זו הייתה סטירת לחי כואבת, שניחתה על ישראל דווקא מידי מי שאמורים להיות ידידיה הטובים ביותר. מאה השמות החתומים על המכתב שהתפרסם בימי מבצע "שומר החומות" אולי אינם מוכרים במיוחד כאן או בארה"ב, אבל זהו דור העתיד של ההנהגה היהודית־אמריקנית: פרחי הרבנות של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, סטודנטים מהמכללות להסמכת רבנים וחזנים. "רבים כל כך מאיתנו מתעלמים מההשפלה היומיומית של פלסטינים בידי כוחות הצבא והמשטרה הישראליים", כך כתבו. "רבים כל כך מאיתנו יושבים בחיבוק ידיים כאשר ישראל מקיימת שתי מערכות משפט נפרדות באותו האזור. ובאותה נשימה, אנו המומים מההסלמה באלימות, כאילו היא אינה חלק מאותה דה־הומניזציה המבטלת את הסטטוס־קוו". הכותבים האשימו את ישראל במדיניות אפרטהייד, וקראו לקהילה היהודית לערוך "חשבון נפש" על התעלמותה מהנושא לאורך שנים רבות.
גל ההדף השני, לאחר פרסום המכתב, היה השתיקה הרועמת של הגופים היציגים בזרמים הללו. "כנסת הרבנים" הקונסרבטיבית ובית המדרש להכשרת רבנים של התנועה, JTS, לא התבטאו כלל באשר למכתב, וכך גם התנועה הרפורמית ומוסדותיה. רבנים ספורים נחלצו להגנת ישראל, והזהירו מפני ההשלכות הקשות של התפשטות האנטי־ציונות בקרב יהדות ארה"ב.
ביום חם של לחות ניו־יורקית גבוהה אני מגיע לבית הכנסת ע"ש סטיבן וייז כדי לשוחח עם אחד מאותם מעטים שהתייצבו מול הסחף. בית הכנסת שוכן בבניין אבן גדול, אצילי וישן במנהטן. שתי מנורות מתנוססות מעל לכניסה, והפסוק "ברוך הבא בשם ה'" חרות באבן. אחרי שהשומרת מתחקרת אותי ושולחת אותי לעבור בגלאי מתכות, אני נכנס פנימה אל הלובי של בית הכנסת הוותיק. על כמה מהקירות מתנוססים שלטים ובהם מונחים ציוניים, בעברית ובאנגלית. גם תמונות ואיורים של דוד בן־גוריון ושל חוזה המדינה בנימין זאב הרצל מעטרים את המקום. מעבר לאולם הכניסה שוכן ההיכל העצום של בית הכנסת, אבל לא לשם מועדות פניי אלא ללשכתו של רב בית הכנסת, הרב עמיאל הירש, לשעבר ראש "ארצה", הזרוע הציונית של התנועה הרפורמית.
בניגוד לרוב עמיתיו בתנועה, הרב הירש דובר עברית, ואפילו ברמה גבוהה. כשראיינתי אותו לפני כשנתיים וחצי למוסף שבת של מקור ראשון, הוא הזהיר שהתנועה הרפורמית מידרדרת לתקופה אנטי־ציונית. אם אז ראינו את ראשיתה של מגמה, כעת לדבריו המצב כבר חמור בהרבה. "אנו עדים להיסדקותה של היהדות הליברלית", אמר הירש בפאתוס בדרשה שנשא לאחרונה מול חברי קהילתו, שמנה וסלתה של יהדות ניו־יורק. "הסדק הזה הולך ומתפתח אט־אט במשך עשרות שנים, אך המלחמה האחרונה בין ישראל לחמאס הדגישה והאיצה את המשבר שלנו. אלה אותם הסדקים שנתקלנו בהם לפני מאה שנה", אמר ברמיזה לעבר האנטי־ציוני של התנועה הרפורמית. "שורש העניין הוא תחושת הזהות היהודית שלנו. האם אנו שייכים לעם היהודי?
