דף הפייסבוק של חברת R.K.A GROUP משובץ תמונות מאירות עיניים של מרחבים גליליים מוריקים. זוהי מרכולתה של החברה: עשרות יחידות קרקע על אדמה חקלאית ששטחן בין 250 ל־1,200 מ"ר, סמוך ליישובים פוריה, יבנאל, אילניה ועוד. "מחיר אטרקטיבי, ההשקעה המוצלחת ביותר לעתיד הבנים והבנות שלכם", נכתב באחד הפרסומים. פוסט אחר הדגיש שכפר־תבור, שמאדמותיו נרכשו הקרקעות, הוא "היישוב היפה ביותר בצפון". השטח המוצע לכל לקוח קטן אומנם – ג'יפ 4X4 שמופיע בתמונות ממחיש היטב את הפרופורציות – ואי אפשר לנצלו לגידולים חקלאיים בכמות ניכרת, אבל אל דאגה: גם בחלקה צנועה כזו אפשר "לצלות בשר עם המשפחה בטבע וליהנות מאוויר צח וממרחבי משחק לילדים". ועוד פרט קטן חשוב לציין: R.K.A GROUP שוכנת באִעְבְּלִין, וכל פרסומיה בשפה הערבית.
אנחנו מתקשרים לרפיק ח'ורי, בעליה של חברת הנדל"ן, ומתעניינים בסחורה שלו. המחיר ליחידה, כך מתברר, מתחיל מ־120 אלף שקלים, אך ח'ורי ממהר להודיע שהמלאי התרוקן לחלוטין. לאחר שמתחוור לו שהמתקשר הוא עיתונאי, ח'ורי פורץ בצחוק ומציע: "בוא תעשה לנו פרסומת, שהערבים קונים בכפר־תבור".
הוא שולף מזיכרונו את שמותיהם של בעלי הקרקע היהודים שמכרו לו את האדמות. אף שדף הפייסבוק שלו מציג את הקרקעות כשטחי בילוי ופנאי, ח'ורי טוען שמטרת הרוכשים היא לעבד את האדמה ולהמשיך בכך את המסורת המשפחתית והחברתית. "אין קרקעות במגזר שלנו. הממשלה לא מרחיבה את תחום הבנייה ולא את החקלאות, ואין איפה לשבת ולנטוע עץ. בנצרת למשל, דונם אדמה עולה 4 מיליוני שקלים. בגלל המדיניות הזאת אנשים מחפשים מחוץ לנצרת וקונים קרקעות באילניה או בשדה־אילן. הכול התהפך על מי שסגר את הכפרים והערים הערביות בתוך 'כלא'. למגזר היהודי מחלקים קרקעות מהמנהל בגרושים ולערבים לא, ולכן הם הולכים לאדמות שמסביב וקונים במחירים נורמליים".
ההסברים של ח'ורי אינם יכולים להרגיע את החקלאי ליעד כלימור, איש כפר־תבור. "המושבה שלנו הוקמה ב־1901. אבותינו גאלו כאן את הקרקע, וכעת הערבים מהסביבה עושים זאת בהפוכה", הוא אומר לנו. "הם קונים קרקע כי בתפיסת העולם שלהם, יש כאן נכס שהוא מעבר להיבט הרווחי. כל המושבות נמצאות באותה בעיה. אני מכיר את התופעה הזו במגדל, ביסוד־המעלה, באילניה, במנחמיה, ואני יודע שהיא קיימת גם במקומות מרוחקים יותר, כמו בנימינה וזכרון־יעקב".
אנחנו מצטרפים אל כלימור לסיבוב בטרקטורון מחוץ למושבה. בגיל 70, כשמאחוריו 45 שנות עבודה בחקלאות, הוא ממשיך לקום מדי בוקר בארבע וחצי כדי לצאת לעמל יומו במטעי הליים והלימונים ובבית האריזה הפרטי שלו. "הליים הזה הולך לכל הברים בתל־אביב, מכינים ממנו קוקטיילים", מצביע כלימור בגאווה על העצים הירוקים. אחר כך הוא מחווה בידיו לעבר עוד ועוד מתחמים מגודרים טריים שצמחו על הקרקע החקלאית. את המטעים וגידולי השדה שהיו כאן עד לא מכבר מחליפים כעת מבצרי גדרות ובהם ספסלים, שולחנות ו"פינות זולה". השטחים שסביבנו, מספר כלימור, היו רכושם של חבריו או של יורשיהם, אך הם בחרו לא להמשיך את המפעל החקלאי המשפחתי, ומכרו את הקרקעות לערביי הסביבה. רצף העברת הבעלויות על שטחים נרחבים – שאינם שווים בפועל את המחיר המשולם תמורתם – מטריד אותו מאוד. לדבריו, במשך שנים הסתפקו הרוכשים בהשגת הבעלות על הקרקעות, ולא השתמשו בהן; כעת הם חושפים את כוונתם, והופכים את החלקות החקלאיות לשטחי פנאי ואירועים משפחתיים. "מסביב תוכל לראות שבעה מתחמי ענק של אדמות מגודרות, חלקם מוקפים בגדרות חשמליות. הם מגיעים לכאן בסופי שבוע, עושים חאפלות ומנגלים, ואת הזבל זורקים כמובן מחוץ לשטחם. התחושה קשה. הכול משתנה כאן, כל הנוף החקלאי והטבע".
