סוכן מוסד מהסרטים: תחבולותיו של דני לימור לחילוץ יהודי סודן

לרגע חשב דני לימור שעיניו מתעתעות בו. על קו החוף המדברי, הרחק מכל מקום יישוב, נגלו לפניו בתים אדומי גגות, בנויים בסגנון ים־תיכוני. מבט מקרוב העלה שהם ניצבים על מעין אי קטן, וככל הנראה נועדו למטרות נופש. בעודו מביט מבעד לחלון הטנדר ותוהה לאן בדיוק הגיע, ניגש אליו שומר שהופקד על המקום מטעם משרד התיירות הסודני. "השומר ערך לי סיור במקום", משחזר לימור, 41 שנה אחרי ביקורו הראשון באתר התמים למראה שהפך לזירה של מבצע חשאי. "ראיתי שיש שם ציוד – ישן אומנם, אבל אפשר להשמיש אותו: גנרטור שלא פועל, מכלית להובלת מי שתייה, כמה סירות". לימור הבין מיד שמצא אוצר: מקבץ הבתים הזה יוכל לספק לו ולעמיתיו במוסד סיפור כיסוי מושלם, ולשמש בסיס לפעולה נועזת ויוצאת דופן, אפילו בסטנדרטים של ארגון הביון הישראלי.

השלב הבא היה פגישה עם מנכ"ל משרד התיירות הסודני במשרדו בחרטום. לימור הגיע לשם במכנסיים קצרים ובחולצת טי שידעה ימים טובים יותר. כמו כל בגדיו האחרים, גם אלה נקנו בחו"ל כדי שלא יהיה עליו שום פריט שעלול להסגיר את מוצאו. רק על סנדלי ה"נמרוד" שלו הוא לא היה מסוגל לוותר, אבל דאג לשרוף את הסמל המוצמד אליהם. המנכ"ל, קולונל מחמוד מחג'וב, הביט בהפתעה בבחור החצוף שהציג עצמו כאנתרופולוג צרפתי. "אמרתי לקולונל שסיימתי לחקור שבטים ולכתוב את הדוקטורט שלי. עכשיו הגיע הזמן שאעשה כסף, ולשם כך אני רוצה להפעיל את כפר הנופש הנטוש שמצפון לפורט־סודן. הוא אמר לי שהמקום נוהל בעבר בידי כמה איטלקים, והם לא הצליחו. עניתי לו שאנחנו הצרפתים יותר טובים".

"אם לא הייתי רואה במקרה את הכפר הנטוש, לא הייתי הוגה רעיון כזה. רק אחרי שנתקלתי בו הבנתי את הפוטנציאל – להיכנס ולצאת בחופשיות, השלטונות משתפים פעולה, ואפילו האורחים מסווים בלי ידיעתם את המבצע שמתחת לפני השטח. זה חלומו של כל איש ביון"

העסקה נחתמה, וחברי הצוות שגייס לימור שיפצו את הכפר "ארוס" כך שיוכל לשמש כמועדון צלילה – בלי שאיש מהאורחים יחשוד שמטרתו האמיתית של המקום שונה לחלוטין. בימים הם התחזו למפעילי אתר נופש ולמדריכי צלילה, בלילות הם יצאו לחלץ יהודים ממחנות פליטים בגבול אתיופיה, ולהעלות אותם לסירות ולמטוסים שייקחו אותם לישראל. המבצע, "נמל בית" שמו, היה שלב מרכזי ב"מבצע אחים" להעלאת יהודי אתיופיה.

"זה היה כאילו שני גלגלים גדולים נפגשו והחלו להתגלגל יחד", אומר איש המוסד הוותיק. "גלגל אחד הוא החלום של יהודי אתיופיה לחזור לציון ולירושלים, והשני הוא רצונם של יהודים ישראלים לסייע להם להגשים את החלום. שני אלה יחד הניעו מבצע חסר תקדים".

אנחנו נפגשים לרגל הופעת הספר "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, תרגום: דנה אלעזר־הלוי), שראה אור כעת בעברית. המחבר רפי ברג, איש חדשות הבי־בי־סי, נחשף לפני כמה שנים לסיפור של "מבצע אחים" והצליח להגיע אל סוכנת מוסד שעבדה בכפר הנופש. זו המליצה לו לדבר עם הוגה הרעיון – וכשברג התקשר אל לימור אמר לו איש המוסד לשעבר שיסכים לשוחח איתו רק פנים אל פנים.

"אצלי זה כלל – אני לא מדבר בטלפון. זה בדם", הוא מסביר לי. "אשתי סובלת מזה, לפעמים היא מתקשרת ורוצה לספר לי משהו, ואני אומר 'ספרי לי בבית'. מובן שלא אתחיל תהליך עם אדם בלי לשבת איתו קודם. עם ברג נפגשתי לראשונה כשהייתי בחניית ביניים בצרפת, הוא הגיע מלונדון לשדה התעופה בפריז. בהמשך קיימנו עוד מפגשים רבים, עשרות שעות של שיחות, בכל מיני מקומות בעולם. הוא גם הצליב את המידע עם אנשים רבים נוספים שהיו שותפים למהלך הזה".

