מאחורי התיאורים הרפואיים בספריו של א"ב יהושע

מגזין "דיוקן" של מקור ראשון פרסם לפני שבועיים ריאיון עם חוקר שבדק את האמת הרפואית בספריו של א"ב יהושע. הסופר וחתן פרס ישראל הלך לעולמו הבוקר (ג') בגיל 85.

***

"קְטַנִּים הַהֶבְדֵּלִים בֵּין הַדָּתוֹת / אֲבָל, אָדָם בָּרִיא אֵינוֹ מוּדָע לְכָךְ / כָּל עוֹד הַגּוּף מְתַפְקֵד כִּמְכוֹנָה / מְשֻׁמֶּנֶת הֵיטֵב / אָז חַיָּיו מֻפְשָׁטִים לְמַדַּי / וְכָךְ גַּם הַיְּדִיעָה / וְכָךְ גַּם הָאֱמוּנָה". (מתוך "תפילת החולה", מיכה פינטריץ'. מסלובנית: חוה פנחס־כהן)

כשאמו של פרופ' חנן גוזנר־גור נשמה את נשימתה האחרונה, הוא היה שם בשבילה לא רק בתור בנה. "אני הייתי מנהל המחלקה שבה היא אושפזה, וגם הרופא שלה", מספר גוזנר־גור, מומחה בראומטולוגיה וברפואה פנימית, לשעבר מנהל האגף הפנימי ומנהל מחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי איכילוב בתל־אביב. "זה לא היה קל, אבל הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון".

היא הייתה בת 92 במותה. שנתיים קודם לכן התגלה בגופה סרטן השד, שהחל להתפשט. "הרופאים המליצו לי לא להתערב ולא לעשות לה כימותרפיה", אומר בנה. "במשך שנה, שנה וחצי, היא לא סבלה. הייתה איזו אי נוחות, אבל היא הייתה צלולה עד יומה האחרון. המצב התחיל להסתבך כשנכנסו מים לריאות, ואז היא אושפזה אצלי במחלקה. עשינו לה ניקור ריאה כמה פעמים. אמרתי לה, אמא, אמא, איך אני יכול לעזור לך, מה את מבקשת? והיא ענתה: שום דבר לא בוער לי. אף אחד עוד לא חזר משם כדי לספר מה יש שם. רק שלא יכאב, שלא אסבול.

"בשלב מסוים היא כבר הייתה מעורפלת, והיה צריך לנקר שוב, אבל חמלתי עליה. ראיתי שהיא סובלת מכאבים. פניתי למנהל מחלקת ריאות ואמרתי לו שאני כבר לא מסוגל לנקר את אמא. אולי אתה יכול, שאלתי אותו. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, והיינו מיודדים. שני בני אדם אנושיים באווירה כוחנית ותחרותית מאוד. הוא חיבק את הכתף שלי ואמר: חנן, אתה לא תוכל להגיד די, אני אגיד די.

"הוא עלה לראות אותה ואמר שמה שצריך לעשות זה רק לעזור לה שלא תסבול ייסורים. נתנו לה מורפיום, הנשימה שלה שקטה, עד שאשמורות עיניה נסגרו והופיע קו ישר במוניטור. אם הייתי סופר, הייתי כותב את זה – כיצד אמי מתה בזרועותיי. כדי לתאר את הרגע הזה צריך נפש לא של רופא, אלא של אמן או של סופר. מצד שני, כתבתי עכשיו ספר, אז אולי הניצוץ הזה קיים בי. אולי יום אחד זה יצא מתוכי".