לפי כלימור, למעלה מאלף דונם – כעשירית מהשטח החקלאי של כפר־תבור – עברו בשנים האחרונות לידי רוכשים ערבים. על מפת המושבה שהוא מציג לנו מסומנות כל החלקות הללו. "המוכרים הם תושבים שעזבו ולא גרים פה, או חקלאים שנקלעו למצוקה. מציעים להם 30־40 אלף שקל ויותר מעל הערך העכשווי של כל דונם קרקע, והפיתוי גדול מאוד. בהתחלה זה נעשה בהיקפים קטנים, אבל כעת התחילה תופעה חדשה: חברות נדל"ן, חלקן בבעלות ערבית, קונות 50 דונם ומפצלות אותם בין עשרות בעלים, שכל אחד מהם מגדר את השטח שלו ובונה טרסות. עכשיו הם גם מבקשים לחלוק איתנו בהקצאות המים שלנו; בעיני המדינה הם נחשבים לחקלאים בדיוק כמונו, אף שמבחינתם האדמות הללו מיועדות לתרבות פנאי".
יאמרו שההתנגדות שלך לעסקאות הללו היא גזענות.
"אז מדינת ישראל היא גזענית. במגילת העצמאות כתוב במפורש שהוקם פה בית לעם היהודי, ולא לעם הפלסטיני. יש מדינה אחת ליהודים בעולם כולו, וזו ישראל. בתוכה יש עשרים אחוז אויבים־לשעבר, ומי מהם שרוצה לחיות איתנו בדו־קיום ובשלום – אהלן וסהלן. מי שמניף דגל פלסטין ויוצא נגד המדינה, אומרים לו שלום ושילך לגור בעזה. אנחנו לא רוצים תדמית של גזענים, אבל אנחנו רוצים לשמור על הבית. אני טוען שהעירוב הוא מקור הצרות והסכסוך. אנחנו צריכים לחיות איתם, אין אפשרות אחרת, השאלה היא איך מקטינים את מוקדי החיכוך. והתשובה שלי היא שעושים זאת כאשר כל אחד במקומו, בלי עירוב".
אולי לנכדים זה ישתלם
המרחבים החקלאיים משנים את פניהם בשנים האחרונות. עם דעיכת החקלאות היהודית במושבות הוותיקות, רבים מהמגדלים־לשעבר מושכים ידיהם מעבודת האדמה, ומוכרים את שדותיהם למרבה במחיר. מסמכי מכירה מהשנים האחרונות, שאותם הוצאנו מאתר הקרקעות הממשלתי (ועו"ד לירון בנדק, יועמ"ש התאחדות החקלאים, סייעה לנו בניתוחם), אכן מעידים על שרשרת עסקאות שהקרקע עוברת בהן מידי החקלאי העברי דרך חברת נדל"ן לידיהם של רוכשים מהמגזר הערבי, שמקבלים פיסות אדמה בנות חצי דונם עד דונם. בשל ההיקף הנרחב של רכישת הקרקעות, יש מי שחוששים שעומדים מאחוריה מניעים לאומניים, אולי אפילו תוכנית מאורגנת של גאולת קרקעות לאומית־ערבית. מצד שני, כל ניסיון לעורר שיח על ייהוד הגליל ועל מימוש ערכים ציוניים־לאומיים מואשם בגזענות.
ליעד כלימור, חקלאי מכפר־תבור: "עצוב לראות איך אנשים שסבא וסבתא שלהם הקימו את המושבה ופדו את הקרקע הופכים את הדברים על פניהם. אני שומע כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר הם ישנים טוב מאוד בלילה. לא צריך לספר סיפורים כשהמזרן מלא בכסף"
המושבה כפר־תבור, שתחגוג בעוד כחודשיים 120 שנה להיווסדה, נושאת על כתפיה מטען נכבד של סמלי ההתיישבות בארץ ישראל. כאן הוקם ארגון "השומר", וכאן נולד מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, מראשי מפלגת העבודה. דווקא למושבה הוותיקה כל כך יש ראש מועצה צעיר במיוחד – עודד הלפרין, שהיה בן 29 בלבד כשנבחר לתפקיד, לפני שלוש שנים. "הוריי עברו לכאן בראשית שנות השמונים. פה נולדתי ופה גדלתי כל חיי", אומר לנו הלפרין. "אם אני מסתכל על המקום הזה בפרספקטיבה של דורות קדימה, אני רועד ממש. יש סימן שאלה גדול על אופי המקום ועל החסמים שיעמדו בפני התפתחותו. זו לא בושה לומר שאנחנו רוצים לשמור על ההתיישבות היהודית בגליל התחתון".