"אני מדבר בפומבי על ישראל, לאו דווקא כדי לשכנע אנשים לשנות את עמדותיהם אלא קודם כול כדי לאשש ליהודים שהאינסטינקט היהודי שלהם צודק. בתקשורת וברשתות החברתיות הם שומעים רק דברים שליליים על ישראל, אז כאן בבית הכנסת הם ישמעו מה באמת קורה שם.
הרב עמיאל הירש: "כשיש תמונות של אזרחים הרוגים, ורוב היהודים קוראים את הניו־יורק טיימס ואת הדעות הבעייתיות כלפי ישראל, שהולכות ומקצינות, אכן יש אי נוחות ובלבול בקרב הקהילה היהודית. אני די בטוח שרוב הרבנים הרפורמים חושבים כמוני בנושא ישראל – אבל זה לא בהכרח המצב בקרב הדור הצעיר של הרבנים"
"מעבר לכך, עלינו ללחוץ על היהודים הרפורמים ולשאול: האם אתם מחויבים לאומה היהודית, ומה זה אומר לכם? האם אתם מאמינים שלעם היהודי, כמו לכל העמים האחרים, יש זכות להגדרה עצמית – או שיהודים הם איכשהו שונים? האם אנו חושבים שמה שחל על אחרים אינו חל עלינו, משום שליהודים, כלשונם של קודמינו בתנועה הרפורמית, יש משימה עליונה יותר: הפצת חלומות האחווה האוניברסלית?"
הפכת לסמן הימני בתנועה שלך, אני עוקץ את הירש. הוא לא זורם עם הבדיחה: "הדברים שלי מייצגים את הרוב המוחלט של יהדות אמריקה ושל התנועה הרפורמית. ובכל זאת, אנחנו רואים כעת יסוד של פחד בקרב הרבנים; פחד לא רק מפני עמיתיהם באגף הפרוגרסיבי, אלא גם מפני המתפללים. הם פוחדים לדבר על ישראל, כי הם מקבלים תגובות שליליות מקבוצה קטנה בקהילותיהם. אבל רוב הרבנים וחברי התנועה הרפורמית מסכימים איתי. בכל מקרה, בקהילה שלי לא תמצא פחד כזה. אני לא חושב שאני עלול לשלם מחיר על הדברים שלי. להפך, אני מאמין שאנשים מכבדים את הכנות שלי".
ובכל זאת, הרושם שלי הוא שאתה במיעוט, חריג בנוף, כמי שמכיר את ישראל ומבין את מה שקורה בה.
"אני לא מסכים. כשיש מלחמה, ויש תמונות של אזרחים הרוגים, ורוב היהודים קוראים את הניו־יורק טיימס ואת הדעות הבעייתיות כלפי ישראל שהולכות ומקצינות, אכן יש אי נוחות ובלבול בקרב הקהילה היהודית. אבל אני לא חושב שהדברים שלי 'ימניים'. מה שאני אומר זה השורש של להיות 'ליברלי'. אני די בטוח שרוב הרבנים הרפורמים חושבים כמוני בנושא ישראל – אבל זה לא בהכרח המצב בקרב הדור הצעיר של הרבנים".
כדי לבלום את ההידרדרות, קובע הירש, חייבת תנועתו לערוך חשבון נפש ולגבש קו אחיד בנושא ישראל והציונות. "צריך לנהל מאבק בנושא הזה, לקיים דיון עומק, להצהיר פומבית על המדיניות שלנו ולחזור על כך באובססיביות. התנועה הרפורמית צריכה לראות בעצמה תנועה ציונית התומכת בישראל, והחינוך שהיא מעניקה וכל המדיניות שלה צריכים לשקף את הערכים האלה. אחרת – אני לא רוצה לדבר בהכרח על פיצול בתנועה, אבל אני כן חושב שמי שמציב את העמיוּת היהודית במרכז האידיאולוגיה שלו יתמוך בגופים ובארגונים אחרים".
