"הרי אחת לכל כמה שנים
– כך בפירוש כתוב בעיתונים –
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר.
מדוע זה לחזור הם מתעקשים?
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד?!"
כאשר חיבר דן אלמגור את המילים לשיר הנפלא הזה, וכאשר חוה אלברשטיין שרה אותן, ספק אם הם חשבו על איסלנד. אלמגור מציין בשירו ארצות רבות המעוררות בו את התהייה הזו, ומקומה של איסלנד נפקד מהרשימה. ובכל זאת, תופעות הטבע של מדינת־האי הצפונית יכולות להעניק לבני האדם שיעור חשוב בצניעות, ולהוכיח להם שגם העליונות הטכנולוגית לא הופכת אותם לבעלי הבית של כדור הארץ.
קחו למשל את האי היימאיי השוכן בארכיפלג ווסטמן, שמונה קילומטרים מחופיה הדרומיים של איסלנד. במשך שנים רבות חיו תושבי המקום את חייהם בשלווה ובנחת. רובם עסקו בדיג, אחרים העדיפו פעילות חברתית או ספורטיבית. חיי התרבות פרחו ומהבתים נשמעו קולות שירה, שכן האיסלנדים חובבי שירה המה, ונופי ווסטמן שימשו להם השראה. ההיימאיים אגב מאמינים שהאי שלהם נוצר כאשר טרול ענק השליך אבנים אל הים. כלומר, הם לא באמת מאמינים בהשתלשלות האירועים הזו, אבל כך טוען שיר עם מקומי, פופולרי מאוד.
ברחוב גרדיסבראוט 10 התגוררה משפחת אולפסון – האם גראור סיגורדרדוטיר, האב גודני ושלושת ילדיהם. הייתה זו וילה נאה בקצה המזרחי של הרחוב, שמחלונותיה נשקף האוקיינוס האטלנטי, ובימים של מזג אוויר בהיר ניתן היה אף להבחין מרחוק בחופי איסלנד. החיים היו טובים ומבטיחים, ספינת הדיג של גודני חזרה מהפלגותיה עמוסת שלל, וגם נוכחותו של ההר הלגפל, שנוצר לפני אלפי שנים כתוצאה מהתפרצות געשית, לא עוררה דאגות מיוחדות.
הים היה סוער, אך הייתה בכך ברכה: כל ספינות הדיג המתינו במעגן, וכך יכלו אנשי האי היימאיי לעלות עליהן מיד ולהתרחק מהסכנה. הנמל הקטן ניצל בזכות תושבים שהבינו שרק לבה תעצור את הלבה. הם הביאו משאבות על גבי ספינות קטנות, התיזו כמויות של מי ים קרים לעבר הלבה הזורמת – וזו נקרשה והפכה לחומה
כל זה השתנה בליל 23 בינואר 1973. גודני והילדים היו שקועים בשינה עמוקה, האם גראור סיימה לקפל את הכביסה ועמדה לעלות על יצועה. ואז, סמוך לשעה 2, חשה האם מעין רעידת אדמה. ברגעים הראשונים היא לא ייחסה לכך חשיבות, אולם בתוך שניות הואר המסדרון באור אדום חזק. גראור ניגשה לחלון, הסיטה את הווילונות, ולא הבינה מה היא רואה.
"עמוד ענק של אש נישא אל על מול הבית", סיפרה מאוחר יותר. "רצתי לקרוא לבעלי. בעוד אנו עומדים ומביטים בתופעה, החלה האדמה במורד ההר להיסדק במהירות. עוד עמוד ועוד עמוד של אש התפרצו כלפי מעלה בזה אחר זה".
הילדים לא הבינו מה קורה. הבן הגדול קרא בחדווה: "יש לנו חגיגת ראש השנה חדשה".
