בארון הבגדים שד"ר נעמה סוקניק מובילה אותנו אליו לא תמצאו שום מותג מוכר מהארץ או מחו"ל, אבל כל אחת מפיסות הבד שבו יקרה מאוד. "כל הארון הגדול הזה הוא של ממצאים ממערת האיגרות", מסבירה ד"ר סוקניק, אוצרת הממצאים הארכיאולוגיים האורגניים ברשות העתיקות. "יש כאן עשרות אריגים מרשימים בגודלם, שמאפשרים לנו לשחזר את בגדי היהודים שגרו במערות בסוף מרד בר כוכבא. אנחנו ממש יכולים לראות את המלתחה שלהם".
זה מה שהם לבשו בעודם מסתתרים במערות?
"אלה בעצם אריגים בשימוש משני: אנשי בר כוכבא כנראה לקחו איתם למערות את כל הציוד שלהם – כלי זכוכית, כלי מתכת, מסמכים יקרים – ואת החפצים השבירים הם עטפו באריגים האלה, שיצאו משימוש כבגדים. בעולם העתיק, אם קנית בגד אתה לא קונה למחרת אחד חדש. אם הוא נקרע אתה מטליא אותו, וכשכבר אי אפשר ללבוש אותו – אתה משתמש בו לצורך טלאים לבגדים אחרים, לתחבושות או כדי לעטוף חפצים. היו אפילו חנויות לאריגים משומשים".
כדי להמחיש את המורכבות של יצירת אריג מרהיב כמו אלה שנמצאו במערות בר כוכבא, מזכירה ד"ר סוקניק תוספתא במסכת ברכות: "כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חָלוּק, עַד שֶׁגָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּס, וְצָבַע, וְטָוָה, וְאָרַג". "התוספתא מפרטת תהליך מורכב, ויש חשיבות לסדר ביצוע המלאכות", מסבירה סוקניק. "במערת האיגרות נמצאה גם גיזה של צמר שלא נטוותה לאריג. היא כבר צבועה בצבע ארגמני־סגול יפה מאוד, וכך שמרו אותה. מזה אנחנו יכולים קודם כול ללמוד שסדר המלאכות בתוספתא מדויק: קודם מנקים את הצמר, אחר כך צובעים אותו, ורק אחר כך טווים ממנו חוטים. מסקנה שנייה היא שגם חומר הגלם הצבוע היה יקר ערך, לא משהו שאתה זורק לפח. שמרו את זה בתוך המערה כדי לטוות חוטים".
בשל מורכבות התהליך, לא כל האריגים נצבעו. סוקניק מראה לי אריג פשתן חסר צבע; הוא נמצא באחת ממערות קומראן, ועטף את אחת המגילות הגנוזות. מכיוון שסיבי פשתן לא קולטים צבעים מלבד כחול, ברוב המקרים הותירו אותם כפי שהם.
"במערת מורבעת מצאתי פיסת בד שנצבעה בשני צבעים יוקרתיים. אחד מהם הופק מארגמון קהה־קוצים, והאחר מכנימה ארמנית. וכך, בפיסת אריג קטנה ממדבר יהודה, יש שילוב של שני החומרים היקרים ביותר בעולם הרומי"
"האריגים ששמורים כאן חשובים בגלל מה שהם יכולים לספר לנו על האנשים שהשתמשו בהם לפני אלפי שנים. מרגש אותי לגלות שהחיים שלהם היו בבסיסם דומים מאוד לחיים שלנו. הסנדל מהתקופה הרומית, שכמעט כל אחד נעל אותו כנראה, דומה לסנדלים שאנחנו נועלים היום. יש פה גרב סרוג יפה ממצדה. או מסרק כינים מעץ, שנמצא באתר עין תמר ומתוארך לתקופה הרומית: הוא נועד לטפל בבעיה שלא השתנתה מאז ועד היום, וגם הפתרון נותר אותו פתרון. אבל השיניים במסרק הזה עדינות ויפות הרבה יותר משיניו של מסרק מודרני דומה, תוצרת סין, שקניתי בתחנה המרכזית.