"הקשר בין ספרות לרפואה הוא עתיק יומין ובעל משמעות אנושית מיוחדת", כתב יהושע. "אני כמעט בן 85, אלמן וחולה, והימים הם ימי מגֵפה עולמית. לכן אין להתפלא שאימצתי את חנן כמין רופא פרטי יועץ, שאני מרשה לעצמי להטריד אותו בענייניי בזכות סבלנותו וחביבותו"

"הרופא לשבורי לב", ספרו של פרופ' גוזנר־גור, לוקח את הקורא למסע רפואי בספריו של א"ב יהושע. הספר, שראה אור לאחרונה בהוצאת־הבית של יהושע, הקיבוץ המאוחד, הוא פרי מחקר שנערך במסגרת אוניברסיטת תל־אביב, בהנחייתו של חוקר הספרות וחבר האקדמיה ללשון העברית פרופ' אבנר הולצמן. נושאו, אם תשאלו את גוזנר־גור, הוא האנושיות – וכמה היא חשובה בחולי ובמרפא.

א"ב והרוח החיה

"אַךְ כַּאֲשֶׁר מַשֶּׁהוּ מִתְקַלְקֵל וְנֶעֱצַר / וְהַגּוּף נִבְלַם. הַמְּכוֹנָה נִשְׁבֶּרֶת / וְאָז מִתְבַּהֶרֶת תְּמוּנָה / שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ מְכוֹנָה / וְהָאָדָם אֵינוֹ הַגּוּף".

מאז כניסתו ב־1969 לעולם הרפואה כסטודנט עתודאי ועד צאתו לגמלאות בשנת 2018, כך מעיד על עצמו פרופ' גוזנר־גור, הוא מעולם לא הפסיק לקרוא ספרות טובה. בלי להתיימר להיות רופא־סופר בעצמו, כמו אנטון צ'כוב או מיכאיל בולגקוב, הוא החליט עם פרישתו לנסות לבטא את היותו רופא שמחובר לעולם הספרות, איש מקצוע שנוגע ביד אחת במוות וביד האחרת באדם. "מרגע שנכנסתי לתחום הרפואה נשאבתי לתוכו, אבל כשהייתי בן 16 בערו בי תחומי דעת אחרים. תמיד הצטיינתי בהיסטוריה ובספרות וקראתי ספרות יפה. עלתה בי מחשבה: אולי אנסה לשלב את הדברים – לחקור את תחום האמנות במשקפיים של רופא".

היחסים עם המוות מעסיקים את התרבות האנושית מאז ומעולם, והדרך אל המקום שאין ממנו חזרה עוברת לרוב בנתיב ייסורים, כשהגוף נחלש וספינת הנפש חשופה לכל מיני פגע ומחלה. משחר האנושות, כשהאדם נדרש להתמודד עם הפחדים שלו הוא מספר לעצמו סיפורים, ולכן המחלות המעוררות פחד הן דלק ספרותי משובח. והן לעולם אינן "רק" מחלות. הן וילון מוסט בין הגוף לרוח, חלון הצצה לנפש, מטאפורה להלך רוח.

בכל אחד מששת פרקי הספר בוחן גוזנר־גור יצירה של א"ב יהושע, ומנתח אותה כרופא וכחוקר ספרות מתחיל. רגע הוא מדבר על אבחון מחלות, יחסי מטפל־מטופל, תחרות בין רופאים, תעלומת המחלה, יחסים בין חולים לבני משפחותיהם והתמודדות עם דמנציה – ורגע הוא מסיר את החלוק ומפרש את הטקסט כאדם, כחוקר, כרופא לשבורי לב. "בספר יש כמה רבדים", הוא אומר. "זו לא רפואה יבשה, ולא רשימת מכולת של מצבים רפואיים. אם יש משהו רפואי, אני מתפלסף עליו".

לא הרבה השתנה בעשורים האחרונים בחדר העבודה של פרופ' גוזנר־גור. על שולחן העץ ניצב מסך מחשב, לצד השולחן מיטת טיפולים שחורה, על הקיר תעודות ותמונת הוקרה גדולה. החדר הצנוע תואם את אופיו: "אני רופא אולד־פאשן", הוא מעיד על עצמו. כשבשיחה שלנו עולות שאלות על התחדשות עולם הרפואה, הוא מקונן על המרפאות הפרטיות ששינו את עורן – "חדרים קטנטנים במבוכי קניונים עם תורים ארוכים" – ועל המגע האנושי שאובד לאט אך בהתמדה: "הטכנולוגיה נהדרת, מה אדבר, אני לא נגדה, אבל אנחנו מגיעים לכך שמכונות מטפלות באדם. פעם הטיפול הרפואי היה פרימיטיבי, אבל היה מגע אנושי, ואסור לוותר עליו. היום רופאים נדרשים לשים כפפות, אבל אני עוד נוגע במטופל ושוטף אחר כך ידיים".

