בשבת שבה אירע הפיגוע בנווה יעקב, ילדה בתה של הרבנית ימימה מזרחי בת. בעוד בקומה אחת של בית החולים ניתנו חיים, מתחתיה הובילו האמבולנסים ביללות את הפצועים המתנדנדים בין חיים למוות. "חשבתי לעצמי איך פה יולדים ופה מתים? איך זה מסתדר בעולם?" מספרת מזרחי. "זה החזיר אותי למצרים, כשאל מול הגזירות הקשות, הגברים אמרו דבר מושכל – לא נתחתן ולא נביא ילדים למקום כזה. אנחנו רוצים להיות אל־הוריים מפני שהעולם אכזר. הם צדקו. אבל הנשים לא הסתכלו על הדברים כמו הגברים, שבאמת ניתחו את המצב לאשורו, אלא הן היו 'ועשית כיור נחושת וכנו' – הן היו בכוננות למצב הבא – הגאולה. הכיור במשכן נבנה מהמראות שנשים הביאו מתוך מטרה שיעבדו לשם שמיים. אישה חושבת הפוך, בעוד האיש ראה את התמונה נכוחה, היא מראה לו תמונת מראה: 'דווקא מכאן אני רוצה ללדת מצב חדש'. זו תכונה נשית שאני מעריצה".
"אני לא מקבלת את הביטוי 'לנפץ את תקרת הזכוכית'. אישה שרוצה לנפץ את תקרת הזכוכית, זאת אומרת שיש מלא אוויר בינה לבין התקרה, והיא רוצה לקפוץ ולנפץ אותה. אני בעד למלא את החלל שיש לנו עכשיו, והתקרה תתנפץ מאליה"
מתוך המקום הזה, היא כתבה את "והגדת", הגדה נשית לפסח (הוצאת מגיד, בעריכת יקרת פרידמן). שבה יש עיסוק גם בתוכן החג וברוחניות שבו. "אני לא מוכנה שבעבודות הניקיון וההכנה לפסח, נשים יהפכו בעצמן למגב. מגב זה משהו שמגיב ללכלוך. אני שונאת את זה. הניקיון של פסח הוא לא תגובה ללכלוך. פניו לגאולה".
ואיך ההכנות שלך לפסח? הרבה שיעורים או הרבה מגבים?
"אני מלמדת שפרעה – אותיות עורף – החזיק אותנו בעורף. מסבירים שהוא רצה לחסום את המעבר מההגות להתנהגות: או שתהיי רק בניקיון או שתהיי רק בבתי מדרש. אני מאמינה שצריך את שניהם. וכאן אני ממש מנשקת את ההקדשה הגאונית שלי", היא אומרת ומקריאה אותה בתיאטרליות אופיינית: "'מוקדש באהבה לכל הנשים שפוסחות בין הלימוד העמוק לבין הניקיונות ויש בהן החירות להתגאות בשניהם'. אנחנו מבינים שאי אפשר שתהיה התנהגות בלי הגות, ואי אפשר רק הגות בלי התנהגות. אז כן, אי אפשר להרגיש את החג בלי לעשות סדר, ואצלי ספציפית זה ארון הבגדים שמשאירים לי לעשות בבית, ואי אפשר בלי ללמוד לקראת החג. השילוב של פרקטיקה והגות הוא מאוד נשי בעיניי – עולם המעשה ועולם המחשבה".
מה מייחד את ההגדה הזו מכל השאר שעל המדף?
"בטוח יש טובות ממנה וגרועות ממנה, אבל היא נשית. היא לקהילה נשית גדולה שמדברת בשפה הזאת ומכירה אותה כבר".
ב־2023 עדיין יש מקום ללימוד שאת מגדירה "נשי"? אולי פשוט צריך לדבר את אותה תורה לכולם.