עשור קודם לכן כבר חווה האזור פעילות וולקנית עזה, שנמשכה ארבע שנים. היא אומנם לא הייתה הרסנית כמו זו של 1973, אבל חוללה שינויים במפה והעלתה על פני הים מדרום להיימאיי אי חדש – סורטסיי. הקרקע מתחת להיימאיי נותרה אז שקטה, עד שלבסוף החליטה להקיץ מתרדמה בת 5,000 שנה.
באותה שעה צעדו שני חברים לעבר המגדלור אורדארביטי. הם עצרו לרגע לדבר עם חבר נוסף, והשיחה הזו הצילה את חייהם: המגדלור היה המבנה הראשון שקרס באי. "כהרף עין האדמה נקרעה ממש לפנינו ועמודי אש החלו לעלות מהים", סיפר אחד מהם.
בתוך דקות נזעקו תושבי היימאיי להתפנות מבתיהם, לעלות לסירות ולנוס על פני גלי האוקיינוס. מי שהביט לאחור, ראה את אדמת האי נבקעת לאורך 1,700 מטרים. אפר מעורב באבנים וגבישים ניתך כגשם ופגע בבתים בעוצמה. מתוך חרוט געשי שהלך והתנשא מהקרקע, נפלטו נהרות לבה וטפרה (חומר וולקני), ועמודי אש היתמרו לגובה של 200 מטרים. הלבה הזורמת במהירות החלה לכסות את שטח האי, מכלה את כל העומד בדרכה. עסקים ובתים פרטיים נהרסו, וכך גם בריכת השחייה ומפעל הדגים המקומי. תחנת הכוח פסקה מלפעול, לאחר שהלבה הבוערת הגיעה אליה.
הים באותו לילה היה סוער, אך הייתה בכך גם ברכה עבור התושבים: בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, כל ספינות הדיג המתינו במעגן בעת שהחלה ההתפרצות. כך יכלו אנשי היימאיי לעלות עליהן מיד ולהתרחק מלב הסכנה, בלי לדעת שרבים מהם לא יזכו עוד לראות את ביתם. אחרי ארבע שעות נשקה הספינה הראשונה לחופי איסלנד, שם חיכו לפליטים אוטובוסים שהובילו אותם לבירה רייקיאוויק. גם שדה התעופה הקטן של היימאיי לא נפגע, ולא מעט תושבים הצליחו להימלט בטיסה. העיירה המלבלבת שבה התגוררו הפכה לעיר רפאים.
ההתפרצות נמשכה כחמישה חודשים. כאשר הסתיימה, התברר כי היא שינתה את פני האי: שטח היימאיי גדל בעשרים אחוזים, בשל הלבה שזרמה לים והתקשתה. זו לא הייתה בשורה גדולה עבור המקומיים, שכן השטחים הירוקים של האי הפכו שחורים. הר חדש, חרוט געשי בגובה מאות מטרים, צמח באי, ועד מהרה זכה לשם אלדפל – הר האש. הנמל הקטן ניצל בזכות תושבים בעלי תושייה שהבינו שרק לבה תעצור את הלבה. הם הביאו כמה משאבות מים על גבי ספינות קטנות, התיזו כמויות של מי ים קרים לעבר הלבה הזורמת – וזו נקרשה והפכה לחומה המגינה על הנמל עד היום.
ביתה של משפחת אולפסון נקבר כליל תחת זרמי הלבה, שאליה הצטרף מעטה אפר בגובה 15 מטר. זה היה גם גורלם של 400 מתוך 1,400 הבתים שעמדו באי. אלה שלא נקברו, נשרפו כליל או קרסו תחתם. אחרי 40 שנה נחשף בית אולפסון מחדש, וכעת הוא ניצב במרכזו של מוזיאון אלדהיימר, שנבנה לזכר הלילה הנורא ההוא.