"גם הסל הזה שנמצא במערת האיגרות – אתה ממש יכול לדמיין את האישה שלקחה אותו ביד והלכה איתו לשוק. בתוך סלים כאלו התגלו כל הממצאים היפים. כשאני רואה ממצא כזה אני ממש מתרגשת: הרי גם היום, ב־2021, יש בעולם נשים שמייצרות סלים בדיוק באותה טכניקת קליעה, שאנחנו קוראים לה טוויל. כל חפץ כזה הוא פוטנציאל להמון מחקרים. המסרק למשל עשוי מאשכרוע – עץ שבכלל לא גדל בארץ, וייבאו אותו מחו"ל. בתוך השיניים שלו מוצאים לפעמים חלקי ביצים ואפילו כינים. אני עובדת עם פרופ' קוסטה מומצ'וגלו מבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, פרזיטולוג שחוקר כינים. את אחת הכינים שנמצאו על מסרק כזה שלחנו לבדיקת די־אן־איי – לא רק כדי ללמוד עליה עצמה ולגלות אם הכינה השתנתה לאורך השנים, אלא גם בתקווה למצוא די־אן־איי של האדם שאת דמו היא מצצה.
"אתה מסתכל על האריגים האלה ומבין שגם בתקופה הרומית, ועוד הרבה לפני כן, חשבו על אסתטיקה. קודם כול, הצבע מרשים מאוד. כשקונים היום חולצה בחנות ומכבסים אותה כמה פעמים או תולים אותה בשמש, היא דוהה. כאן יש אריג בן אלפיים שנה שהצבע שלו השתמר יפה מאוד. אני חושבת שהוא לא רחוק ממצבו המקורי".
צילום: יונתן זינדל – פלאש 90
מחיר של פס רחב
זרעי ההתעניינות בארכיאולוגיה נטמנו אצל ד"ר נעמה סוקניק כבר בילדותה, בזכות קשר משפחתי לשניים מהארכיאולוגים החשובים של ארץ ישראל במאה שעברה. כפי שתוכלו לנחש, אלה הם פרופ' אליעזר ליפא סוקניק ובנו פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל. בשל הקרבה הרחוקה אליהם קראה הילדה הצעירה ממושב שדה־יעקב את ספריו הפופולריים של ידין, ואלה הציתו את דמיונה. "יגאל ידין היה בן דוד שני של סבא שלי, שאף התגורר זמן מה בבית הסוקניקים כשעלה ארצה. בספרים של ידין קראתי בין השאר על מציאת האיגרות של בר כוכבא במערת האיגרות. אהבתי מאוד את הספרים, ובעיקר התחברתי למתח – איך מגלים את המערה ואת הממצאים שבה. כילדה דילגתי על החלקים ההיסטוריים בספר, ועכשיו אני משלימה אותם. הספר הזה נגע בי כבר אז, אבל לא חשבתי שיום אחד אחקור אריגים שנמצאו בחפירות באותה מערה ממש".
אנחנו פוגשים אותה בירושלים, במחסן המכיל את כל הממצאים האורגניים שבידי רשות העתיקות. כאן שוכנים, בתנאי אקלים מיוחדים, למעלה מ־20 אלף חפצים שעשויים מחומרים אורגניים: אריגי צמר, כותנה, פשתן ומשי, חפצי עץ כמו כלים וקערות, עורות, זרעים ופירות. "זה אחד המחסנים הקטנים ביותר של רשות העתיקות, אבל גם אחד החשובים שבהם", אומרת סוקניק. "בדרך כלל לא מתגלים בחפירות ממצאים אורגניים, כי חומרים כאלה מתפרקים ומתכלים. הגורמים לכך הם כל מיני אורגניזמים שאנחנו מכנים 'מפרקים': פטריות, תולעים, חרקים ומיקרו־אורגניזמים שניזונים מהחומר האורגני.