לא פיצול, אבל תמיכה בגופים אחרים? למה הכוונה?
"אני מדבר עם עשרות רבנים, ואנחנו עובדים על יצירת כוח שייצג טוב יותר את הערכים היהודיים־רפורמיים", חושף הירש. "המייסד של בית הכנסת שאנחנו יושבים בו, הרב סטיבן וייז, נגעל מהאנטי־ציונות של התנועה הרפורמית, והקים סמינר רבנים מתחרה, Jewish Institute of Religion (הסמינר החדש פעל בשנים 1922 עד 1950 במקביל ל"היברו יוניון קולג'", המכון הרשמי של הכשרת הרבנים בתנועה הרפורמית. לאחר תום מלחמת העצמאות, שני הסמינרים התאחדו – צ"ק). שני דורות התחנכו על הערכים האלה שהוא הביא, של ציונות ועמיות יהודית. אז אני אומנם לא חוזה כעת התפצלות מההיברו יוניון קולג', אבל אנשים ימצאו את עצמם בסמינרים אחרים אם הם יחושו שהסמינר של התנועה הרפורמית נטש את המדינה היהודית ואת העמיות היהודית. השאלה היא מה בריא לעתיד תנועתנו".
הערכים האוניברסליים הכזיבו
כשלושים מחותמי "מכתב הרבנים" הם תלמידי מוסדות התנועה הרפורמית, ובהם עשרה סטודנטים מההיברו יוניון קולג'. הרב הירש אומנם מזועזע מתוכן המכתב, אך אינו מתרגש מהמספרים: "רוב הלומדים לקראת הסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג' לא חתמו, אז צריך לשמור על פרופורציות. מצד שני זו סוגיה שצריך להתייחס אליה, וצריך לעבוד עם רבנים צעירים בסמינרים ובמהלך תקופת הלימודים שלהם בישראל. העליתי את זה שוב ושוב בתוך התנועה".
למה זה קורה? האם זה כי מקדשים אצלכם ערכים של "תיקון עולם" ו"צדק צדק תרדוף"?
"ביהדות הליברלית בתפוצות יש מתיחות מתמדת סביב מרכזיותה של העמיות היהודית – אגב, אני יודע שאתם בישראל לא מרבים להשתמש במושג הזה, וחבל. בעבר הייתה בתנועה הרפורמית מתיחות בין המושגים 'עמיות' ו'אוניברסליות', ולכן התנועה הייתה נגד העמיות. כשהרצל הגיע והציע את הציונות, התנועה הרפורמית התקוממה בכל מאודה, כי מבחינתה זה היה מנוגד לקידוש של ערכים יהודיים־אוניברסליים. גם בשנת 1948, כשקמה מדינה יהודית, מנהיגי התנועה שלי חשבו שזוהי טעות. הם סברו שהערכים האוניברסליים נותנים פתרון לבעיה היהודית, ולא הבינו שדווקא הציונים שחיו באירופה וחוו את הערכים הליברליים־מערביים האלה, למדו שהם לא מונעים השמדת יהודים".
הרב עמיאל הירש: "אני מקבל תגובות גם מיהודים אורתודוקסים שאומרים לי שאני מדבר בשמם. והרי אני לא רב הלכתי; אני לא חובש כיפה, ויש לנו מוזיקה בבית הכנסת בשבת, ואין אצלנו מחיצה. אבל זה העניין: חייבים להגיע לחיבור של הכוחות ביהדות אמריקה שמאמינים באותם ערכים מרכזיים"
מאז עברה התנועה הרפורמית בארה"ב תמורות אידיאולוגיות, ובחלוף השנים הפכה לתומכת נלהבת של מדינת ישראל. "חשבתי שאנטי־ציונות אצלנו היא נחלת ההיסטוריה. אין לנו עתיד כיהודים רפורמים בארה"ב אם אין לנו עוגן בעמיות יהודית ובישראל. בלי הקשר העמוק הזה אנחנו נהיה כמו עלים שנושרים מהעץ. ושוב, זו לא עמדה ימנית, אלא עמדה ליברלית. הרי הציונות היא הפילוסופיה הליברלית של העם היהודי".
