בטוש שחור על קיר בלתי מטויח, משמאל לדלת הכניסה, נכתבה בקשה ישירה מאוד המופנית לכל מי שמגיע לכאן: "נא לא לתת עצות". היא נרשמה שם בידי הפועלים העמלים בימים אלה על הרחבת הבית של יעל שבח (32) וששת ילדיה. בשל ריבוי הבנאים המתגוררים כאן בחוות גלעד, מסבירה יעל, כל מי שקופץ לבקר אותה מנדב מגוון הערות והצעות שיפור לתהליך העבודה, ולפועלים קצת נמאס מהטיפים הבלתי נגמרים. אבל ההסתייגות המפורשת הזו מחווֹת דעת חיצוניות מתאימה היטב גם לבעלת הבית עצמה. "אם יש משהו שאני יכולה לומר עליו תודה, זה שבורכתי בחוסר רצון להתייעץ עם העולם. אני יודעת מה אני רוצה. לפעמים זה קצת קשה לסביבה, אז שתתמודד".
זה בוקר בהיר של יום שישי. צליל חצילים מיטגנים עולה מהמטבח של יעל, ובחצר של השכנים מלבלבים שתילי גפן צעירים. בסלע השומרוני של ההר ממול הולכים ונחצבים מגרשים מסודרים, לצורך פרויקט הבנייה שיתחיל כאן בקרוב. מראה לא אופייני לחוות גלעד, שהבנייה בה הייתה עד היום, איך נאמר, כפרית מאוד באופייה. מחוברת לטבע, או פשוט קצת מבולגנת בנוסח מקומי. אבל עכשיו החווה היא יישוב מוסדר, ולאסון של יעל יש קשר רציף לכך. בחודש ינואר, טבת תשע"ח, נורה ונרצח בעלה רזיאל בעת שהיה בדרכו הביתה, קרוב מאוד לחווה. מחבלים פתחו לעברו באש ממוקדת בעת שעקפו אותו במכוניתם. שלושה שבועות לאחר מכן החליטה הממשלה להסדיר את חוות גלעד.
על שולחן הסלון של יעל ניצבות שקיות ובהן עוגיות, חלות, קרטוני חלב ושוקו. איש טוב אחד מבני־ברק מביא אותן לכאן מדי יום שישי. "אנחנו לא מכירים. הוא רק מצרף פתק קטן: 'שבת שלום ממשפחת לוי'. מגיע כל שבוע מאז הרצח. וזה מרגש".
רזיאל שלה היה תלמיד חכם, רב ומוהל, מתנדב בכיר במד"א, איש שמח ומלא באהבת תורה. הוא השאיר אחריו ארבע בנות ושני בנים. הגדולה בכיתה ה', הקטן כעת בן שנה וחודשיים. יעל, מורה במקצועה, סיימה בשבוע שעבר לחנך את כיתה י' באולפנת מעלה־לבונה, ומתוך החלטה שדרשה ממנה נשימה עמוקה, הודיעה שבשלב זה היא לא חוזרת לשם. "מבחינתי הסתיים פרק. בשנה הבאה אני מתחילה ללמוד לתואר שני בספרות וכתיבה יוצרת. אני עוזבת את העבודה כי הרגשתי שזה שקר. זו השגרה של העבר, ואין טעם להיאחז בה. ככל שאני מנסה להחזיק בדברים שהיו, אני מרגישה שאני חוטאת לאמת. זה גם מכניס אותי לפאניקה, כי אני כל הזמן בהשוואה מול מי שהייתי. בתחרות מול הכוחות שלי מפעם. למשל, הגשת תעודות: זה אומר להזין ציונים במחשב, ומאז הרצח יש לי מחסום גדול כשאני צריכה להפעיל אותו. זה לוקח לי המון זמן. ואז אני מרגישה כאילו אני מפסידה ליעל של פעם, שהייתה מסיימת את זה בחמש דקות".