כבר בתחילת הריאיון, גוזנר־גור מספר לי ששוחח זה עתה עם א"ב יהושע, "בולי" בפיו. "אני מתקשר אליו לשמוע מה שלומו, והאמת היא ששלומו לא הכי טוב כרגע". מחשבה לקיים ריאיון משותף עם השניים ירדה מהפרק במהירות, משום שבריאותו של א"ב יהושע אינה איתנה בימים אלו. ובכל זאת יהושע נוכח בריאיון, בזכות הקשר החם והקרוב שנוצר בינו ובין הרופא בעקבות המחקר הלא שגרתי. בפתח הדבר לספר כתב יהושע ששטפה אותו חרדה קלה בעקבות הידיעה שרופא בכיר כזה יתעמק בכתביו דרך המנסרה הרפואית, שכן בעבר הוא ספג ביקורות קטלניות מרופאים על חוסר דיוק בספרו "השיבה מהודו" – אך עד מהרה התחלפה החרדה בשמחה.

"הקשר בין ספרות לרפואה הוא קשר עתיק יומין ובעל משמעות אנושית מיוחדת", כתב יהושע. "כאשר התחלתי לקרוא את פרקי הניתוח הספרותי של חנן גוזנר־גור הבנתי מיד עד כמה בחירתו להתבונן בקשר בין ספרות לרפואה אינה מקרית, וכך התקשרתי מאוד אל תובנותיו ושמחתי שהוא זיכה אותי בהן. אני כמעט בן 85, אלמן וחולה, והימים הם ימי מגֵפה עולמית. לכן אין להתפלא שאימצתי את חנן כמין רופא פרטי יועץ, שאני מרשה לעצמי להטריד אותו בענייניי בזכות סבלנותו וחביבותו".

דמות הרופא ב"יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו", מסביר גוזנר־גור, מצטיירת תחילה כרצינית ואף מסורה, "אבל מתגלה כחלק מהסיוט, כדמון עוין. אני לא יכול להגיד משהו על אדם ממשי, אבל יכול להאמין שרופאים עשויים להיות חורשי רע"

גוזנר־גור מספר כי בכתיבת הספר "השיבה מהודו", שגיבורו הוא רופא הנוסע להודו כדי להציל צעירה ישראלית, התאמץ יהושע להבין את הרקע הרפואי כדי לדייק בתיאורו; דווקא להודו, המתוארת כמובן בספר, הוא לא נסע. "הרופאים טענו שהתיאורים הרפואיים שלו לא מדויקים, ומנגד שגריר הודו שיבח את האותנטיות בכתיבה על ארצו", אומר גוזנר־גור. בספרו הוא מציג פתרון אפשרי לאי הדיוקים של יהושע: "אני הקטן העזתי להציע תזה. חשבתי שחוסר הדיוק והמהימנות ההזויים לפעמים בתיאורים הרפואיים בספר הם ביטוי, אולי תת־מודע, למוטיב המרכזי של הספר, מוטיב המסתורין. גם אם יהושע לא היה מודע עד הסוף לטעויות, אני מוצא את תיאורי הרפואה הלא מציאותיים מתאימים לסיפור אהבה בלתי אפשרי".

