"נוצות הן אובססיה. אתה יכול לחשוב בלי הפסקה על נוצה של ציפור מסוימת, אתה יכול לחלום בלילה על הנוצה הזאת, אתה יכול לטפס על הר בשעות־לא־שעות כדי למצוא אותה. אם בעלי חיים הם התגשמות היופי והאסתטיקה של הבריאה, הציפורים הן השיא של ההתגשמות הזאת, והנוצות הן הזיכוך של הזיכוך של היופי האולטימטיבי של הטבע. יש להן מבנה עדין כל כך, ומצד שני חזק כל כך. אין שתי נוצות שדומות זו לזו", אומר לי יובל דקס בזמן שהוא מעלעל ביומן ישן מטיול מתאילנד. הוא נעצר בעמוד שחיפש: שם, לצד טקסט צפוף שנכתב בעט, מודבקת מניפת נוצות יפהפייה בצבע כחול מטאלי. בעזרת פנס לד גדול שקשור לאחד מעיסוקיו – צלם טבע – הוא מאיר לכבודי את האינדיגו הייחודי של הפיטה הכחולה.
"הפיטה היא ציפור יער שחיה רק בג'ונגלים של דרום־מזרח אסיה", מסביר דקס. "היא נמצאת במקומות החשוכים ביותר, והיא רואה ממש כמו ינשוף. יש לה עיניים ענקיות שמאפשרות לה להבחין במזון בתנאי חושך מוחלט, אבל את לא תראי אותה גם אם היא תעמוד במרחק מטר ממך. זאת אחת הציפורים הכי נדירות, הגביע הקדוש של עולם הציפורים בתאילנד", הוא מספר ולוקח רגע כדי להיאנח מהיופי האולטימטיבי של הטבע.
והנוצות ביומן. צילום: יעל (פרוינד) אברהם.
"באחד הטיולים שלי הצטרפתי לשני צפרים שחיפשו ציפורים נדירות. עד אז לא ידעתי שיש דבר כזה, לצאת לטבע בעקבות ציפור מסוימת. יום שלם חיפשנו את הפיטה הכחולה ביער הטרופי, ולא עניין אותם שום דבר חוץ מזה. הלכנו בשביל וקיווינו שניתקל בה – מה שכמובן לא קרה. אחרי שעות רבות של הליכה היינו תשושים. ישבתי איתם לארוחת ערב וניחמתי אותם שלא נורא אם לא ראינו את הפיטה הכחולה – הרי ראינו כל כך הרבה מינים אחרים. ואז מגיע המדריך המקומי ואומר: 'הבאתי לכם משהו שאולי יעניין אתכם'. מהחולצה שלו בצבצה שקית ובה משהו בצבע כחול רווי שלא ראיתי מעולם. כחול זה הצבע הנדיר ביותר בטבע; יש אינספור גוונים של חום, למשל, אבל גוונים כחולים כמעט אי אפשר למצוא. ואז הנהג מספר לנו: 'הלכתי בשביל ביער, וראיתי ינשוף צולל על ציפור. שלפתי אותה מהטפרים שלו, אבל זה היה מאוחר מדי'. הוא הוציא ציפור מתה, גוצית ומוזרה. כשראיתי אותה, מיד הבנתי שזאת היא – זאת הפיטה הכחולה. מיד תלשתי ממנה נוצות והדבקתי ביומן".
והנה הן כאן לפניי. שיני הזמן ואויבי נוצות לא פגעו בהן, והן כחולות־סגלגלות ויפות. נוצות הפיטה הכחולה הן מהאהובות ביותר על דקס באוסף שלו, שמונה לפחות 3,000 פריטים והאברה עוד נטויה. מתוך שמרדפים מסודרים בקלסרים הוא מוציא עוד ועוד נוצות שנערמות על השולחן – מפוספסות, מנוקדות, מבהיקות יותר או פחות, מעוקלות או זקורות, קצרות וארוכות, נוצות של ציפורי שיר ושל ברווזים, של עופות דורסים ושל פלמינגו. חלקן נדירות, חלקן שכיחות, כולן סנטימנטליות.