מתי הבנת שיש פה יעל חדשה?
"בפסח. מישהו שלח לי סרטון מחג סוכות, של רזיאל רוקד עם הילדים, ופתאום נפל לי אסימון. הבנתי שזה כבר לא אותו הדבר אלא חיים אחרים לגמרי. זה לא אותו חג, לא אותה משפחה, לא אותה יעל, לא אותו בית. אני אפילו לא יכולה לדבר על 'להתחיל הכול מהתחלה', כי זה להתחיל מחדש. אני לא חוזרת להתחלה, אני פשוט קוטעת משהו שעבד היטב, ועוברת לעשות משהו אחר. וזה גם הקושי הגדול, מכאן מגיע הפחד. כי זה לא משהו שעשיתי בעבר, ורק צריך לעשות אותו שוב. לא. את זה היא עשתה, יעל ההיא. אני מישהי אחרת לגמרי.
"כבר חצי שנה אני לא מקפלת כביסה. פעם זו הייתה בשבילי פעילות שגרתית של יום־יום: חוזרת הביתה מהעבודה, מקפלת צ'יק צ'ק, מכניסה לארונות. היום אחרים עושים את זה בשבילי. ואני הרי לא נכה, לא מוגבלת בידיים. אני מסוגלת לקפל כביסה, אבל אני לא מי שהייתי. חסרה לי האונה הזו במוח שיודעת לקפל כביסה. גם בישול לשבת – פעם הייתי מתקתקת, קמה ביום שישי, עובדת בקצב. עכשיו אני צריכה קודם למצוא את הרצון, ואז למצוא את הכישורים. אם כבר הכנסתי חציל לתנור, הוא יכול לשכב שם חצי שעה עד שאזכר שצריך גם להדליק את התנור. אני נמצאת מאוד בעכשיו, ולבשל שבת זה להכין לעתיד".
את ההחלטה הסופית על שינוי בחייה המקצועיים היא קיבלה לפני כחודש, בתום דיון של ועדת החוץ והביטחון שעסק בחוק ההסדרה. יעל דיברה שם באומץ על המאזן הציני: כדי לאשר יישוב, צריכים התושבים לשלם בחייהם. לאחר הדיון ניגשה אליה ח"כ שולי מועלם־רפאלי, אלמנת צה"ל שנישאה בשנית. "היא שאלה אותי מה קורה איתי בשנה הבאה. ככה, שאלה שהיא הכי פשוטה והכי מורכבת. אמרתי לה שחשבתי לקחת חופשה ללא תשלום. היא אמרה: 'תקשיבי, היה מצוין שחזרת, ויהיה מצוין שתעזבי'. וזה בדיוק ככה. נתת לעצמך את הנחיתה הרכה למציאות העגומה, ועכשיו הזמן לשחרר את העוגן הזה.
"אני מרגישה שלחזור לעבודה שלי זו העצמת האשליה שהחיים ממשיכים. בעזיבת האולפנה אני אומרת לעצמי – תשלימי עם זה. הוא הלך, והוא לא יחזור. את בונה משהו אחר עכשיו. לא את מה שהיה. את לוקחת את הילדים שלך ויוצאת למסע חדש. זה קשוח, אבל זה עוזר. הרבה אנשים נאחזים בעבר, אומרים לי: 'איך הייתם פעם, איזו משפחה. תמשיכי עם החיוך'. אני לא מרגישה שזה איחול נכון. הלוואי שכך אהיה, אבל אני לא ממשיכה מה שהיה. אני לא מחויבת למה שהיה".
מקום עבודה זה המון, אבל הבית מהותי יותר. ואת פה, ואפילו בונה ומרחיבה.
