כל פעם שאני משוחחת עם אנשים על הורות, אני בעצם רוצה לקבל אישור לכך שמטען ייסורי המצפון המלווה אותי מאז הריתי לראשונה, הוא בגדר נורמלי ושפוי. כי הרי אין הורות בלי נקיפות מצפון, בוודאי כאשר מדובר באלמנה, ובפרט אצל מי שכיהנה בעבר כאמא במשרה (כמעט) מלאה, ואז לקחה את החלום לעסוק בגידול ילדים בלבד – וקברה אותו אי שם לצד בעלה.
כל המשא הזה מוביל אותי לשיחה גלוית לב ומלאת רגש עם עינת נתן (50), המחברת של שני ספרים מופלאים: רב-המכר "חיימשלי", שעוסק בהורות לילדים מגיל הינקות, ו"משלנו", שנוגע בסוגיה האהובה עליי – מתבגרים. היא עצמה אם לחמישה ילדים, הבכור שבהם על הרצף האוטיסטי. אני פוגשת אותה בשעת בוקר מוקדמת, בהתאם למסגרת הזמן ההדוקה מאוד שהקציבה לי. הגיוני, אני חושבת. כך יאה לאשת קריירה, מנחת הורים ואשת תקשורת, שמן הסתם מג'נגלת בין הבית ובין החוץ במיומנות מרשימה ומעוררת קנאה. "אני אשת קריירה?", היא כמעט מפילה את כוס המים מרוב פליאה. "יש לך טעות, נשמה. זה אחד הדברים הכי מצחיקים שיכולת להגיד, כי אני הכי לא קרייריסטית. אולי אני נתפסת כקרייריסטית בגלל הבלוק האכזרי שמונח על הלו"ז שלי מאז ומתמיד – מאחת בצהריים ועד שהילדים הולכים לישון, אני נטו איתם. נטו בבית. זאת הקריירה שלי".
רגע, את חייבת להסביר לי את הנקודה הזו. אז איך התפרסמת? זה התחיל לפני הספרים?
"זה התחיל לפני כן, מפינה בתוכנית הרדיו של טל ברמן ואביעד קיסוס – שהם חברים של יובל, בעלי, מעולם התקשורת. הם הציעו לי את הפינה הזו כי ידעו שזה התחביב שלי, לדבר על הורות, והייתה לי כבר קליניקה".
נשמע שאת אומרת את זה בזלזול, נותנת לזה משקל קטן מאוד. מה זה "הייתה לי קליניקה"? את לא רואה בה את העיסוק העיקרי שלך?
"זה מושא תשוקתי, נכון, אבל אני לא מרגישה שהוא יותר מאשר היותי אמא".
גם כשאת יודעת שכל כך הרבה הורים עוברים תחת ידך, אם זה באמצעות הספרים שלך ואם ממש פה בטיפול?
"אני יודעת, אבל לא זה המנוע. לא זה העיקר".
אז מה מניע אותך? הילדים?
"כן, מה שמוחשי. אם להיות כנה, כל עולם הטיפול והעיסוק בהורות של אחרים – הוא לא הדבר האמיתי בשבילי, גם אם אני מאוד מברכת עליו".
אוקיי, אז בואי ניקח אותך חמש שנים קדימה, כשכבר לא יהיה לך ילד קטן בבית. מה אז? מה יהיה הדבר המוחשי?
"קודם כול, אני לא יודעת. את יודעת מה יהיה איתך בעוד חמש שנים? חוץ מזה, אני מקווה שכבר יהיו לי נכדים, אחרת אני אחטוף תינוקות של אחרים".
"לפעמים אני פוגשת הורים שבא לי לומר להם – 'עזבו, תנו לי את הילדים. לכו תתפנו לקריירות שלכם, ותשאירו את הילדים למישהו אחר'. אני חושבת שילדים צריכים מעט מאוד, אבל גם הרבה מאוד. ילד לא צריך הורה שקשוב אליו במאה אחוז, הוא צריך אותו נוכח"
אני מספרת לעינת שבדיוק כזו אמא הייתי, אחת שרוצה להיות עם הילדים כמה שיותר. עבדתי בחינוך, חזרתי הביתה בכל יום בצהריים – ומאותו רגע הייתי מאה אחוז אמא. רזיאל היה תלמיד חכם, הגיע הביתה בשעות מאוחרות, והבית היה כל עולמי. שם הרגשתי שאני הכי מבטאת את מה שיש לי לתת לעולם. ידעתי שכאשר אני אוחזת בכל ענייני הבית, אני בעצם מאפשרת לרזיאל ללמוד תורה בלי דאגות. הכול היה עליי – טיפולי שיניים, טיפת חלב, כל המורים הכירו אותי. ואז רזיאל נרצח.