הפרק האחרון בספרו של גוזנר־גור, שעוסק בספר "המנהרה", היה זה שנכתב ראשון דווקא. "כתבתי בתהליך של ניסוי וטעייה", הוא מעיר. "גיליתי בין השאר שאי אפשר לכתוב ביובש תיאורי מחלה. במחקר ובכתיבה אני כאילו מרכיב משקפיים שמסננים נושאים אחרים בסיפור, ואני מתמקד רק ברפואה, אבל כדי שלא יהיה משעמם המסגרת הסיפורית חייבת להופיע, וכך גם הקורא הבתול יוכל ליהנות. אני אוהב את הספרות של יהושע, ומתוך כבוד ואהבה לטקסט החלטתי שלא רק אספר מה הוא כתב, אלא גם אצטט. מכאן הגיע הסגנון המיוחד של הספר, שכולל ציטוטים בתוספת ניתוחים שלי. נתנו לבולי לקרוא את הפרק, הוא התלהב, וזה מה שדחף אותי ונתן לי כוח להמשיך, מלבד הליווי המסור של הולצמן. הרוח החיה הייתה הרוח שלו".

כל פרק שנכתב נשלח ליהושע, והוא שמח ועודד את גוזנר־גור להמשיך לכתוב. "בחודשים האחרונים, כשבולי חלה מאוד, הקשר בינינו התהדק. כשהספר יצא, מובן שהוא היה הראשון לקבלו. הוא ביקש שני עותקים: לו ולבנו".

בלשון בני אדם

"אֵין לַחוֹלֶה אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת, לִהְיוֹת בָּרִיא / בְּרִיאוּת הַגּוּף קוֹדֶמֶת לַשְּׁאָר אַךְ גַּם הִיא אֵינָהּ לָעַד / וְכָךְ הַמַּשְׁמָעוּת מִתְרַחֶבֶת / וְנָעָה מֵהַגּוּף אֶל הַנֶּפֶשׁ / וְאֶל הָרוּחַ".

השיחה עם הפרופסור מדלגת מניתוחי הדמויות בספרי יהושע אל החיים עצמם ואל ניסיונו העשיר כרופא. אני מעלה תהייה: מה מטיל עלינו אימה רבה יותר – המוות או המחלה? "רובנו לא חושבים על המוות תכופות", הוא משיב. "קשה לחיות לצידו, אז אנחנו מדחיקים. אנחנו לא מתעוררים בבוקר ומפחדים למות, אלא מפחדים לחלות או שיקרה משהו לנו או לקרובינו. החרדות היומיומיות הן מחלות, נכות, ייסורים.

 

"גם יהושע עצמו, שהחליט לפני כחודשיים לא לקבל יותר טיפולים כימותרפיים, אמר לי בכל פגישה ושיחת טלפון שהוא לא מפחד למות, אלא ממש מפחד מהייסורים, מהכאב. ואני מאמין לו. המוות מפחיד, אבל יש לי ניסיון ואני מכיר את ייסורי המחלה והנכות. אנשים דתיים מודים בכל בוקר על שהתעוררו בגוף בריא, ויש בזה משהו יפה מאוד. פתאום יכולה להגיע בשורה מרה, ואיך מתמודדים איתה?"

הספר "מולכו" של א"ב יהושע, משיאי הספרות העברית, נפתח בנקודת הסיום של בשורה רעה כזאת. "אשתו של מולכו נפטרה בתחילת הסתיו", מתחיל הרומאן. לדברי גוזנר־גור, "ברמה הפשטנית והישירה, יש בסיפור הזה ניתוח פרטני של שנת הניתוק שנכפתה על מולכו מזוגיות טובה ומיוחדת של עשרות שנים, שנגדעה עקב מחלה קשה וממארת. הטיפול המסור שלו באשתו החולה יצר ביניהם קשר חדש ומיוחד. המחלה ותוצאותיה הן רקע לכל האירועים בספר, צובעות אותם בצבע מיוחד, ולמעשה שזורות כמעט בכל דף".

הוא ואשתו תמר מתמודדים זה שנים עם מחלת הטרשת הנפוצה שהיא לוקה בה. בזמן הריאיון הוא קם מפעם לפעם כדי לבדוק אם היא זקוקה למשהו. "כשהבת שלי קראה את הפרק על מולכו, היא שאלה־אמרה: כתבת פה על עצמך, נכון? אמרתי לה שבכלל לא חשבתי על זה".