"אני חושבת שהבחירה לעזוב תשמר את הפחד. זה אומר – נבהלתי ואני בורחת. זה גם לא בא בחשבון, כי אני אוהבת מאוד את החווה. כבר שמונה שנים היא הבית שלי, המשפחה שלי. האנשים כאן איבדו גם הם בן משפחה לכל דבר ועניין. אני אפילו לא מדברת על המעטפת שנותנים לי. על זה שבחודשיים הראשונים לא הפעלתי מכונת כביסה, כי נכנסו לפה והפעילו בשבילי. על זה שאני רק כותבת בוואטסאפ 'מישהו בחווה ויכול לעזור?' ובתוך רגע 18 איש נמצאים אצלי בבית. אני מדברת על השינוי שהיה פה מאז. אנשים השלימו ביניהם. ויכוחים הפכו להיות לא רלוונטיים. נוצרה פה הרגשה הרבה יותר מחבקת".
הרגע של הבום
אני שואלת את יעל כיצד משפיעה עליה העובדה שרזיאל נטמן בחוות גלעד. "כשאין כוח, זה נותן המון כוח", היא משיבה. "בשוטף אני משתדלת לא ללכת לשם. הילדים אומרים 'בואי נלך לאבא, לא אמרנו שלום לאבא'. יש מושג שנקרא 'בללאה וביכ' – בהשם ובך. זה ביטוי שאומרים על הבאבא סאלי: אני מאמין בהשם, ואתה הצינור שלי אליו. בכל פעם שאנחנו עוברים ליד הקבר של רזיאל, הילדים אומרים את זה. בשביל החווה, העובדה שהוא קבור פה היא הדבר הכי מדויק שאפשר. כמו כל דבר שקרה בלילה ההוא".
מדויק? זה היה לילה של מציאות שבורה לגמרי.
"נכון, אבל בתוך השבר, הכול היה מדויק. לפרטים. זה התחיל כבר אחר הצהריים. רזיאל יצא מהכולל ונסע לתל־אביב, להוריד תחבושת לתינוק שהוא מל יום לפני כן. בדרך הוא עבר בחווה. בדרך כלל אנחנו לא רואים אותו באמצע היום, אבל באותו יום, בשעה שש, הייתי בגן השעשועים עם הילדים כשהוא בא לקחת את המכונית. אפילו לא ניגשתי אליו, כי ידעתי שהוא בתענית דיבור ולא ידבר איתי".
בשבועות שקוראים בתורה את שש הפרשות הראשונות של ספר שמות (פרשות שובבי"ם) נהג רזיאל לא להוציא מפיו דברי חולין, מהזריחה עד השקיעה. "כל המשפחה עמדה על ספסל ונופפה לו לשלום", ממשיכה יעל. "הוא נופף בחזרה, ונסע. זה המראה האחרון שאני זוכרת ממנו. הילדים שלי קוראים 'אבא', והוא מחייך ומנופף אליהם. ואני זוכרת את החברות שלי שאומרות, 'איך את עומדת בתענית הדיבור הזו'.
"בשמונה בערב הילדים הקטנים כבר היו במיטות. מרים, השלישית שלי, עזרה לי לארגן את הבורקסים לשיעור שהיה אמור להתקיים פה. התיישבתי על הספה להזין ציונים לתעודה. במחשב. כשראיתי שרזיאל לא מגיע, התקשרתי לשאול איפה הוא נמצא. הטלפון היה על רמקול, והוא אמר 'ירו בי'. הכול יושב אצלי בראש כמו ציורים. זה הרגע שבו הכד נשבר, הרגע של הבום. מעכשיו, הסיטואציה היא אחרת.