אורחי המוזיאון מוזמנים להיכנס לבית ולהסתובב בין שרידיו. אפשר להתרשם מכלי הבית שנותרו שלמים תחת הגנת מעטה האפר, שיחד עם הלבה שימש מעטה מבודד נגד טחב, חמצן ועשן. נוף האוקיינוס שנשקף מהחלונות התחלף בסלעים שחורים, והקירות העירומים מספרים את דקות האימה שחוותה משפחת אולפסון לפני שנסה מכאן. באוזניות המחולקות למבקרים ניתן לשמוע את זיכרונותיהם של בני המשפחה, שאת חלקם ציטטנו לעיל.
האי הציורי היפהפה שוקם מהריסותיו, והפך לאבן שואבת עבור תיירים. בעונה המתאימה מקננות בו ציפורי הפאפין (תוכיי ים), סמלה של איסלנד. הצפייה בהן, על נוצותיהן השחורות־לבנות ומקורן האדום כדם, מהלכות בין הסלעים במרומי ההר, היא תענוג צרוף. אפשר גם לטפס על האלדפל עצמו ולהביט לעבר המכתש השקט והתמים למראה, שאינו חושף את מה שחולל אך לפני פחות מחמישים שנה.
לחיות על גוף חימום
פרנסי ויליאמס הגיעה לאיסלנד מאוסטרליה לפני שבע שנים, על מנת להשלים את עבודת המאסטר שלה. כגיאולוגית המתמחה בכימיה גיאו־תרמית, המדינה הגעשית היא עבורה גן עדן של ממש. אנחנו נפגשים בעיירה וויק, השוכנת לחופיה הדרומיים של איסלנד. ויליאמס מנהלת ומנחה כאן מיצג מרתק בשם "מופע הלבה", שהצופים בו זוכים לחוות מעין התפרצות וולקנית וללמוד מקרוב מאוד על תכונותיו של הנוזל שהטמפרטורה שלו מגיעה לאלפי מעלות.
ויליאמס מדברת על הרי הגעש בהתלהבות רבה, משל היו אלה ילדיה השובבים ולא כוחות אימתניים המסכנים בכל רגע נתון את חייהם של תושבי האי היפהפה הזה – ואולי גם את שלומם של מיליונים אחרים ברחבי אירופה. "תופעות הטבע הללו הקסימו וסקרנו אותי מאז ומעולם", היא מספרת לנו. "זה משהו שקיים בנו, הגיאולוגים. כשאנחנו נפגשים, אנחנו מדברים כמעט רק על אודות סלעים והרי געש. משחר ילדותי אני אוספת אבנים וסלעים וולקניים, וההורים עודדו אותי ללמוד ולחקור אותם. כל רצפת חדר השינה שלי הייתה מכוסה בסלעים, וכדי להגיע למיטה השארתי ביניהם מרווחים, שבהם אוכל להניח את כפות רגליי. גם ביתי הנוכחי מלא בסלעים מתצורות שונות".
רוב תושבי העיר וויק חברים בכוח מתנדבים. רבים מחזיקים ברשותם משאיות המצוידות במכשירי קשר. במקרה של אזעקת אמת, הם יצאו לאסוף את התושבים מנקודות הפינוי שהוגדרו, ויסיעו אותם במהירות לעבר הכנסייה, שעומדת בנקודה גבוהה על צלע ההר ממול
האי שעליו שוכנת איסלנד הוא הצעיר בעולם, בן 200 מיליון שנה בלבד, והוא עדיין פעיל מבחינה וולקנית. בשטחו יש קלדרות עצומות – שקעים שנוצרו בעקבות התמוטטות הקרקע לאחר פעילות געשית – ועליהן שכבות עבות של קרח. מזרח האי מכוסה קרחונים, והאזור במרכז המדינה שומם, וכמעט שאין בו כפרים או יישובים. מחצית מ־350 אלף תושבי איסלנד מתרכזים בעיר הבירה רייקיאוויק שבפינה הדרום־מערבית של המדינה, והאחרים גרים בערים, עיירות, כפרים ונקודות יישוב לאורך כביש מספר 1, דרך מעגלית הסובבת את האי. "כפר", לצורך העניין, יכול להיות גם שני בתים הרחוקים כקילומטר זה מזה.