"מבצע אחים" יצא לדרך על רקע המצב הפנימי באתיופיה, שהייתה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם מסוף שנות השבעים. הזוועות שהתחוללו ברחבי המדינה הניעו רבים להימלט צפונה, למחנות פליטים שהלכו ותפחו בגבול עם סודן. אנשי קהילת "ביתא ישראל" סבלו במיוחד: לרעב ולמגפות, שהפילו חללים רבים בין הפליטים, הצטרפו גם רדיפות שכוונו נגד היהודים. עד מהרה הבינו מנהיגיה של מדינת ישראל שיש להיחלץ לעזרתם. מבחינת הרבנות הראשית אשר בירושלים מעמדם ההלכתי כיהודים טרם הוברר עד תום, אולם כעת, כשהם בין הפטיש לסודן, הוחלט להזדרז ולהביאם ארצה.

ברג אומר בספרו שיוזם המהלך היה מנחם בגין. זמן לא רב לאחר המהפך של 77' נפגש ראש הממשלה עם ראש המוסד דאז, אלוף במיל' יצחק חופי (חקה). "בגין ביקש מחופי (…) להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה", כותב ברג. "'הביאו לי את יהודי אתיופיה', הוא אמר".

באותה שנה נרקמה עסקה: ישראל תספק לממשלת אתיופיה נשק לצורך מלחמתה במורדים, ובתמורה תקבל נפשות – לאחר פריקת ציוד הלחימה יועלו יהודים למטוסים ויובאו ארצה. דני לימור, אז כבר בכיר במוסד, יצא במטוס צבאי לאדיס־אבבה כדי להיפגש עם שליט אתיופיה, מנגיסטו היילה. בפגישתם העיר מנגיסטו שהכיסא שהנציג הישראלי יושב עליו שימש שבוע לפני כן את פידל קסטרו. לימור, יליד אורוגוואי, השיב מיד: "אני גדלתי עם צ'ה גווארה". בהמשך הצית סיגריה למארח בעזרת גפרורים מתוצרת ישראל, ומנגיסטו ביקש את הקופסה למזכרת. העסקה סוכמה באווירה טובה, וכעבור חודשים אחדים הגיע לארץ מטוס ועליו עולים מאתיופיה. בסך הכול הובאו ארצה כ־120 עולים בשתי טיסות במסגרת ההסכם.

המגעים בין ישראל לאתיופיה נשמרו תחת מעטה כבד של חשאיות; מנגיסטו חשש שמדינות הליגה הערבית ינתקו את קשריהן איתו, אם הדבר ייוודע להן. לאחר שמשה דיין "פלט" בריאיון לעיתון שווייצרי שישראל מספקת נשק למשטר באדיס־אבבה, מיהר מנגיסטו לבטל את המהלך, גירש את כל הישראלים מארצו והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים. "אני לא יודע מה דיין חשב על היהודים האתיופים", אומר לימור. "לדעתי הוא לא חשב עליהם בכלל. אני לא רוצה לייחס לו גזענות, אבל נראה שהוא לא אהב את העובדה שישראל מוסרת נשק לאתיופים, אף שזה היה בסך הכול מהלך הומניטרי. לא העברנו להם טילים".

באביב 1978, בעקבות הצטברות ידיעות על מצבם הקשה של היהודים במחנות הפליטים בסודן, נשלח לימור לאזור. משימתו הראשונה הייתה לפגוש את פרדה אקלום – איש חינוך יהודי־אתיופי שהקים בתי ספר של אורט באזור תגראי, אך נאלץ לברוח בשל התנכלות המשטר לפעילים ציונים. "יצאתי לחרטום לחפש בחור שאני לא יודע איך הוא נראה", מספר לימור. לבסוף הוא הצליח לאתר את אקלום, והלה נרתם לסייע לו באיתור פליטים יהודים. סוכני מוסד נוספים הגיעו לסודן, וחברו לאקלום כדי למצוא יהודים במחנות ולקחת אותם משם במשאיות. הם פיתחו שיטה להבריח את הנוסעים דרך מדינות שונות בעזרת דרכונים שהונפקו עבורם, וכך להביא אותם לישראל. לאחר שנתקלו כמה פעמים ביחידות צבאיות שירו לעברם, היה ברור שצריך למצוא שיטה אחרת להעברת היהודים לארץ. למשל, הבאתם לחוף והעלאתם לישראל דרך הים.

"הכנו את העולים למפגש הצפוי עם לוחמי השייטת. זו לא הייתה רק הפעם הראשונה שהם רואים אנשים מגיחים מן הים, אלא גם המפגש הראשון שלהם עם מים מלוחים. הם הכירו רק אגמים, נחלים ונהרות. בפעם הראשונה שהובלנו קבוצה לא חשבנו על כך מראש, והם רצו למי הים וניסו לשתות אותם"

"אם לא הייתי רואה במקרה את הכפר הנטוש, לא הייתי הוגה מאפס רעיון כמו 'בואו נקים אתר נופש ונשתמש בו ככיסוי'", מודה לימור. "רק אחרי שנתקלתי בו הבנתי כמה פוטנציאל יש למקום כזה – אפשר להיכנס ולצאת ממנו בחופשיות, השלטונות משתפים איתך פעולה, ואפילו האורחים מסווים בלי ידיעתם את המבצע שמתחת לפני השטח. זה חלומו של כל איש ביון".

