם יש רכיב של עמימות – פעולות שלא נוטלים עליהן אחריות, כדי לא לחייב את האויב להגיב. בצד השני הרי יודעים מי עשה מה, ולפעמים הם נותנים לישראל אפילו יותר קרדיט, ומבחינתם כל מה שקורה במזרח התיכון, קורה בגלל ישראל. הפעולות שלנו הן לא סוד מבחינת האויב, אבל כשהציבור נחשף לזה והאיראנים מושפלים, המנהיגים שלהם נדחקים להגיב. את הדבר הזה רצינו למנוע לפעמים. המדיניות שלי, לפי ההחלטה של הרמטכ"ל איזנקוט, הייתה שאם אנחנו מגיבים על פעולה שלהם בפעולה שלנו, אנחנו נוטלים אחריות – שידעו שיש מחיר ויש ענישה; אבל כשאנחנו יוזמים פעילות מב"ם, לא ניטול אחריות".
לפי מנליס, בתחום הזה הדוברות צריכה להיחשב לא רק לכלי צבאי אלא לכלי לאומי, הנתון בידי הקבינט המדיני־ביטחוני, אבל אפשר לגזור מכך טקטיקות דוברות שימושיות גם ברמות פיקוד אחרות. "מח"ט שומרון למשל יכול להחליט שהוא רוצה שיחשבו שיש הרבה פעילות בבורין ואין פעילות בעקרבה. אז הוא שם כוחות בבורין, ודואג לחתימה תקשורתית דיגיטלית, וכך מייצר תודעה".
"היריבים שלנו מפעילים נגדנו בוטים, חשבונות אוטומטיים, שמטים את תמונת המצב ברשתות. אולי לגיטימי שגם אנחנו נשתמש בכלי הזה? אני לא אומר שנשתמש בו כדי להשפיע על אזרחי ישראל, חס ושלום, אבל אולי במאבקי תודעה זה אפשרי?"
בתקופה האחרונה, כך נראה, הוחלט לשבור את העמימות ולאפשר דליפת מידע על כך שישראל תקפה יעדים איראניים. "נסראללה קורא ידיעות אחרונות בכל בוקר", קובע מנליס. "אולי הוא גם קורא את מקור ראשון. הם מסתכלים על התקשורת הישראלית כאילו הם קוראים חומר מודיעיני, ולכן אי אפשר שלא נתכנן את הוצאת המידע כחלק מהתכנון המבצעי. הדוברות היא רכיב מבצעי. ואם זה רכיב מבצעי, צריך שמישהו יחזיק אותו; דובר צה"ל לא יכול להחזיק אותו לבד".
לקחי האמירויות
התנהלות הממשלה בשנת המגפה נראית בעיני מנליס כתסמין של אותה מחלה. "מדינת ישראל עברה למעלה משנה של קורונה בלי דובר מסודר שתפקידו להשיב על שאלות ולהעביר מידע לציבור, ושילמנו על זה מחיר", הוא קובע. "בסגר הראשון התנדבתי בבני־ברק במשך שלושה חודשים בצוות של רוני נומה. עסקנו בהידברות – שוחחנו עם האוכלוסייה ועם בכיריה כדי להבין מה מציק להם. היו לי שם מפגשים מדהימים, וקצת התאהבתי. יש לי גם הרבה ביקורת עליהם, אבל בתהליך גילינו שאף אחד לא דיבר אליהם בשפה שלהם. בצרכים שלהם.
"זה לא רק גודל הדירות לעומת גודל המשפחה, מה שלא מאפשר למשל בידודים בבית, אלא גם הוורסטיליות בהחזקת הבית. אם האמא והבת הבכורה חולות, המנגנון המשפחתי קורס. פה לא צריך דיגיטל, צריך כלים. נפגשתי עם הסופר חיים ולדר ואמרתי: אתה תהיה נחמן שי, כי כולם מזהים את הקול שלך. ובאמת הוא הקליט את עצמו בקווי המידע של העירייה. גילינו שאף אחד לא הכניס הביתה את העלונים שיצאו לחרדים מטעם משרד הבריאות, כי היה כתוב שם 'מקוואות לנשים' – וזה לא צנוע. הייתה למידה תוך כדי תנועה, שלא מספיק לכתוב 'ונשמרתם לנפשותיכם' או 'בס"ד' כדי שהטקסט יהיה מותאם לחרדים".
גם במגזר הערבי, הניסיונות של מדינת ישראל להפיץ מידע בנושא הקורונה היו לעיתים מגושמים ומגוחכים. "פרסמו מודעות עם תמונות של אנשים לבושים בגלביות לבנות, כמו באבו־דאבי. אף אחד מערביי ישראל לא מתלבש ככה. אז הייתה אמנם למידה תוך כדי, אבל מה שבאמת מכעיס הוא שכל התובנות שגיבשנו שם נעלמו. הידע לא נצבר בשום מקום, אין מנגנון מדינתי לכלום.