בימים עובד דקס כמנהל מרכז הצפרות של גוש דן. הוא מנטר, עורך סקרים, מדריך, כותב דו"חות בנושאי טבע, מייעץ בענייני סביבה. ביתר הזמן הוא מצלם מלמעלה ומלמטה, מפיק סרטים בארץ ובעולם – בכל זאת, הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל. אבל מבט על קירות ביתו מסגיר וממסגר את האהבה הגדולה שלו: נוצות. מאחורי זכוכיות שתחומות במסגרות שחורות הן עומדות זקופות, בשורה ישרה. ליד כל אחת נכתב לאיזו ציפור השתייכה, מאיזה מיקום בגוף נלקחה ומאיזה מקום גיאוגרפי הגיעה, מתי זה קרה ולפעמים גם מי השתתף באירוע. אברת זנב של כוס חורבות, למשל, "נאספה ממטעי זיתים בנחל רפאים, אוגוסט 1986"; תנשמת, אברת אמה, עם שאולי אביאל בשנת 2002; חרטומן יערות, סוככת אמה, ממעגן־מיכאל, נובמבר 1989; אנפית סוף, נוצות ציצית ראש, אילת 2010 עם איתי שני; ועוד ועוד.
"בקניה ראיתי בפעם הראשונה בחיים מקור קרן, ציפור ענקית שלא הכרתי. ואז אני רואה נוצה שלה נושרת במעגלים – לתוך מטע של תה שבנוי שורות־שורות, ממש מחט בערמת שחת. בחרתי שורה אקראית, התחלתי להסתכל על הקרקע – ובדיוק שם היא הייתה. היא חיכתה לי, זה היה צירוף מקרים מיסטי"
במידה רבה, דקס אחראי ל"סצנת הנוצות" הישראלית. הוא גידל דור של אספנים ואפילו יזם מפגשים מחתרתיים של החלפת פריטים, שמתקיימים בין ההרצאות של יום העיון השנתי לצפרות. "זה כמו הפרינג' של פסטיבל האמנות באדינבורו. כיף גדול לחזור משם הביתה עם נוצה חדשה שלא הייתה לך. ובכל זאת, אין תחליף לנוצה שמצאת בעמל כפיך. יש אירועים שאני לא יכול לשכוח, סיפורים על נוצות שממש נשלחו אליי מלמעלה, נוצות שראיתי אותן בזמן שנשרו, וזה כל כך סמלי ופואטי.
"הייתי למשל בקניה, וראיתי בפעם הראשונה בחיים 'מקור קרן'. תחשבי שאת פוגשת ציפור ענקית שלא הכרת, ואז את רואה נוצה ענקית שלה נושרת במעגלים. זה היה רגע מיוחד מאוד. רק מה, הנוצה נשרה לתוך מטע של תה שבנוי שורות־שורות, ולא ידעתי לאיזו שורה היא נפלה, ממש מחט בערמת שחת. אמרתי לעצמי שאני אחפש אותה בכל מקרה. בחרתי שורה אקראית, התחלתי להסתכל על הקרקע – ובדיוק שם היא הייתה. היא חיכתה לי, זה היה צירוף מקרים מיסטי".
נוצה אחרת שיקרה מאוד לליבו הוא מצא לפני כמה חודשים, בימי הקורונה. "ערכנו סקר קינון במדבר, ביום הכי חם בשנה. לא מצאנו כלום ביום הזה, וגם טעינו בהערכת זמן ההליכה ויצא שעשינו ביום אחד מסלול של יומיים וחצי. אני הייתי על סף מכת חום. הלכנו למעיין בציפייה למצוא מים, אבל לא ידענו שהמעיין הזה הוא בעצם טפטוף, שלוקח שעה למלא חצי בקבוק של חצי ליטר, ושהמים מליחים ברמה של מסע הישרדות. וחם, לוהט. כשחזרנו מהמעיין, ראיתי פתאום על הקרקע נוצה ענקית של עיט זהוב. עיט זהוב! עוף דורס ששלחו אותנו לחפש במדבר, ונותרו ממנו פחות משמונה זוגות בכל הארץ. בכל האזור ההוא יש אולי זוג אחד, והנה מונחת נוצה ענקית במצב שמור ומושלם, כאילו העיט שלח לי מסר מהשמיים".