המגוון של תופעות הטבע באי נרחב מאין כמותו. מלבד הקרחונים זכתה איסלנד במנה גדושה של מפלי מים עצומים, אגמי קרח ואזורים שבהם עולה המאגמה הלוהטת, מבקיעה את הקרום הדק של כדור הארץ ופורצת אל פני השטח, אם בצורת בריכות צבעוניות ואם כבוץ מבעבע. גם בריכות תרמיות יש באיסלנד, כמו "הלגונה הכחולה" שאינה רחוקה מרייקיאוויק, או מרחצאות מיוואטן ליד האגם הנושא שם זה. רבים באים להשתכשך במים החמימים, ללגום בירה מקומית צוננת, ולהניח לראש לקפוא ברוח הקרה בעוד הגוף מתחמם בתוך המים.
"איסלנד היא המקום היבשתי היחיד בעולם ששוכן על הקרע שבין הלוח הטקטוני האירו־אסיאתי והלוח הצפון־אמריקני", אומרת ויליאמס. "שני הלוחות הללו ממשיכים להתרחק זה מזה בכל שנה ב־1.9 ס"מ, וכתוצאה מכך קרום כדור הארץ 'נמתח', ונוצרת פעילות סיסמית ערה. נוסף על כך, המדינה הזו שוכנת מעל המקום שבו הרכס המרכז־אטלנטי התת־ימי פלט לבה נוזלית, והבזלת נערמה והתגבהה עד שעלתה מעל פני הים כיבשה חדשה. מלבד כל זה, קרום כדור הארץ דק מאוד באזור הזה. הטמפרטורה מתחת לפני האדמה גבוהה כאן במיוחד, ולמעשה אנחנו יושבים על גוף חימום ענק שיוצר מעין בורות של עיסת גבישים או חללי מאגמה. באזורים מסוימים המאגמה הזו מתפרצת כלפי מעלה".
הלבה היא המאגמה שיצאה אל פני שטח. במשך שנים היא משנה את צורתה, מתקררת ומתקשה, נשברת לסלעים משוננים. כך נוצרים גם צוקים שחורים עצומים המאתגרים את התיירים וחובבי הטרקים. "הצורות המשונות שלהם הן המקור לאגדות עם איסלנדיות לא מעטות", מספרת ויליאמס. "בימים קדומים האמינו כי הסלעים הללו הם יצורים חיים, אבות־אבותיהם של הטרולים הידועים. זה דווקא רעיון נחמד מאוד", היא צוחקת.
האיסלנדים מנצלים את התכונות הייחודיות של ארצם כדי לייצר אנרגיה. על פני האי פזורות תחנות המרכזות אליהן קיטור שבוקע מהאדמה, ומובילות אותו בצינורות אל הבתים. הבירה רייקיאוויק כולה מחוממת בשיטה זו. "אין הרבה מקומות בעולם שאתה יכול לראות בהם את מקורותיה של הפעילות הסיסמית. זו הזדמנות מדהימה", מתרגשת ויליאמס.
היא מבקשת מאיתנו להרכיב משקפי מגן, ומפעילה את "מכונת הלבה" במיצג. מולנו עומד דגם של הר, ומאחוריו תנור שבו מתלהטים גבישי לבה. ברגע "ההתפרצות", הלבה הרותחת מתחילה לזרום במורד ההר, ונאספת במשטח שבתחתיתו. ויליאמס נעזרת במקל כדי להוציא מעט לבה ולהראות לנו את הנוזל הצמיגי, המזכיר במידה רבה את הזכוכית בעת ניפוחה. נכון, היא אומרת, גם החומר המאגמטי עצמו מתגבש בעת ההתקררות לכדי זכוכית שאותה ניתן לנפח, לעצב וגם לנפץ לרסיסים. את הלבה שלה היא מחזירה שוב לתוך התנור, לקראת ההצגה הבאה.
