כלל, אני לא מאמינה גדולה בסימנים. במיוחד לא כשהם בולטים מדי וזועקים לשמיים. כמו ילדה קטנה, אני נוטה להתעלם מהם במופגן. לסתום את האוזניים ולצעוק חזק "לה־לה־לה", שכולם יבינו שאני לא שומעת. אבל בואו, יש סימנים שכמה שאנסה להתעלם מהם, זה לא יעזור. הם רק יתעצמו ויהפכו אותי למגוחכת ומביכה. כך שאני חייבת לתת להם התייחסות, גם אם היא נמצאת מחוץ לאזור הנוחות שלי.
על מה בעצם אני חופרת פה בפתח הכתבה הוורדרדה הזו? ובכן, על טבעת הנישואין שלי. זו שנשרה לי מהאצבע בעת שחייה במעיין ואבדה במים. נכון, היא שבה ונמצאה בזכות אנשים טובים, ומאז עברו כבר יותר משבועיים, אבל אין טיימינג מושלם מליל ט"ו באב כדי לדבר עליה ועל שיחת המוסר שקיבלתי ממנה כשהיא נפלה לי מהיד. ובעצם, לתת לה את רשות הדיבור ולאפשר לה לספר לי ולכולנו שזה סימן.
זה סימן, אחרי שלוש שנים וחצי של לבד. זאת אומרת – לא בדיוק לבד, כי הוא לא לגמרי הלך ממני, וכי יש ילדים ותמיכה ובית ומשפחה, אבל בשורה התחתונה ישנו החלל הזה. בור ריק אין בו מים. במקום שבו עמד בניין יש כעת חורבן, ואולי הגיע הזמן לגשש בכיוון.
לא לא, אל תמהרו להידפק על דלתי עם הצעות והתאמות. חכו רגע. פער גדול נמצא בין התובנה המחשבתית הזו לבין הוצאתה לפועל. אני מעריכה שדרך ארוכה עוד לפניי, אבל הגיע הזמן לעמוד זקוף, ליישר את הקמטים בחולצה, ולהתחיל להרים את הרגל לקראת צעד ראשון בכיוון.
אתם שומעים את ההיסוס הרב בקולי, נכון? גם אני שומעת. וגם אני מבינה שכדי להסכים לפתוח פרק חדש בחיי, אני צריכה הרבה רצון. כלומר, המון רצון. זאת אומרת, כמות אסטרונומית של רצון, שאין לי מושג כרגע מהיכן להתחיל לגרד.
אבל החלטתי לעשות משהו קטן, שאולי יצליח קצת לעורר. החלטתי לצאת למסע בין כאלה שחוו מה שאני חווה, וזכו שהרצון לפתוח מחדש את הלב יחל לפעם בהם. אספתי לי מקבץ של כמה חברים למועדון האלמנוּת, גברים ונשים שעולמם חרב עליהם באחת. חפרתי להם על הרצון ועל החיפוש ועל המוכנות לקראת אהבה חדשה. והם – בטוב ליבם, בגבורתם וברגישותם – הסכימו להיחשף ולשתף במסע שלהם.
שבעה חברות וחברים, כל אחד עם סיפורו, עם חורבנו לצד אמונתו, עם חייו לצד המוות. כל אחד עם כאבו לצד רצונו העז למצוא שמחה שלמה. ואני אומרת להם תודה גדולה על התקווה והאופטימיות, ומתפללת שבורא עולם בקניין ישלים זה הבניין.
לילי דרור: "זה לא גיל להתחיל לחפש אינטימיות ובן זוג. ובכל זאת, אני מנסה"
אלי שמואל ורנברג: "יותר מכול ארצה את מה שלא זכיתי לו עם אשתי הראשונה – ילדים"
יונדב תפוחי: "ברור לי שאתחתן עם מישהי שהדס הייתה שמחה בה"
חמי בן- מנחם: "היא אהבה שתמיד תהיה לי, אבל היא לא סותרת אהבה אחרת שתגיע"
רננית ברמן: "הילדים מפחדים שאשכח את אבא אבישי"
דליה איגל: "היום אני אומרת לקב"ה: אם אתה רוצה שאתחתן – תביא אותו אליי"
עידית קראוני: "אני יודעת למלא את עצמי במקום הנפרד שלי. יחד עם זה הייתי רוצה שותף"