דהוי אך יציב
במקור, נוצות לא נועדו כמובן לעטר אוספים של משוגעים־לדבר. כל העופות למגדול ועד קטן מכוסים נוצות, שמשמשות אותם לצרכים שונים. הן דרושות כדי לעוף וכדי לשמור על חום הגוף ובידודו, לפעמים הן מעניקות הסוואה, לפעמים מסייעות למשוך בנות זוג – כולנו הרי יודעים מה סוחב זכר הטווס מאחור. לציפורים קטנות יש כאלף נוצות, לברבורים יש 25 אלף. הן תופסות 90 אחוזים מנפח הציפור, ואם מדברים על "משקל נוצה" כדאי לדעת שבמצטבר, נוצותיה של ציפור כבדות יותר מהשלד שלה.
סביב השאלות מתי התפתחו הנוצות, מי היו הראשונים להתכסות בהן ולאיזו מטרה, ניצת מפעם לפעם ויכוח עז בקרב החוקרים. "עוד לא גילו את כל התשובות לשאלות המעניינות האלה", אומר דקס. "בגדול סבורים שנוצות הן התפתחות אבולוציונית מקשקשי זוחלים. בעלי חיים פיתחו נוצות שאפשרו להם להתנתק מהקרקע – בתחילה בקפיצות, אחר כך בגלישות מעצים, ואז בעזרת נפנופי כנפיים שאפשרו להם להתקדם למרחקים ארוכים. כך הם יכלו לברוח מאיום או להגיע אל טרף".
הנוצות עשויות קרטין – חלבון עמיד וחזק שמרכיב גם את הציפורניים של בעלי החיים, את שריון הצבים ואת המעטה החיצוני של חרקים. "לכן את יכולה לשמור נוצה באוסף גם מאה ומאתיים שנה, והיא תחזיק מעמד. הצבעים שלה אומנם עלולים לדהות – כי הפיגמנט העיקרי, מלנין, יכול קצת להתפרק – אבל מעבר לכך הנוצה תישאר באותו מצב, שזה מדהים".
הציפורים לא מחזיקות את נוצותיהן לאורך זמן; אחת לכמה חודשים יש להן חילוף נוצות, מעין התנשלות. לרוב הציפורים יש לבוש חורף ולבוש קיץ, ויש כאלה שמחליפות עוד מלבוש או שניים בשנה. עונת החילוף מתחילה עכשיו, אחרי עונת הקינון, והאספנים כבר מקיצים מתרדמת הקיץ. "ממש כמו שיש 'עונת פטריות', יש עונת חילופי נוצות. אתה הולך מתחת לעץ, ויש סיכוי שתמצא נוצה. אתה שולח מבט לרצפה, ואולי תיתקל במשהו מעניין".
את נוצת הפלמינגו, שהתזונה שלו צבעה בוורוד הפסטלי היפה הזה, יש סיכוי שהייתי מזהה בעצמי. את אלה של חרטומן היערות, של יונה ייחודית מניו־קלדוניה, של ארות ושל תחמס אירופי כנראה לא הייתי מזהה, ומתברר שאני לא לבד. "שיוך נוצה לציפור מצריך תפיסה ויזואלית, וגם צפרים טובים מאוד לא תמיד מצליחים בכך, ולפעמים הם פונים אליי. הרבה אנשים שואלים אותי איך אני יודע לזהות נוצות. התשובה היא שכמובן צריך קודם כול להכיר היטב ציפורים, אבל יש דברים נוספים שעוזרים לך: למשל מהי עונת השנה, ואיפה מצאת את הנוצה. אם אספת אותה במדבר, זו חייבת להיות ציפור מדברית. אם זה קרה בעונת הנדידה, זו יכולה להיות ציפור נודדת. אתה צריך גם לדעת לאיזה חלק בגוף היא שייכת – נוצות הכנף שונות לחלוטין מנוצות הזנב, וככה לאט־לאט שוללים אפשרויות. צריך גם לחשוב מבחינה סטטיסטית מה הסיכוי שזו ציפור מסוימת. רוב הזיהויים הטובים שלנו מבוססים על הסתברות סטטיסטית ואלימינציה. חוץ מזה, אני מסתכל מי נמצא בחדר: אם אלה אנשים שלא מבינים הרבה, אני יכול לזרוק איזה שם של ציפור שאני רוצה", הוא צוחק. או שלא.