אנחנו יוצאים לפארק ת'ינגווליר, לראות את נקודת המפגש בין הלוחות הטקטוניים. כאן הם מקבלים ביטוי מעל פני הקרקע כשני צוקים מרהיבים, מעין קירות בזלת שאפשר לצעוד ביניהם. למעשה אנחנו קופצים מיבשת אירופה ליבשת אמריקה בתוך חמש דקות, בלי מטוס או אונייה.
הגיאולוגית האוסטרלית פרנסי ויליאמס (משמאל), השוהה באיסלנד: "כשמזג האוויר ותנאי הטבע עוינים, ובכל זאת אתה מעוניין לגור כאן, הדבר מעיד על חוסן נפשי פנומנלי. הגישה של התושבים היא 'נחיה כאן, ומה שיהיה יהיה. אם ההר יתפרץ, נעבור את זה יחד'. אלה החיים הנורמליים וזה חלק מהתרבות באיסלנד"
הפארק הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, הן בשל הגיאולוגיה הייחודית שלו והן בזכות הערך ההיסטורי־תרבותי. כאן התכנס בשנת 930 הפרלמנט הראשון בעולם, וכאן נועדו מדי שנה זקני השבטים מרחבי איסלנד הוויקינגית כדי לדון בענייניהם, לשפוט את פושעיהם, ולהשליך אותם במקרה הצורך אל מי הנהר הגועשים. רק ב־1798 עבר הפרלמנט לעיר רייקיאוויק, שם הוא שוכן עד עצם היום הזה.
בנסיעה בכבישי איסלנד, השוממים ברובם, העין מבחינה עד מהרה במשהו מוזר: אין עצים. משני צידי הכביש משתרעות ערבות צהבהבות־ירקרקות של צמחייה נמוכה, לא יותר מכך. ההסבר נעוץ גם בגיאולוגיה, אך גם בהתנהלותם של הוויקינגים, שכרתו ללא רחם את העצים המעטים שצמחו באי, והשתמשו בהם לחימום ולבניית בתים. "זה די מגניב", צוחקת ויליאמס. "כך אנחנו יכולים לראות את כל 'הקופסה' הגיאולוגית, כמו שאנחנו אוהבים. במקומות אחרים הצמחייה מסתירה את הפעילות הקרקעית, ואילו כאן אתה יכול לראות מה מתרחש".
פלא נוסף של איסלנד הוא רייניספיארה – חוף רך, נעים ושחור משחור. באתר הזה, שנבחר על ידי הנשיונל ג'יאוגרפיק כאחד מעשרת החופים הלא־טרופיים הראויים לביקור, נמצאים גם עמודי בזלת שחורים, יחידים מסוגם. בין מצוקי ענק המתנשאים לגובה 70 מטר, מסתתרת מערת משושים יפהפייה. האתר כולו אפוף מסתורין, וברוב ימות השנה מנשבות בו רוחות עזות וגשם יורד, מה שלא מנע מהמקום לארח את צילומי כמה מהסצנות בסדרה המצליחה "משחקי הכס".
אגדה איסלנדית מספרת כי בעבר היו כאן טרולים שניסו למשוך ספינות מהאוקיינוס לחוף השחור. טעות בחישוב הזמנים גרמה להם לעמוד גלויים בזמן זריחת החמה, וכידוע לכול, טרול הנחשף לאור השמש הופך לאבן. וכך, מאז ועד היום, ניצבים ברייניספיארה עמודי הבזלת.
ההר שהפיל את לואי ה־16
העיירה וויק שוכנת למרגלות שני הרי געש. אחד מהם הוא הר הקטלה, שהתפרצותו בשנת 1918 ריסקה את הקרחון הרובץ עליו. נהרות האזור התמלאו אפר וולקני מעורב בקרח, ועלו על גדותיהם. כפריי האזור לא הספיקו להימלט ולמלט את צאנם ובקרם, ונשארו בשטח ימים רבים, כשהטבע סביבם יוצא מדעתו.