הוא נשוי ואב לילדה קטנה. לפני שנכנס לזירה הפוליטית המקומית כיהן כמנכ"ל עמותת בוגרי סיירת דובדבן. בשיחה איתנו הוא בורר את מילותיו בקפידה, נזהר שלא לומר דברים שעלולים לעורר שדים מרבצם, וגם נמנע מלהעלות השערות באשר למניע לאומני שמסתתר מאחורי הרכישות. עם זאת, הוא מספר שלא פעם נחשף לחוזי המכירה, והבחין בסכומים הגבוהים הנקובים בהם. מחיר הקרקע אומנם יכול להיקבע לא רק לפי התשואה שאפשר להפיק ממנה בעבודה חקלאית, אלא גם לפי מחירה העתידי אם המדינה תתיר לשנות את ייעודה למסחר או למגורים – אך ככל שהשטח מרוחק מאזור מיושב, הסיכוי לשינוי הייעוד קטן. "הקרקע פה שווה 80 אלף שקל לדונם – תלוי בקרבה למושבה – אבל יש עסקאות שיכולות להגיע ל־150 אלף שקל לדונם. החברה שקונה מחלקת את האדמות לפיסות קטנות, ומשווקת אותן אפילו ב־300 אלף שקל לדונם אחד. זה מדאיג מאוד, כי אדם שקונה חטיבת קרקע במרחק של קילומטרים מהגרעין הבנוי של היישוב – אולי הוא מאמין שבעוד מאה שנה יבנו גם שם והרכישה הזו תשתלם לנכדים שלו, או שהוא שילם סכום כסף על קרקע ויודע שלא יצא ממנה שום דבר כלכלי. רכישה משיקולים כאלו אומרת שהוא לא ישחרר את האדמות לעולם. בין המוכרים יש מי שבעצמם קנו את הקרקע במחשבה שיוכלו לעשות מניפולציה של נדל"ן אם יחכו לשינוי הייעוד, אבל זה לא עלה בידם".
הלפרין עצמו מנסה להילחם בתוצאה הסופית של העסקאות – מתחמי הזולות שמכסים שטחי חקלאות – ואגף ההנדסה של המועצה ממהר להוציא צווי הריסה נגד גדרות גבוהות מהמותר וסככות לא חוקיות. "בשטח חקלאי מעובד יש פטור מחובת הגשת בקשה לגידור, אבל ברור שהם לא עובדים לפי הייעוד המקורי של השטח. לשים שלושה עצים וכמה פרחים זה לא חקלאות. במקום לראות כאן נוף של שדות ופריחה, אתה רואה קרקע פצועה אחרי שעשו עליה עבודות פיתוח ושמו מצע וטרסות וגידרו את המקום, ופתאום אתה רואה שם גם שירותים כימיים. זה קורה גם ממש לצד הכביש, או ליד נחל תבור, למשל. אם זה נובע מהזנחה ביישובים הערביים, או מתוך רצון להתרווח עם המשפחה בסוף השבוע, או שהמניע הוא לאומני – אנחנו רואים את התופעה מתרחשת בכל מקום שיש בו אדמות פרטיות".
כל עסקת קרקעות שנחתמת בין יהודים ללא יהודים הופכת לשיחת היום במושבה הקטנה. "אנחנו לא יודעים להתמודד עם התופעה הזאת, כי הכסף מדבר", אומר כלימור. "עצוב מאוד לראות איך אנשים שסבא וסבתא שלהם הקימו פה את המושבה הזאת ופדו את הקרקע – היום הם עצמם הופכים את הדברים על פניהם. אני שומע מהם כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר הם ישנים טוב מאוד בלילה. לא צריך לספר סיפורים כשהמזרן מלא בכסף".
יש מי שמבקשים לעשות שיימינג ולבייש את מוכרי הקרקעות היהודים, אך הלפרין אומר שהוא מתנגד לגישה הזו; השלכת האחריות על המוכרים היא בעיניו בריחה מהמציאות. "את האצבע המאשימה צריך להפנות לעבר המדינה ולתרבות התקינות הפוליטית שלא מוכנה לעסוק בנושא הזה. היום לא כל אחד מרגיש מחויב להמשיך את תפקידה ההיסטורי של מושבה בגליל, ולדאוג לייהוד האזור".
חלק מהקרקעות החקלאיות של כפר־תבור הפכו למכרה של נדל"ן ספקולטיבי, וגם במקרה הזה רוב הרוכשים מגיעים מהמגזר הערבי. חברות ממרכז הארץ כבר משווקות מגרשים סמוכים לשטח הבנוי, ומציינות את האפשרות שהקרקע תופשר לבנייה, מה שיהפוך את העסקה למשתלמת במיוחד. עשרות לקוחות כבר הבטיחו את חלקם בפרויקט כזה, וקנו את הזכות לחלום על שכונה של בתים צמודי קרקע, אוכלוסייה איכותית ומיקום בעל יתרונות רבים. אם השכונה אכן תקום, המאזן הדמוגרפי בכפר־תבור עשוי להשתנות בן לילה. במועצה המקומית אומרים לנו ש"כיום יש בכפר־תבור כ־1,250 יחידות דיור, ולמועצה תוכניות מאושרות לכ־700 יחידות נוספות. הנהלת המועצה החליטה שאין בכוונתה לקדם תוכניות חדשות בעתיד הנראה לעין, עד אשר היחידות המאושרות ימומשו. במוסדות התכנון לא מקודמת היום שום תוכנית בתמיכת המועצה המקומית".