מסורת של הצלת חיים

השיחה עם לימור מתקיימת כמובן פנים אל פנים. את שירותו במוסד הוא סיים לפני שנים, ובכל זאת לא קשה לדמיין אותו כאיש ביון ישראלי – קר רוח, דובר מגוון שפות ואיש שיחה נעים. אנחנו יושבים בביתו החמים ברמת־פולג, סמוך לחוף הים של נתניה; האהבה לגלים נותרה בו כנראה מהימים הסוערים ההם. מגוון פריטים שמשתלבים בעיצוב הבית מרמזים על מסעותיו ברחבי העולם. השולחן בסלון, למשל, הוא למעשה דלת מהודו שעברה הסבה כדי לשאת כוסות קפה בנתניה.

לימור (77) גדל באורוגוואי, בן למשפחה יהודית ציונית. הוריו, סאלי־שרה וצ'רלס־חיים, נולדו שניהם בצרפת, ושם גם נפגשו והתאהבו. "סבא שלי מצד אמא לא רצה את אבא שלי בתור חתן, כי הוא היה כופר", מספר לימור. כשהנאצים כבשו את צרפת, נדמה היה שנגזר על זוג הצעירים להיפרד. משפחתה של שרה עברה מהאזור הצפוני של צרפת, שהיה בשליטה ישירה של הגרמנים, אל הדרום, שם פעלה ממשלת וישי. האב כתב למדינות רבות בעולם וביקש ויזה, והיחידה שנענתה לו הייתה אורוגוואי.

חיים למד אז אגרונומיה, מתוך מטרה לעלות לישראל ולעבוד בתחום. כששמע ששרה נוסעת לאורוגוואי, הוא התגנב לספינה אחרת, והגיע לברזיל כנוסע סמוי. משם עשה גם הוא את דרכו לאורוגוואי, ומצא את אהובתו. "אמא אמרה לו שאם הוא רוצה לחיות איתה, הוא חייב לשמור מצוות. ובאמת הוא התאמץ, למד וחי כיהודי דתי עד סוף ימיו. לפני שנים אחדות נפטר, והוא כמעט בן 100".

אפשר לומר שנטילת סיכונים אישיים למען הצלת יהודים היא מסורת משפחתית אצל לימור: דודו מצד אביו היה ז'ורז' לואנז'ה, גיבור המחתרת הצרפתית שהבריח מאות ילדים יהודים לשווייץ בשיטות יצירתיות. הוא היה מקיים למשל שיעור ספורט תמים סמוך לגבול, בועט בטעות כביכול את הכדור אל תוך שטח שווייץ, ושולח את הילדים להביא אותו. במקרים אחרים הוא הלביש ילדים במדי קברנים, וכך הכניס אותם לבית קברות בגבול בין שתי המדינות, כדי שיחמקו משם לשווייץ. לאחר המלחמה הוענקו לו כמה עיטורי כבוד על פועלו. איבט לואנז'ה, אחותם של זורז' וחיים – ולימים אמה של הזמרת ירדנה ארזי – הייתה גם היא שותפה במבצעים חשאיים להצלת יהודים בצרפת.

בינתיים חיים ושרה לא זנחו את שאיפותיהם הציוניות, אך מצאו עצמם משתקעים באורוגוואי. את בנם דני הם שלחו לבית ספר פרטי לא יהודי. "זה היה מוסד יוקרתי, שהגדיר את עצמו כליברלי מאוד, אבל יהודים ושחורים היו מחוץ לתחום. התקבלתי לשם בזכות קשריו של אבי". יהדות הוא למד בימי ראשון, והיה חניך בבני עקיבא. בבית היו חיכוכים בלתי פוסקים בינו לבין אביו בנושאים דתיים. האב דרש להקפיד גם על דברים שהוא עצמו, כחוזר בתשובה, לא ידע להסביר.

כשדני היה בן 16, הגיע לסעודת שבת בביתם אורח חשוב: ברוך דובדבני, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, שביקר אז בקהילה באורוגוואי. "דובדבני שאל את אבא שלי למה אני לא עולה לארץ, ואבא ענה שאנחנו רוצים לעלות כולנו יחד, אבל נעשה זאת רק אחרי שנדע שהמשפחה מסודרת כלכלית. דובדבני אמר לו שכדאי שאני אעלה במסגרת עליית הנוער, ושהוא לוקח עליי אחריות. אני הסכמתי מיד. אבא אמר שאני חסר אחריות ולא אסתדר, אבל אמא נתנה לי גב, ואכן עליתי לישראל".