ויליאמס אומרת שהאיסלנדים מכנים את ההר "שער הגיהינום". כשאני מספר לה ש"קטלה" בעברית מגיע מאותו שורש של "הרג", היא פורצת בצחוק מופתע. עם זאת היא מציינת שאף לא אחת מההתפרצויות התכופות של ההר גבתה חיי אדם, לפחות לא בשנים האחרונות.
באפריל 2010 עלה לכותרות בעולם כולו הר הגעש הנמצא 15 ק"מ מערבית לקטלה: האֶיְיַאפְיָאטְלָאיֶיקוּטְל (את שתי האותיות האחרונות מבטאים יחד, במין הקשת לשון הדורשת אימון רב). התפרצות שלו הצליחה לשתק למשך שישה ימים את התנועה האווירית מעל אירופה. הלבה שזינקה ממנו המיסה קרחון, גרמה לשיטפון, ואז התקררה במהירות ונשברה לרסיסים דמויי זכוכית. אלה נישאו אל תוך עמוד האפר הגעשי המיתמר, בתערובת שהייתה עלולה לחדור למנועי מטוסים ולהרוס אותם תוך כדי טיסה. הרוח נשאה את האבק המסוכן דרום־מערבה, לעבר היבשת. אלפי טיסות בוטלו, נמלי התעופה במרבית אירופה המערבית סגרו את שעריהם, והמוני תיירים ונוסעים נתקעו בלי יכולת להגיע למחוז חפצם. כעבור תשעה ימים הגיע אפר הלבה אף לחופי ארה"ב ולקזחסטן. גם הרשויות בישראל נכנסו לכוננות מחשש שהעננים מפילי המטוסים יינשאו ברוח אל המזרח התיכון, אך לבסוף הדבר לא קרה. הנזקים לענף התעופה באותם ימים נאמדו ב־1.7 מיליארדי דולרים.
"מצד שני", אומרת ויליאמס, "ההתפרצות הזו הציבה את איסלנד על מפת התודעה העולמית. אנשים החלו להתעניין באי וגילו שמדובר בארץ נפלאה שנופיה הם מהיפים על פני כדור הארץ. איסלנד זכתה לפרסומת שאין טובה ממנה, ותיירים החלו לזרום לכאן מכל קצות תבל".
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהרי הגעש האיסלנדיים משפיעים על העולם כולו. ב־8 ביוני 1783 סיפק ההר לאקי את ההתפרצות שנחשבת לקטלנית ביותר בהיסטוריה. רבע מתושבי איסלנד נהרגו, יחד עם אינספור פרות, סוסים וכבשים. במשך שמונה חודשים נפלטו כמויות עצומות של לבה רותחת מנקיק באורך 12 ק"מ, וענני אפר געשי עלו לאוויר. השמים מעל אירופה התקדרו, במה שנודע כ"שנה ללא קיץ".
תנאי המחיה באיסלנד הפכו קשים מנשוא, עד כי מלך דנמרק, שליט האי באותם ימים, ביקש לפנות את האוכלוסייה כולה אל היבשת. ענן האפר המשיך להתפשט, וכיסה את רוב חצי הכדור הצפוני – אירופה, צפון אמריקה והאוקיינוס האטלנטי. הוא נראה אפילו בצפון אפריקה ובאסיה, שם השתנה מערך המונסונים. השמש לא הצליחה לחדור את המעטה הסמיך, ואמני התקופה הנציחו את הכדור האדום שנראה בשמיים.
השינוי הקיצוני במזג האוויר הביא להשמדת יבולים בכל אירופה. תנועת המסחר בים וביבשה נעצרה, ומיליונים סבלו חרפת רעב. בין ההיסטוריונים יש מי שרואים בכך את אחת הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית: המחסור והדלות גרמו להמונים להפנות את זעמם אל משפחת המלוכה, בהתקוממות שהסיטה את ההיסטוריה האנושית לנתיב חדש.