לאור כל זאת, איך אתה מסביר את האמירות האנטי־ישראליות הקשות שנשמעו בקרב יהדות ארה"ב במהלך מבצע שומר החומות?
"מה שראינו במבצע היה שהיריבים של ישראל שמקדמים את הנרטיב הפלסטיני נעשו קולניים מבעבר, וקיבלו יותר תמיכה. בהשוואה למבצעים הקודמים, הפעם הייתה פחות תמיכה בישראל מצד חברי קונגרס וכלי תקשורת. הניו יורק־טיימס, למשל, היה הרבה יותר ביקורתי כלפיה, וכל זה משפיע על הקהילה הליברלית. שנית, כיוון שאנחנו נמצאים במרחק 11 אלף ק"מ מישראל, ולא במרחק 11 מטר – אין לנו יכולת להעריך את הצורך בהגנה עצמית כשנורים עליכם טילים. יש אצלנו רגישות גדולה יותר לפרופורציות של התגובה הישראלית. אני מאמין שלכל מדינה יש זכות להגנה עצמית, ובזמן ש־4,000 טילים נורים על העם שלנו, יהדות העולם חייבת להיות מודאגת מכך", הוא אומר בדרמטיות.
בעיני הירש, שלילת הלגיטימיות של מדינה יהודית היא אנטישמיות לכל דבר. "יש גל עצום של אנטישמיות שקשה לזהות אותו, כי לפעמים הם מסווים אותו מאחורי רטוריקה של זכויות אדם, אפרטהייד וחוסר פרופורציה".
מי זה "הם"?
"האנטי־ציונים. יריבי ישראל שוללים כל צעד ישראלי, ומשתמשים בנרטיב של 'שחרור פלסטין הכבושה'. ישראל בעיניהם צריכה להיות המדינה המנודה בעולם".
בטווח הארוך, יש סיכוי שהתנועה הרפורמית תהיה לכוח ציוני? הרי יש התבוללות, הדור הצעיר פרוגרסיבי יותר מדור ההורים, והילודה אצלכם נמוכה.
"אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. באמצע המאה ה־20 היו מי שהאמינו שעד סוף המאה לא יהיו יהודים אורתודוקסים בארה"ב. בדור הבא אומנם יהיו פחות יהודים ליברליים, אבל האורתודוקסיה לעולם לא תהיה רוב יהודי ארה"ב. לכן, לישראל צריך להיות אינטרס לאומי ופוליטי חזק לתמוך בניסיונות של היהדות האמריקנית לבנות המשכיות יהודית חזקה. אם לא נוכל לבסס המשכיות יהודית בדורות הבאים, ארגונים כמו איפא"ק ייפגעו. שיעור היהודים האורתודוקסים יהיה גבוה מכפי שהוא היום, ויהדות ארה"ב תהיה שמרנית יותר – אבל היא תהיה פחות חזקה, וזה יהיה אסון גם למדינת ישראל".
