דסטאו ואדנש בִּיסֶט עברו רק לפני חודשים ספורים לבניין קומות חדש ברמלה, סמוך לרחוב שבו התגוררו במשך למעלה מעשרים שנה. כמה מגדלים כאלו, זהים כמעט לזה לזה, ניצבים במתחם מגודר בין הקניון של רמלה ובין האצטדיון העירוני. מצידו השני של האצטדיון נמצאות השכונות הערביות של העיר. בימי הקורונה נהג דסטאו להתפלל על הספה הבהירה שהציב במרפסת המרווחת, המרוצפת אריחים אפורים. "הוא דווקא אהב את התפילות האלה", נזכרת השבוע בתו מוּלוּ (38). "אבא אמר שבבית הכנסת מדברים. פה על המרפסת הוא היה לבד עם בורא עולם. היה קם בארבע לפנות בוקר ומתפלל. גם אמא הייתה קמה איתו". אחרי התפילה היו השניים יושבים ונהנים מכמה רגעי נחת, שותים יחד את הבּוּנָה המסורתי שאדנש מגישה גם עכשיו בספלים נמוכים, מצוירים.
לאחרונה נעלה אדנש (64) את דלת חדר השינה הזוגי, ועברה לישון בחדר אחר בדירה. היא לא מסוגלת לשאת את האבל והריקנות שנותרו בחדר המשותף. שוב ושוב היא מתעניינת אצל הבת, אולי בכל זאת יש משהו חדש. "כל החיים אני איתו", היא אומרת על דסטאו, וזו לא הגזמה: כשנישאו היא הייתה רק בת שמונה, והוא בן 18. "בחתונה נפגשנו בפעם הראשונה", היא מצטחקת לרגע, "גדלתי עם המשפחה שלו". היא לא רוצה להצטלם, אבל היא שותפה לשיחה: יושבת על הספה הכסופה בסלון ומהנהנת בעצב, בזמן שמולו מגוללת את הסיפור הנורא.
לפני חודש מצא דסטאו את מותו במה שנראה על פניו כפיגוע דריסה, שפרטיו עדיין אינם ברורים ומבצעיו רחוקים מלהיתפס. זה קרה ב־30 במאי, ימים ספורים אחרי שהפרעות בערים המעורבות, ובהן רמלה, שככו ברובן. זוג אורחים מבוגרים ששהו בבית משפחת ביסט יצאו בשמונה בערב בדרך חזרה לביתם. דסטאו, כהרגלו, ליווה אותם החוצה. הוא אמר לאדנש שיחזור בתוך דקות, והלך עמם לתחנת האוטובוס שנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים. הם התיישבו על הספסל בתחנה, הוא עמד בפתחה. "אבא נתן להם את הכבוד לשבת, כך עשה תמיד", אומרת מולו.
ואז, על פי התיאור של זוג האורחים, הגיחו לעברו שני צעירים שרכבו יחד על אופניים חשמליים. הם פגעו בדסטאו במכוון בעוצמה רבה, וייתכן שאפילו בעטו בו תוך כדי כך. דסטאו נפל וראשו נחבט בקרקע. הרוכבים המשיכו מעט הלאה, ואז הסתובבו וחזרו. משראו שקורבנם עדיין שרוע על הקרקע, ויתרו כנראה על הכוונה לדרוס אותו שוב, והמשיכו בנסיעה לכיוון שהגיעו ממנו מלכתחילה.
האורחים המבוהלים התקשרו לאדנש, אמרו לה שבעלה נפל. עוברי אורח שראו את המתרחש הזמינו אמבולנס. כשאדנש הגיעה לשם במהירות, הזירה כבר נמלאה אנשים. "בא אמבולנס, ולקחו אותו", היא אומרת. "ראיתי שהוא דימם מהאוזניים"
האורחים המבוהלים התקשרו לאדנש. אמרו לה שדסטאו נפל. שני עוברי אורח שעמדו בצידו השני של הרחוב וראו את המתרחש, הזמינו אמבולנס. כשאדנש הגיעה לשם במהירות יחד עם נכדתה, בתה הצעירה של מולו שהייתה אצלם בבית, הזירה כבר נמלאה אנשים. הילדה הזעיקה את אמה בטלפון. אמרה לה לבוא מהר. "ילדה חכמה", אומרת אדנש. "בא אמבולנס ולקחו אותו. ראיתי שהוא דימם מהאוזניים".