אוכלוסיית וויק, כמו תושבי כפרים ועיירות אחרות באיסלנד, חיה תחת איום מתמיד. בכל רגע עלולה להישמע הגרסה המקומית ל"צבע אדום", אזעקה המתריעה כי לבה לוהטת זורמת מההר במהירות, תחת חיפוי אווירי של אפר וולקני המכסה את השמיים. האיום הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן. התושבים יודעים שבמקרה של אזעקת אמת, יש להם דקות ספורות בלבד כדי להתארגן ולברוח. לכולם בוויק יש "פק"ל התפרצות" הכולל רשימה מסודרת – מה לעשות, מה לקחת ולהיכן להגיע. בכל בית יש ערכת הישרדות מוכנה: תיק גדול ובו חפצים אישיים, בגדים, אמצעי הגנה מפני שאיפת אפר, ואפילו שלט צהוב גדול שאותו יש לתלות על הדלת מבחוץ בעת היציאה מהבית, כדי שכוחות ההצלה ידעו שכולם התפנו בבטחה.
רוב תושבי העיר חברים בכוח מתנדבים שהוקם לצורך אירועים כאלה. הם יודעים לפעול יחד כמכונה משומנת, כשכולם דואגים לכולם. רבים מחזיקים ברשותם מכוניות גדולות ומשאיות המצוידות במכשירי קשר. עם הינתן האות, הם יצאו לאסוף את התושבים מנקודות הפינוי שהוגדרו ברחבי העיירה, ויסיעו אותם במהירות לעבר הכנסייה, שעומדת בנקודה גבוהה על צלע ההר ממול. עד השיבה הביתה עלולים לעבור ימים ואף חודשים, אם בכלל יהיה לאן לחזור.
החשש הגדול הוא שגם קטלה ילך בעקבות אייאפיאטלאייקוטל (לא לשכוח את נקישת הלשון) ויתפרץ בעוצמה. באיסלנד מעריכים שזו רק שאלה של זמן. כשאני שואל את ויליאמס אם יש דרך לחזות מראש מתי תתרחש ההתפרצות הבאה, היא משיבה: "אנחנו לא יודעים. בשנה שעברה היו בהחלט סימנים מקדימים – המאגמה התחילה לעלות, חשנו כמה רעידות אדמה ועוד אירועים מחשידים – ואז הגיעה התפרצות. אולם שבעה חודשים מאוחר יותר ראינו את אותה חתימת התנהגות של ההר, ודבר לא אירע.
"לפני חודש התפרץ הר הגעש פארגדלשפאל, לא רחוק מרייקיאוויק, בפעם השנייה ב־900 שנה. ניבאו שההתפרצות הזו תימשך שנה, אך בסופו של דבר היא הסתיימה אחרי 17 יום. אני עצמי הלכתי לראות אותה בשלב מאוחר, כאשר כמעט לא היה מה לראות. אבל אני אוהבת את ההתנהגות הבלתי צפויה הזו".
מדוע אנשים הגיוניים, נבונים וחפצי חיים, מסכימים לחיות למרגלות הרי געש ולהיות חשופים כל העת לסכנה?
"מנקודת מבטי, האנשים באיסלנד מיוחדים מאוד. כשמזג האוויר ותנאי הטבע הם עוינים, ובכל זאת אתה מעוניין לגור כאן, הדבר מעיד על חוסן נפשי פנומנלי. הגישה של התושבים היא 'אנחנו נחיה כאן, ומה שיהיה יהיה. אם ההר יתפרץ, נעבור את זה יחד'. אלה החיים הנורמליים וזה חלק מהתרבות באיסלנד".
או אולי, כפי שעונה דן אלמגור בשיר שצוטט בתחילת הכתבה: "אולי הם מקווים ליום שעוד יבוא, שבו ההר ישקוט מזעפו. ואז על הבזלת השחורה, איך אז יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