הרב ריק ג'ייקובס, התנועה הרפורמית: "אם אתה רוצה לטעון שחותמי המכתב נגד ישראל מדברים בשם כל הצעירים בתנועה, או בשם כל פרחי הרבנות, זה לא נכון. אבל אין ספק שקיימת אצלנו קבוצה של צעירים שחושבת ככה. כתבתי מאמר שבו הסברתי שלהיות פרו־ישראלי במאה אחוז, לא אומר שאין לך מחויבות לזכויות הפלסטינים"
החשש מנתק בין ישראל ובין הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב הגיע לשיא בעקבות ביטול מתווה הכותל ב־2017. בניסיון לאחות את הקרעים, יזם שגריר ישראל בארה"ב דאז, רון דרמר, משלחת של עשרים רבנים ורבות מכל הזרמים, שהגיעו לישראל לפגישות עם גורמים מדיניים בכירים, ובכללם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. בהמשך נוסדה "קואליציית הרבנים הציוניים" כערוץ הידברות לא רשמי, שעוקף את ראשי הזרמים ומחבר יחד רבנים ציונים מכל התנועות. הירש הוא אחד מחברי הקואליציה הזו, שבראשה עומד הרב הקונסרבטיבי סטיוארט ויינבלט. "חיברה אותנו יחד ההרגשה שהתנועות שלנו לא מייצגות אותנו בצורה מספקת בנושא ישראל", הוא מסביר.
הכוח החדש שאתה מדבר עליו יהיה גם הוא ארגון של רבנים רפורמים־ציונים, או שיתבסס על חברי הקהילות?
"אנחנו עדיין בשלבי גיבוש של הרעיון. אני עובד על זה עם עמיתים, רבנים רפורמים שחוששים מהתפוררות הערכים החשובים לנו. אחרי שאני נואם בעד ישראל, כפי שעשיתי במהלך המבצע בעזה, אני מקבל מאות תגובות – לא רק מליברלים אלא גם מיהודים אורתודוקסים שאומרים לי שאני מדבר בשמם. והרי אני לא רב הלכתי; אני אומנם לא אנטי־הלכתי, אבל אני לא חובש כיפה, ויש לנו מוזיקה בבית הכנסת בשבת, ואין אצלנו מחיצה. אבל זה העניין: חייבים להגיע לחיבור של הכוחות ביהדות אמריקה שמאמינים בערכים המרכזיים שהזכרתי".
לדאוג לסבתות בעזה
התנועה הרפורמית לא הגיבה כאמור באופן רשמי למכתב הרבנים. כשאני שואל את נשיא ההתאחדות ליהדות רפורמית (URJ) בצפון אמריקה, הרב ריק ג'ייקובס, אם תנועתו צריכה לערוך חשבון נפש, הוא משיב: "כן, בקיץ הקרוב משתתפים הרבה יותר שליחים מישראל במחנות הקיץ שלנו".
בסדר, ומה לגבי המכתב עצמו?
"קודמי בתפקיד, הרב אריק יופה, כתב על כך מאמר", אומר הרב ג'ייקובס, ומפנה אותי לאתר "טיימס אוף ישראל". "הרבנים לעתיד צודקים בחלקם, אך בעיקר טועים ביחס לישראל", כתב שם הרב יופה.
ובכל זאת, השתיקה שלכם רועמת.
"אם אתה רוצה לטעון שחותמי המכתב מדברים בשם כל צעירי התנועה, או בשם כל פרחי הרבנות, זה לא נכון. אבל אין ספק שקיימת אצלנו קבוצה של צעירים שחושבת ככה".
יש לכם תוכנית שתיתן מענה למגמה הזו?
"לא. לקראת סוף מבצע שומר החומות כתבתי מאמר שבו הסברתי שלהיות פרו־ישראלי במאה אחוז לא אומר שאין לך מחויבות לזכויות הפלסטינים. כיהודים יש לנו אחריות למצבם, זהו ערך יהודי. אי אפשר גם לטעון שפרו־ישראליות פירושה לחגוג את הכיבוש, לחגוג את מצבם של מי שגרים במזרח ירושלים, בעזה או בגדה המערבית".
רבנים רפורמים כותבים ואומרים דברים אנטי־ציוניים במהותם. הם מאשימים את ישראל באפרטהייד, בלי להגיד גם "אלה אחים ואחיות שלנו" או לציין שחמאס הוא ארגון טרור.