הוא זוכר את הרגע שבו אובחנה המחלה. תמר הייתה אז בת 36, אם לילדות בנות שמונה ועשר. וברגע אחד הגוף הופך למכונה מקולקלת: "לא קל להיות עם רוח תקינה בתוך גוף חולה", הוא אומר. "התגוררנו אז בארה"ב לצורך הלימודים שלי. הרופא הראשון שראה אותה, נוירולוג מבריק לימים, לא מצא כלום. הוא פסק: 'היסטרית'. היא לבד שם, אין לה חברות. ניסיתי לומר שזה לא הטיפוס, אבל לא שכנעתי אותו.

"הלכתי לרופא נוסף, טקסני נחמד, וגם הוא לא מצא כלום אבל האמין לה. הוא אמר: 'יש לי מחשבות על זה', ושלח אותה לבדיקת MRI. זה היה ב־1989, עוד לא היה MRI בארץ. כשחזרו הבדיקות, הוא אמר שלפי התוצאות יש שתי אפשרויות: גידול בחוט השדרה או טרשת נפוצה. שאלתי אותו: מה כדאי? אני זוכר את זה כמו היום. הוא אמר: טרשת נפוצה, אף שאין לה טיפול. באותם ימים באמת לא היה שום טיפול. והוא צדק, אני חושב. בסופו של דבר המשכנו בחיינו. עד לפני שנה תמר עוד יכלה ללכת".

ואיך נראים החיים לצד מחלה כזו, במשך כל כך הרבה שנים?
"החיים הם מאבק לא ליניארי. אנחנו רוצים לחשוב שאם היום פתחנו את הבוקר בנקודה א', נגיע לנקודה ב'. לא תמיד זה קורה, וגם כשזה קורה זה לא עושה עלינו רושם, כי זאת השגרה. רק כשהשגרה מופרת לומדים להעריך אותה. עברנו קשיים מרגע האבחון, גם באופן שבו הבנות קיבלו את הבשורה, ויחד עם זה המשכנו לחיות ולטייל וקיווינו לטוב. למדנו איכשהו לחיות עם להט החרב המתהפכת ועם השאלות המנקרות: מה יהיה הדבר הבא? עיוורון? אולי נכות? אולי ואולי, אבל החיים ממשיכים. אין לי מתכון לזה. עד היום הסתדרנו, אבל זה לא נהיה קל יותר".

במבט לאחור הוא מודה שיש דמיון בין הדברים שכתב על מולכו ובין חייו שלו, "אבל עד לפני כמה חודשים תמר הייתה עצמאית לגמרי, ובכלל לא חשבתי על עצמי בדמות מטפל. רק עכשיו זה התחבר. זו הגדולה של ספרות טובה, שהדמויות נכנסות לך מתחת לעור, ולעיתים לא ברור איזה עור אתה לובש, את שלך או של דמות אחרת. אני השתגעתי מזה. אמרתי ליהושע: איך בחור בן 40 ששוהה עם אשתו בשבתון בפריז וחי חיים נהדרים, מצליח להיכנס לדמות של מולכו? לתיאורי המחלה? קשה להבין את זה".

"הנשימה שלה שקטה, עד שאשמורות עיניה נסגרו והופיע קו ישר במוניטור. אם הייתי סופר הייתי כותב את זה – כיצד אמי מתה בזרועותיי. כדי לתאר את הרגע הזה צריך נפש לא של רופא, אלא של אמן או של סופר. מצד שני, כתבתי עכשיו ספר, אז אולי הניצוץ הזה קיים בי"

בספרות ברור לנו שהמחלה היא תמיד מטאפורה. גם בחיים עצמם היא סימן למשהו שמעבר? גם בחיים עצמם יש קשר בין גוף לנפש?
"מובן שיש קשר. גם בכובע הרופא אני יכול לומר את זה. אין ספק שהנפש משפיעה על הגוף. אנחנו יודעים מהרבה מודלים של מחלות שמתח, חרדה וקשיים נפשיים יכולים לגרום או לפחות לתרום להתפרצות של מחלה, בדרך שאנחנו לא תמיד מבינים. למחלה יש אולי בסיס תורשתי או אוטואימוני, אבל השאלה היא מה הטריגר, למה זה קרה עכשיו.