גל הפרעות העכור החל כזכור גם בתקיפות אלימות חמורות פחות, "מעשי קונדס" שצעירים ערבים תיעדו ופרסמו ברשת החברתית טיקטוק. לא ברור אם דריסתו של דסטאו הייתה גם היא מעשה פרחחות, אבל במקרה הזה ההתנכלות הסתיימה בתוצאה הקשה ביותר. ב־16 ביוני, שבועיים וחצי אחרי הדריסה, מת דסטאו מפצעיו.
"חשבתי: המשטרה במרדף"
שבעה ילדים יש לאדנש ביסט, ושבעה נכדים. שני הבנים הצעירים, אחד מהם חייל, עדיין גרים כאן בבית. מולו, השנייה בין האחים ובעצמה אם לשתי בנות, מתגוררת גם היא ברמלה, לא הרחק מדירת הוריה.
בימי המהומות בערים המעורבות, הלכו ההפגנות והתקרבו אל בית המשפחה. בניגוד ללוד ולעכו, שהפרעות הרצחניות בהן תועדו באופן נרחב יותר בעיתונות, האירועים ברמלה לא סוקרו כמעט. אבל גם כאן, מספרות אדנש ומולו, התחוללה סערה. לא רחוק מהרחוב שלהן היו הפגנות, היה יידוי אבנים, הייתה פגיעה ברכוש. כמה חנויות נשרפו, בקבוקי תבערה הושלכו לעבר בניין מגורים, בית כנסת הותקף, אוטובוס הושחת. "ההבדל בין רמלה לערים האחרות הוא שפה טשטשו את זה. אבל היה כאן לא נעים", אומרת מולו. "הלכתי יום אחד עם הבת שלי לגן השעשועים, וכשראיתי חבר'ה צעירים מתקרבים, פשוט לקחתי אותה והתרחקתי משם".
מיד לאחר הדריסה, עלה בלב המשפחה החשד כי הייתה זו תקיפה מכוונת. "המדרכה רחבה, ואין סיכוי שאבא שלי עמד בדרכם או הפריע להם לעבור", אומרת מולו. "הוא גם היה איש גדול, יציב. היה קשה להפיל אותו. הדורסים הגיעו מכיוון השכונה הערבית, מאזור המסגד, והעובדה שהם הסתובבו וחזרו לשם מעוררת חשד כבד. אבא חבש כיפה, הזהות שלו הייתה ברורה. מי שישבו איתו בתחנה משוכנעים שזה היה מעשה מכוון".
כשהיא עצמה הגיעה למקום, אביה כבר היה בתוך האמבולנס. "נשארתי שם כמעט שעה, כי רציתי להבין מה קרה. סיפרו לי שהרוכבים היו בסביבות גיל 20, ואחד מהם לבש חולצה לבנה. מי שראה אותם היה בטוח שהם מהמגזר הערבי. שוטרים באו למקום, והיה ברור לי שהם יבדקו את העניין. אז עוד לא הבנתי גם מה קרה לאבא שלי. לא תיארתי לעצמי שהוא נפצע באופן חמור כל כך.
"בזמן שעמדתי ברחוב, עבר שם צעיר שרכב על אופניים חשמליים ולבש חולצה לבנה. הוא עצר, הסתכל והמשיך. התחלתי לרדוף אחריו. במקום לצלם סרטון, עשיתי טעות וניסיתי לצלם תמונות. הוא נסע במהירות ולא הצלחתי. התקשרתי לשוטר שהיה קודם בזירה ועזב אותה כבר. סיפרתי לו שראיתי רוכב אופניים שעונה על התיאור של אחד הפוגעים. בראש שלי חשבתי שהמשטרה כבר מחפשת אותם, שיש מרדף. היה לי ברור שאגיע למחרת לתחנה ויספרו לי מה קורה, אולי אפילו יודיעו שמצאו אותם כבר".
