שלט בד בכניסה לבית־אל, כתוב ידנית, מבשר על "יום ההקמה – כ"ג בחשוון". האותיות הצבעוניות נמרחו מעט מהגשם, החגיגיות נשמרה. בשבוע שעבר אכן ציינו כאן 45 שנות, אבל השלט טועה, אומרת הלן. זה היה בכ' בחשוון תשל"ח. "אני יודעת כי הבת השביעית שלנו, תחיה, נולדה יום לפני העלייה לקרקע". יהודה היה פה עם שאר הילדים, הלן בהר הצופים. "שלחו אותו הביתה, אמרו לו שיבוא איתי כשנהיה מוכנים. הבהרתי שאני לא מגיעה עד שיש מכונת כביסה מחוברת. זה לקח שלושה חודשים".
המבטא האמריקני מסגיר את מוצאה, אך לא קמצוץ מסיפור השורשים. "אני כל כך לא מעניינת", היא טוענת. רגע אחר כך אנחנו כבר מרותקים לקורות המשפחה שהתגלגלה מגרמניה לאמריקה עם עליית היטלר לשלטון. "ההורים שלי, ברוך וחנה וואהל, היו כבר מאורסים כשהגיעו לניו־יורק. ברוך השם, ההורים של אבא הצליחו להגיע במהלך המלחמה, באונייה האחרונה שעזבה את גרמניה".
מאתיים שנה התגוררה שושלת וואהל בעיירה גדרן, ליד פרנקפורט. בידי המשפחה שמור עד היום מסמך בחתימת הדוכס, שמאשר לכוהנים שהגיעו מוואהל להתיישב שם. "מ־1933 היה בלתי אפשרי להישאר בגדרן. האנטישמיות הייתה איומה".
ההורים של אמה ברחו לפלשתינה אחרי ליל הבדולח. את הסרטיפיקטים קיבלו מדוד שהיה מקורב ל"איזה מאכער ממפא"י". המאכער פתח מגירה מלאה אישורי עלייה, ונתן ארבעה לדוד ההוא. "זה סיפור שהולך איתי כל השנים. ב־39' היו המון סרטיפיקטים לחלק, אבל בלי פרוטקציה אי אפשר היה להשיג אותם. לאן הם הלכו?"
ההורים של אמה ברחו לפלשתינה אחרי ליל הבדולח. את הסרטיפיקטים קיבלו מדוד שהיה מקורב ל"איזה מאכער ממפא"י". המאכער פתח מגירה מלאה אישורים, ונתן לו ארבעה. "זה סיפור שהולך איתי כל השנים. ב-39' היו המון סרטיפיקטים לחלק, אבל בלי פרוטקציה אי אפשר היה להשיג אותם"
לחנה היה סרטיפיקט משלה, וכך גם לשאר בנות הקבוצה שהדריכה במסגרת "המזרחי", למעט אחת. "אמא ידעה שאם הבחורה הזו לא עולה עם שאר הבנות, אין לה סיכוי לצאת מגרמניה. אז היא נתנה לה את הסרטיפיקט שלה, ודרך קרובים רחוקים קיבלה ויזה לארה"ב".
הלן ואחותה היחידה נולדו בניו־יורק וזכו לחינוך דתי וציוני למהדרין. את השכלתה האקדמית קיבלה הלן בסטרן קולג', האגף הנשי של ישיבה יוניברסיטי. ב־62', לאחר שהשלימה תואר ראשון בהיסטוריה, עלתה ארצה לבדה. כעבור שלושה חודשים נקראה לחזור. "אבא היה חולה, ואמא ביקשה שאבוא. הגעתי לראש השנה, בחנוכה הוא כבר נפטר".
יום אחרי השלושים של אביה, הכירה הלן את יהודה. בתוך שלושה שבועות הם התארסו, ובחודש סיוון נישאו. "אמא שלו, שכבר גרה בישראל, לא באה לחתונה. היו זמנים אחרים. כדי להתקשר אליה היינו צריכים להזמין שיחת טלפון שבועיים מראש, וזה עוד מארה"ב".