כל תנודה שלי – הנחת המצלמה על השולחן, או סגירת קטלוג התערוכה שהוקדשה לאוסף שלו – מייצרת משב אוויר שמעיף את הנוצות. זה מה שחסר לי, לאבד פריט מאוסף הנוצות הגדול במזרח התיכון. דקס מרגיע ומספר שתכף יגיעו הילדים ויאספו יחד איתו את המתעופפות. הם לגמרי חלק מהעניין, "והקטן, בן שש, מזהה כבר את כל הפושטיות".
חיבה יתרה ומפתיעה הוא רוחש לנוצה של עורבני ("הנוצות נמדדות אצלי לפי ערך סנטימנטלי, לא לפי נדירוּת"). פריטים אחרים באוסף הזה לוקטו בכל רחבי העולם – תאילנד, בורמה, אתיופיה, טורקיה ועוד. "הנוצה הכי נדירה באוסף שלי שייכת לתרנגול שלג, עוף שחי בהרים הגבוהים. בשביל לראות אותו צריך לטפס להרי קצ'קר בטורקיה, באזור שאין בו כבישים, וחשוב לעשות את זה לפני הזריחה, כי רק אז תרנגול השלג משמיע את הקולות שלו ואפשר למצוא אותו. טיפסתי לשם, ולא ראיתי את הציפור הזאת בכל הטיול, אבל הנוצה פשוט חיכתה לי על השביל. מבחינתי היא הכי יקרה באוסף".
"מישהי הביאה לי נוצה מנתב"ג; יש שם יחידה שאמורה להרחיק ציפורים, והיא מצאה נוצה ששלפו ממנוע של מטוס, ובעצם רצתה לדעת מי החשוד המיידי. בסוף זה היה חופזי זהוב שנכנס למנוע. היה חשוב לדעת אם זה קרה בשלב ההמראה, או באוויר"
לא תמיד צריך לטפס על הר ולוותר על שעות שינה; נוצות אפשר למצוא גם בין הבסטות בשוק. "בלאוס למשל, בעיר נידחת שנקראת אודומקסאי, יש שוק שבו מוכרים ציפורים נדירות כבשר ציד. בשבילי זו הייתה חגיגה: תלשתי נוצות והשגתי הרבה מיוחדות. אני יודע, אפשר לומר שזה הישראלי המכוער, אבל בזכות זה את רואה פה הרבה נוצות של ציפורים נדירות ביותר".
ולפי מה שהבנתי, באיזשהו שלב אנשים מתחילים להזרים אליך נוצות, ואתה כבר לא צריך לקושש בשווקים.
"כן, שומעים עליך והאוסף יוצר את עצמו. כשאנשים יודעים שיש לך משהו מיוחד כל כך, הם נרתמים למטרה ומביאים נוצות שאספו בחו"ל. עמיר בלבן (מבכירי החברה להגנת הטבע, מקים התחנה לחקר ציפורי ירושלים ואמן טבע – יפ"א), שהוא המנטור שלי ואחראי לתשעים אחוז ממה שאני, אמר לי פעם שהוא הביא בשבילי מאנטארקטיקה נוצה של פינגווין. בהתחלה חשבתי שהוא עובד עליי. לפינגווינים יש נוצות זעירות, אבל מה שכן, הוא הביא לי גם נוצה של פרס, שזו וואחד נוצה.
"היו גם כל מיני סיטואציות מוזרות. מישהי הביאה לי נוצה מנתב"ג; היא עובדת ביחידה שאמורה להרחיק ציפורים, והנוצה הזו נשלפה ממנוע של מטוס. בעצם הם רצו לדעת מי החשוד המיידי, ולהבין אם זה קרה בשלב ההמראה או באוויר. התברר שזה היה חופזי זהוב שנכנס למנוע. במקרים מסוימים, נוצה יכולה להיות גם אקדח מעשן: אם למשל מישהו חשוד בציד בלתי חוקי, נוצה אחת שתימצא בתא המטען שלו יכולה להספיק כדי לדעת שהוא החזיק ציפור מוגנת".