"קלטתי שכל הילדים שמעו, אז מיד הורדתי אותו מהרמקול ונכנסתי לחדר. רננה, הגדולה שלי, היא בת 11, ילדה שמבינה הכול. היא התחילה מיד לבכות. באה אליי בבכי: 'אמא, מה קרה?'. אמרתי לה: 'חכי, אני עוד לא יודעת. תכף אסביר לכם'. הוא אמר לי שוב שירו בו, ושהוא בכניסה לחווה. אמרתי 'טוב, ביי', ובטמטום ניתקתי את הטלפון. בדיעבד כשאני חושבת על זה, לא הייתי צריכה לנתק. אבל כמו שאמרנו, הכול מדויק. כך כנראה היה צריך. התקשרתי למד"א, ובמקביל שלחתי הודעה לקבוצה של החירום פה. כתבתי שירו ברזיאל. היו אנשים ששמעו את היריות, וכששלחתי את ההודעה הם כבר רצו לשם".
מהרגע שנורה רזיאל ועד שענה לצלצול של אשתו עברו כשתי דקות. שתי דקות שמענות אותה. "אני לא יודעת מה קרה בהן. זה חלק מהטראומה שלי. מוזר להגיד שדקות הן טראומה, אבל זה כך. אני כל הזמן תוהה מה הוא חשב באותו זמן. למה הוא לא התקשר אליי. למה הוא לא שלח לכוחות ההצלה כבר אז את ההודעה המוקלטת – זו שיצאה בהמשך לתקשורת – אלא רק אחרי השיחה שלנו. כנראה אלה היו שתי דקות של בלק־אאוט, והשיחה שלי הייתה מה שעורר אותו. באיזשהו מקום גאלתי אותו מהבלבול. שאלתי מאז הרבה אנשים שחוו אירועים דומים, ושמעתי מהם שיש מושג כזה של 'דקות מתות'. האדרנלין עוד לא עולה, יש שקט אמיתי מסביב והכול קופא. כמו סרט בסלואו־מושן. ותמיד יש משהו שמחזיר אותך למציאות.
"לא נדע לעולם מה קרה שם. הוא נורה בגב, מרכב שעקף אותו. קיבל את המכה לפני שראה את המחבלים, לפני שהבין מה קורה. לדעתי הוא הבין רק כשהאוטו עצר. ואז התקשרתי".
הראשונים שהגיעו אל רזיאל היו חבריו להתנדבות הרפואית. יעל מתארת בפירוט את שהתרחש שם, ליד המכונית המנוקבת בכדורים, ובמקביל גם את הניסיונות שלה לשמור על ארשת שלווה בבית, למען ילדיה. היא ממשיכה ומספרת על שכנים שבאו לשמור על הילדים, והאיצו בה לנסוע לבית החולים. על היציאה החפוזה לשם בפיג'מה, כשחבר של רזיאל מסיע אותה. על החובש שהבטיח לה שדיבר עם רזיאל הפצוע, והוא בסדר. על יוסי דגן, ראש המועצה האזורית, שהצליח למנוע ממנה לראות את הודעות הוואטסאפ הקובעות שרזיאל איננו. "ואז הגעתי לבית החולים. באתי עם כל הרוח סערה שלי לפתוח את דלת החדר שבו טיפלו ברזיאל. תפסו אותי: 'את לא יכולה להיכנס'".
אחרי כל התיאור הדחוס של ההתרחשויות, טון הדיבור שלה מאט עכשיו. מרצין. "הכניסו אותנו לחדר משפחה. כולם יושבים. כמו שתמיד אומרים – הזמן נדמה כמו נצח. בדיעבד, אלה כנראה היו שבע דקות בלבד. ואז יצאו אלינו והודיעו שהוא נפטר. יש כידוע שלוש תגובות פסיכולוגיות למצב חירום: לחימה, קפיאה, בריחה. אני התחלתי לברוח. לרוץ במסדרונות של בית החולים. אח שלי רץ אחריי ותפס אותי מאחור. הייתי צריכה אוויר. אחי הבין שכל הצלמים נמצאים בחוץ, וכיוון אותי למרפסת צדדית. אבא שלי היה איתי, אמא שלי, וזהו. התיישבתי שם על המדרגות, והתחלתי לבכות. לצרוח. להבין. ואז ביקשו ממני לבוא לראות אותו.