הניסיונות שלנו להגיע אל המוכרים עצמם נתקלו שוב ושוב בקשיים. בכפר־תבור הפנו אותנו אל תושב שלפני כמה חודשים מכר 50 דונמים לרוכשים ערבים, אך הלה הכחיש את עצם קיומה של העסקה, סירב להשיב לשאלותינו וגירש אותנו בכעס. מכריו הודו בפנינו שהאיש מכר אדמות, אך הסבירו שנאלץ לעשות זאת בשל מצוקה אישית, וגם ילדיו לא היו מעוניינים להחזיק בקרקע.
עודד הלפרין, ראש מועצת כפר־תבור: "הקרקע פה שווה 80 אלף שקל לדונם, אבל יש עסקאות שיכולות להגיע ל־150 אלף שקל. החברה מחלקת את האדמות לפיסות קטנות, ומשווקת אותן אפילו ב־300 אלף שקל לדונם. בפרספקטיבה של דורות קדימה, אני רועד"
מתווך נדל"ן מקומי שפנינו אליו הסכים לשוחח רק בקצרה ובעילום שם. הוא הסביר שהתבטאויות קודמות שלו בנושא הובילו לחקירות וכמעט גם להליכים משפטיים בגין גזענות. "מפרקליטות המדינה פנו אליי וערכו איתי בירור בניסיון להפיל אותי ולגרום לי נזק בגלל הפעילות שלי למען כפר־תבור. בסוף הצלחתי להוריד אותם ממני, אבל אני לא מוכן לדבר עוד".
מההיכרות שלך עם הנושא, מדוע השכנים הערבים מבקשים לקנות כאן קרקעות?
"בתפיסה שלהם, בעלות על קרקע היא עניין של תרבות ושל כבוד. פונים אליי בלי סוף, ואני אומר להם שהלקוחות שלי לא מעוניינים למכור, ושגם אני לא רוצה שיצביעו עליי בכפר בתור מי שמוכר נדל"ן לגורמים ערביים. יחד עם זאת, ברור לי שהם יצליחו לקנות באמצעות מתווכים אחרים".
בצד אובדן הקרקעות החקלאיות, מתמודדים בכפר־תבור עם תופעה נוספת – רכישת בתי מגורים בתוך המושבה בידי ערבים. לפי ההערכות נמכרו עד כה כ־15 בתים. בחודש מאי התקיימה הפגנה מול ביתו של תושב שעשה עסקה כזו, ונשמעו בה קריאות כמו "בוגד", "בושה" ו"לך תגור באום אל־פחם". במודעה שפורסמה אז נכתב: "מושבה בת 120 לא קוברים! ב־1909 הוקם ארגון השומר בכפר־תבור, עכשיו תורנו!"
מאות תושבים הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שפתחו מובילי המחאה. "שמירה על הזהות היא זכות ולא גזענות", כתב אחד מהם, והוסיף בפנייה לשכנים החדשים: "אנא הביטו והבינו שעניין זה אינו אישי. אנחנו רוצים לשמור על הגחלת שלנו ללא פשרות, בדיוק כמו שאתם רוצים". תושבים אחרים יודעים לספר על מתווכי נדל"ן דוברי ערבית שעוברים מדלת לדלת ומנסים לשכנע בעלי בתים יהודים למכור את נכסיהם.
הלפרין אומר שמחאת התושבים לגיטימית, אך גם מבקש לא להפריז בהיקפי הרכישה בתוך הכפר. "לכפר־תבור יש אופי מובהק של יישוב עם ערכים יהודיים־ציוניים, ויש פה נרטיב ברור של התיישבות. למועצה אין יכולת להתערב בהחלטות הנוגעות לרכוש פרטי, אבל בתור ההנהגה של המקום, חובתנו וזכותנו לשמור על הערכים, להוביל אותם ולדבר עליהם בקול רם".
לחקלאים אין ברירה
על רקע תופעת מכירת הקרקעות מבקש כלימור להזכיר שוב לציבור את מצבם העגום של חקלאי ישראל. הוא מספר לנו כיצד חבריו נשברים בזה אחר זה, כאשר למצוקות המוכרות של עבודת האדמה מצטרפת גם בעיית חוסר המשילות. "התמודדות עם גנבות היא לחם חוקנו. אנחנו כבר לא מדווחים עליהן למשטרה, כי זו ברכה לבטלה, במקום זה אנחנו מתעמתים בעצמנו עם הגנבים ולוקחים להם את מה שאנחנו מצליחים לתפוס. בינתיים החקלאות היהודית נחלשת והולכת. הגיל הממוצע של העוסקים בתחום הוא מעל 65, ואין דור המשך כמעט", מקונן כלימור. גם ילדיו־שלו אינם ממשיכים את דרכו המקצועית, והוא כבר לא מצפה לראות אותם בפרדסים ובשדות.