"תסמונת טקוטסובו, שתוארה או אובחנה בעשורים האחרונים, מופיעה אצל נשים בעקבות דחק, בהלה או חרדה, וגורמת לאי ספיקת לב. רק בעשור האחרון הוכיחו בבדיקות אקו־לב שזה לא התקף לב, אלא תוצאה של הזרמת אדרנלין והורמון נוסף בכמות גדולה. זו תסמונת ברורה שמוכיחה את הנזק שחרדה פתאומית גורמת ללב, לפחות באורח זמני. אני נהיה יבש?", הוא נבהל לרגע, חושש שאני לא עומדת בקצב המינוחים הרפואיים. "אבל אל תדאגי, הספר בלשון בני אדם".

רופא רע, יש דבר כזה?

"מַחֲלָה הִיא סוֹפָהּ שֶׁל חֲוָיָה מֻפְשֶׁטֶת / וּתְחִלָּתָהּ שֶׁל חֲוָיָה מַמָּשִׁית / הַמַּחֲלָה הִיא תְּחִלָּתָם שֶׁל חַיִּים מוּדָעִים / מִתּוֹכוֹ שֶׁל הַגּוּף הַנָּגוּעַ נִפְתָּחִים / עוֹלְמוֹת רוּחַ רַבִּים".

מתוך כתביו של יהושע יש שני ספרים "רפואיים" יותר מאחרים, ש"קל להיכנס אליהם עם הכובע או סכין המנתחים של הרופא", כהגדרתו של גוזנר־גור. "'השיבה מהודו' מתאר את בית החולים, את התחרות בין הרופאים הבכירים ובין המתמחים, את חוסר הפרגון בין רופאים. 'המנהרה' הוא ספר מורכב מאוד, ומההיבט הרפואי הוא עוקב יפה אחר התפתחות הדמנציה של מהנדס ששמו צבי לוריא, ואחרי אשתו, רופאה בכירה שמנהלת מחלקת ילדים. בית החולים מתואר שם כמקום מאיים. יש לי ביקורת על מגמות בעשייה הרפואית, בהתנהלותם של רופאים, והספר נותן לי הזדמנות להדגיש אותה".

ואכן, אחד מהנושאים המרכזיים שגוזנר־גור עוסק בהם ב"הרופא לשבורי לב" הוא דמויות הרופאים. כך למשל בניתוח הסיפור "יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו", שמספר על מהנדס צעיר שלוקה במחלה מסתורית בעת שהותו באפריקה. "לאחר רישומים במשרד הקבלה המתוארים כ'מדוקדקים', מגיע רופא אפריקני צעיר 'ממושקף, בעל הליכות שקטות וסבר רציני… לאוספו תחת חסותו'", כותב גוזנר־גור. "אבל כאן נמשך מסע הייסורים הקפקאי והמסויט של הגיבור: נסיעה על קרקעית טנדר כשהוא עטוף בשמיכה, בית חולים צבאי קטן בניירובי, טיסה לדאר א־סלאם לבית חולים בתכנון סיני, הנראה כשילוב של פגודה ומחנה צבאי, רישומי קבלה של שעות, ולאחר כל אלו מוקצית לו מיטה בסמוך ל'ישיש אפריקני גוסס'.

"הרופא הצעיר בודק את החולה ביסודיות רבה ועוסק בו שלושה ימים ושלושה לילות. הוא מעביר אותו 'עשרות בדיקות בכל הציוד האפשרי, כאילו נתבקש לעבור הרצה למכשירים'. התמונה העולה מהאשפוז מסויטת לחלוטין. יש כאן תיאור של עינויים ולא של בירור רפואי הגיוני. הוא עובר את כל הבדיקות הקיימות וחש שהוא שפן ניסיונות של המכשירים.