"זה נורא מעניין", היא אומרת, "כי דווקא הייתה אמורה להתרחש הקצנה של הצד הזה אצלך. אז מה קרה? איך זה הפסיק?"
לא יודעת. אולי בגלל הצורך לספר עליו ועל החיים שלנו. פתאום נולדה לי שליחות חדשה, שלפני כן לא הכרתי והיא לא עניינה אותי. וזה בא על חשבון דברים אחרים.
"אבל זה לא חייב להיות כל כך נורא. אולי זו הזדמנות בשבילך לפצח את מה שיש שם, את התשוקה הזו שהחייתה אותך בעבר, וכיום מחיה אותך בצורה אחרת".
הבעיה היא שהילדים משמשים כשוטרים שנוזפים בי על הנקודה הזאת. הם בעצם משקפים לי את מי שהייתי בעבר וכבר אינני. "את אף פעם לא בבית, את כל הזמן הולכת", הם אומרים. אני דווקא הרבה בבית, אבל הם מעוררים בי ייסורי מצפון על שאני נוטשת אותם.
"הורים שהחיים שלהם סובבים סביב חיפוש מידע על הקורונה, כמה מתים, וגם אמירות כמו 'שים מסכה, אל תהיה ליד אנשים, תרחץ ידיים' – צריכים לקחת בחשבון שכך גדל ילד שמבחינתו העולם הוא מקום מסוכן"
"מה זאת אומרת, ברור שכך הם יגיבו. אני יכולה לצאת להרצאה פעם בשבוע בסך הכול, ועדיין אשמע 'את כל הזמן יוצאת'. אצל ילדים זה עובד כך, יש בהם משהו אגואיסטי מאוד, בקטע טוב. זה באמת הסיפור שלהם. מבחינתם אם קורה משהו טוב זה קשור בעיקר אליהם, וגם כל דבר רע הם נושאים על עצמם. החוויה שלהם מול ההורה, שמתבטאת בשאלה 'מתי את חוזרת', היא חוויה מאוד אגואיסטית. לא משנה לאן את הולכת, אם זה לאירוע חשוב או לבילוי של כיף; מבחינתם, את לא איתם. ומתי את חוזרת. את הפרשנות לחוויית הנטישה, את זו שעושה. זו פרשנות שלך".
בשבט לא התרגשנו מיללות
עינת נתן למדה הדרכת קבוצות והדרכת הורים במכון אדלר, מתוך מה שהיא מגדירה "תחביב". בזכות הלמידה הזו, לדבריה, היא גם התפתחה להיות הורה טוב יותר. הספרים שכתבה, בניגוד לכותרים רבים אחרים בז'אנר הדרכת ההורים, לא מעוררים בקורא תחושה של "באתי ללמד אותך". כשאני קראתי אותם הרגשתי שהמחברת רוצה לספר לי סיפור, לגעת בחיים בצורה אותנטית. "זה מחזיר אותנו למה ששאלת בהתחלה – למה אני לא רואה בעצמי מישהי שיש לה מה לתת וכדומה", אומרת עינת כשאני מציינת זאת. "כי בעצם אני כותבת את חיי, את עצמי. אני מסתכלת בהתפעלות על הורים אחרים, לא מרגישה שיש לי יותר ממה שיש להם, ולכן אני לא מתיימרת לתת עצות וטיפים איך נכון לנהוג".
ואיך זה בקליניקה?
"אה, לא, שם יש כללים ברורים ושיטה. בתהליך של הדרכת הורים נוצר הפיצוח שאת מחפשת, התבוננות הוליסטית לתוך הסיפור הספציפי של המתבגר או הילד שהביא את ההורים שלו לשבת אצלי להדרכה, ושם בהחלט יש פרקטיקה".
מי מגיע אלייך לטיפולים?
"טיפול זו מילה שאני לא אוהבת. אני מדריכה, מנחה. מי מגיע? כולם. אני חושבת שעכשיו, בגלל הספר השני, מגיעים יותר הורים למתבגרים".
שיח הורי על מתבגרים, כמעט לא קיים היום. גם ברשת יש מעט מאוד כתיבה על הנושא. נראה כאילו לכולם יש רק תינוקות. ואני שגידלתי תינוקות וילדים קטנים, ויום אחד עולמי התהפך עליי, מסתכלת הרבה פעמים על גידול ילדיי ככישלון, ותולה את זה ברצח של רזיאל. בפועל זה כנראה לא נכון; הוא גידל תינוקות וילדים קטנים, אבל מעולם לא גידל מתבגרים. כך או כך, לפעמים אני מרגישה שאולי זה היה קצת חוסר אחריות לתת לי לנהל לבד את כל העסק הזה.