דובי אמיתי, יו"ר התאחדות החקלאים ויו"ר נשיאות המגזר העסקי, עוקב אחר הדיווחים על החקלאים שנוטשים את האדמות ומוכרים אותן למרבה במחיר. "התשומות החקלאיות מתייקרות, ולמדינות השכנות יש יתרונות על פני החקלאים הישראלים הקטנים, והם בסופו של דבר קורסים", הוא אומר. "אדם מגיע לגיל 60, בלי קופת פנסיה ובלי עתיד, והוא מבין שאין לו ברירה אלא לממש את הקרקע שלו".
הרפורמה שמבקשת המדינה לערוך כעת בענף, אומר אמיתי, נועדה להתאים את המציאות כאן למשק החקלאי בעולם, אך מתעלמת מהסיפור הישראלי הייחודי. "המגמה העולמית נותנת יתרון להיקף השטחים המעובדים: אין כבר חקלאים קטנים ופרטיים, רק תאגידי ענק. אבל אנחנו לא בדיוק תואמים למגמה הזו, כי כאן המדינה פיזרה את החקלאות בגבולותיה על בסיס התיישבויות קטנות. לכן ככל שהזמן עובר, העיסוק בחקלאות נעשה כדאי פחות ופחות".
גם הוא מציין שבמגזר הערבי רוחשים כבוד למסורת של החזקת חלקת אדמה, ולכן מוכנים לשלם לא מעט תמורת הקרקעות שהחקלאים הפסיקו לעבד. "מספרים שמגיע כסף זר במזוודות, וצריך לברר מה המקור שלו. קשה מאוד להוכיח את זה, אבל במבחן התוצאה, מספר העסקאות בשנים האחרונות מפחיד".
תחקירים עיתונאיים שנעשו בעבר ניסו לשרטט קשר בין עסקאות מקרקעין בגליל ובין מדינות המפרץ, שמבקשות אולי לקנות את אדמת ישראל בכספן. אז עמדו במוקד אדמות ראש־פינה: חקלאי המושבה דיווחו שאילי הון זרים מבקשים לרכוש את נחלותיהם, וכבר אז התריעו שהקשיים הכלכליים גורמים לרבים מהם לפרוש מעבודת האדמה. ראיית זהב לא נמצאה, אך מוטי חטיאל, ראש מועצת ראש־פינה, חושד גם היום שברכישת האדמות במושבות מעורב כסף זר של משקיעים ערבים בעלי מניעים אידיאולוגיים. "אני מכיר בכך שעצם הדיון בעייתי", אומר לנו חטיאל. "כשמנסור עבאס הוא בכיר בקואליציה, מה זה משנה אם מוכרים קרקע לערבי או ליהודי? ובכל זאת, ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר, מעורבות של גורמים מכוויית או ממדינה ערבית אחרת, וזה מדאיג. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאפשרות הזו רק בגלל הפחד להישמע גזענים או לא נאורים. גם שינוי הייעוד של האדמות שנרכשו הוא בעיה חמורה. לשמחתי אנחנו כבר לא שומעים בראש־פינה על מכירת קרקעות ללא יהודים, אבל אני יודע שלפני כמה שנים היו עסקאות כאלה".
את תוצאותיה של המציאות החדשה בשטח רואים בבירור אנשי "השומר החדש". "יש כאן בעיה אמיתית. אסור לדבר ואסור לפעול, כי כל עיסוק בנושא ציוני הופך מיד ל'גזענות'", אומר יואל זילברמן, היו"ר־המייסד של התנועה, שהוקמה בשנת 2007 בתגובה למכת הגנבות והתקיפות האלימות נגד חקלאים יהודים. סוגיית רכישת הקרקעות אינה נמנית עם עיסוקי הליבה של הארגון, הוא אומר, "אבל אנחנו משתדלים לחבר בין חקלאים שמבקשים למכור את אדמותיהם ובין לקוחות. הגיעו אלינו גם דיווחים על קרנות סעודיות שיושבות בלונדון ופונות לחקלאים כדי לקנות מהם שטחים. כך לפחות שמענו מפי משפחה שהייתה במשא ומתן איתנו, ואיימה שאם לא נמצא לה רוכשים – יש קרן כזו שכבר פנתה אליה".
באיבוד האדמות ובהפסקת עיבודן החקלאי רואה זילברמן התנתקות מדאיגה מהחזון הציוני. "אני מבקש לדבר על העקרונות, לא רק על השטח. על תפיסות מעצבות. אתה רואה אצל השכנים שלנו תהליך חזק ומובנה של חזרה אל האדמה, ואילו היהודים מתנתקים מאדמתם ולא רואים בה ערך במובן העמוק. הערך שמשתמר בחברה הערבית הולך ונעלם בחברה היהודית".