"כשאנחנו מחליטים לערוך מבצעי תקשורת והשפעה, אנחנו יודעים לעשות דברים מדהימים. למשל, הרעיון של ראש הממשלה לחשוף בנאום שלו בעצרת האו"ם את אתרי ייצור הטילים המדויקים בלבנון, בליווי קמפיין דיגיטל של דובר צה"ל מול התקשורת הבינלאומית. או מבצע 'מגן צפוני' לחיסול המנהרות בגבול לבנון, עם ההחלטה לחשוף חומרים מבפנים, להראות את הצילומים, לתרגם לשפות שונות. זה היה ממש מבצע תודעה עם קהל יעד ספציפי. נתנו גישה לשגרירים, לראשי מדינות, לנציגי מוסדות האו"ם".
בדיוני הקבינט עולה עניין ההסברה?
"בטח, אד־הוק, אבל הוא לא עולה מספיק בשגרה. אפשר לעשות פעולות תודעה שישפיעו על ארגוני הטרור סביבנו, כמו השחרה, הכפשה, חשיפת פעילות".
הטילים, כמה נורו והאם יורטו". פגיעה בבית באשדוד.צילום: איי.אף.פי
אבל בשביל זה צריך שהקבינט יתכנס כסדרו. "הייתי עוזר הרמטכ"ל, הייתי דובר צה"ל, וברור לי שלהיות חבר קבינט זה מקצוע", אומר מנליס. "יש חברי קבינט שהם עשרים שנה בתפקיד, ורואים עליהם שיש להם ותק וידע, ויש כאלה שנמצאים שם זמן קצר וגם לא עושים איתם מספיק חפיפה. היחס למוסד הזה צריך להיות חרדת קודש. זה המפקד העליון של הצבא, זה הגוף שאמור לקבל החלטות כמו האם לצאת למלחמה. החלטות כאלה צריך לקבל על בסיס ידע. אני בעד שיהיה קבינט חזק ומאתגר ששואל שאלות קשות. ממש לא חותמת גומי. הייתי בקבינטים שאתגרו את הצבא. במבצע מגן צפוני, איזנקוט הביא את ראש חטיבת המחקר שיציג עמדה שונה משלו, והקבינט שמע את שניהם וקיבל החלטה. זה מעולה".
בכהונתו במשרד לנושאים אסטרטגיים, אומר מנליס, הוא הבין שהארגונים הפלסטיניים מנהלים ברשת מלחמת תודעה ברמה של ליגת־העל: "בוטים, עמודים, ים של כסף בדיגיטל. את שואלת את גוגל על ישראל, מקבלת תשע תשובות שליליות מתוך עשר. מחפשת את ישראל בפייסבוק, הכול שלילי. לא ייתכן שברשת תהיה לגיטימציה לכך שמדינת ישראל לא תתקיים. זה לא עניין של ימין או שמאל.
להגיד מה מטרות המלחמה או כמה זמן היא תימשך". צילום מסך חדשות 12
"מתנהל היום קרב על מעמדה של ישראל בעולם. קרב של אנשים מול אנשים ברשתות החברתיות, ומדינת ישראל היא לא שחקן בשיח הזה. אנחנו עם פטריוטי, אבל זה לא מנוצל למאבק יעיל בזירת הרשתות. במשרד החוץ עושים דיגיטל, ארגונים פרו־ישראליים עושים, אבל אין מי שקובע את התוכנית, המבנה. אין מישהו שמתאם ביניהם".
איחוד האמירויות, בעיניו, היא דוגמה מצוינת למדינה שיודעת לייצר קמפיין חיובי מכוון ומתואם. "אפשר לראות שהאמירותים חתמו על ההסכם איתנו, ואז עשו קמפיין אהדה לישראל. הם הצטלמו עם דגלים בבורג' חליפה, הפעילו משפיענים, עשו מבצע שינוי תודעה".
למשרד לנושאים אסטרטגיים, שאמור לעסוק גם בנושאים כאלה, הביאה אותו כאמור השרה אורית פרקש־הכהן. כשהיא עברה למשרד התיירות ובישראל הלכו לבחירות, מנליס הבין שתוכניותיו לא צפויות להתממש והעדיף לפרוש מהתפקיד. אני שואלת אותו מה הסיכוי שגוף הסברה מרכזי אכן יוקם כאן, והוא צוחק: "הנבואה ניתנה לשוטים, קציני מודיעין ועיתונאים, ואני לא נכלל באף אחת מהקבוצות הללו. אני מקווה שראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, יבין את הדחיפות ויבנה את המערך הזה. אני לא מבטיח שנוכל לנצח, אבל בואו לפחות נשחק על המגרש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