הוריה, היא אומרת, חינכו אותה לתת אמון רב במוסדותיה של מדינת ישראל. "הייתי כל כך תמימה. למחרת הדריסה הבאתי את שני קרובי המשפחה לתחנת המשטרה ברמלה כדי למסור עדות. הגענו בעשר בבוקר, שאלתי מי מטפל בתיק של האירוע ברחוב גיבורי ישראל, והסברתי שהבאתי עדים. ביקשו שנמתין. בשלב מסוים נכנסתי לאחד החוקרים ושאלתי מה קורה. הוא אמר שמי שמטפלת בתיק תגיע ב־11 וחצי. חיכינו. בשתים־עשרה הגיעה שוטרת. שאלתי אותה אם היא מטפלת בתאונה שהייתה ברחוב שלנו. היא ענתה ששמעה משהו. אמרתי: מה זאת אומרת 'משהו'? אבא שלי מורדם ומונשם. היא לא ידעה במה מדובר.
"ביקשו שוב שנמתין עד שיגיע שוטר שיטפל. חיכינו עד שלוש בצהריים, ואז התברר לי שמי שחיכינו לו הוא שוטר מהעדה. הוא בכלל לא היה חוקר, אלא שוטר קהילתי. כלומר, הפנו אותנו אליו כי הוא אתיופי, אז מן הסתם הוא יטפל במה שקשור למקרה של האתיופים".
השוטר אמר להם שיגבה עדות באמהרית. "אפילו לא היה לו מקום מסודר לשבת בו. הם ישבו בחדר האוכל, וכשמישהו רצה לאכול הם עברו חדר, באמצע החקירה. הגעתי לשם בהבנה ברורה שהתיק מטופל, וגיליתי שכלום. שאבא שלי הוא כמו נמלה שנדרסה ולאף אחד לא אכפת".
מולו ביסט: "בתחנה ביקשו שנמתין עד שיגיע שוטר שיטפל. חיכינו עד שלוש בצהריים, ואז התברר שמי שחיכינו לו הוא שוטר מהעדה. הוא בכלל לא היה חוקר, אלא שוטר קהילתי. כלומר, הפנו אותנו אליו כי הוא אתיופי, אז מן הסתם הוא יטפל במה שקשור למקרה של האתיופים"
משפחת ביסט עלתה ארצה מתוך אמונה עמוקה, ציונות נלהבת ורצון להיכנס בשערי ירוסלם הנכספת. מולו הייתה בת שמונה כשהגיעו לישראל, אחרי שש שנות נדודים בדרך. היום היא סגנית המנהל בסניף סופרמרקט. את החינוך למצוינות ולשאפתנות, היא אומרת, קיבלה מאביה. "באתיופיה המשפחה שלנו התגוררה בכפר ונחשבה עשירה, כי הייתה בעלת אדמות. ההורים גידלו חיטה וגידולים נוספים. אבא שלי גדל עם סבא וסבתא שלו, והיה קשור מאוד לסבא, שהקפיד בכל ערב לטבול בנהר לפני שנכנס הביתה – כי הוא היה נפח ועבד עם נוצרים. עם הזמן אבא שלי נהיה מושל אזור, תואר מקביל לראש מועצה אזורית. עשר שנים הוא היה בתפקיד הזה, ודאג בין השאר להגנה על כפרי היהודים. הוא היה איש חזק ואמיץ שלא פחד מאף אחד. במסגרת התפקיד שלו כראש המועצה הוא עבד עם הצבא האתיופי, והיה אמור לסייע בגיוס. היה ידוע שמי שמתגייס, לא חוזר הביתה – אולי רק בגיל פנסיה. אז אבא היה סוכן כפול: בכל פעם שרצו לבוא לכפר יהודי כדי לגייס מישהו, הוא היה שולח מראש מכתב למשפחה, כדי שהבן ידע לברוח. כשאבא היה מגיע עם נציג הצבא לבתים, המיועדים לגיוס כבר לא היו שם".