"יש תנאים מסוימים שבהם חומר אורגני יכול בכל זאת להשתמר, ובאופן כללי אפשר לומר שזה קורה כשהמפרקים לא יכולים להגיע אליו. למשל, בתנאי קיפאון. באזור איטליה, בהרי האלפים, מוצאים שרידים אורגניים כמו מומיות שהיו באדמה במשך אלפי שנים. אבל בשביל זה צריך קרחוני עד, ותנאים כאלה אין לנו בארץ, גם לא בחרמון. אפשרות אחרת להשתמרות היא בתוך ביצות ללא חמצן. כשאין חמצן, המפרקים לא פעילים. זה קורה לפעמים גם בים, כשהחול חוסם את מעבר החמצן. לכן למשל מצאו סירה בת אלפיים שנה בכנרת, ויש גם ממצאים שהתגלו בים התיכון. זה קורה, אבל לעיתים רחוקות. גם ביצות אין לנו יותר מדי, ייבשנו אותן. לעומת זאת התברכנו בתנאי אקלים יבשים בכל אזור הדרום. הנגב, הערבה ומדבר יהודה – כל אלה עשירים בממצאים אורגניים, ואנחנו מוצאים אותם שם בכל חפירה כמעט.
"יש לנו תיאורים של הארגמן הצורי שהוא 'כצבע היין הבוהק', אבל הסופרים היוונים מציינים שהאופנה של הארגמן משתנה – לפעמים הגוון האדמדם מקובל יותר, ולפעמים הסגול. בכל צביעה בארגמן אתה מקבל גוון מעט שונה, כי הוא תלוי גם בעונת השנה ובגיל של החילזון, וכשאתה משתמש בו אתה לא יודע בן כמה הוא בדיוק"
"בירושלים, גם אם נחפור עוד אלפיים שנה, הסיכוי לחשוף ממצא אורגני הוא קטן, אפסי אפילו. לעיתים מוצאים דברים שהתפחמו בשרפה, אבל אם אריג מתפחם הוא לא משתמר עם הצבעים היפים שלו. אפשרות נוספת היא למצוא שרידים אורגניים על מטבעות או כלי ברונזה, כי הנחושת רעילה למפרקים. אבל גם אז, החומר שנשמר הוא בכמויות מזעריות. לכן רוב הממצאים האורגניים החשובים מגיעים ממדבר יהודה, מהערבה ומהנגב".
יתרונו של המדבר משתקף היטב בשמות האתרים הארכיאולוגיים הרשומים על גבי הקופסאות שסביבנו. עין יהב, נחל עומר, נחל חימר, נחל חבר, נחל משמר, עין גדי ועוד אתרים דרומיים ומזרחיים. "מהמקומות האלה יש לנו המון שרידים מהתקופה הרומית, תקופת חורבן בית המקדש, המרד הגדול ומרד בר כוכבא. אנחנו מוצאים אותם בעיקר באזור מדבר יהודה, שפליטים יהודים נמלטו אליו במהלך שתי ההתמרדויות".
המומחיות של ד"ר סוקניק היא אריגים צבועים בעולם העתיק. את כיוון המחקר הזה הציע לה פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר־אילן, כשחיפשה נושא לתואר שני שישלב בין התחומים שלמדה בתואר הראשון – ארכיאולוגיה וביולוגיה. "בתואר השני חקרתי אריגים ממואה, אתר נבטי שנמצא בערבה ליד עין־יהב, על דרך הבשמים. משם המשכתי לדוקטורט שבו עסקתי באריגי מדבר יהודה. פרופ' עמר הפך למנחה שלי, ואנחנו עדיין עובדים במשותף, וגם עם ד"ר דוד אילוז. עם הזמן הבנתי שמעבר לכך שהנושא שבחרתי יפה ואסתטי, והופך את המצגות שלי לצבעוניות מאוד, הצבעים גם נותנים לנו המון מידע ייחודי, למשל על הטכנולוגיות שהיו זמינות בתקופה מסוימת – או על קשרי יבוא, כי יש צבענים שלא גדלו פה. בתקופה הרומית, כשאתה לובש בגד מסוים יכולים לדעת עליך כמעט הכול – מאיזה מעמד אתה, מה מצבך הכלכלי ועוד. יש כאן בגד שנקרא כותונת, וזו לא הטוניקה שאנחנו מכירים. רוחב הפסים שעליו מעיד על מעמד, וכך גם החומר שהצבע הופק ממנו".