"באתי. זה היה הוא, אבל כבר בלעדיו. נקי, שוכב. אמרתי שמע ישראל. ברוך דיין האמת. אחר כך חזרתי לחדר שהמשפחה ישבה בו. אני נמצאת בבועה, כולם סביבי באותה בועה, והבועה הזו היא החיים. ואז מגיעים הרב אריאל אליהו (מנהל באיגוד רבני הקהילות – הכ"ח) ויוסי דגן, ושואלים מה עם קבורה. איפה קוברים. אישה בת 32, עם שישה ילדים, עם תינוק – איך היא תתמודד בכלל עם שאלה כזו? אבל היה מדויק שזה יקרה בחווה. איפה אקבור אותו? בקדומים? בכפר־סבא? אמרתי ליוסי שאני לא רוצה לריב, אבל רזיאל צריך להיות קבור בחוות גלעד. הוא לא התווכח.
"לא ידעתי איך ההורים של רזיאל יגיבו. מבחינתי זה היה אפילו טיפה אגואיסטי, אבל הם לא התווכחו. לאורך כל הדרך, גם מי שניסה להסביר לי את ההשלכות של קבורה בחוות גלעד, לא אמר שזה לא יכול לקרות. אפילו ראש המנהל האזרחי. היה ברור לכולם שזו ההחלטה הנכונה. בכל השנים שאנחנו פה, הייתה לרזיאל מחויבות גדולה למקום הזה. כמעט לא נסענו לשבתות. כמה שבועות לפני הפיגוע, הייתה לתלמידות שלי שבת אולפנה. היה לנו ויכוח מטורף. הוא אמר לי: 'את מבינה שאם אני נוסע לשבת, אין פה שיעור תורה בערב, אין פה שיעור תורה בבוקר, אין פעילות לילדים, אין מי שיקרא בתורה. זה לא פייר כלפי אנשי חוות גלעד'. אז אתה לא יכול להיות שליח ציבור בחייך, ובמותך לא.
"הרב דודי דודקביץ' מיצהר התקשר אליי ואמר: 'אני רוצה שתביני את ההשלכות של זה. יכול להיות שהמנהל האזרחי יעצור את הלוויה. זה אומר שמול העיניים שלך יהיה הקבר, הלב השבור הזה'. אמרתי, אם הייתי גרה בקדומים וקוברת בקדומים – גם הייתם מנהלים איתי את כל השיחה הזו? לא, נכון? אתם אומרים את זה כי אין בית עלמין בחוות גלעד. אבל מישהו צריך להיות הראשון. ואם כבר בית עלמין בחווה, אז הכי נכון שהצדיק שלנו יהיה קבור בו. היום זה הפך למקום עלייה לרגל. ציון. פעם בשבוע אני מגיעה להוריד את כל האבנים מהמצבה".
לא צריכה לייקים
בחודשים האחרונים יעל משתפת את האבל שלה דרך הפייסבוק. בפוסטים רגישים ונוגעים, היא מיטיבה להניח מסילה בהירה שדרכה יכול הקורא להבין טוב יותר מה משמעותו של שכול. לחוש את הפרטים שמרכיבים את הבדידות, את החוסר. כמו במילים האלה למשל:
"הייתי צריכה שתהיה פה היום.
רק היום.
רק ברגע הקשה הזה שצריכה לעזוב ילד בוכה בגן.
היה רק צריך שתבדוק עם הגננת שהוא בסדר, שהוא נרגע כבר.
או שתהיה איתי ברגע הלא נסבל הזה שבו התינוק נפל מהעגלה והיה צריך זוג ידיים שכל תפקידן להיות ולהרגיע.
היה עוד רגע, אחד קטן, יחיד באמת, שהייתי צריכה אותך.
צריכה שתשגיח שנייה על הסיר שעל הגז בזמן שאני מקפיצה את הבנות לחוג.