יהודה היה בנו של הרב מרדכי בורר, רב ידוע בגרמניה. בליל הבדולח נעצר האב, נלקח לדכאו, ושם עונה ונרצח. אלמנתו אספה את שבעת ילדיהם ועלתה איתם ארצה. בתש"ח שירת יהודה בפלוגה הדתית של החי"ש, שעם התקפלות האנגלים הייתה הראשונה לאייש את בסיס הקריה בתל־אביב ("כשהם נכנסו עוד היה ריח חריף של חזיר מארוחת הבוקר של הבריטים"). חלק מהפלוגה נשלח לסייע בקרבות גוש עציון, אבל יהודה היה צעיר מדי. הוא וחבריו השתתפו בקרב על לוד, ונקלעו לכפר הנוער בן־שמן שהיה תחת מצור במשך חצי שנה "עד שמשה דיין שחרר אותם".
הם הגיעו בליל ערפל, עם שבעה ילדים, וזכו לשני חדרים בבסיס. "אחרי פסח קיבלנו מאריאל שרון עשרה קרוואנים. זה היה לוקסוס: גם מטבח, גם שירותים משלנו, בלי להתלבש בכל פעם שיוצאים לשירותים במסדרון"
בגיל 32 הגיע יהודה לישיבה יוניברסיטי, ללימודי דוקטורט בהיסטוריה, ואז פגש את הלן. במקביל עסק בהוראה, וכך עשתה גם הלן – "עד ההיריון הרביעי. אז לא נתנו לי לעבוד יותר, חשבו שכל כך הרבה הריונות זו השפעה לא טובה לילדים", היא אומרת נוכח מבטינו ההמומים. כן, קהילה דתית. מה שלא מקובל, לא מקובל. "צריך להבין שמדובר בקהילה של ניצולי שואה", מסבירה הלן. אדרבה, אנחנו אומרים, אבל היא מתארת זיכרונות עטופים ב"אווירה אפורה. אנשים לא ידעו מה קרה לקרוביהם. היה קודר".
ארבע בנות נולדו ליהודה והלן בניו־יורק, ארבעה ילדים בארץ – בן ושלוש בנות, "וחבל שלא נולדו עוד". העלייה ארצה התרחשה ב־1971. "ליהודה הייתה הגנה על הדוקטורט ביום שישי, בראשון כבר היינו על המטוס, בלי עבודה ובלי כסף". התלבטות? מה פתאום. "לא הייתה שאלה בכלל, יהודה רצה הביתה". הם גרו שנה ברמלה ושנה בבית־מאיר, ובנו ביתם בשכונת בית־וגן הירושלמית. כעבור חמש שנים נרתמו למשימה ציונית. "יהודה הרצה בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית ובמכון לעולים של הסוכנות. הוא גם עבד עם הרב שלמה גורן בגיור, ובהדרגה התחיל לעבוד עם כצל'ה בישיבה בבית־אל". כצל'ה הוא הח"כ לשעבר יעקב כץ – מראשוני גוש אמונים וממייסדי בית־אל; האיש שמאחורי הקמת קריית הישיבה שם, ערוץ 7 והעיתון בשבע.
מאה שנים אחרי אותו בוקר לח בשנת תרל"ח, החלוצים החדשים באו ליישב את בית־אל, ומשפחת בורר בתוכם. איך הגיעו לגרעין המייסד? "ליהודה היו קשרים, אני לא הכרתי אף אחד". הגרעין עלה בחשוון לבה"ד 4 הסמוך לכפר ביתין, ובט"ו בשבט נחתה שם משפחת בורר. "בגין היה קרוע: מצד אחד תמך בהתיישבות, מצד שני פחד". ממה פחד? "מארה"ב, מהשמאל, לא יודעת. נו, בגין. אז שמו אותנו בסוף המחנה, כאילו אנחנו לא קיימים. הגרעין היה שם מחשוון עד אלול". יהודה, הלן וילדיהם הגיעו בליל ערפל, וזכו לשני חדרים בבסיס. עובדת היותם התושבים הטריים ביותר לא הפריעה להלן לארגן סדר ט"ו בשבט ל־16 איש. "אחרי פסח קיבלנו מאריאל שרון עשרה קרוואנים. זה היה לוקסוס: גם מטבח, גם שירותים משלנו, בלי להתלבש בכל פעם שיוצאים לשירותים במסדרון".