"היחס אליו אינו אנושי. 'במשך שעות ארוכות היה שוכב עירום על אלונקה המיטלטלת לכל עבר, אורות חזקים מכוונים אליו, פרקי ידיו קשורים בכבלים של אלקטרודות'. אין זה בירור רפואי רגיל, אלא מסכת התעללות מכוונת שטיבה לא ברור. ההתנהגות כלפיו אכזרית בסתמיותה".

דמות הרופא, מסביר גוזנר־גור, מצטיירת תחילה כרצינית ואף מסורה, אבל "מתגלה, כמו בחלום רע, כחלק מהסיוט, כדמון עוין ושוחר רע". הוא מצטט מיהושע: "תוך כדי בדיקות ממושכות היה אותו רופא כופה עליו ויכוחים פוליטיים, נתגלה כבעל דעות קיצוניות, שונא כל דבר מערבי, ובמיוחד כל דבר הקשור בלבנים. בלא חיוך, בלא התייחסות, כאילו כל המגע עם הגוף הלבן שתחת ידו כמין כורח הוא בשבילו".

זו דמות קצת קיצונית. יש באמת רופאים שוחרי רע כפי שמתואר בסיפור הזה?
"אני לא יכול להגיד משהו על אדם ממשי, אבל יכול להאמין שרופאים עשויים להיות חורשי רע. יש בהם מי שרואים לפני הכול את האינטרס האנוכי שלהם, הקידום האישי והיוקרה הפרטית. הדוגמאות מיהושע דיברו אליי כי ידעתי שזה קיים. יהירות, שחצנות, גבהות לב, תחרות שלא במקומה בין רופאים, השפלה של הרופא הצעיר, חוסר פרגון לרופא אחר – כל אלו דוגמאות שהכרתי כל חיי, גם על בשרי. כשאני מביא את הקטעים מהיצירות של יהושע, ברור לכל קורא שאני לא מציג את זה כדבר הזוי. אני כותב: בואו, תראו דוגמה".

כרופא צעיר, יכול להיות שצדקת באיזו אבחנה אבל הרופא הבכיר לא היה מסוגל לשאת את זה?
"כל מה שאת אומרת, קרה. יש אינספור דוגמאות, כמעט מכל דיון רפואי שיושבים בו כמה רופאים. לפעמים ראיתי את עצמי כצופה בתיאטרון, וניתחתי את המדברים כדמויות: אחד משתחץ ורוצה להשוויץ במאמר האחרון שכתב, אחר מסתכל על המצב דרך צינור צר מאוד. היעדר המודעות העצמית, המחשבה שאתה חכם, צודק וטוב גם כשאתה לא כזה – זה משהו שרואים כל הזמן. זה קיים גם אצל מנהלי בתי חולים, בלי לנקוב בשמות".

וזה מסכן חולים?
"לא, אני לא אומר את זה, אבל אפשר לצמצם חלק ניכר מהדיבורים: 'את המאמר שלי לא קראת?', 'לך לספרייה ותבין למה זה פשע רפואי!', 'לא יודע מה לימדו אותך שם בהדסה', ושאר ביטויים של קנאת בתי חולים".

מה יחשבו רופאים שיקראו את הספר?
"מי שקרא בירך. הספר לא מריר, אני מביא הרבה דמויות של רופאים טובים שצריך לראות בהם מופת. אגב, ב'מסע אל תום האלף' יש רופא מומר שאני מדבר עליו כרופא מסור, אף שהוא משתמש בשיקויים ובהקזת דם לצורך טיפול. היום אנחנו חושבים שאלה שטויות; אבל גם ב־1991, כשהייתי מצטיין בהדסה, נתתי תרופה להפרעות קצב שלא נותנים היום. הרופא הטוב מאמין בצורך שלו לעזור, והוא מטפל כמיטב יכולתו".