או ממש לשנייה שתבדוק את קריאת 'צירה סגול' של הילדה ותחתום במקומי.
אני צריכה אותך רק ברגע הפצפון הזה לענות ולשלם לשליח של הפיצה בזמן שאני מקלחת את הילד.
הייתי צריכה שתענה לי היום לטלפון בעת התסכול, כשכל רצוני היה לפרוק ולבכות.
רגעים קטנים והכי פשוטים, בהם אתה הכי חסר.
אתה ולא אחר".
"זה לא שאני מבקשת מאנשים שיקשיבו למה שאני רוצה להגיד", מסבירה יעל. "זה לא מעניין אותי, וגם לא אכפת לי כמה לייקים אני מקבלת. אני לא מחפשת ליטוף, וכשאני פותחת חלון למה שקורה פה, לחיים שלי, זה לא כדי שיאמרו לי 'את מדהימה', או 'חיבוק גדול'. אני משתפת, ואתם משתתפים איתי. אני מבטאת תובנות מהחיים החדשים האלה. חלק מהמשימה החדשה שלי היא להיות חלון לעולם: הנה, ככה זה נראה. קיבלתם את התמונה הראשונית של מקבץ היריות על האוטו של רזיאל. קיבלתם את התמונות של השבעה העמוסה מבקרים, את הבכי שלי. עכשיו תסתכלו איך זה נראה בהמשך.
"אחרי שפרסמתי תמונה של הילדות, מישהו שאביו נרצח בפיגוע לפני שנים אמר לי שהתמונה הזו מעלה לו דמעות: בדיעבד, בעיניים של מבוגר, היא ממחישה לו את המאמץ שאמא שלו עשתה כדי להחזיר את הבית לנורמליות. מדהים לשמוע שמתמונה כזו אנשים לומדים דברים על החיים שלהם. אז אני אומרת קחו, תראו, תסתכלו על הרגעים הקטנים שלנו. אמרו לי שאני מתמכרת לכתיבה, אבל זה לא נכון. כשלא אצטרך את הכלי הזה, אני אגיד לו יפה שלום, והוא ילך. כרגע הכתיבה עוזרת לי לטפל בעצמי, ואנשים מקבלים ממנה את ההבנה".
היא מספרת על הילדים ש"התרגלו לסיטואציה באיזשהו מקום. ביומיום הכול כמעט כרגיל. נכון שיש להם תיוג חדש של יתומים. ארגון 'משפחה אחת' מלווה באופן מדהים, ובבית הספר מקלים איתם פה ושם. אני משתדלת מאוד להזכיר להם סיפורים קטנים שקשורים לרזיאל, והם מיד נדלקים. למשל, כשלאחת הבנות היה פצע ברגל, הזכרתי לה איך פעם היה לה פצע דומה ואבא טיפל בו. ברגע שאני אומרת משפט כזה, הם כולם קופצים: מה אבא עשה?
"בקיץ אנחנו אמורים לנסוע למירון, ושאלתי את עובדיה אם הוא זוכר שבשנה שעברה עשינו לו שם חלאקה, כשהיה בן שלוש. הוא ענה: 'כן, היינו עם אבא'. שאלתי אם הוא רוצה שניסע לשם שוב ביום ההולדת שלו, ועובדיה אמר, 'כן, אבל עם אבא'. אמרתי שאבא יהיה שם, אבל לא איתנו".
את מדברת אל רזיאל? מנהלת איתו שיחות?