לאחר העלייה ארצה עבד דסטאו במפעל קוקה־קולה. "המשפחה הייתה כל כך חשובה לו. הוא עבד קשה, 14 שעות ביום, כדי שלא יחסר לנו דבר. גם כאן בארץ הוא היה דמות חשובה בקהילה. הוא סייע לבנות בית כנסת של העדה האתיופית ברמלה, גייס כספים, תרם הרבה משלו, דאג שיביאו קייסים לעיר. הוא גם היה הגזבר של המועדון של העדה. סמכו עליו, וכל התרומות נשמרו אצלו בבית. בשמחות ובאירועים קשים של הקהילה, הוא תמיד היה במרכז. אנשים ידעו שאם דסטאו נמצא, יהיה בסדר. היה גם משכין שלום בין איש לאשתו, מגשר. איש ישר מאוד. ככה גם חינך את הילדים.
"האחים שלי, הבנים, שירתו כולם בקרבי. הוא לא רצה שיהיו בתפקיד שבו חוזרים הביתה בכל ערב. אמר שצריך ללכת לשמור על המדינה. אנחנו, הבנות, עשינו שירות לאומי, אבל גם לגבינו הוא דאג שנלך למקומות מאתגרים. אני למשל הייתי בשבי־שומרון. תמיד הרגשנו אצלו את הציונות, את האהבה הגדולה ליהדות ולארץ ישראל".
כשאביה פונה לבית החולים הוא היה בהכרה, אך מהר מאוד הורדם. בימים שאחרי הפציעה, המשפחה ניהלה מעין חלוקת עבודה לא רשמית: אחיה של מולו שהו עם האב בבית החולים, בעוד היא ניסתה לברר כיצד מתקדמת החקירה. "האמת היא שהיה לי קשה להגיע לשם ולראות אותו ככה", היא מודה.
מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?
מולו נושמת עמוק, מנגבת את הדמעות שמתחילות לזלוג. "לפני הרבה זמן", היא לוחשת. "נדמה שעבר כבר כל כך הרבה זמן. היה לי קשה לראות אותו מאושפז, כי הוא תמיד היה אדם חזק מאוד, חכם, מלא כריזמה. היה בו משהו כמעט מלכותי, מרשים מאוד. תמיד לבוש בקפידה, תמיד בחליפה. כשהייתי באה לדבר איתו זה לא היה ככה, על הדרך. לשיחה איתו היית צריכה לבוא מוכנה.
"בגיל 19 היה לי אוטו שהוא קנה לי. אבא אמר שהראשון בינינו שיוציא רישיון, הוא יקנה לו אוטו – אז אתגרתי את עצמי, למדתי נהיגה תוך כדי השירות הלאומי, והוא קיים את ההבטחה. היית מאמינה, אתיופית בת 19 עם אוטו משלה?", היא מחייכת בין הדמעות. "אני מספרת את כל זה כדי לנסות להסביר איזו נוכחות הייתה לו. איזה איש פועל ועושה הוא היה. ומול היכולות האדירות שלו – כל גרירת הרגליים המתסכלת הזו.
"אבא תמיד דרבן אותנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים. אמר לנו שזו המדינה שלנו, מדינת היהודים, ושצריך לעשות את המרב כדי לשרת אותה ולשמור על אזרחיה. הוא השריש בנו את הצורך לעבוד קשה, לקחת אחריות".
כי אנחנו אתיופים
מתוך תחושת האחריות הזו יצאה מולו למעין חקירה עצמאית. ביום שלישי, למחרת ההמתנה המתסכלת במשטרה, ניגשה בעצמה למקומות שחשבה כי תוכל להשיג בהם תיעוד מצולם של הפגיעה. "הלכתי לקניון עזריאלי הסמוך, שאלתי איפה מחלקת הביטחון, וביקשתי שהם יעזרו לי. הבחורה שם אמרה שאסור לה למסור מידע, אבל היא עצמה תצפה בסרטונים ותאמר לי אם יש משהו. אחרי כמה שעות היא התקשרה אליי ואמרה שיש חומר. התקשרתי למשטרה, לאותו שוטר קהילתי, ודיווחתי לו שבמצלמות הקניון כנראה רואים את מה שקרה.
