את אלקנה כהן אני פוגשת בחווה האורגנית "סבתא יהודית" בקיבוץ לביא. השמיים כחולים, האוויר רחוץ והשדות הירוקים מסמאים את העין. את ארוחת הבוקר כאן אני קוטפת ישר מהאדמה: סלק, גמבה וכוסברה. אבל כהן, בדיבורו המהיר והישיר, מנפץ את האווירה הנינוחה. "טרור הידיים העובדות", כך הוא מגדיר את הבעיה. "אם אני לא אביא לחקלאי כוח עבודה שיעזור לו לקטוף את המנגו או את האבוקדו, יהיו שם פועלים ערבים, ובעוד שנתיים השדה כבר לא יהיה בבעלות יהודית. החקלאים הם שליחים של מדינת ישראל. כשיש אחזקה בקרקע, יש ריבונות".
הוא בן 40, איש מושב הזורעים, דור שלישי לחקלאות. אביו וסבו גידלו זיתים למאכל, והוא עצמו עבד במשק המשפחתי מאז שהיה נער. ב־2017, לאחר שראה את התרופפות האחיזה הלאומית בגליל, הקים כהן את ארגון "היוגב" שפועל למען שמירת אדמות הלאום ותומך בחקלאי האזור. לפני הריאיון הוא מסתחבק עם בעל החווה האורגנית, עם הפועל שלו ועם בנות השירות מטעם "היוגב" שמתנדבות כאן בבית האריזה. "בשורה התחתונה, לא הפרנסה של החקלאי היא שמעניינת אותי", הוא אומר לי. "אותי מעניינת הקרקע".
"כשהקבלן מבריז לי, אני שואל אותו 'למה לך? בוא, תקטוף, תרוויח הרבה כסף', והוא עונה: אני רוצה את השטח"
הוא מדבר בנוסטלגיה על הימים שבהם בני המשקים היהודים וערביי ישראל עבדו יחד. "זה מה שהכרתי כילד וכנער, וזה עבד מקסים. חבר'ה מהמושב שלנו למדו במקווה־ישראל יחד עם חבר'ה מטורעאן. היום המצב שונה. טרור הידיים העובדות שעליו אני מדבר, הוא תת־טרור בתוך סך התופעות שאנחנו כוללים במילים 'פשיעה חקלאית'".
כדי להשליט טרור, הוא מסביר, לא חייבים לגנוב או לשרוף שדות; יש דרכים אלגנטיות יותר, שמאפשרות לתפוס את החקלאים בגרון. "אנחנו עדים למלחמת התשה שנעשית דרך כוח האדם. למעשה זה סוג של פרוטקשן, מכניזם שעובד בצורה פשוטה ועם מנגנון מסודר. הם באים אליך ואומרים לך עם מי לעבוד, מתי לעבוד וכמה לעבוד. הם מבטיחים לחקלאי כוח עבודה, ובפועל מאחרים בעשרים או שלושים יום, ועושים חצי עבודה במקרה הטוב. מחוסר ברירה, החקלאים סוגרים איתם גם בשנה הבאה, ושוב נופלים. חקלאים רבים נקלעים לחובות, פושטים את הרגל ואפילו נאלצים למסור את הקרקע לקבלן ערבי“.
מי עומד מאחורי זה?
"קבלנים מהאזור, רובם ממע'אר. הם יוצרים קרטל, מחלקים ביניהם את גזרות העבודה. הייתי במע'אר לפני כמה שנים יחד עם קבלן שעבד איתי. פתאום הגיע קבלן אחר, מישהו שעבדתי איתו תקופה ארוכה בעבר. הרגשתי אי נעימות. 'תרים את הראש', אמר לי הקבלן שהייתי איתו. ובסאבטקסט: אל תפחד ממנו, אני נותן לך הגנה. זה בעצם מה שהוא אומר לי. כי הם קובעים מי יעבוד עם מי.
"מגיע המועד שקבעתם, ואין עובדים. אתה מתקשר אליו, 'מוחמד, איפה אתה?'. עוברים יום, יומיים, שבוע, שבועיים. מוחמד שכח לשלוח אנשים. אחרי חודש עשרים אחוזים מהפרי כבר נפלו, עשרים אחוזים השחירו"
"נניח שאתה מסכם עם קבלן על 200 פועלים שיתחילו לעבוד ב־15 באוגוסט. הוא אומר 'אין בעיה'. מגיע היום, ואין עובדים. אתה מתקשר אליו, 'מוחמד, איפה אתה?'. עוברים יום, יומיים, שבוע, שבועיים. מוחמד שכח לשלוח אנשים. אחרי חודש, עשרים אחוזים מהפרי כבר נפלו, עשרים אחוזים השחירו. אתה נכנס להפסדים. שנה־שנתיים ככה, אתה כבר בחובות. כמה אתה יכול לסחוב? לפעמים יש מין שותפות שנוצרה בין הקבלן הערבי למפעל, כי הוא זה שגורם בפועל לכך שהפרי ייקטף. בסוף הוא אומר לך: 'אתה רוצה שאדאג למחוק לך את החובות? אין בעיה, צא מהשטח'. זה טרור הידיים העובדות. הוא מצידו מבריח 450 איש מכפרים ביו"ש. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, אבל שם הכסף השחור, ושם הוא מרוויח.