"הציונות והפרו־ישראליות שלנו חזקות מאוד, והדבר ניכר בסקרים שנערכים בקרב יהדות ארה"ב. כן, לדור הצעיר יש יותר שאלות לגבי המדיניות הישראלית, אך התגובה שלנו היא להעמיק בעיסוק במחויבויות הליבה של החיים היהודיים, כולל הבאת הערכים המוסריים שלנו לתוך כל מה שאנחנו עושים. ברגע זה, לתנועה הרפורמית יש 730 בני נוער שיצאו לישראל כדי לחוות את מולדתו המדהימה של העם היהודי. קרוב לעשרת אלפים צעירים יהודים מבלים בחודשים אלה ב־15 מחנות הקיץ שלנו, ונמצאים בקשר יומיומי עם 300 השליחים מעוררי ההשראה שלנו מישראל. אתה יכול לראות את אהבת ישראל הנטועה בליבם בזמן שהם לומדים את האתגרים המוסריים המורכבים שעומדים בפני מדינת ישראל היהודית הדמוקרטית. אנו מלמדים את הצעירים שלנו שלהיות יהודים פירושו להתחבר במיוחד לעמנו, גם כשהוא מתפלל, מצביע ומאמין אחרת ממה שהם נוהגים. ההתייצבות למען עמנו, כאן ובישראל, היא חלק מרכזי מהמשמעות של להיות יהודי רפורמי".
ימים ספורים לאחר המבצע בא הרב ג'ייקובס לישראל כדי להביע אהבה ודאגה לאזרחיה. "ביליתי שבת בגבול עזה, בקיבוץ נחל־עוז. ביום שישי בערב, אחרי שאמרתי דבר תורה, ניגשה אליי אישה מבוגרת. 'אני צריכה לספר לך משהו על החוויה שלי', היא אמרה. 'ביליתי הרבה משלושת השבועות האחרונים במקלט יחד עם ילדיי וכמה מנכדיי, וליבי נשבר'. הבנתי שהיא הולכת לספר לי על הפחד שחשה, אבל במקום זאת היא אמרה: 'באותם רגעים יכולתי לחשוב רק על האמהות והסבתות בעזה, שאין להן מקלטים'. הלוואי שהצעירים שאני מדבר איתם באמריקה היו יכולים לשמוע אותה. יש ישראלים רבים שמעוררים בנו השראה ופועלים לבניית עתיד משותף לישראלים ולפלסטינים. גם אם אתה לא פרו־התנחלויות או פרו־ליכוד, ויש לך דעות פרוגרסיביות, זה לא אמור להוציא אותך מהמחנה. חיזוק הקשרים בינינו הוא בעיניי האתגר הבא של משרד התפוצות, שנמצא כיום בידי מפלגת העבודה".
בקרב התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב נשמעו קולות בודדים שהביעו דאגה ממכתבם של פרחי הרבנות. "המכתב מראה חוסר אמפתיה כלפי היהודים", קבע הרב ברדלי שביט ארצן במאמר שפורסם באתר העיתון היהודי־אמריקני "פורוורד". הרב ארצן, דקאן בית הספר להכשרת רבנים "זיגלר" של התנועה הקונסרבטיבית, הדגיש את חוסר האיזון: "המכתב עסק, מכל הלב, בסבלו של העם הפלסטיני. אני שותף לדאגה הזו… אך המכתב התעלם באופן מזעזע מסבלם של הישראלים; מהאימה הבלתי פוסקת שהם מתמודדים איתה מדי יום".