"נכנסתי גם לסופרמרקט פה ברחוב ודיברתי עם האחראי על האבטחה. התברר שהמצלמות שלהם קלטו את הבחור עם החולצה הלבנה שאני ראיתי ברחוב. התקשרתי גם לעירייה ושאלתי אם יש מצלמות בשלוחה של משרד החינוך שנמצאת כאן. אמרו לי שאין, ונתנו לי את הטלפון של אחראי המצלמות בעירייה. שאלתי גם אם יש מצלמות במסגד שבקצה הרחוב, אמרו שאין. בהמשך התברר שדווקא יש.
"למרות שכבר עשיתי הכול בעצמי, באותו שלב עדיין סמכתי על המשטרה. אבל כשביום שישי התקשרתי לבחורה מהקניון, היא אמרה לי שאף אחד לא בא לקחת את החומר המצולם. התקשרתי למשטרה כדי לנסות להבין מה קורה, ולא ענו לי. באתי פיזית לתחנה וביקשתי לדעת מה התקדם, מי מטפל בתיק. אמרו לי שהתיק עבר לתחנת רחובות, כי זו תאונת דרכים ושם נמצאים הבוחנים. נתנו לי מספר להתקשר אליו. הופתעתי שאני צריכה בעצמי לפנות לשם כדי לדעת אם יש התפתחות, אבל התקשרתי בכל זאת. אף אחד לא ענה. גיסי משה שטה אמר לי: ניסע לרחובות. יומיים אחר כך נסענו, ושם אמרו לנו שמחכים לצו בית משפט כדי לקחת את החומר מהקניון. חיכינו עוד יום. ואז אבא נכנס לניתוח ראש, ואמרו שהמצב שלו לא טוב".
בשלב ההוא מולו עדיין הייתה משוכנעת שאביה יתאושש ויחזור הביתה. "לא הייתי מוכנה בכלל למצב אחר. אבל לאחר הניתוח אמרו לנו שיש חשש כבד לחייו, ושגם אם ישרוד, הוא יישאר סיעודי ופגוע. הייתי בהלם. עברו עוד יומיים, ואמרתי שאני חייבת להמשיך לבדוק את נושא החקירה. נסעתי שוב לרחובות עם גיסי, ושם נאמר לנו שמי שמטפל בתיק נמצא בחופש. כבר לא היה לי כוח, הרגשתי שיש כאן אדישות וזלזול. אבא שלי שוכב בין חיים למוות – אז למה כולם אדישים כל כך? מאיפה הפער העצום הזה בין מה שקרה ובין התנהלות המערכת? באיזו זכות מנפנפים אותנו ככה? יש פה משפחה שלא ישנה בלילה – שבעה ילדים, רעיה שנשואה לו למעלה מחמישים שנה – איך אתם מתייחסים לזה כאילו מכונית עלתה על נמלה?"
גם אם המשטרה סבורה שמדובר "רק" בתאונת דרכים קשה ולא בפיגוע על רקע לאומני, אומרת מולו, אין הסבר ליחס המזלזל. "עשרים דקות אחרי המקרה האמבולנס נסע, והשוטרים כבר התקפלו. אל הזירה לא הגיע באותו ערב בוחן תנועה. ברור לי שאם היו עושים סיור, אם היו מביאים ניידות מיד ומחפשים – זה היה נגמר בתוך כמה שעות. היו מוצאים אותם. ההחלטה לא לעשות את זה – אני פשוט לא מבינה אותה".