בדים צבועים בחומרים מן הצומח נמצאו במדבר יהודה לרוב, אולם האתגר הבלשי המרתק מכול היה מציאת הצבע היוקרתי ביותר – הארגמן המופק מחלזונות. בדרך לגילוי הצבע הזה נחלה סוקניק גם לא מעט אכזבות. "בדוקטורט שלי דגמתי אריגים מכל מדבר יהודה, ובדקנו את הצבע שלהם. לשם כך אנחנו משתמשים במכשיר HPLC – כרומטוגרפיה נוזלית בלחץ גבוה. המכשיר הזה מספק לנו את מיקומו של כל צבע וצבע על הספקטרום, וכך אנחנו יודעים מאיזה חומר הפיקו אותו. התהליך של לקיחת הדגימה מהאריג הוא הרסני, אבל הכמות קטנה מאוד, שלושה מיליגרם, והמידע שאנחנו מקבלים מצדיק לדעתי את הנזק שנגרם.
"בדוקטורט בדקתי יותר מ־170 אריגים, רובם ממערת האיגרות אבל גם ממערות קומראן, ממערת מורבעת, ממערת חג המולד, ממערת הבריכה ועוד. חזרתי גם לאריגים שקראתי עליהם בספר של ידין. באותה הזדמנות לקחתי דגימה גם מגיזת הצמר של מערת האיגרות, שהצבע שלה הוא ארגמני. הדבר שהכי רציתי למצוא הוא הארגמן האמיתי – אבל לאכזבתי גיליתי שהצבע של הגיזה הזאת הוא זיוף".
איך מזייפים ארגמן?
"את הארגמן המקורי אפשר להפיק משלושה חלזונות – ארגמון קהה־קוצים, ארגמון חד־קוצים וארגמנית אדומת פה. הצַבָּע של הגיזה הזו, לפני אלפיים שנה, רצה להשיג גוון דומה לארגמן האמיתי, אבל עשה את זה באמצעים זולים הרבה יותר. במקום חלזונות הוא השתמש בשני מיני צמחים – פואת הצבעים ואיסטיס הצבעים.
"עצם קיומו של זיוף כזה אינו מפתיע. גם במקורות יש אזכורים לזיופים של ארגמן ותכלת. בתקופה הרומית, כל מה שהיה בו צבע כחול הופק מאיסטיס הצבעים, וכל מה שהיה בו אדום הופק מפואת הצבעים. משני הצמחים האלה אפשר להפיק הרבה מאוד גוונים. בדקתי למעלה ממאה אריגים ממערת האיגרות, ומצאתי שכל הבדים בגוון הארגמן נוצרו על ידי זיוף. רק במערה אחרת, מערת מורבעת, מצאתי פיסת בד שנצבעה בשני צבעים יוקרתיים. אחד מהם הופק מארגמון קהה־קוצים, והאחר מכנימה. אנחנו יודעים שהייתה בארץ כנימה שנתנה צבע כתמתם, והיא זו שנקראה 'תולעת שני', אבל הכנימה שהשתמשו בה כדי לצבוע את הבד הזה בצבע בורדו גדלה באזור ארמניה. וכך, בפיסת אריג קטנה ממערת מורבעת יש שילוב של שני החומרים היקרים ביותר בעולם הרומי".
התוצאות המפתיעות מעוררות בתורן שאלות מעניינות. "כשאני מוצאת במערה במדבר יהודה צבע שהופק מכנימה ארמנית, עולה סימן שאלה גדול – איך הוא הגיע למקום הזה. ההנחה שלנו היא שזה לא משהו מתעשייה מקומית, אלא בגד שהגיע מבחוץ, והשאלה היא מי הביא אותו לפה. יש חוקרים שסבורים שאולי זה הגיע במסחר או בדרכים אחרות, אבל אני חושבת שחייל רומי הביא את הבגד הזה. אנחנו יודעים שחיילים רומים הגיעו למערת מורבעת, ולא הגיעו, למשל, למערת האיגרות".