מי שיצא בחריפות נגד שתיקת ה־JTS בנושא היה הרב דוד סת' קירשנר, רב בית הכנסת הקונסרבטיבי "טמפל עמנואל" בניו־ג'רזי. קירשנר פנה לראשי התנועה ולבכירי רבניה, והביע את אי שביעות רצונו מכך שלא התנערו מהמכתב, והעדיפו לפתור בתוך התנועה, הרחק מעיני התקשורת. "אני מבין את הגישה שלהם, אבל לא מסכים איתה", הוא אומר לי השבוע. "אני חושב שאפשר לבקר את התלמידים שלנו בצורה אוהבת ומחזקת. זרועות התנועה ידעו בעבר להביע תמיכה במאבק של BLM (חיי שחורים נחשבים), או לצאת נגד פשעי השנאה המכוונים כלפי אסייתים. השתיקה סביב המכתב הזה בעייתית".
קירשנר, תומך ישראל בלי להתנצל, מספר על מאמר שכתב לאחר שהעיתונאי היהודי הפרוגרסיבי פיטר ביינרט (שרואיין כאן בשבוע שעבר) קרא לרבנים לא לדבר על ישראל בדרשות ראש השנה. "הבהרתי לעמיתיי: אל תהיו נמושות. אני רואה שחלק מהם מגלים הססנות ביחס לשיח על ישראל, או מפחדים להגיד משהו שיגרום לאנשים להרגיש לא בנוח. זה קצת הזוי, כי חברי הקהילות שלנו רוצים לשמוע את מה שיש לנו להגיד. אנשים מחפשים מנהיגים בעלי אומץ, שאומרים את מה שהם מאמינים בו. זה מה שחסר בעיניי בעולם היהודי".
בתוך כך הוא מבקש להדגיש שיש גם ביקורת לגיטימית על ישראל, ומביא דוגמה בולטת: "לקרוא לברק אובמה אנטי־ציוני כי שקידם את ההסכם עם איראן – זה פשוט לא מקובל. כל צד צריך להתמודד עם הביקורת בצורה מורכבת. אי אפשר להגיד 'אם אתה לא מיישר קו עם הדעה שלי, אפסול אותך לחלוטין'".
שלושה דגלים
במוצאי השבת האחרונה, ערב תשעה באב, הנחיתי בכיכר ציון בירושלים מעגל שיח שהתקיים לזכרה של שירה בנקי – הנערה שנרצחה במצעד הגאווה לפני שש שנים. המארגנים ביקשו שהשיח יתנהל בשפה האנגלית, ולמעגל שלנו הצטרפו בין השאר כמה וכמה יהודים שמשתייכים לקהילות פרוגרסיביות בארה"ב. אחת מהם, חזנית מבית כנסת קונסרבטיבי בשיקגו, סיפרה כי בבית הכנסת שלהם אומנם תלוי עדיין דגל ישראל לצד דגל ארה"ב, אך המדינה היהודית עצמה הפכה ל"נושא רגיש מאוד" שנדחק לקרן זווית. "הרב אצלנו כמעט לא מזכיר את ישראל בדברי התורה שלו, כי זה מעורר יותר מדי בעיות בקרב החברים. לאחרונה הוא מנסה לדבר עליה טיפה יותר, כי הוא מרגיש שהוא חייב לעשות זאת, אבל זה לא פשוט בכלל".
לצד שני הדגלים בבית הכנסת בשיקגו, נתלה לאחרונה דגל שלישי, דגל הגאווה – סמל לערכים הפרוגרסיביים, שמקבלים מעמד שווה לנאמנות לארה"ב ולקשר עם ישראל. בבתי כנסת רבים אחרים, כך לדברי החזנית, מתנהל דיון נוקב לגבי השארת הדגל הישראלי בהיכל. "אני כבר לא מוצאת בית כנסת שאוכל להיות חברה בו ולהביע דעות ציוניות ואהדה לישראל בלי שארגיש עוינות כלפיי", סיפרה משתתפת אחרת במעגל השיח, תושבת סן־פרנסיסקו המשתייכת לתנועה הרפורמית.