כאן בארץ הגיע לימור לישיבת כפר־הרא"ה. "הרב משה צבי נריה הסכים לקבל אותי והצמיד לי מורה לעברית", הוא מספר. מכיוון שעשה כבר את מבחני הבגרות באורוגוואי, הוא היה פטור מלימודי חול בישיבה, ובשעות הפנאי שלו שיחק כדורגל בחוץ. "אחרי חצי שנה הרב נריה קרא לי ואמר 'אתה לא מתאים, אתה משפיע לרעה על החברים'". לימור התגלגל לישיבה החרדית בית מאיר, וכשמיצה את המקום המשיך לישיבה התיכונית נתיב מאיר, "ראש הישיבה, הרב אריה בינה, היה אדם מדהים. התחברתי שם לצבי מזא"ה, שכיום הוא פרופסור לפיזיקה ואסטרונומיה, אבל אז הוא היה 'פושט' כמוני. היינו מטיילים הרבה, נכנסים למערות. פעם חטפתי קדחת המערות ובמשך שבועיים סבלתי מחום גבוה".

בליל פורים השתכרו שני החברים ופרצו למטבח של הישיבה. זה כבר היה יותר מדי גם עבור הרב בינה. "הוא אמר לצבי: 'אתה גאון, לך ישר לישיבה גבוהה ותשלים את הבגרויות בעצמך. אבל לגבי הפושט הזה' – כך הוא אמר עליי – 'אני פוחד, מה יהיה איתו'. צבי אמר מיד 'אני אטפל בו', ובאמת הלכנו יחד ללמוד במרכז הרב. מהר מאוד הבנתי שגם זה לא בשבילי. צבי היה יכול להישאר, אבל התעקש לשמור עליי, אז עברנו יחד לישיבת כרם ביבנה. שם סוף־סוף הסתדרתי ומצאתי את מקומי".

הוא התגייס לצנחנים, הצטרף לגרעין עלומים וקיווה להשתתף בייסוד הקיבוץ, אבל במקום זאת נשלח להיות מפקד כיתה. "אני וצביקי פורת התמודדנו מי יישאר בגרעין ומי יצא לפיקוד. הוא יכול היה להיות מ"כ טוב יותר ממני. מצד שני, אני לא יכולתי להיות מזכיר קיבוץ טוב כפי שהוא היה ונשאר עד היום".

לימור המשיך לקצונה, לחם בששת הימים כמפקד מחלקה, וחתם קבע לתקופה נוספת. חייו קיבלו תפנית כאשר "הלשכה לקשרי מדע", שלא שמע עליה מעולם, פנתה אליו וזימנה אותו לפגישה בקריה. "לא אגיד מי פגש אותי, אבל מדובר באחד המסתערבים הכי אמיצים ומוכשרים שהיו כאן, מהזן של אלי כהן ז"ל. הוא הציג לי הצעה שנראתה מעניינת ומושכת: לעבוד בחו"ל במקומות לא שגרתיים".

לימור נתן תשובה חיובית. "הייתי חתום אז בקבע, והמח"ט שלי היה רפול, שלא נהג לשחרר אנשים מהחטיבה. הוא זימן אותי לריאיון ואמר לי שאני בוגד. רפול לא ידע מה זה המוסד, וחשב שאני הולך לעבוד במשרד החוץ. הוא קרא לי 'קוקטייליסט' ופחות או יותר העיף אותי".

ב־1972, אחרי תקופת הכשרה, נשלח לימור לאירופה. הוא נסע עם אשתו דאז ובתו, ושירת ארבע שנים באירופה. באמצען חזר ארצה, כשפרצה מלחמת יום כיפור. "כאיש מוסד אתה משוחרר ממילואים, ובכל זאת באתי לכאן. היו כמה משוגעים שלא ויתרו, ואני בתוכם".

יוצאים ריקים וחוזרים ריקים

בסוף שנות השבעים נשלח לימור כאמור לאפריקה, לסייע ליהודי אתיופיה. הוא הקים את מועדון הצלילה המאולתר "ארוס", שפתח את הדרך לפעילות מילוט נרחבת דרך הים. הצוות של לימור מנה 15 איש, שכולם פעלו תחת זהות אירופית. בכל מבצע הברחה השתתפו שמונה מהם. מלבד הישראלים עבדו בכפר גם מקומיים, שהועסקו בעיקר בבישול, בניקיון ובנהיגה. בחיי היומיום, אומר לימור, "הייתה הרבה התעסקות עם התיירים. יש לוחמים שעשו איתם שלוש־ארבע צלילות ביום, ובערב יצאו למבצעים. השקענו גם זמן רב בתחזוקה של כלי הרכב. בסודן אין מוסך. אם אתה לא מטפל ברכב בעצמך, אין רכב".

איך לוקחים חבורה של לוחמי מוסד והופכים אותם למדריכי צלילה?
"אני הלכתי וגייסתי מחוץ למוסד את כל הצוות שפעל בכפר. חיפשתי יוצאי שייטת 13, שגם יודעים לצלול וגם יש להם הכשרה מבצעית".

על ניהול הכפר הופקדה יולה, דיילת לשעבר. עד גיוסה למשימה היא ניהלה באילת חברת נופש, לקחה תיירים לשיט, ונהגה לצאת לצלול בעצמה יחד עם רובי, לוחם שייטת בעברו. שותפה לצלילות הוא שקישר אותה אל דני לימור. "יולה עשתה עבודה מדהימה בכפר. בזכותה הכול תקתק, ואפילו היו לנו הכנסות. היא הייתה יד ימיני, דאגה לדלק למכוניות, למלאי הציוד ועוד".