שטיפה גורלית
נוצה מטאלית יפהפייה אחת שמשתייכת לארה יקינטונית קצת פגועה. דקס מסביר שייאלץ להיפרד ממנה בצער. אני שואלת אותו מתי מגיע הרגע שבו צריך לחתוך בבשר ולהיפטר מפריטים באוסף. "יש נוצות שעדיף לתת למתחרים שלך", הוא אומר. "לנוצות יש אויב שנקרא כינה כוססת, ולכל נוצה יכולים להיות גם טפילים של הציפור עצמה. בהתחלה את רואה רק נקודה, ואחרי שנה הנוצה כבר מתפוררת. הכינה הזו מכרסמת אותה לאט־לאט, ולכן לפני שמצרפים נוצה לאוסף, חייבים לדעת אם יש עליה טפיל. אם כן – זאת הנוצה הראשונה להיפטר ממנה. יש כל מיני שיטות להתמודד עם הכינה, למשל לשים אבקת טלק של כלבים. אני לא מתעסק בזה, אני רק מניח את הנוצות בתוך חוצצים. פעם הייתי מניח אותן יחד בקופסה, עד שהבנתי שהיצורים האלה עוברים מנוצה לנוצה".
בזמן שאני מקפצת כמו כינה כוססת מנוצה של אנפת לילה לנוצה של כחל, דקס מביא את אלבום הנוצות הראשון שלו. זו מחברת גדולה, כתומת דפים ושמורה היטב. "באלבום נוצות זה שעשיתי אני מציג רק חלק מנוצות ציפורי ארצנו", כתוב שם בכתב עגול של ילד בכיתה ג'. "את הנוצות אספתי בארץ, בעיקר בגן החיות התנ"כי ובקיבוץ 'קבוצת שילר' ליד רחובות, שם גרה סבתי. אני אוסף נוצות כבר כמה שנים ולכן החלטתי לעשות את האלבום. מכיוון שנוצות של ציפורי טרף קשה למצוא, נאלצתי להסתפק בנוצות של ציפורים אחרות כגון נוצותיהם היפות של הטווס והשלדג. אני מקווה שתיהנו מהאלבום הזה ותתייחסו אליו בכבוד הראוי לו". הנוצות הודבקו בסלוטייפ, וליד כל אחת מהן ציין דקס הצעיר איפה נמצאה, או פרט מעניין לגביה. ויש גם עמוד של "נוצות ששייכותן אינה ברורה", כפי שמכריזה הכותרת באותיות גדולות, צבועות בטושים. נראה שהכיוון היה ברור מהילדות.
הוא גדל בשכונת גילה, ובמשפחה מספרים שהקריירה שלו כאספן נוצות התחילה בגיל 3. "בהמשך נסעתי עם ההורים לאנגליה, ואני זוכר שהייתי שם לבד לגמרי, לא הכרתי אף אחד, והייתי מסתכל על הציפורים שבאו לחלון שלנו. היה לי מגדיר ציפורים קלאסי שקיבלתי מההורים. אמא שלי מספרת שדרך מגדיר הציפורים למדתי לקרוא: הכרתי את שמות הציפורים, ושייכתי אותם לאותיות. בגיל שש הייתה לי משקפת, ובגיל שבע, כשחזרנו כבר לירושלים, נרשמתי לחוג צפרות. יש לי זיכרון של חלום מהילדות, שבו אני רואה את לילית השלג מתעופפת במעגלים מעל מוזיאון הטבע בירושלים. זאת כמובן ציפור שמעולם לא הגיעה לישראל ולא תגיע, אבל היה לי ברור שזה אמיתי. זה היה העולם שלי".