גם לאחר מותו של דסטאו מפצעיו, כשהדריסה הפכה בסבירות גבוהה לרצח או להריגה, בני המשפחה חשו שהחקירה לא מתקדמת כראוי. בשלב מסוים הם החליטו לצאת לתקשורת עם הסיפור. "זה לא האופי שלנו, אבל הרגשנו שאין ברירה", אומרת מולו. היא התראיינה ב־ynet, ואחיה אסנקו פנה למפקדו לשעבר זיו שילון, שפרסם פוסט בפייסבוק. "קיבלתי היום טלפון מלוחם שלי, אחד הטובים שהיו לי. נתן שלוש שנים כלוחם ומפקד בגבעתי, סיכן את חייו לא פעם, מלח הארץ – אסף אסנקו ביסט", כתב שילון. "רצחו את אבא שלי, הוא אומר לי בקול חלש בטלפון. זיו, אחי, רצחו את אבא שלי ואף אחד לא עושה כלום ולא אומר לנו כלום. אין קצה חוט – כך מסרו להם. זה פיגוע טרור לכל דבר, תתעוררו!". שילון הוסיף שפנה בעניין לשר לביטחון הפנים עמר בר־לב, וזה הבטיח לסייע.
"אני רוצה להגיד לך משהו", אומרת מולו בשקט. מסביבה הדירה הולכת ומחשיכה, ולאיש אין רצון לקום ולהדליק אור. "אני חושבת שגם עם הפנייה לתקשורת, גם אחרי שזה יצא החוצה, עדיין לא סופרים אותנו. אנחנו לא גדלנו על הדברים האלה של שווים ופחות שווים. אף פעם לא הלכתי להפגנות של העדה. אבל יכול להיות שהגיע הזמן שאהיה מציאותית. התחושה היא שמתייחסים אלינו כאל אזרחים סוג ב', כי אנחנו אתיופים. הרי אם זה היה קורה ברמת־השרון, הכול היה מתנהל בצורה אחרת. כל הטרטור הזה מחוקר לחוקר – 'קחי מספר טלפון', 'הוא בחופש' – קשה לי עם זה. חייבת להיות סיבה להתנהגות שפגשנו. זה לא שוטר אחד, כל התחנה התייחסה אליי ככה. את הולכת למשטרה, ומראש מסתכלים עלייך מלמעלה למטה. איזו עוד סיבה יכולה להיות? למה, בעודנו מתאבלים, נותנים לנו הרגשה שצריך לעבוד קשה כדי שמישהו יתייחס לרצח של אבא שלי? זה קרה בלב עיר בישראל, אבל יש שתיקה – שתיקה של ראש העיר, של מערכות המדינה. כאילו זה סיפור אישי שלי, ולא משהו שמצדיק טיפול מצד הרשויות".
לא באמת התאבלנו
כשבוע אחרי שקמו מן השבעה, קיימו בני המשפחה עצרת מחאה וזיכרון בזירת הדריסה, מול תחנת האוטובוס. שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה הגיעה, וכן חברי הכנסת עמיחי שיקלי, בצלאל סמוטריץ', אופיר סופר, מיכל וולדיגר וגדי יברקן. "לולא המשפחה, איש לא היה יודע על המקרה הזה", אמרה השרה תמנו־שטה בנאומה שם. "דסטאו ביסט הוא הנרצח השלישי בפרעות. נדאג יחד עם חברי הכנסת להביא את רוצחיו לדין. אין לי ספק שכאן, בלב עיר יהודית, המשטרה תעשה את המאמץ ותביא את הרוצחים לדין".
רק כעשרה ימים אחרי הדריסה נאסף התיעוד מהמצלמות. חשודים טרם נעצרו. "יצרו איתנו קשר מלשכת בר־לב", מספרת מולו. "אמרו לנו ש'זה מטופל בדרג גבוה', ו'כרגע כל הכיוונים פתוחים'. אבל אחרי חודש וחצי, נראה שאין עדיין כלום. בכל יום שעובר אני שואלת – הגוף שהיה אמור לטפל בפרשה מההתחלה לא עשה זאת, אז למה שיעשה זאת עכשיו?
"וזה קשה. עדיין לא באמת התאבלנו עליו. אנחנו לא פנויים לאבל. אנחנו עסוקים בחיפוש האנשים שפגעו באבא שלנו, עסוקים בשאלה למה לא מוצאים אותם. אנחנו אנשים מאמינים, תמימים – אבל גם שאפתנים מאוד, ולזה אנחנו מצפים גם מאחרים. בינתיים זה התפוצץ לנו בפנים.