העובדים הסודנים לא חשדו בכם?
"הם לא ידעו מה אנחנו עושים בלילה. החשמל שם הגיע מגנרטור, וכשהאור כבה כולם הלכו לישון וקמו רק בבוקר. היהודים שהבאנו לא עברו דרך הכפר, אלא הגיעו לחופים שמרוחקים ממנו כמה קילומטרים. המבצעים האוויריים שהוצאנו בהמשך נעשו במרחק 700 קילומטר מ'ארוס'. אחד הנהגים בכפר שאל אותי פעם 'לאן אתם נוסעים בלילה עם כל המשאיות והג'יפים? אתם הרי יוצאים ריקים וחוזרים ריקים'. הסברתי לו שאנחנו הולכים לבלות במקומות אחרים; בתור זר שעובד בכפר, הגיוני שלא תבלה לא עם התיירות ולא עם המקומיות. היו גם שחשדו שאנחנו מבריחים כל מיני דברים, עשו לנו פעם פשיטה על הכפר ולא מצאו כלום".

במסעות הליליים האלה הם היו מגיעים לקרבת המחנות, וממלאים את כלי הרכב בפליטים יהודים מאתיופיה. אני שואלת את לימור איך ידעו לאתר יהודים – האם בדקו מסמכים לשם כך? "מה פתאום", הוא משיב, "זה עולם אחר. אין מסמכים, הכול מבוסס על כך שכולם מכירים את כולם. היו לנו שותפים שעבדו איתנו, יהודים אתיופים, והם ידעו לפי שמות המשפחה מי יהודי ומי לא. בקהילת ביתא ישראל, כשזוג עמד להתחתן, כל צד היה צריך להוכיח את יהדותו שבעה דורות אחורה, אחרת אין חתונה. אז כשפתאום מישהו מופיע במחנה, ואומר ששמו כך וכך ושהוא יהודי שגר בכפר מסוים, הם ידעו לומר לו – אין שם יהודים, והשם שלך לא יהודי. מתוך כמעט 16 אלף יהודים שהבאנו דרך סודן בכל המבצעים, כולל מבצע משה, אני אתפלא אם היו שני לא יהודים שהצליחו איכשהו להתפלח ולעבור את המיון.

"כבר כשהתחלנו לשנע אנשים במספרים גדולים, הבנו שלא נוכל לדבר עם כל אחד: צריך ועד מנהל, 'קומיטה', שנוכל לתאם מולו את המבצעים, ודרכו להעביר כסף ותרופות למי שצריך. היהודים גם היו מפוזרים בכמה מחנות, ואנחנו כאנשים לבנים לא יכולנו להסתובב שם לבד. על כל נסיעת חילוץ היינו מודיעים רק כמה שעות מראש, כדי שהמידע לא ידלוף. הייתי פוגש את נציג הקומיטה בשעה שש, ואומר לו: 'תדאג שבשעה תשע יהיו 200 אנשים בנקודה איקס'. הייתה להם רשימה לפי סדרי עדיפויות, מי יוצא קודם – חולים, קשישים, יתומים. צעירים בני 15־16 היו הולכים בלילה במחנה ומעירים את מי שאמור לצאת. הם עשו את זה בשקט, כדי שהשכנים הלא יהודים לא ישימו לב. אחר כך הם היו אחראים להוביל את המבוגרים לנקודת המפגש, ולפעמים זו הייתה הליכה של חמישה או שישה קילומטרים".

כשהעולים הגיעו לנקודת המפגש הם עברו תדרוך: "הסברנו להם שאנחנו עומדים לנסוע רחוק, 650 קילומטר, ואז להסתתר בוואדי, ובלילה הבא ניסע עוד 250 קילומטר. אמרנו גם שאסור להם להשמיע קול כשאנחנו עוברים מחסומים. הם באמת היו ממושמעים בצורה לא רגילה. כשהגענו לוואדי נתנו להם מים ומזון, והכנו אותם למפגש הצפוי עם לוחמי השייטת. חשוב להבין שזו לא רק הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אנשים מגיחים מן הים, אלא זה גם היה המפגש הראשון שלהם עם מים מלוחים. הם הכירו רק אגמים, נחלים ונהרות. בפעם הראשונה שהובלנו קבוצה לא חשבנו על כך מראש, והם רצו למי הים וניסו לשתות אותם".

עם ההגעה לחוף הועלו היהודים לסירות גומי, 15־20 איש בכל אחת. "הם שטו במשך שעתיים, ואז הגיעו לספינת חיל הים 'בת גלים'. מדי פעם ספרנו אותם במדוקדק, לראות שאיש לא נפל למים. אחר כך, כשעברנו למבצעי הטסה, הסברנו להם מה זה מטוס. חלקם לא נסעו מעולם אפילו ברכב, וזה היה חדש ומפחיד עבורם".