הלאומית. דוכיפת. צילום: שאטרסטוק
כמו כל ילד ממוצע ונטול מסכים של אותם הימים, דקס טיפח כמה אוספים. אבל בעוד תחביביו האחרים נמוגו, אוסף הנוצות הלך והתמלא. דקס היה מלקט אותן בגן החיות התנ"כי ובקבוצת שילר, ומניח אותן באגרטל. כשהיה בן 13, ארגנה לו אמו הפתעה: "היא באה ואמרה לי שניקתה את החדר שלי לפסח, ואז היא הוסיפה: 'שטפתי לך את הנוצות'. הלכתי לחדר וראיתי שכולן הרוסות. כששוטפים נוצות הן מאבדות את המבנה המיוחד שלהן. אני לא זוכר שאי פעם בילדות שלי כעסתי והייתי עצוב כמו ביום ההוא. זה היה רגע משבר שבו צריך להחליט אם מוותרים על הכול או מתחילים מחדש. תוך כמה חודשים היה לי שוב אוסף, ובו יותר נוצות מאשר מקודם".
בגיל 16 חזר אל חוג הצפרות הירושלמי בתור מדריך. אחר כך התגייס ("חור שחור בחיי"), למד ביולוגיה ואז צילום בבצלאל. הוא חשב שהציפורים יישארו כתחביב, "ורק אחרי זמן רב הבנתי שזה הייעוד שלי. הרבה שנים ניסיתי להתרחק מהציפורים, כי אבא שלי תמיד אמר לי – 'אם את הזמן שהשקעת בהן היית משקיע כדי ללמוד רפואה, כבר היית דוקטור'. מצד שני, ההורים שלי תמיד עודדו אותי לצַפֵּר. אבא שלי היה קיבוצניק, והוא לקח אותי לטיולים ליד הבית. היה לנו קן של עיט זהוב, שהיום כבר לא קיים. הרבה צפרים גדלו והתחנכו על המיתוס של העיט הזהוב הזה בירושלים".
היום הוא בן 47, נשוי לתמר ואב לשלושה. הם מתגוררים במודיעין, ברחוב הדוכיפת – "היה לי קשה מאוד לעבור לכאן מתל־אביב, אז אם כבר מודיעין, שיהיה ברחוב על שם הציפור הלאומית". הציפורים מילאו תפקיד גם בהיכרותו עם תמר. "היא הייתה קיבוצניקית ממרחביה. כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, אמרתי לה שאני צפר – שזה מעין מבחן קבלה, לראות אם היא תהיה מסוגלת להכיל. ואז היא אומרת לי, 'בטח, אני מכירה קטה סנגלית ועיט חורש'. נפתחו לי העיניים ואמרתי לעצמי – זהו, אני שלה. ואז היא מוסיפה: 'פעם היה לי משחק רביעיות של ציפורים, זה כל מה שאני יודעת עליהן'".
הרב ביקש קמע
לפני כמה שנים הבחין דקס במודעה ב־ynet שתרה אחר בעלי אוספים מיוחדים. "שלחתי הודעה, וכעבור כמה ימים התחקירנית שלהם חזרה אליי ואמרה שהגיעו פניות מהמון אספנים של בובות ברבי ומפיות – 'אבל האוסף שלך הוא הכי מוזר שנתקלנו בו, בפער גדול'. אז הבנתי שיש פה משהו מיוחד, ובעקבות הפרסום התחילו להגיע כל מיני בקשות מוזרות".
מה למשל?
"הייתה מישהי שביקשה נוצות בתור מתנת אירוסין לבן הזוג שלה. אני לא יודע מה היא התכוונה לעשות בהן, אבל נתתי לה נוצה של צוצלת. הייתה אישה שהרב שלה שלח אותה להשיג נוצה של דוכיפת. בעלה סבל ממחלת עיניים חשוכת מרפא, והרב אמר לה שדוכיפת זאת התשובה. במרוקו תולים דוכיפת כקמע על המשקוף בבית. בכנף שלה יש פסי שחור־לבן שמוסלמים רואים בהם את המילה 'אללה', וכך הציפור הזו הפכה לקמע שהגיע גם ליהדות מרוקו. כמובן נתתי לה נוצה".