"בלי שהתכוונתי, יצא לי התמהיל המדהים שאני מאמינה בו, של דוסיות ופמיניסטיות. אלה שרוצות להבין שאנחנו לומדות בקהילת נשים, כי זה דוסי וזה נפרד, ולכן זה צנוע יותר – נפלא. ואלה שמבינות שזה מרחב נשי מכונן, גם נפלא. אני כן מרצה גם לקהלים מעורבים, אבל שם אני 50 אחוז, כי יש גם גברים. במיליה הנשי אני 100 אחוז. ובזה אני חושבת שהפמיניזם הדוסי השאיר אבק לפמיניזם האחר, מפני שמעולם לא היינו לעומתיות. גדלנו בתוך הנשיות והתפתח כאן משהו מעצמו, מהשטח, מדהים. אני לא מוכנה לקבל את הביטוי 'לנפץ את תקרת הזכוכית', כי אישה שרוצה לנפץ את תקרת הזכוכית, זאת אומרת שיש מלא אוויר בינה לבין התקרה, והיא רוצה לקפוץ ולנפץ אותה. אני בעד למלא את החלל שיש לנו עכשיו, והתקרה תתנפץ מאליה".
היית רוצה לראות יותר נשים לומדות ומפרשות את התורה?
"הייתי רוצה שהן לא יהיו תורת נשים, אלא תורה נשית. זה חסר לי. יש המון נשים שלומדות תורה, ועדיין מרימות את הדגל הזה בגאווה ואומרות תראו, אנחנו נשים ולומדות תורה! זה כבר אובר־רייטד, זה כבר די. אין במה להשוויץ. הדבר שבאמת אפשר יהיה להשוויץ בו הוא שזו תהיה תורה נשית – לא תורה שנשים לומדות כמו גברים, לא פחות טוב מגברים או יותר טוב מגברים. אני רוצה תורה שהיא לא השוואתית. אני רוצה תורה שמביאה בשורה נשית שאני מאוד מאמינה בה. שנשים יכתבו ויהגו. כך למשל נחמה ליבוביץ – היא אחת היחידות – היא לא אישה שלמדה תורה, אלא אישה שלמדה תורה נשית. האישה הזו, חשׂוכת הילדים, חדר הבריחה שלה היה התורה. היא ילדה שם".
מזרחי בת 55, נולדה בקזבלנקה לרב אלינתן ולתרצה רוטשילד. אביה, אחיו של מייסד בית החולים מעייני הישועה ד"ר משה רוטשילד, היה נכד של הרב ארנסט וייל, מראשי הקהילה היהודית באלזס וצאצא למשפחת רוטשילד השווייצרית. סבה מצד אמה, רבי חיים רפאל שושנה, היה רב ודיין במרוקו ובבאר־שבע.
הוריה נישאו לאחר שאביה הגיע מטעם הג'וינט להקים תלמודי תורה בקזבלנקה. בגיל שנה עלתה לארץ, וילדותה עברה עליה בירושלים. בצעירותה למדה משפטים באוניברסיטה העברית, הוסמכה כעורכת דין וכן כטוענת רבנית – אבל מהר מאוד גילתה את ייעודה כרבנית כשחברה ביקשה ממנה להכין שיעור תורה גם עבור נשים עסוקות. כך החל "השיעור בסלון" בביתה שבשכונת שערי חסד שהתפתח לשיעורי פרשת השבוע "פרשה ואשה". שיעורי התורה שלה אומנם מכילים שפע של מקורות וחידושים, אבל גם מונגשים לשומעות חסרות רקע. מעבר לקהילת הלומדות שגיבשה סביבה, היא מעבירה הרצאות ברחבי הארץ, וגם קיבלה סוג של מעמד כאוזן קשבת, כתף מחבקת ורבנית מברכת.
כשהיית ילדה, חלמת שתהיי הרבנית ימימה?
"נורא אהבתי תורה ונורא הייתי מוזרה".
במה היית מוזרה?