"הייתי אישה מאוד ממושמעת לו. יש לי עצמאות ואני בהחלט חיה את חיי, אבל הוא קבע את מה שקורה בבית. היה נדיר מאוד שהתווכחתי, ואם התווכחתי כמעט תמיד הפסדתי. אבל מאז שהוא נרצח, אנחנו מתווכחים בלי סוף. על שטויות. אני כל הזמן חושבת מה הוא היה אומר, ואז הוא מגיע ואומר מה באמת היה אומר, ומאיר את עיניי בצורה אחרת, והרבה פעמים זה לא מקובל עליי. בעיקר סביב הילדים, על דברים שאני מקלה בהם ראש מאז שהוא נרצח. אני יודעת שאם הוא היה פה, הוא לא היה מוותר. למשל, הפסקתי להיניק. אצל הילדים הקודמים, בלילה הראשון בלי הנקה, רזיאל היה יושב עם התינוק. הפעם, נתתי לתינוק לבכות. אני שומעת את רזיאל בתוך הראש שלי, אומר לי: את לא בסדר, תמצאי דרך אחרת. אי אפשר שהוא יבכה ככה. ואני עונה לו: אבל אתה לא פה. אין לי באמת ברירה.
"תראי, הוא היה תלמיד חכם. יוצא מהבית מוקדם, חוזר בשמונה בערב. את הבית אני ניהלתי. הוא אף פעם לא עשה טסט לאוטו, לא ידע מה מצב החשבון בבנק".
אז למה בדיוק התכוונת כשאמרת שהוא זה שקבע הכול?
"הוא קבע שמותר לי לקבוע", היא מחייכת.
פיסת מלאך שנכנסת הביתה
יעל גדלה בכפר־סבא, בת להורים שעלו מצרפת. "אבא שלי חזר בתשובה, וסחף אחריו עוד ממשפחתו. אם החיים שלי שונים מהמקובל, לגמרי ירשתי את זה מההורים. אבא שלי תמיד חינך אותנו כמו בשיר – 'את לא כמו כולם. הכי מיוחדת'".
רזיאל, יליד חולון, היה מבוגר ממנה בשלוש שנים. הם גרו בשדרות ואחר כך בקדומים. בתקופת מגוריהם שם החל רזיאל ללמוד בכולל בחוות גלעד הסמוכה. "עברנו ממקום נורא ספרדי כמו שדרות למקום מאוד לא־ספרדי כמו קדומים ("את יכולה להגיד אשכנזי, לא אקח ללב", אני מעירה כתושבת קדומים. "אוקיי, אשכנזי. יישוב נהדר, אבל אשכנזי", היא מקבלת). ואז, כשאת מגלה מקום חם כמו חוות גלעד, את רק רוצה לעבור אליו. כשהגענו לבקר כאן בשבת, הלינו אותנו באחת הדירות, ובעלי הבית השאירו לנו פתק ארוך של הוראות מה לעשות במקרה שהמים נגמרים. להביא גיגיות משם, לקחת מפה. לכאורה, מה יש לי להיכנס לבלגן הזה. אבל הייתה אווירה מיוחדת. לא מכירים אותי, ובכל זאת מיד חיבוק, מה שלומך, ועוגה, ובית כנסת מלא שמחה. יש פה פשטות מיוחדת, שמאפשרת לבוא לבית הכנסת בנעלי בית.
"זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הפשטות, חום הלב, השקט, הגולמיות, חוסר הפוליטיקלי־קורקט. אלה הדברים שהביאו אותנו לכאן, האידיאולוגיה באה אחריהם. קנינו את המבנה הראשוני ממישהו שבנה ועזב. כל השכונה עדיין הייתה מחוברת לפאזה אחת של חשמל. הייתי מתקשרת לשכנה ואומרת לה: אני עכשיו מכניסה חלות לתנור, בבקשה אל תפעילי מכונת כביסה. זו לכאורה פשרה מתוך אידיאולוגיה, אבל למעשה זו חמימות".
בימים אלה היא טורחת על קידום מיזם הדסטארט שיסתיים בתוך ימים ספורים, ומטרתו לבנות מקווה טהרה ביישוב. זה היה חלומו של רזיאל, שהרגיש שהמקום אינו שלם בלי מקווה. מה שמעלה אצלי שאלה אולי חצופה.