קרנף בלב המדבר

"ארוס" קנה לעצמו שם של אתר נופש מושקע ואיכותי, ומשך אליו דיפלומטים מערביים רבים. הנספח הצרפתי כריסטיאן דה סן־ז'וליאן, שגריר ארצות הברית בסודן, השגריר האמריקני במצרים ועוד ועוד – כולם נפשו בכפר בלי לחשוד במאום. ובכל זאת, המבצע כמעט נשרף בשל רגע אחד של חוסר ערנות: אחד האורחים, יהודי משווייץ, שם לב שהמדריך שמוביל את הקבוצה לצלילה מאותת "הכול בסדר" בתנועת יד אופיינית לצה"ל. הוא פנה אל הסוכן בשאלה בעברית, והלה ענה לו בלי משים באותה שפה. "תראה, אני מבין שאתם ישראלים", אמר האורח ללוחם המוסד, "אבל אל תדאג, אני לא אגיד שום דבר". ליתר ביטחון עלה לימור לחדרו של היהודי, והבהיר לו כי אם יספר משהו, ידאגו לשלוח אותו לשונית מיוחדת שהכרישים החיים בה אוהבים בשר כשר.

אחד האורחים, יהודי משווייץ, שם לב שהמדריך מחווה בידו תנועה שאופיינית לצה"ל. הוא פנה אל הסוכן בשאלה בעברית, והלה ענה לו בלי משים באותה שפה. "אני מבין שאתם ישראלים", אמר האורח, "אל תדאג, לא אגיד דבר". לימור עלה לחדרו של היהודי, והבהיר לו שאם יספר משהו, ישלחו אותו לפגוש כרישים שאוהבים בשר כשר

הספר "לוחמי המוסד בים האדום" מתאר רגע נוסף של כמעט־חשיפה, והפעם בלי שותפות גורל יהודית שתגונן על הסוד. באחד הלילות, בעת שלוחמי השייטת העלו קבוצת יהודים לסירות הזודיאק, הופיעו לפתע חיילים סודנים. הם התקשו לזהות את הסירות בחשכה, אך הלכו וקרבו למים, בעוד לימור ואנשיו מנסים להסיח את דעתם מהמתרחש ממש מולם. מי שפיקד אז על כוח השייטת שם היה סא"ל גדי קרול – "אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת", כך כותב ברג בספרו. "הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים, ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים". קרול ידע שאם הוא ולוחמיו יפתחו באש, הם יצליחו אומנם לחלץ מהמקום את העולים ואת אנשי המוסד, אבל גם יביאו את המבצע כולו לסופו. בעודו מתלבט, אחד החיילים הסודנים החל לירות לעברם, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח המשיכו קרול וחייליו להשיט את הסירות בדומייה לעבר הספינה, ובינתיים לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודנים לעזוב את החוף.

"אחרי התקרית הזאת הוחלט לעבור ממבצעים ימיים למבצעים אוויריים – כלומר להעלות את היהודים על מטוסים שנחתו באמצע המדבר. קיבלנו הדרכה מחיל האוויר כדי שנדע היכן אפשר להנחית מטוס 'קרנף'. היו לכך קריטריונים: בדקנו את אורך השטח שמיועד לנחיתה, את רוחבו, וגם את חוזק הקרקע כדי לוודא שהמטוס לא ישקע. המטוסים קיבלו מאיתנו נ"צ וטסו בלי אורות, בגובה נמוך, כדי לחמוק מרדאר. הטיסות האלה נעשו בלילות, עם עדיפות ללילות ללא ירח".

החיים בכפר הופרעו באפריל 1985, כשג'עפר נומיירי, שליט סודאן ובעל בריתה של ארצות הברית, הודח מתפקידו בהתקוממות עממית בתמיכת הצבא. השר לשעבר לעניינים נשיאותיים, ד"ר בהאא א־דין מוחמד אידריס, ניסה להימלט מהמדינה בעת ההתקוממות, אך נעצר בידי המורדים – ובתמורה לשחרורו הציע להם מידע. הוא הלשין על הפעילות בכפר הנופש. הסוכנים הצליחו להימלט אל ביתו של מילטון בירדן, ראש תחנת ה־CIA בחרטום, והוא סייע בחילוצם בתוך ארגזים. אחד מהם נהג להתלוצץ אחר כך שכל חייו הוא הצטער על היותו נמוך־קומה וקטן גוף – אבל כשהוסלק בארגז ראה בכך יתרון.

אחרי שהישראלים עזבו את אתר הנופש, נרכש המקום בידי משפחה עשירה. "בסוף שנות השמונים, אוסמה בן־לאדן שהה שם תקופה מסוימת", מספר לימור. "הוא חיפש מקלט בסודן, כי זו מדינה שתומכת בטרור. היו כאלה שצחקו עליי: 'בן־לאדן בטח ישן במיטה שלך, כי קיבלת את המיטה הכי טובה בכפר'. זה בכלל לא נכון, הייתה לי מיטה בדיוק כמו לכל אחד אחר".

לימור עצמו סיים את תפקידו באפריקה לפני נפילת נומיירי, באוקטובר 1983. "הרגשתי שאני עושה שוב ושוב את אותו הדבר. פיקדתי על הצוות כשהתחלנו את השלב האווירי, ואז עזבתי".