"כפי שאומר קהלת, 'אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח'; את המגמה הנוכחית בזרמים הליברליים יהיה קשה לעצור", אומר לי רב מהתנועה הרפורמית, שהעדיף להישאר בעילום שם. לדבריו, הישראלים צריכה לחשוש מההשלכה שתהיה לכך על איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית שנחשבת כול־יכולה. "איפא"ק לא הצליחה לשמר את הקונצנזוס הרחב שלה בקהילה היהודית, וכעת יש לה יריבים מבית, והיא פחות מקובלת מבעבר. אז אולי המתנחלים מרוצים כשבראש איפא"ק עומד יהודי־אורתודוקסי – אבל איך זה יעזור להם אם השדולה תיכשל ולא תצליח לייצג את ישראל כבעבר? לכן אני אומר: השבריריות של היהדות הליברלית בארה"ב היא בעיה גם עבור הזרמים האורתודוקסיים והימניים בישראל".
מסורת של שתיקה
ניסיונות של גורמים בתנועה המסורתית כאן בארץ לגנות את המכתב האנטי־ישראלי של פרחי הרבנות נבלמו ודעכו. תגובת התנועה: "אנו מחויבים לחלוטין למדינת ישראל"
כמו אחותה הגדולה, התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב, גם התנועה המסורתית בישראל התעלמה ממכתב פרחי הרבנות ש־12 מחותמיו משתייכים אלה. מתוך התנועה מספרים לנו שניסו לקדם פרסום תגובה המוקיעה את המכתב, אך המהלך "מוסמס".
את המתחים בתנועה המסורתית סביב מבצע שומר החומות אפשר היה לזהות גם בעמוד הפייסבוק שלה. "רבני ורבות כנסת הרבנים בישראל והנהגת התנועה המסורתית בישראל מביעים את צערם העמוק וחרדתם לנוכח ההידרדרות המסוכנת במצב הביטחוני ומתפללים להרגעת הרוחות ולהחזרת השקט על כנו", נכתב שם בתחילת המבצע. שי דניאלי, חבר הקהילה המסורתית באשקלון, הגיב בחריפות לנוסח הפושר: "אני קצת המום מההודעה הסהרורית הזו", כתב. "ישראל בכלל ואשקלון בפרט נתונות תחת התקפת טרור מטורפת שמכוונת בראש ובראשונה נגד אזרחים… וזה מה שיש לתנועה המסורתית להגיד? שמחת עולם לכל יושביה? האם התנועה הקונסרבטיבית היא מהאו"ם? מה עם ביטחון ושלום לעמנו? אני רק מקווה שלא משתלטים על מנגנוני התנועה שלנו גורמים אנטי־יהודיים ואנטי־ציוניים… אשתי, אני ושלושה מילדינו יושבים עכשיו בממ"ד, ובא לי להקיא".
כמה ימים אחר כך, אולי גם בשל התגובות הזועמות, פרסמה התנועה "תפילה נוכח הרעה מדרום", בנוסח ציוני ופטריוטי שמייחל לשלום חיילי צה"ל ואזרחי מדינת ישראל. ובכל זאת, לאורך כל ימי הלחימה לא סיפקה התנועה תגובה לכך ש־12 מפרחי הרבנות שלה מאשימים את ישראל באפרטהייד ובשלילת זכויות אדם – ולא טורחים להשמיע מילת ביקורת כלפי חמאס.
מהתנועה המסורתית נמסר בתגובה: "הן התנועה המסורתית בישראל והן התנועה המסורתית בארה"ב מחויבות באופן מוחלט למדינת ישראל, להצלחתה ולשגשוגה. לא לחינם מרבית הטקסים והתפילות שלנו נחתמים בשירת התקווה. המגמות המתוארות בכתבה הן חלק מתופעה רחבה יותר, עמוקה וארוכת שנים, הנובעת בין השאר מהזנחת היחסים ואובדן התקשורת עם יהדות התפוצות. את המשגה הזה יש לתקן במהרה, ואנו מקווים שהממשלה החדשה תצעד קדימה בנושא הזה בכל הכלים העומדים לרשותה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