"אני לועגת לך שנייה, יעל. לפעמים אני פוגשת הורים שבא לי לומר להם – 'עזבו, תנו לי את הילדים. לכו תתפנו לקריירות שלכם, ותשאירו את הילדים למישהו אחר'. אני חושבת שילדים צריכים מעט מאוד, אבל גם הרבה מאוד. ילד לא צריך הורה שקשוב אליו במאה אחוז, הוא צריך אותו נוכח. בעבר, כשחיינו בשבט, לא רצו לראות מה קורה בגלל כל יללה. הילדים השתלבו בחיים, בשדה ובסביבה. הורים צעירים קיבלו פידבק מהורים מבוגרים יותר, והייתה זרימה בניהול המשפחתי. היום אנחנו באובר-פוקוס על הילדים.
"גם בתקופה הזו של הקורונה, כשהילדים כל הזמן סביבנו, הם לא באמת צריכים שנקפוץ מכל דבר שהם אומרים, או שנפעיל אותם מסביב לשעון. לא צריך אפילו שלוש ארוחות חמות טריות. מה שילד צריך זה בסך הכול בית מתפקד רגשית. יכול להיות בית שלא חסר בו דבר, אבל חסר בו הכול. ההורים מתארגנים על בייביסיטר ועל אוכל לילדים, אבל הם עצמם לא נוכחים בימים המורכבים האלו. מנגד, יכול להיות בית עם אוכל מוכן קפוא, וזה ממש בסדר. וגם אם יהיו מסכים, לא נורא בכלל, כל עוד יש דמות הורית. הם אפילו לא חייבים להיות שם פיזית כדי להביע נוכחות. לדעתי המשבר שאנחנו עוברים היום בעידן הקורונה הוא משבר בתפקוד ההורי, ועם הזמן הוא ייחקר וייבדק בעולם הטיפול. משהו ביכולת שלנו כהורים לתפוס את המושכות ולנהל את המערכה הזו, נפגם".
"תמיד רציתי הרבה ילדים. היו לי 13 הריונות, שניים מהם אחרי הלידה של שירה, הקטנה שלי. אף פעם לא הפסקתי לרצות ילדים. אני חושבת שרק בשנה האחרונה נפרדתי מהחלום על ילד נוסף"
לא רק לנוכחות יש משמעות, אומרת עינת; השאלה היא גם מה מביעים מול הילדים בימים כאלה. "הורים שהחיים שלהם סובבים סביב חיפוש מידע על מה הולך לקרות, מה מדד החולים, כמה מתים, וגם אמירות כמו 'שים מסכה, אל תהיה ליד אנשים, תרחץ ידיים' – צריכים לקחת בחשבון שכך גדל ילד שמבחינתו העולם הוא מקום מסוכן.
"הבעיה היא שהעיסוק התקשורתי לא יתמקד אף פעם בפן של התפקוד ההורי. תמיד הוא ייגע ב'כמה ההורים נדפקים כשמערכת החינוך סגורה'. על היכולות שלנו כהורים ועל הצורך הנפשי של הילדים, אף אחד לא מדבר".
אבל מה יש לומר על זה?
"צריך לומר בפשטות שההורים זקוקים כאן לעזרה ראשונה. לא עזרה סטייל 'קחו לנו את הילדים מהבית לכמה שיותר שעות'".
אילו כלים אפשר לתת כדי להחזיר להורים את התפקוד, ולהחזיר לילדים את הביטחון והאמון?
"עצם השאלה 'מה יחזיר לילד את הביטחון והאמון', אני שמה עליה רגע איקס. כי ברגע שיש לנו ההורים ביטחון במשהו – בכך שיש א-לוהים, בכך שאנשים הם טובים ברובם, בכך שצריך לתת ולעזור לאחרים – הדברים האלו עוברים לילדים גם בלי שנושיב אותם ונגיד להם במילים מפורשות. אם זה קיים בעיניים שלנו, זה מחלחל אליהם.
"בהרצאות שהעברתי בתחילת תקופת הקורונה, פגשתי הורים שחרדו מאוד מהמצב וממה יהיה. הקפדתי לשקף להם שצריך להבין איפה לשים את כובד המשקל. שידעו איפה נמצאת רוב ההתעסקות שלהם, ומה הילדים רואים אצלם. אם אתם בחרדה אמיתית – או שתלכו ותטפלו בעצמכם, או שתגידו 'אני בוחר להניח בצד את ההתעסקות במשבר, ולחיות כדמות הורית שמובילה את המשפחה שלה'. אם כך זה יהיה, הילדים יעברו את התקופה בלי יותר מדי בעיות".