פרספקטיבת השנים, אומר גוזנר־גור, היא המתכון הטוב ביותר לצניעות. "התמחיתי בהדסה עין־כרם, שהיה בית החולים הטוב בישראל. הייתה בו המחלקה הפנימית הכי טובה, האולימפוס של הרפואה בארץ. אבל יש טיפולים שאז התגאינו בהם, והיום אסור לתת אותם. גרמנו נזקים לחולים. הזמן הראה שהטיפול שנחשב למתקדם ביותר, היה מוטעה. זה דורש ענווה. אנחנו לא יודעים הכול, וצריכים להיות מודעים לקוצר ראייתנו ולחולשתנו, לזכור שכל החלטה שלנו היא על בסיס מידע חלקי בלבד, והעתיד יכול להגיד שהייתי טיפש.

"מנגד, חלק מהחינוך הרפואי הנכון הוא להפעיל היגיון. המנהל שלי היה פרופ' מרסל אליקים, חתן פרס ישראל לרפואה. בישיבות שעסקו בחולים הוא נהג לומר: 'החולה נמס תחת ידינו ואתם מתווכחים, בואו נעשה משהו'. כלומר, לא נכון להיות תאורטיקן ולחכות להוכחות כל הזמן. לפעמים צריך לחצות את הרוביקון, חייבים לעשות מעשה. ברפואה שגור על פינו הביטוי הלטיני 'פרימום נון נוצרה', ראשית אל תזיק, והרופא הטוב מתנהל בין שני הקטבים האלו".

ואיך הרופא הטוב מתמודד עם משמרות ארוכות באופן בלתי אנושי כמעט?
"זה מחזיר אותי לעניין של הטכנולוגי מול האנושי. הרפואה משתכללת והאמצעים טכנולוגיים יותר, ומכאן נוצר בהכרח, גם אם לא ברצון, ניכור הולך וגובר בין רופא לחולה. לפני כמה חודשים אשתי שכבה במחלקה נוירולוגית בעקבות החמרה במצבה. נכנסה עגלה ומאחוריה מישהו עם מסכה. בקושי רואים את העיניים, אתה לא מזהה עם מי אתה מדבר. 'בוקר טוב תמר, מה שלומך היום?', ולא מחכים לתשובה, כי לא אכפת מה שלומה של תמר.

"האחות הייתה לחוצה למלא את המדדים במחשב. שמה מדחום בפה, הלכה. הגלגלים התגלגלו. הגיעה עוד עגלה עם מחשב ומאחוריו בן־אדם, ואחרי זה עוד עגלה מתגלגלת עם מסך מחשב ודמות אדם במסכה: 'יש לי כדורים בשבילך. אלו הכדורים'. אפילו לא מחכים לראות אם היא לקחה אותם. ככה נכנסו חמש עגלות, חמישה רובוטים, שאלו שאלות מתוכנתות, לא חיכו לתשובה ולא התעניינו.

"התיק ממוחשב, הכול קיים, הסימנים בפנים – אבל אין שום מגע אנושי. וכשהגיע המגע האנושי, הרופאה, לא היה לה זמן והיא מיהרה מאוד. אני לא מאשים אותה, אבל כואב שזה המצב. אנחנו מגיעים ליחסי מטופל־רופא שלא קלים לאף אחד מהצדדים.

"הריחוק שנוצר בעקבות המסכות גרם לאנונימיות: כשתמר הייתה מאושפזת לקח לי כמה ימים לדעת מי האחות המטפלת. מנהל המחלקה שעושה סיבוב מהיר הזכיר לי את השפן מעליסה בארץ הפלאות. אגב, אני לא הייתי טוב יותר. גם אני מיהרתי. ככה זה כשנדרשים בתוך שעה אחת לתת לצוות מפת דרכים לטיפול בארבעים חולים. המערכת הופכת ללא אישית, קשה. העיסוק במחשבים מחליף את המגע האנושי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il