"הזדעזעתי כשקראתי את התסריט. הוסיפו דברים שלא היו ולא נבראו, למשל שה־CIA שלחו מטוס להוציא אותנו. מצד שני הרגשתי שלא ניתן מספיק מקום ליהודים האתיופים, וביקשתי מגידי רף שיתקן את זה. כשהיינו צריכים שמאות בני אדם יגיעו באמצע הלילה לאנשהו, הצעירים הובילו אותם לשם בלי להיתפס. עבודה מדהימה"

אורח החיים הלא שגרתי גבה ממנו מחיר אישי. "יש זוגות שעוברים את כל זה ונשארים ביחד. אצלנו זה לא עבד. נפרדנו עוד לפני סודן, כששהיתי בניגריה. בזמן שהייתי שם אירע ניסיון הפיכה, והשלטונות סגרו את כל היציאות מהמדינה, הפסיקו את הטיסות. עשרה ימים הייתי תקוע בניגריה, חשבתי שאני משתגע. בסוף קניתי אופנוע בשוק והחלטתי לנסוע לסהרה, כי רציתי להכיר איזה שבט נידח. אחר כך המשכתי לטייל, ובקיצור, חמישה שבועות לא הייתי בבית. ואז אני חוזר לארץ, רואה את הבת הקטנה שלי, קורא לה 'שירי, שירי' – והיא לא מזהה אותי. הייתי שחור מהשמש, ועם זקן. בבית אשתי הראתה לי צו מילואים לחמישה שבועות, ואמרה: 'אם אתה הולך, זה הסוף'. אז הלכתי, ובאמת זה היה הסוף".

אחרי שעזב את סודן הוא מונה לראש שלוחה במוסד. "הייתי אחראי על מדינות מסוימות באירופה, גייסתי והפעלתי סוכנים". בעת ששהה בצרפת נזקק לרופא עיניים, והחל לחפש במדריך הטלפונים. "ניסיתי למצוא שמות של יהודים ממוצא צפון־אפריקני. לצערי, היהדות האשכנזית בצרפת התבוללה כמעט כולה. היום הקהילה היהודית בצרפת היא הגדולה באירופה, ובזכות מי? רק בזכות יוצאי צפון אפריקה. אז חיפשתי ומצאתי שם משפחה ספרדי: רופא בשם ב' אדד. לא חשבתי שזו אישה".

כך פגש לימור את בריז'יט, שהייתה לאשתו השנייה. הוא היה אב לשתי בנות, לה היו שני ילדים מנישואין קודמים, ובהמשך נולד להם ילד משותף. בריז'יט עלתה לארץ עם ילדיה והמשיכה גם כאן בעבודתה כרופאת עיניים.

בשנות התשעים עזב לימור את המוסד ופנה לעסקים שונים. אחר כך היה בין מייסדי המכינה הקדם־צבאית "נחשון", המיועדת לדתיים ולחילונים ("מכינה כללית", הוא מקפיד לכנות אותה, ולא "מכינה מעורבת"), וכיום הוא עומד בראש העמותה המפעילה אותה. "בהקמה ייעצו לנו הרבנים משה הגר, אלי סדן ויגאל לוינשטיין. הייתי מיודד עם אשתו הראשונה של הרב לוינשטיין, רונית ז"ל. היא כתבה ספר שנקרא 'מבצע אחים', ואני יעצתי לה".

לפני שנים אחדות פנו אל לימור התסריטאי גידי רף והמפיקה אלכסנדרה מילצ'ן, וסיפרו לו שבכוונתם ליצור סרט על פרשת אתר הצלילה. "אמרתי להם שאני מוכן לעזור. אני אולי לא אובייקטיבי, אבל בעיניי זה סיפור מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, של הציונות, וצריך לספר אותו. ישבתי איתם ובשלב מסוים גידי אמר לי: 'תקשיב, אני לא צריך את כל הפרטים, מכיוון שאנחנו לא הולכים לשקף את מה שהיה'. בקולנוע יש מושג 'מבוסס על אירועים אמיתיים', ויש inspired by the facts – נכתב בהשראת אירועים אמיתיים. הוא אמר לי שהסרט הזה יהיה inspired, ולכן הוא שומר לעצמו את הזכות להוסיף כל מיני אלמנטים. ובאמת הם הוסיפו דברים שלא היו ולא נבראו. למשל שה־CIA שלחו מטוס כדי להוציא אותנו. הכול קשקוש. אנחנו עשינו מה שעשינו, היו מספיק אירועים, ולא צריך להמציא אירועים נוספים".

את התסריט לסרט "אתר הצלילה בים האדום" קיבל לימור בדוא"ל, בעת ששהה בהונג־קונג. הוא הדפיס את 120 העמודים וישב לקרוא. "וואו, הזדעזעתי. מצד אחד התרגשתי, כי פתאום קראתי בפעם הראשונה על האירועים האלה. מצד שני הרגשתי שלא ניתן מספיק מקום ליהודים האתיופים עצמם, וביקשתי מגידי שיתקן את זה. כי הם אלה שעשו את ההקרבה הגדולה, שלא היינו מסוגלים להוציא לפועל את המבצע בלעדיה. כשהיינו צריכים שמאות בני אדם יגיעו באמצע הלילה לנקודת ציון מסוימת, מי הוביל אותם לשם? הצעירים היהודים. הם הלכו קילומטרים, תוך שהם נזהרים לא להיתפס על ידי פטרולים של הצבא. זו הייתה עבודה מדהימה".