"שנה אחרי ההדרכה, אותם ילדים מגיעים עם אוסף ענק של נוצות. הבנתי שיש פה פוטנציאל לרווח מהיר: אני יכול לתפוס את הילדים האלה כשהם לא מבינים מהחיים שלהם, ולהשיג מהם את הנוצות הכי שוות. פתחתי קבוצות ואטסאפ ופייסבוק, ואז הבנתי מה הבעיה עם ילדים: הם יכולים לעקוף אותך מהר מאוד"
גם אספן מלטביה פנה אליו, חיפש שותפים להחלפת נוצות. "ברגע שאתה יוצר קשר עם מישהו מחו"ל, תמצא אצלו בוודאות נוצות שאין לך. גם מבחינת הנוצות שאתה יכול לתת לו – אותו לא מעניין אם זו ציפור פושטית או לא, העיקר שלו אין נוצות כאלה. הוא סיפר לי איך הוא מוצא את הנוצות שלו: ביער ליד ביתו מקנן נץ גדול, הצייד האולטימטיבי של כל ציפורי היער. כשהנץ מסיים לתת ארוחה לגוזלים, כל הנוצות נושרות אל מתחת לקן. פעם בשבוע הבחור הלטבי מבקר שם ואוסף נוצות של הציפורים הכי נדירות – כאלה שאנחנו לא נצליח לראות, אבל הנץ צד אותן".
האספן הלטבי לא בהכרח ייצג את חתך האוכלוסייה של המתעניינים בתחום. במהלך הדרכות בנושא נוצות וזיהוין, קלט דקס שהגיל הממוצע של הקהל נע בין 10 ל־16. "כעבור שנה אותם ילדים מגיעים עם אוסף ענק של נוצות שהם מצאו. להם יש זמן לשוטט שלי אין. הבנתי שיש פה פוטנציאל לרווח מהיר: אני יכול לתפוס את הילדים האלה כשהם לא מבינים מהחיים שלהם, ולהשיג מהם את הנוצות הכי שוות שיש. פתחתי קבוצות ואטסאפ ופייסבוק, ואז הבנתי מה הבעיה עם ילדים: הם יכולים לעקוף אותך מהר מאוד.
"אחד הילדים האלה, היום כבר בחור, הוא המתחרה שלי. שמו איתמר דוניצה, גאון שמצא שיטה סודית להחליף נוצות עם אספנים בחוץ לארץ. אני הייתי בטוח שהשיטות שלי להשגת נוצות הן הכי טובות – לנסוע על כביש 6, לעצור בחריקת בלמים, ללכת אחורה מאה מטרים ולגלות למשל אוח מת שמחכה לך שם. אתה מפרק לו את כל האברות, זנב וכנף, ואז יש לך המון נוצות להחליף. אוח נחשב נדיר ומיוחד מאוד. ככה פעלתי, ובינתיים דוניצה כבר החליף עם אספנים מכל העולם. בבת אחת הוא יכול היה להשיג נוצות של ציפורים מדרום אמריקה ומאסיה, דברים מטורפים.
"יעל, הבכורה שלי, הביאה פעם מהודו נוצה שאפילו אספנים לא הצליחו לזהות. באחד המפגשים אני קולט שדוניצה שם עין על הנוצה הזו, וכך הבנתי שזה משהו נדיר, אחת הנוצות היקרות שיש לי באוסף".
והנה נוצת האוח ההוא מכביש 6, יהי זכרו ברוך. דקס מעיד שהוא עדיין מתפרנס ממנו. "ההזדמנות הבאה לדבר כזה יכולה לבוא אולי עוד עשר שנים. תראי איזו פרוותיות של שטיח. האוח הוא דורס הלילה הגדול בעולם, והנוצות הרכות הן סוד החרישיות שלו".
אחרי בוקר מרתק ופלומתי, כשאני עומדת לצאת, דקס מעניק לי במתנה נוצה של עורבני, ספתח לאוסף שאקים. "יש לנו טבע ברמה של אפריקה", הוא אומר. "אנשים לא מבינים את זה. יש לנו גם דברים שאין באפריקה, נדידה למשל".
אנחנו נפרדים לשלום, ומאז הראש שלי באדמה, מחפש נוצות. פתאום הן פה. כעבור כמה ימים אני שולחת בהתרגשות צילום של נוצה שמצאתי. מי יודע אם לילית שלג לא חלפה ברחוב שלי. "זאת צוצלת, פושט", דקס עונה לי. "תחזירי אותה למדרכה, שם מקומה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