לדבריו, התהליך בכפר־תבור הוא רק קצה הקרחון: "סע בין צומת גולני לצומת המוביל, ותראה מימינך את שטחי החקלאות שהפכו למעין חצרות של בתים פרטיים. הבעלים הערבים מרימים שם תשתיות, סככות ומבנים והמדינה מעלימה עין. אני מדבר על מאות בוסתנים, שבסופי שבוע יש פקקים ארוכים בשבילים שמובילים אליהם. מקימים שם במקרה הטוב סוכה, ובמקרה הגרוע מבנה מגורים. דמיין מה יהיה כשבמאות חלקות יחרגו ויקימו מבני בטון ובריכות שחייה.
"באזור מזכרת־בתיה אתה כבר יכול לראות עשרות מתחמי חממות שמסתתרים בתוכן מבנים. השיטה של מכירת שטחים בחתיכות קטנות מראה שלשם זה הולך. בהתחלה במקום שדה חקלאי צצה שם חלקה מגודרת, לאט־לאט מקימים בתי קבע, וכל המרחב הכפרי הופך לשטחי פנאי בלי פיקוח ואכיפה".
בלילה שורפים, ביום קונים
מכירת קרקעות מיהודים לערבים תועדה גם במושבות הסמוכות לכנרת, כמו מגדל ויבנאל. חקלאי מהאזור המעורה היטב בסוגיה הסביר לנו שהעסקאות הללו הן "עוד זרוע של 'הציונות הערבית' – אחרי איומים, גביית דמי חסות והצתות, הם קונים אדמות. בלילה שורפים ומאיימים, וביום מבקשים לסגור עסקה. לאחד החקלאים כאן שרפו שישה טרקטורים – אתה חושב שהוא ימשיך להילחם בנחישות ולהחזיק בציפורניים את החקלאות? מתמודדים עם הפשיעה הזו באופן דמוקרטי, שלא מתאים לשפה המקומית. יש כאן שני עמים שיושבים על קרקע אחת – הם רוצים אותה, ואנחנו מוותרים. המגמה חד־סטרית. הם קונים מאיתנו, מחקלאים שרוצים להתעשר, ואנחנו לא קונים מהם".
ראש מועצת ראש־פינה מוטי חטיאל: "מה זה משנה אם מוכרים לערבי או ליהודי? ובכל זאת, ייתכן שיש כאן מעורבות של גורמים ממדינה ערבית, וזה מדאיג. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאפשרות הזו רק בשל הפחד להישמע גזענים"
רוב העסקאות, הוא מאבחן, נעשות באזורים שאין בהם רוב יהודי, מה שמאפשר לממש את היעד האסטרטגי ולהחליש את האחיזה הישראלית. "לכן הם מציעים מחירים לא הגיוניים, השקעה כספית שאי אפשר להחזיר דרך עיסוק בחקלאות. במצב הנוכחי, לחקלאים אמיתיים אין בכלל כסף לעסקאות כאלה".
לפני כחודש כינס עודד הלפרין בלשכתו ראשי מועצות של מושבות חקלאיות מרחבי המדינה, כדי לדון בתופעת מכירת הקרקעות הפרטיות והסכנה שנשקפת ממנה. הם סיירו יחד במתחמי הזולות שקמו סביב כפר־תבור, והמסע הקצר הזה, סמוך לערוץ הנחל האיתן והמרחבים שהפכו למעין מכלאות, הותיר בהם רושם רב. בין הנוכחים היה גם אילן אור, ראש מועצת יסוד־המעלה שבגליל העליון. "גם אצלנו היו בתקופה האחרונה כמה עסקאות של מכירת אדמות חקלאיות לבני מיעוטים", אומר לנו אור. "שמונה שנים אני ראש מועצה; בקדנציה הראשונה לא נתקלתי בתופעה כזו, אבל היום אני רואה אותה יותר ויותר. מדובר בקרקע שנרכשה בידי יהודים לפני 140 שנה, באמונה שמקומו של העם היהודי ועתידו הם בארץ ישראל. המתיישבים הראשונים ביסוד־המעלה, שסבלו ממגפת המלריה ומשאר מחלות, לא פיללו שצאצאיהם ימכרו בחזרה את האדמות".
בגליל העליון, אומר אור, לא נצפתה עדיין מגמה של הסבת האדמות הללו לשטחי פנאי, אך הוא מוטרד מזווית אחרת: "אם הייתי רוצה לקנות אדמה בסכנין, בעראבה או בדיר־חנא, לא הייתי יכול לעשות את זה. אין פה הדדיות. אתה רואה מה קורה כשיהודים רוכשים אדמות במזרח ירושלים, איך האוכלוסייה המקומית שם מתייחסת למקרים האלה לעומת מה שקורה פה. בשם שוויון הזכויות והחיים המשותפים – שאני בעדם – אני אומר: כמו שבמגזר הערבי מעדיפים שאהיה רק שכן שלהם ולא אחיה בתוכם, גם אני הייתי רוצה שהם יישארו בגדר שכנים".