כשטוב מדי בבית
תסבירי לי מה את עושה כל היום עם הילדים בבית, בפרט עם המתבגרים. סיפרת שאת לא שולחת לחוגים – אז מה, את מפעילה אותם כל היום?
“אני? ממש לא. אני פשוט שוהה. אנחנו תמיד אוכלים צהריים יחד. לפעמים יש כמה משמרות צהריים, כי אייל, הבכור, חוזר הביתה בשעה אחרת ולא תמיד מספיק לאכול עם כולם, אז אני יושבת גם איתו. הם סביבי, בדרך כלל מעבירים אחר צהריים יחד, פשוטו כמשמעו. צריך לתדלק את הרכב? יאללה, בואו נלך כולם לתדלק. צריך קניות לארוחת ערב? לך תקנה, אנחנו נבוא לקראתך עם הכלב בעוד כמה דקות. פשוט חיים".
תמיד רצית משפחה גדולה?
"כן. היו לי 13 הריונות, שניים מהם אחרי שילדתי את שירה, הקטנה שלי. אף פעם לא הפסקתי לרצות ילדים. אני חושבת שרק בשנה האחרונה נפרדתי מהחלום על ילד נוסף".
ויובל?
"הוא לא אומר, אבל גם הוא היה רוצה".
הרבה פעמים אני רואה חברות בהריון או מחזיקות תינוק, ואני מקנאה. אם אני שומעת על הורים שיכולים להביא לעולם עוד ילדים אבל לא רוצים, אני בכלל מרגישה שזה לא הוגן.
"נכון, אבל זה הסיפור שלך".
אולי זה גם קצת עניין של התמודדות עם החוסר של מה שהיית רוצה במיוחד. רזיאל הוסמך כמוהל בערך סביב הלידה של הבכורה שלי, ואחריה נולדו עוד שלוש בנות, לפני שהגיעו שני הבנים. עם כל בת שנולדה הייתה בו טיפת מרירות על כך שגם הפעם הוא לא יזכה למול.
"בהרצאות שלי אני תמיד מספרת שהדבר הראשון שאפשר להגיד עליי אחרי היכרות קצרצרה, זה שאני בנאדם של תקשורת, אחת שמקשיבה מאוד ואוהבת לדבר עם כולם. והנה, הילד הראשון שלי מאותגר תקשורתית".
וואו, זה נשמע קשה. איך נראה הקשר שלכם איתו? איך הוא עם האחים שלו?
"כיום הוא בצבא, עוד מעט משתחרר. הוא מנותק, לא בחבר'ה של הבית, אבל נוכח".
לא מוזר לגדל חמישה ילדים כאן במרכז תל-אביב? לחברים שלהם יש מן הסתם פחות אחים.
"אגיד משהו עם קצת קווץ' בלב: יש מחיר שאנחנו משלמים על כך שהכול טוב והכול סובב סביב הבית. לפעמים האינטרס החברתי של הילדים שלי הרבה יותר נמוך. הם הרבה פחות יוצאים החוצה. הייתי רוצה שהם יצאו למחנות וכדומה, יחוו את העולם שמחוץ לבית".
אני מכירה את הקונפליקט הזה מהכיוון ההפוך. אני אישית טיפוס של חוץ, תמיד מעבירה את אחר הצהריים עם הילדים בגן השעשועים או שיוצאים לכל מיני מקומות, זה האוויר שלי. אבל יש לי ילדה שהיא "אשרי יושבי ביתך", תמיד מעדיפה להישאר בבית, לקרוא. לקח לי לא מעט זמן להבין שאין טעם לשכנע אותה לצאת החוצה; זה שהיא יושבת בבית לא אומר שרע לה בחוץ, אלא פשוט שטוב לה פה.
"וואו, את ממש מתארת אותי. אני בדיוק כזו, נעים לי בבית. לא נעים לי לצאת, ואני לא צריכה את זה".
השיחה בינינו נמשכת, ושתינו מתקשות לסיים אותה. כל נושא שעולה מתפתח הלאה, והזמן בורח לנו בין האצבעות. בסוף שתינו קמות ומתחבקות. "אני מרגישה שאת משלימה את הצד ההורי שבי", אומרת עינת, וגם אני מרגישה ככה. בדרך חזרה אל הבית והילדים אני חושבת לעצמי כמה טוב שיש לנו, האמהות, זו את זו. שאפשר לדבר, לשתף ולהרגיש לרגע אחד, ואולי לכמה רגעים, שבעצם כולנו אותו הדבר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