עבדים או אדונים
את הארגמן המיוחל מצאה סוקניק בפיסת אריג נוספת, אות לכך שבתקופה הרומית הכירו את הטכניקה להפקת צבע התכלת מהחלזונות. "במערת האיגרות מצאנו אריג בצבע ירקרק־כחול, והבדיקות הראו חד־משמעית שזהו ארגמן. התוצאה הזו הפתיעה וגם שימחה אותנו מאוד. היום מקובל על כל החוקרים שאת התכלת שאנחנו מכירים הפיקו מארגמון קהה־קוצים. אני לא רוצה להיכנס לדיוני התכלת, אבל זה כן מלמד אותנו שבתקופות ההן הכירו את הטכניקה שמאפשרת להפיק מאותו חילזון גוונים שונים מאוד.
"הייתה פה תעשיית צביעה שלמה שפשוט נעלמה מנופי הארץ הזו. היו שדות של פואה ואיסטיס, היו בתי צביעה, ואנשים שהחזיקו בידע הזה היו בעלי מעמד גבוה. אבל התעשייה הזו נמחקה כשהתחילו לסנתז צבעים, והיום כל העסק נראה אחרת"
"אותי אישית עניין יותר הארגמן הסגול; על פניו, מעבר לציווי הדתי של התכלת בציצית, אין סיבה אמיתית ליצור צבע כזה מארגמון. אפשר להפיק צבעים כחולים יפים ויציבים מצמח האיסטיס או מניל הצבעים. השימוש בחילזון יקר הרבה יותר, ותהליך הצביעה מסובך הרבה יותר. אבל אנחנו יודעים שהם הכירו את הטכנולוגיה. האדריכל הרומי ויטרוביוס מציין את הגוונים השונים שאפשר להפיק מחלזונות הארגמן, ואחת השיטות היא חשיפה לאור. ללא חשיפה הצבע הוא אדמדם, וככל שהחשיפה גדלה מתקבל צבע כחול יותר. שיטה אחרת היא בישול של המוצר הסופי: כך הוא מתקבע בגוון כחול, ולא הופך שוב לאדמדם כשאתה מחזיר אותו לחדר חשוך".
כדי לחקור את הצבעים הקדומים ולשחזר את תהליך הפקתם, צבעו סוקניק, עמר ואילוז עשרות אריגים. חלק מהניסויים נועדו לבניית "ספריית השוואה", שתאפשר לזהות את הצבעים במכשיר ה־HPLC. "אני זוכרת שבתחילת התואר השני ישבתי וצבעתי כל היום. הפכתי את המטבח שלי למעבדת צביעה, צבעתי בבר־אילן, צבעתי בכל מקום, כולל במעבדות של רשות העתיקות, כדי שיהיה לנו בסיס נתונים רחב מספיק. ניסינו את כל השיטות – מתי לטבול את הצמר בצבע, מתי להוציא אותו. אחרי עשרות צביעות הגענו לאיכות טובה. כך אתה גם מבין שהצביעה של הגיזה הזו, ממערת האיגרות, אינה פשוטה. גם אם זה לא ארגמן, למי שישב שם הייתה יכולת כלכלית לקנות צמר ולקחת אותו לצביעה באיכות גבוהה מאוד.
"הייתה פה תעשיית צביעה שלמה שפשוט נעלמה מנופי הארץ הזו. היו שדות של פואה ואיסטיס, היו בתי צביעה, ואנשים שהחזיקו בידע הזה היו בעלי מעמד גבוה. ההתייחסות של התלמוד לצמחים הללו במסכת שביעית מעידה שהם גודלו פה באופן חקלאי. אבל התעשייה הזו נמחקה במאה ה־19, מאז שהתחילו לסנתז צבעים, והיום כל העסק נראה אחרת".
מחקר המשך הביא את סוקניק ושותפיה לתגלית מרגשת וטרייה, שמקורה באתר תמנע שבנגב. "פרופ' ארז בן־יוסף מאוניברסיטת תל־אביב, שחופר שם, נתן לי הזדמנות לחקור את פיסות האריג שהוא מצא. מכיוון שבדיקות HPLC הן ארוכות ויקרות, אנחנו לא בודקים הכול: אחרי עונה של חפירה אני באה לבקר במעבדה של בן־יוסף, אנחנו רואים מה יצא ומה מעניין, ואת האריגים הללו אנחנו דוגמים.