"קיבלתי טלפון ממנכ"ל מפעל שימורים: 'אלקנה, אני אוהב אותך ואת האידיאולוגיה שלך, אבל אני מעדיף את רושרוש. כי הוא מביא לי סחורה, ואתה לא. אנשים רוצים לאכול מלפפונים וזיתים, ואני צריך שמישהו ידאג לי'. יש אלף ואחת וריאציות לעימותים בין החקלאים לקבלנים. כך או כך, בשורה התחתונה החקלאי הוא זה שנכנס לחובות, בגלל הקבלן".
לאחר שספג בעצמו הפסדים כבדים בגלל הגורמים השולטים בכוח האדם, החליט כהן לחתוך את התלות בהם. "במשפחה שלי גידלו זיתי מאכל במשך ארבעים שנה, ואני עשיתי הסבה לשמן. אני לא רוצה להיות תלוי בקבלנים הערבים. עכשיו אני עושה הכול בעצמי. הבאתי מנערות (כלי עבודה חשמלי המסייע במסיק – ב"ק), ואם פעם לאותה כמות של זית הייתי צריך שבעים אנשים, היום אני צריך ארבעה".
אתה חושב שלקבלן הערבי יש כוונת זדון, רצון להרע לחקלאים היהודים ולגרום להם נזק, בגלל הסכסוך הלאומי? אולי הכול עניין של כוחות השוק ו"החזק מנצח"?
"הכול על רקע לאומי, הוא לא מסתיר את זה. הוא אומר 'אני הייתי פה באדמה הזאת, סבתא שלי עבדה בה, ואני רוצה אותה חזרה'. אם זה לא לאומי, אני לא יודע מה כן. שנית, לכאורה הרבה יותר כדאי לו לקיים את החוזה ולספק לי פועלים שיקטפו. הוא יכול להרוויח המון כסף, כי הוא מקבל מאיתנו 500 עד 1,000 שקל על פועל ליום, ומשלם לפועל המסכן רק 50. תעשי את המכפלות ותביני מה קורה כשמדובר על 400 פועלים. הוא רק משלם קצת על תעודות והסעות, ואז הוא יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום. כשהקבלן מבריז לי, אני שואל אותו 'למה לך? בוא, תקטוף, תרוויח הרבה כסף', והוא עונה: אני רוצה את השטח".
איך הגענו לכך שהחקלאות שלנו תלויה בטוב ליבם של גורמים כאלה?
"כדאי להפנות את השאלה הזו למקבלי ההחלטות. איפה מדינת ישראל בסיפור? הטיעון הוא לא כלפי הערבים, אלא כלפינו שיצרנו את התלות. מדינת ישראל צריכה להתעורר ולהבין שאם אין חקלאות, אין מולדת. יש פתרונות שאפשר לדבר עליהם, אבל קודם כול בואו נקרא לילד בשמו, כי זה עניין תודעתי. אם אני מביא לכאן שורה של מקבלי החלטות משמאל ומימין, ואף אחד לא מוכן להרים את הכפפה, זה עצוב מאוד. התפתח פה טרור לכל דבר, והמדינה לא מכירה בכך".
לצד אותו טרור אלגנטי ועקיף, גם כהן חווה מקרים של סחיטה ישירה. "משפחה מטובא־זנגריה שלחה אליי איום שאם לא אסתום את הפה, ישרפו לי את האדמות. מפקד המחוז קרא לי ושאל אם לשלוח ניידת. אמרתי לו שאני בסדר".
בוא נדבר על פתרונות.
"דבר ראשון: הכרה בערך הלאומי של החקלאות. זו לא רק חקלאות פרנסתית, אלא חקלאות ריבונית, ומולה מתקיים טרור לאומי. ליבי עם החקלאים, הלוואי שהם ירוויחו הרבה כסף, אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא ריבונות. כמו שמדינת ישראל לא מביאה תאילנדים שיחליפו את חיילי פלס"ר גולני, כי הצבא הוא עניין לאומי, כך היא צריכה להבין שהחקלאות חשובה מהצד הלאומי שלה. החקלאים שומרים על הקרקע, והמדינה צריכה לתעדף אותם על פני מי שיש לו למשל מפעל לבקבוקי פלסטיק.
"דבר שני: חלק גדול מהבעיה יכול להיפתר אם המדינה תעודד חקלאים לפנות לענפים שמבוססים יותר על טכנולוגיה – כרמי יין, זיתים, שקדים. דברים שמצריכים הרבה פחות ידיים עובדות. ומעבר לזה, יש להפנות משאבים ותמריצים לחבר'ה צעירים, שיהיה כדאי להם לעבוד בחקלאות. המדינה גם צריכה להשאיר לעצמה את השליטה בכוחות השוק. אני סוציאליסט, ואני לא מצפה שכולם יחשבו כמוני, אבל כמו שבתחום הבשר והביצים יש יותר ביקורת, כך צריך להיות גם בגידולים החקלאיים, מטעמים לאומיים.
המצב בגליל, אומר כהן, מסוכן יותר מאשר ביו"ש. "המלחמה פה קשה יותר. שם זה שנוי במחלוקת, יש שמאל וימין, כל אחד ודעותיו. אבל פה אנחנו בגליל, איך גם זה הפך לשנוי במחלוקת?! זה לא נורמלי. אנשים יגידו 'סליחה, לעובדים הערבים לא מגיע להתפרנס?'. אבל אני אומר לכם: אנחנו מאבדים את האדמה שלנו".