"באתיופיה היו זורקים אבנים על היהודים, יורקים עליהם. אבל שם ידענו שאנחנו בגלות. עכשיו יש אכזבה, אני מאוכזבת גם מעצמי. למה לאחרים יש כוח ולנו אין? אני כועסת על זה שאני צריכה לשלוח מכתבים ולרדוף אחרי אנשים כדי שיקרה המובן מאליו – חקירת פשע. כתבתי למפכ"ל, לראש הממשלה. מלשכת ראש הממשלה קיבלתי תשובה לקונית שאמרה שהמשטרה חוקרת, ואם התיק ייסגר הם יטפלו בעניין".
ניכר שהיא מתקשה להטיח האשמות במדינה ובמוסדותיה. לא טבעי לה לדבר כך. ובכל זאת, השאלה אם משפחה שאינה ממוצא אתיופי הייתה מקבלת יחס שונה, לא מרפה ממנה. "אין לי רגשי נחיתות, אבל הביזיון הזה מתסכל אותי. משהו צריך להשתנות. אנחנו לא מבקשים יחס מיוחד, רק את הזכות הבסיסית של אזרח במדינת ישראל. לא רצינו תקשורת ולא רצינו כלום. באמת, החשיפה הזו לוקחת מאיתנו, ממני, הרבה אנרגיות. אבל המציאות היא שצריך הרבה כוח כדי להתמודד פה.
"פיגוע התרחש לעיני כולם – והמדינה שותקת. למה? רק כי אבא שלי אתיופי? ומה זה אומר לגביי, לגבי האחים שלי, הילדות שלי? מה אני צריכה לחשוב? גם לי זה יכול לקרות כשאעמוד בתחנה – ועכשיו אני יודעת שאין מי שישמור עליי, שאני חשופה. המדינה מפקירה אותי, משטרת ישראל מפקירה אותי. זו תחושה נוראית. מי אמור לתת לי ולמשפחה שלי ביטחון? העדה שלנו לא אמורה לקבל ביטחון? אם זה כך, תאמרו בגלוי. שלפחות אדע.
"אני יכולה להבין את התסכול של נערים מהעדה, גם אם אני עדיין חושבת שהפגנות הן לא הדרך. עשינו עצרת, תלינו שלטים ברחוב, לקחנו עורך דין – אז מה, על מי אני מאיימת פה. אני עדיין נטולת כוחות מול המערכת. אנחנו יכולים לבכות בטלוויזיה, ולמי זה מזיז. אם התפיסה לגבי העדה האתיופית היא 'עוד מעט הם ישתקו וזה יעבור להם', כלום לא ישתנה. אני מרגישה עכשיו שאין לי כוח בתוך המדינה הזו. אני יכולה להפגין בכל יום, לכתוב מכתבים ולבכות עד מחר, אבל אני לא נחשבת פה.
"אבא שלי היה אדם מיוחד, הוא ידע להיכנס ללב האנשים. היה לו גם קשר מיוחד עם הנכדים, הוא אהב אותם מאוד. אמא אומרת שהיא מרגישה אותו פה בבית, בכל מקום. ויש לנו אמונה, אבל די. צריך שהדברים כבר יקרו".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "האירוע נחקר על ידי צוות חקירה משולב, הן בציר הפלילי והן בציר התעבורתי. משטרת ישראל נמצאת בקשר עם המשפחה, והמאמץ החקירתי יימשך ככל שיידרש כדי להגיע לחקר האמת ולנסיבות האירוע".
מעיריית רמלה נמסר: "עיריית רמלה משתתפת בצער המשפחה עם מותו הטראגי של דסטאו ביסט ז"ל. יצוין כי כבר בימים הראשונים לאחר המקרה, ראש העיר ומנהל אגף הרווחה והשירותים החברתיים ביקרו בבית המשפחה בליווי גורמי מקצוע, והציעו סיוע. בשלב זה נסיבות המקרה עדיין נמצאות בחקירת המשטרה, ולה הסמכות היחידה להעביר תיעוד מאירועים מסוג זה. יודגש כי עיריית רמלה תמשיך לקיים שיתוף פעולה מלא עם משטרת ישראל בנושא". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