"תמנע הוא אתר שמתוארך לתקופת הברזל – כלומר לפני כ־3,000 שנה, תקופת דוד ושלמה – והוא מעניק לנו המון מידע על התקופה הזו. בזכות היובש הקיצוני נחשפים שם ממצאים אורגניים רבים, כמו זרעים, פיסות עור ועוד. אם עד לאחרונה רוב הממצא האורגני העשיר היה מהתקופה הרומית ומהתקופה הכלקוליתית, עכשיו יש לנו ממצאים מתקופת הברזל. גם אם האריגים שמתגלים שם הם פיסות קטנות, החשיבות שלהם גדולה. פתאום אתה רואה שהעיטור הכי שכיח של האריגים בתמנע הוא פסים, וזה מתחבר יפה מאוד לסיפור על יוסף וכתונת הפסים".
פיסות האריג התגלו בשטח המכונה "גבעת העבדים". את השם הזה העניק לו הארכיאולוג היהודי־אמריקני הנודע נלסון גליק, שחפר שם במחצית הראשונה של המאה שעברה, וראה בעיני רוחו את העבדים המסכנים החוצבים במכרות הנחושת. אולם התגליות האחרונות מעמידות בסימן שאלה את שמו של האתר: "כבר לפני כמה עונות ארז מצא שם אריגים בעלי גוונים יפים ובולטים של אדום וכחול, מרשימים מאוד. הממצא הזה ריגש את כולם, ופתאום הבנו שעבדים לא הסתובבו בבגדים כאלה. אחרי שבדקנו את הבדים במעבדה בבר־אילן, התברר שהם צבועים באיסטיס ופואה – הצמחים שאנחנו מכירים מאריגי התקופה הרומית.
"בשנה שעברה נמצאו בחפירה כמה סיבים מעניינים צבועים סגול. לקחתי מהם דגימות והייתה תקווה קטנה בלב: אמרתי לעצמי – או שזה זיוף כמו בתקופה הרומית, ואני אוכל להגיד 'איזה יופי, כבר בתקופת הברזל זייפו את הארגמן', או שאמצא ארגמן אמיתי. ישבתי במעבדה בבר־אילן בשעת לילה מאוחרת – בדרך כלל אני מגיעה לשם רק בשעות כאלה או בימי שישי, כי בשאר הזמן אני כאן. רציתי כבר לחזור הביתה, ואז הסתכלתי על ניתוח הצבע ואמרתי לעצמי: 'אני מדמיינת, או שזו באמת התוצאה?'. הסתכלתי שוב והבנתי שאני לא מדמיינת.
"שתי מולקולות אופייניות רק לארגמן שמגיע מהים, מונוברומואינדיגוטין ודיברומואינדיגוטין, וכשרואים את הספקטרום שלהן הזיהוי ודאי. את הצבע הזה אי אפשר להפיק מצמחים. וזה מה שהיה שם. הטלפון הראשון היה כמובן לארז בן־יוסף. אמרתי לו: 'יש לנו בינגו. אבל אל תשמח עדיין, אני רוצה לבדוק את זה שוב'. למחרת באתי לפה, לקחתי עוד דגימה והרצנו מחדש את הבדיקה כדי לוודא שאני צודקת. כשאתה יוצא בהכרזה כזו, אתה רוצה להיות בטוח שאתה לא טועה. אחר כך לקחתי מארז דגימות מפיסות אריג נוספות שחשדנו שהן צבועות ארגמן, והמסקנה מכל הבדיקות הייתה חד־משמעית: בתקופת הברזל, לפני 3,000 שנה, היו בתמנע אריגים צבועים ארגמן. אז נכון, בעבר כבר היו לנו עדויות עקיפות לצביעה בארגמן בתקופה הזו: באזור דור ובמקומות נוספים לאורך החוף, באתרים שמתוארכים לתקופת הברזל, מצאנו ערימות של פסולת ארגמונים. בשקמונה מצאנו שברי קנקנים ועליהם כתמי צבע עם שתי המולקולות שמעידות שמדובר בארגמן. אבל עד היום לא מצאנו את התוצר הסופי, האריג עצמו, כי השימור בעייתי. עכשיו נמצאת בידינו כל 'שרשרת המזון' של צביעה בארגמן בתקופת הברזל.