מי הם לדעתך הרוכשים שמוכנים לשלם תמורת הקרקע מחיר גבוה משווייה?
"יש פה שתי תופעות: האחת היא 'גאולת קרקע', והשנייה – רכישה לטובת מינוף כלכלי. הם מבינים שהרגישות הגדולה של העניין תאפשר להם למכור בחזרה, ובמחיר גבוה יותר, ליהודים שירצו למנוע את השינוי הדמוגרפי. אי אפשר להילחם בזה – הרי הם אזרחים שווי זכויות כמוני וכמוך, ומדובר באדמות פרטיות שניתן למכור לכל דורש. לי אין פתרון, מלבד הגברת התודעה והבנת המשמעות של התהליך הזה. עם כל הרגישות, בסופו של דבר מי שמוכר קרקע צריך לדעת למי הוא מוכר ומה המשמעות. ימים יגידו אם המניע כאן לאומני".
בישיבת החירום השתתף גם זיו דשא, ראש מועצת זכרון־יעקב. בשיחה איתנו הוא מעריך שכמה מאות דונמים ביישוב שלו עברו בשנים האחרונות מבעלות יהודית לערבית. "זה בהחלט מדאיג אותי, אבל הדיבור על כך בפומבי הוא עניין מורכב מאוד, בטח בהרכב הקיים של הממשלה. אני אישית לא רואה כל מניעה לומר את הדברים, כי באותה מידה לא יאפשרו לי לקנות קרקע בפוריידיס".
רבים מהמרואיינים שותפים להערכה שסכומי הכסף המופיעים בחוזי המכירה – סכומים גבוהים משווי הקרקע, לכאורה – הם רק אלו שמועברים מעל השולחן; מתחתיו מסתתרת מערכת כלכלית מקבילה שעובדת במזומן. "רשות המיסים צריכה להתערב ולבדוק מה קורה שם בעסקאות האלו, ומה לא נגלה לעין", אומר לנו המתווך מכפר־תבור. "אל תמהר להתרשם מהמחיר בחוזים ובדיווחי המיסוי, בעסקאות כאלו הם לא תמיד מדויקים".
"העסקאות בשחור רווחיות יותר, כי הכספים האלה לא נכללים בחישובי המיסוי", מסביר חטיאל. "הסיפור הזה יכול להיגמר אם המדינה תחליט שבכל עסקה של מכירת קרקע תיערך חקירה לבירור מקורות הכסף. אבל אין לי ספק שזה לא יקרה". עוד אומר חטיאל שאם המדינה תחליט להעניק פטור ממס שבח על הקרקע למשך עשור מהמכירה, למשל, למוכרים לא יהיה תמריץ לערוך את העסקה "בשחור": "ממילא אי אפשר כמעט להשתמש בכסף מזומן בעסקאות גדולות. המוכרים יעדיפו לקבל כסף שיוכלו להשתמש בו, בלי להחביא אותו או לגלגל אותו בעסקאות אחרות מחשש שייתפסו".
עודד הלפרין סבור שאפשר לצמצם את תופעת מכירת הקרקעות בכפר־תבור באמצעות חקיקה שתקבע מה מותר ומה אסור לעשות בשטח החקלאי, או באמצעות מיסוי שימושים שאינם חקלאיים. "אני לא חושב שצריך להשאיר הכול לכוחות השוק. המדינה צריכה לתת את דעתה כדי שאדמה חקלאית לא תהפוך לכפר נופש. החוק נותן היום פטור מבקשת היתר להקמת גדר בקרקע חקלאית מעובדת, אבל כולם מפחדים להגדיר מהי 'קרקע מעובדת'. ברגע שייאסר על רוכשי החלקות הקטנות להקים גדרות, למשל, גם לא ישימו שם מנגל ולא ספסלים וכדומה. דבר נוסף שהמדינה יכולה לעשות קשור לארנונה. המחוקק קבע תעריף ארנונה נמוך לקרקע הזו, במחשבה שהיא מיועדת לשימוש חקלאי. אם נעשה כאן שימוש אחר, והבעלים יידרשו לשלם כמה עשרות שקלים למטר, העסקה כבר לא תהיה אטרקטיבית.
"אני גם מאמין שיש בשוק החקלאי לא מעט שחקנים גדולים שיוכלו לקחת עוד אדמות ולהגדיל את עסקיהם בשכירות לטווח ארוך. צריך עבודה נכונה של המועצה, מיפוי מקדים ושיתוף של החקלאים, ואפשר להביא אותם. אדם שמוכר קרקע שהוא קיבל בירושה מאבות־אבותיו יעדיף אולי את החלופה שנציע לו, כמו השכרה לטווח ארוך. חד־משמעית, הצלחנו למנוע עסקאות מכירה".