איך ניו־יורקית מסתדרת בתנאים האלה? "המשפחה שלי לא חוותה את השואה, אבל אני מהדור שזוכר היטב את הניצולים, גדלתי באווירה הזו וחונכתי לאחריות לאומית ולציונות. היו הרבה דיבורי ציונות גם בכיתה, אבל עובדה שאני היחידה שעשיתי את הצעד הזה, בגלל הבית. גם יהודה היה מאמין גדול בהתיישבות".
באלול הגיעו אשקוביות והונחו בשטח שהוקצה למתיישבים, ללא תשתיות. "במקור זה היה בסיס ירדני. אחרי ששת הימים צה"ל לקח אותו, ומהשטח של הצבא נתנו לנו אדמות להקמת היישוב". אלא שאז ערבים מביתין פנו לבית המשפט בטענה שמדובר באדמותיהם הפרטיות, ואילו מדינת ישראל טענה שההתיישבות נחוצה לביטחונה. עד להכרעה נשלחו חלוצי בית־אל ליישב את האשקוביות. "כעסתי, כי לא היו מים ולא חשמל ולא ביוב. אז יהודה עבר לשם עם הילדים, ואני נשארתי עם התינוקת בקרוואן. זה החזיק לילה אחד ואז הצטרפתי אליהם. לא הייתה ברירה. הנוכחות שלנו שם השפיעה על פסיקת בית המשפט". עד לכניסת השבת הראשונה כבר נמתחו קווי מים וחשמל, אבל ביוב לא היה, "מה שהביא להתפרצות צהבת. אני חליתי ואז ילד אחרי ילד. הם כולם החלימו וחזרו ללימודים, ואני עוד הייתי חולה".
בית הספר המקומי חינך את הילדים הצעירים, ותלמידי ד' ומעלה עלו להסעות של אברכי ישיבת מרכז הרב ונסעו איתם למוסדות חינוך בירושלים. בינתיים זכתה הממשלה במשפט מול תושבי ביתין, הביוב הושלם, וכך גם בניית השכונה שנוספו לה עוד אשקוביות. אחרי חמש שנים עברו המשפחות לבתי קבע.
בית־אל התפצלה לשניים כבר בראשיתה, כשמשפחות אברכים התקבצו סביב הישיבה הגבוהה שהקים הרב זלמן מלמד עם תלמידיו. הממשלה הכירה בשני יישובים שונים – בית־אל א' ובית־אל ב'. עשרים שנה מאוחר יותר, נוכח גידול האוכלוסייה והיותם צמודים זה לזה, הפכו השניים לחטיבה אחת: מועצה אזורית בית־אל.
כשילדיה גדלו, החלה הלן לעבוד בישיבה הגבוהה כ"מזכירה לאנגלית", שזה אומר "כל מה שכצל'ה היה צריך בענייני תרומות וקשרים עם חו"ל". שלושים שנה מילאה את התפקיד עד שפרשה.
הבכורה שלה, ציונה, גרה בבית־שאן ("שם היו 'קשיי ההתנחלות' הכי רציניים, הם עשו שם מהפכות"). היא אחראית על תחום השפות במשרד החינוך, והיא גם רעייתו של ז'קי לוי, ראש עיריית בית־שאן. שישה מילדיה של הלן גרים בטלמון ("רוחמה הייתה בעלייה לשם, ואחריה הגיעו האחרים"). תחיה התגוררה בדולב עד שנפטרה בגיל צעיר, כשהיא כבר אם לשניים. יהודה הלך לעולמו לפני חמש שנים, בגיל 86. והאשקוביות? הן עוד שם, בכניסה ליישוב. היום הן משמשות את הישיבה התיכונית וצרכים שונים של המועצה. "מהן צמח כל מה שאתם רואים כאן", מחייכת הלן. "הדור שלי זכה להיות עד לנס גדול. הנכד שלי קיבל לאחרונה דרגת סרן בחיל האוויר. השתתפתי בטקס בקריה – אותו מקום מוזנח שיהודה הגיע אליו ב־47', וקשה להאמין מה נהיה ממנו. אמרתי לנכד שלי: אם סבא־רבא שלך היה רואה את זה, הוא לא היה מאמין.
"גם כאן בבית־אל, מי חלם? כשארזנו בבית־וגן אמרתי ליהודה: מה נעשה אם לא תהיה התפתחות ביישוב? הוא ענה: בואי נדבר בעוד חצי שנה. אחרי חצי שנה היינו כבר כל כך מעורבים, שלא היה מה לדבר על זה".