"חשיבות נוספת היא כמובן להבנת האתר בתמנע. השם של המקום הוא כאמור 'גבעת העבדים', ואתה מטייל שם ומדמיין אנשים מסכנים שעובדים מבוקר ועד לילה במכרות הנחושת, מוקפים חומות כדי שלא יימלטו – והנה עכשיו אנחנו מבינים שהאוכלוסייה בתמנע מורכבת הרבה יותר. יש בה כמה מעמדות, חלק מהתושבים שם הם אולי מנהלי האתר, והם מחזיקים באחד הסודות החשובים ביותר בעת העתיקה, איך הופכים אבן למתכת. האנשים שהחזיקו בידע הזה היו כנראה בעלי אמצעים, והם הרשו לעצמם ללבוש ארגמן".
מעבר למידע המרתק על האתר בתמנע, פיסות האריג הקטנות הן גם עדות על הנעשה בארץ ישראל בכללותה בתקופת מלכותם של דוד ושלמה. "ברור שהארגמון לא גדל בתמנע, וגם הצמר לא הגיע מהאזור הזה. את האריגים האלה ייבאו כנראה מהצפון. המשמעות היא שיש פה מידע על מצב כלכלי, על מסחר, וזה שופך אור על ארץ ישראל בימים ההם. במקרא יש כאמור אזכורים של תכלת וארגמן, ועכשיו ברור שהיה אז בארץ הידע איך צובעים בצבעים האלו. אז הפיסה הזו קטנה אומנם, אבל חשובה מאוד.
"אחד החופרים במערת מורבעת נתן מכה ושבר את החלק העליון של הסל, ואז הם הכניסו פנס והבינו שיש שם משהו. באותו יום קיבלתי שיחת טלפון נרגשת. לא הצלחתי להבין בדיוק מה הם אומרים. גם לא הבנתי מה גודל הממצא, ולכן הבאתי איתי קופסאות שבדיעבד התברר שהן קטנות מדי. כשהגעתי לשם וראיתי את הסל, הבנתי את כובד האחריות"
"אגב, במקרה של שתי פיסות האריג שכאן, הצלחנו לזהות לא רק שהן צבועות ארגמן אלא גם מאילו מינים הוא מגיע. מתברר שזה פחות ארגמון קהה־קוצים, ויותר ארגמון חד־קוצים וארגמנית אדומת פה. בפיסת אריג אחרת מצאנו צביעה כפולה, בשני מיני הארגמון. לפי ההיסטוריון פליניוס, כך ייצרו את הארגמן הצורי, שנחשב ליקר ביותר".
פיסת האריג הראשונה מתמנע שזוהה בה הארגמן היא למעשה בגוון סגול. גדיל "ארגמני" נוסף הוא ורדרד. בתרבות המודרנית, ארגמן מתקשר דווקא לצבע אדום עז, אך לפי סוקניק מצבע הארגמן המקורי אפשר להגיע למנעד רחב של גוונים. "יש לנו תיאורים של הארגמן הצורי שהוא 'כצבע היין הבוהק', אבל הסופרים היוונים מציינים שאופנת הארגמן משתנה מתקופה לתקופה. יש זמנים שבהם הגוון האדמדם מקובל יותר, ובזמנים אחרים הסגול הוא האופנתי. בכלל, בכל צביעה בארגמן אתה מקבל גוון מעט שונה. בעשרות צביעות ראינו שקשה מאוד לקבל את אותו הגוון פעמיים – וזאת בשונה מהצבע הצמחי. אמנם גם שם יש מורכבות, אבל בארגמן זה קשה עוד יותר, כי הגוון תלוי גם בעונת השנה ובגיל החילזון, וכשאתה משתמש בו אתה לא יודע בן כמה הוא בדיוק".