רפיק ח'ורי, סוחר נדל"ן: "רוכשי הקרקעות לא השתתפו במהומות, הם לא זבאלה. אלה משפחות מליגת־העל במגזר הערבי – עורכי דין, אנשי עסקים, קצינים במשטרה או בשב"ס. 'האשכנזים של הערבים' הגיעו לקנות בכפר־תבור, ושילמו מכספם. אין כאן שום כסף זר"
רפיק ח'ורי מ־R.K.A GROUP סבור ששכניו היהודים צריכים לחדול מהדיון בזהותם הלאומית של הרוכשים. הנושא הזה, הוא אומר, אינו רלוונטי למציאות בישראל. "היום אנחנו מדברים על דו־קיום. אנחנו לא בשנות השישים או השבעים, ולא מסתכלים על הדברים האלה. חצי מהממשלה בארה"ב הם יהודים, ופה סגן ראש הממשלה הוא שייח' (ח'ורי מתכוון ליו"ר סיעת רע"ם ח"כ מנסור עבאס, שאינו סגן ראש הממשלה – י"ק). התקדמנו, וכל האנשים הקיצוניים כבר מאחורינו".
הוא שב ומדגיש שרוכשי הקרקעות "טובים יותר מהרבה אנשים בסביבה שם. הם לא עושים בעיות ולא השתתפו במהומות, הם לא זבאלה. אלה משפחות מליגת־העל, מהכי טובות במגזר הערבי. הכול נעשה כחוק, ויחידות הקרקע נמכרו לאנשים פרטיים – עורכי דין, אנשי עסקים גדולים, עובדים בבתי החולים בנצרת וגם משפחות של קצינים במשטרה או בשב"ס. 'האשכנזים של הערבים' הגיעו לקנות בכפר־תבור, ושילמו מכספם הפרטי. אין כאן שום כסף זר".
לא ביקשנו שולחנות בפארק
בדיון של ראשי המושבות החקלאיות השתתפו גם בכירי קק"ל, וראשי המועצות ביקשו מהם לסייע לחקלאים שנקלעו למשבר כלכלי, כדי שלא ימכרו את אדמותיהם. בארגון הציוני שנוסד במטרה לגאול קרקעות למען העם היהודי מנסים לפעול באמצעות החברה־הבת "הימנותא". אנשי החברה לא מוכנים לנדב פרטים על הפעילות ומעדיפים להישאר מאחורי הקלעים, אך נודע לנו כי בשנים האחרונות הימנותא "גואלת" אדמות גם מיהודים שעלולים למכור אותן לערבים. כמו כן היא רוכשת קרקעות ביישובים ערביים, וסוחרת בהן כנגד אדמות ביישובים יהודיים שעברו לבעלות ערבית. "הם עושים עבודה מצוינת", אומר לנו דובי אמיתי, "אבל בסופו של דבר לחקלאים יש שיקולים משלהם. יש מי שמבחינתם מכירת הקרקע היא ייהרג ובל יעבור, וצר לי, אבל יש גם מי שמוכרים".
מנגד שמענו גם חקלאים שמותחים ביקורת על קק"ל, ותוהים מדוע ארגון שהוקם לצורך גאולת אדמות מקצה למטרה הזו רק 100 מיליון שקלים מתוך תקציב שעומד על 1.9 מיליארדים. "בדיוק בשביל זה הקימו את קק"ל, לא בשביל פארקים ולא בשביל שולחנות קק"ל ולא בשביל מרכזי מצוינות. צריך להחזיר את קק"ל לייעוד שלה", אומר לנו חקלאי שביקש שלא להיחשף בשמו. מרבית הפעילות של הימנותא, הוא מוסיף, נעשית בגליל, אך יש צורך בעשייה גם באזורים אחרים ברחבי ישראל, ובכלל זה יו"ש. בהימנותא אומרים מנגד כי הם פועלים בכל מקום שהדבר נדרש, בהתאם לתעדוף.
ליעד כלימור תולה תקוות בפעילות של הימנותא, אבל מכיר בכך שחברה ציבורית לא תוכל להתחרות תמיד במחירים שמציעים אחרים – ובוודאי תתקשה להתמודד מול רוכשים שמשלמים במזוודות מלאות מזומנים, וכך חוסכים מעצמם ומהמוכרים חלק מתשלומי המיסים. "הפתרון שאני מציע הוא לגייס את יהדות העולם. למה לא להקים גוף של יהודים אמידים, שיתמודדו מול קונים ערבים? אולי אפילו קק"ל תוכל לעמוד מאחורי הגוף הזה, שיפעל באופן שקוף ומפוקח אבל יוכל לאסוף מודיעין על שטחים ובתים שעומדים למכירה".
הילדים שלך, סיפרת, לא עוסקים בחקלאות. האם ביקשת שהם לא ימכרו את הקרקע ללא־יהודים כשתעבור לידיהם?
"לא אמרתי להם כלום, כי אני עוסק בהווה ולא מנהל את הקץ. בצוואה שלי בהחלט אכתוב במפורש שהכסף זה לא הכול, יש גם ערכים. זה אומנם כבר לא באופנה ולא תקין פוליטית לדבר על ערכים ציוניים, אבל בלעדיהם, מה אנחנו מנחילים לדורות הבאים?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