ואת מקדמת את זה עכשיו, כשנחרבה לך הזוגיות.
יעל מחייכת. "הדבר הכי חשוב לרזיאל היה להתיר אישה לבעלה. כשהגיעה אליו שאלה בדיני טהרה והוא היה מתיר, הוא היה כמה שעות באור. אם הוא לא הצליח, לי אישית היה קשה להיות בסביבתו. לא היה ישן בלילה, פותח עוד ספרים, מתקשר לעוד רבנים. כל העניין של זוגיות ושלום בית עמד בראש מעייניו. גם כשהיה שומע על עגונה שהותרה, הייתה פה הילולה שלמה.
"בתפיסה של רזיאל, במקווה יש משהו שלא מדבר רק על טומאה וטהרה, אלא יורד לנקודה הבסיסית של אהבת התורה, אהבת המצוות. הוא היה אומר שאישה שטובלת במקווה, יש לה יתרון על בעלה כי היא טהורה והוא לא. היא כמו פיסת מלאך שנכנסת הביתה. זה אולי נשמע דבילי קצת, אבל אנחנו נורא ציוריים בחיים שלנו. והיה לו קשה מאוד עם זה שאין פה מקווה. מדברים כל הזמן על קדושה ועל ארץ ישראל, וכאן חסר האלמנט המחבר. מקווה בחוות גלעד היה בעיניו ברית עולם, קשר בל יינתק בינינו ובין המקום. יש פה בית כנסת, יש מגרש לילדים, יש ספרייה, אין מקווה. איזה אפסים אנחנו. אז אם חצוף לשאול? לא. כי מקווה הוא לא רק זוגיות. הוא חיים. כל מי שתורם למקווה הזה עושה מבחינתי היסטוריה.
"המקום שהמקווה אמור להיבנות בו הוא הר טרשים קירח. זו אדמה בתולית, שהאחרון שבנה בה היה אולי מלך שומרוני כלשהו. יש לנו הזכות לגאול את האדמה ולהפוך אותה למשהו קדוש. לי זה עושה צמרמורת. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם, וכשאדם הולך, אני מרגישה שמחובתנו לדאוג שהתפקיד שלו יגדל. התפקיד של רזיאל בחיים היה להכניס את התורה בצורה טהורה, יפה ונקייה לכל מקום שנקרה בדרכו. הוא רצה שאנשים יהיו קדושים, והתפקיד שלנו הוא לגרום לזה להימשך".
על קיר הבית לא תלויה כרגע תמונה של רזיאל. יעל מספרת שיש לה תמונה יפה של שניהם, וכבר בחרה לה מקום בסלון המורחב, אחרי השיפוץ.
את יכולה בכלל לדמיין זוגיות אחרת?
"לצערי לא. יהיה לי קשה להגיע לשלב שבו אני בכלל מדברת על זה, מעוניינת בזה. בליל הרצח חזרתי מבית החולים לבית של הוריי. אחרי שהודעתי לילדים את כל הבשורות המרות, שכבתי על המיטה, הרמתי את העיניים לשמיים ואמרתי: השם, אני לא מתכוונת לצאת שוב לדייטים. אם תרצה שאתחתן מחדש, תמצא את הדרך.
"האמת היא שאמרתי את אותו הדבר לפני רזיאל. למדתי אז במדרשת 'חמדת הדרום' בנתיבות. יצאתי לדייט שהיה זוועת עולם, ואחריו אמרתי לקב"ה: אתה רואה את הדלת הזו? היא פתוחה. תביא מישהו. אני לא יוצאת לדייטים יותר. אחרי חודש הכרתי את רזיאל במקום ששנינו התנדבנו בו. הוא שם עליי עין. כמה חודשים אחר כך, כשדיברנו בטלפון ביום שישי, הוא שאל אותי למה אנחנו בעצם לא מתחתנים. במוצאי שבת עניתי לו שבאמת, למה לא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