להקדים את השודדים
הסיור במחסן מוביל אותנו אל אחת התגליות הארכיאולוגיות המרשימות ביותר מהשנים האחרונות: סל ענק שמתוארך לתקופה של לפני למעלה מעשרת אלפים שנה. "הסל הזה הגיע לאחרונה ממערת מורבעת במדבר יהודה", מספרת סוקניק. "הוא היה קבור עמוק באדמה, והגעתי פיזית לאתר החפירה כדי לסייע בהוצאתו מהקרקע. זה חריג, כי לרוב אני יושבת במעבדה. כאן היה אתגר מיוחד, להוציא את הסל בשלמותו, ולכן הגעתי לשטח יחד עם מְשמרת שביקשנו שתבוא לעזור לנו.
"אני מרגישה קשר למערת מורבעת. בדוקטורט מצאתי שם את בד הארגמן, ועכשיו את הסל. מה שמדהים הוא שהמערה הזו כבר נחפרה ונשדדה בלי סוף. בשנות החמישים של המאה הקודמת חפר שם האב דה־וו, שחיפש טקסטים אבל מצא גם הרבה אריגים. לאחרונה החליטו ברשות העתיקות לצאת למבצע גדול, לסרוק את כל המערות במדבר יהודה ולהקדים אחת ולתמיד את שודדי העתיקות. אבל המערה הזו כבר נשדדה עשרות פעמים, ולכן פקפקנו בכך שנמצא שם בכלל משהו".
את הסל איתר, במקרה כמעט, חופר שמשתייך לקבוצת מתנדבים ממכינת עין־פרת. "הוא נתן מכה ושבר את החלק העליון של הסל, שהיה בערך מטר מתחת לפני השטח של המנהרה. הם הכניסו פנס והבינו שיש שם משהו. באותו יום קיבלתי שיחת טלפון נרגשת. לא הצלחתי להבין בדיוק מה הם אומרים, אבל הבטחתי שלמחרת אגיע לשם וננסה להוציא הכול. בשיחה ההיא ומהתמונות ששלחו לי גם לא הבנתי מה גודל הממצא שעליו מדובר, ולכן הבאתי איתי קופסאות שבדיעבד התברר שהן הרבה יותר קטנות מהסל. למען האמת, גם הצוות שחפר שם לא הבין את גודלו. כשהגעתי לשם וראיתי את הסל, הבנתי את כובד האחריות.
"הדבר הראשון ששאלתי את עצמי הוא איך מוציאים את הממצא בשלמותו. עוד לא ידענו שזה סל מהתקופה הניאוליתית הקדם־קרמית, וחשבנו שהוא מהתקופה הרומית, אבל כך או כך היה ברור שזהו ממצא מרשים מאוד. צריך להבין שמרבית הממצאים – גם אם יש להם חשיבות רבה – הם פיסות אריג, חתיכות של סלים, דברים קטנים מאוד. למצוא סל גדול זה אירוע מרגש. הצלחנו להוציא אותו מהאדמה שלם לחלוטין, והתחלנו לחקור אותו".
בדיקת פחמן 14 שערכה פרופ' אליזבטה בוארטו במכון ויצמן גילתה את גילו של הסל. "מאז פרסום התגלית אני מקבלת טלפונים מחוקרים מכל העולם שרוצים לבוא ולראות אותו. זה הסל השלם הגדול ביותר מהתקופה הזו. בעקבות הדמיה שערך ד"ר אבשלום קרסיק אנחנו יכולים לשער שהתכולה היא בין 90 ל־100 ליטרים.
"תבין מהו הפוטנציאל המחקרי של הממצא הזה. אנחנו עובדים עם ד"ר דפנה לנגוט מאוניברסיטת תל־אביב על הפולן, האבקנים שנמצאו בתוך הסל. כאן ברשות העתיקות אנחנו בודקים את הפיטוליתים, חלקיקים אחרים שעשויים להעיד על תוכנו של הסל. במקביל אנחנו עובדים עם המעבדה של פרופ' אודי וייס מאוניברסיטת בר־אילן על הזיהוי הצמחי. אני, כאן, עשיתי שחזורי קליעה, במטרה לזהות את הטכניקה של הכנת הסל. פרה־היסטוריונים נותנים את ההיבטים שלהם, וביחד מדובר בקבוצה גדולה מאוד של אנשים שבודקים את הסל הזה. ועדיין אנחנו לא יודעים עליו הכול, ויש עוד הרבה מה לחקור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