התאכזבת מהתוצר הסופי, ששודר בנטפליקס?
"תראי, אני לא יכול לטעון טענות, כי אמרו לי מראש שיכניסו לסרט אלמנטים שלא אוהב, ושלא הכול יהיה נאמן למקור. ומצד שני, זאת עדיין הייתה אכזבה".

הצילומים התקיימו בנמיביה, ולימור הוזמן לבקר בסט ולפגוש את השחקנים. את בן דמותו הקולנועי, איש המוסד "ארי לוינסון", גילם השחקן כריס אוונס, המוכר יותר כקפטן אמריקה מסדרת סרטי "הנוקמים". "עברנו יחד על כמה סצנות וסיפרתי לו מה באמת קרה. איכשהו התיידדנו, ולפני שנסעתי הוא נתן לי את מספר הנייד שלו והזמין אותי לבקר באולפנים של מארוול".

שנה וחצי אחרי כך הגיע לימור לארצות הברית, והרים טלפון. אוונס חיכה לו בשדה התעופה באטלנטה ונסע איתו לאולפנים. "להיכנס לשם קשה יותר מאשר להיכנס למטכ"ל, כי יש ריגול בין החברות השונות. טיילנו שם בפנים, ופתאום הוא אומר לי: 'הנה סקרלט ג'והנסון, אתה רוצה להכיר אותה?'. חשבתי רק 'מה הבנים שלי יגידו כשאספר להם'", צוחק לימור.

אגב דרמות על המוסד, מה חשבת על הסדרה "טהרן"?
"נחמד, אבל זו לא המציאות".

אל תתערבו בענייני העדה

מספר היהודים שיצאו מאתיופיה דרך סודן בשנות השבעים עד אמצע שנות השמונים מוערך בכ־20 אלף; 16 אלף מהם הגיעו לישראל, והאחרים נספו במהלך הצעידה ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים. בשנת 1991 יצא לפועל "מבצע שלמה", שבו הועלו ארצה 14 אלף יהודים בתוך 36 שעות. בשנים שלאחר מכן שב ועלה מדי פעם לשיח הציבורי הוויכוח על גורלם של הפלאשמורה – צאצאי "ביתא ישראל" שהתנצרו.

לימור לא מבין על מה בכלל הדיון: "ממתי פקיד קובע מיהו יהודי? מי הם בכלל? מי שמם? הפלאשמורה הם תופעה של אנוסים, והיהודים האתיופים עצמם, קהילת ביתא ישראל, הם אלה שצריכים להכריע בסוגיה הזו. היום יש שיתוף פעולה יפה והדוק בין קסים ורבנים מבני העדה – וברוך השם, יש שם רבנים שלמדו בישיבות מוכרות וידועות – והם יקבעו מיהו זרע ישראל.

"ברשות ההגירה במשרד הפנים לא מוכנים להכיר באף אחד. אני מכיר קהילות של יהודים שמניחים תפילין בכל בוקר, מתפללים שלוש פעמים ביום, שומרים כשרות, נימולים – אבל מדינת ישראל לא מכירה ביהדות שלהם. אני יודע כי ביקרתי במקומות כאלה מטעם משרד התפוצות. רשות ההגירה מסתכלת עליהם כאנשים שיעשו הכול כדי להגיע מהעולם השלישי לעולם הראשון – כאילו אנחנו עולם ראשון".

אמיר השכל, פעיל במחאת בלפור, צעק על שוטרת אתיופית ואמר שהוא כטייס הביא את ההורים שלה ארצה. מה חשבת על זה?
"התראיינתי אז ואמרתי: אתה אולי לא גזעני במובן הקלאסי, אבל אתה מתנשא, אם זה מה שיצא לך מהבטן. אתה מסתכל עליהם כעל סחורה. היו עוד הרבה טייסים שהשתתפו בהעלאת יהודי אתיופיה, והם לא מדברים כך. אמרתי איך אתה יכול להוביל תנועת מחאה נגד שחיתות אם אתה מתבטא ככה? לך תתפטר מהעניין הזה!"

יכול להיות שעכשיו, בשעה שאנחנו מדברים כאן, יש סוכני מוסד שעובדים תחת סיפור כיסוי בכפר נופש כלשהו בעולם, או שזה היה יכול לקרות רק במציאות של השנים ההן?
"כפר נופש שמשמש כיסוי להברחת יהודים דרך מדינה ערבית – זה היה כנראה חד־פעמי. אבל בעולם המודיעין הישראלי אני מכיר סיפורים אמיתיים שעולים על כל דמיון, וכאשר יתפרסמו יום אחד, גם הם יעוררו פליאה. יש פה תעוזה שהיא לאו דווקא אישית. זו תעוזה ארגונית, תעוזה של מקבלי ההחלטות שמאפשרים את הדברים האלה, אחרת כל זה לא היה קורה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il