"הייתי זרה. החינוך שלי היה עשיר מאוד: גם אשכנזי, גם ספרדי. הייתי רואה את ההבדלים בין בית בכנסת 'מגדל' בבית־וגן, שהוא בית כנסת אשכנזי, לבית הכנסת בשיכון ו' של הסבא המרוקאי, עם הבמה באמצע, כשכולם מסביב משגיחים על החזן. אף פעם לא הרגשתי באמת שייכת. אז היו לי שתי אפשרויות: או להיעלם ולהתאדות או להשתלב בסצנה".
היו לך חברות בתור נערה?
"כן, אבל אני לא יצור חברותי במיוחד. עד היום החברות שלי הן הצוות שמקיף אותי. אני פחות חברותית, סמול טוק זה דבר שמייגע אותי".
וכשאת קמה עצבנית בבוקר וצריכה לפרוק את זה, מי החברה שלך? הרבנית שלך?
"אני מדברת הרבה עם השם ועם בעלי ועם הילדים שלי, שהם גדולים וחברים טובים. המשפחה היא קיר תמך ממש. אני משתדלת, כמו יקית מחונכת, לא להיחלש אף פעם, כי אסור, אבל אם זה קורה, אז המשפחה פה".
בשבועות האחרונים, לקראת ליל הסדר, שהוא אולי הערב המשפחתי הטעון ביותר של השנה, היא מקבלת שאלות רבות. איך להגיב לאחות הלא דתייה, לבן שיצא מהארון, איך מסתדרים עם ההורים המקובעים, ועוד היד נטויה. נהרות של כאב וקושי מתכנסים לתיבת המייל שלה. אני שואלת אותה איך אפשר לצלוח קושי כזה.
"קודם כול, מתפללים המון. מתפללים על הסדר. מתפללים שנזכה לעבור אותו בטוב. נקודה נוספת שיכולה לעזור היא לתת יחס שונה לכל אחד. יש בנו כל הזמן החשיבה הנואלת, שאם אני אתייחס אליה, אל הרווקה, לגרושה, לאלמנה, כמו כל אחד אחר בשולחן, יהיה לה טוב. זהו שלא. השוני שלה יבלוט כפליים כשאת משווה אותה לכולם. ההגדה זה שולחן היום־טוב היחיד שבו ההלכה מאלצת אותנו לתת יחס שונה לשונים. ככה כשמגיעה אליי רווקה, ואני יודעת שהיא סופר חכמה, אני אתייחס אליה לפי 'חכם מה הוא אומר?' אני אתפלפל איתה, והיא תדע לדבר דברי תורה מדהימים, ואני אתן לה את המקום שלה. ולתם שמגיע אלינו לשולחן, אני אתן לשיר את הפיוטים של סוף הסדר. מכיוון שאנחנו מדינה שקמה בצורה קומוניסטית מאוד וקיבוצית מאוד, חשבנו שכור ההיתוך הזה והיחס השוויוני לשונים הוא הכי נכון בעולם, אז זהו, שלא".
איך את רואה את המצב היום בעם?
"קודם כול יש לי כאב מאוד־מאוד גדול. אני אגיד לך משהו שמח, ואחר כך משהו עצוב. אחרי שראיתי את הרב אליהו ניפגש עם הטייסים, אמרתי: אנחנו חייבות לעשות את זה עם נשים. קראנו לזה 'עושות סדר'. התחלנו לצלצל לנשים שהיו אמורות להיות הרעות בסיפור, שיֵשבו איתנו. ודא עקא, כל אחת שהתקשרתי אליה – ובלי לחשוף שמות, חלקן נשות שמאל, רחוקות לגמרי מהדת – אמרה 'אני מתה להגיע, בואי נעשה את זה'. הן לא רצו להתווכח אלא לשמוע. לא הצלחתי לגייס רעות, אז אני פונה מעל דפי עיתון הזה: אם אתם מכירים אישה ממש רעה, היא מוזמנת".
והדבר העצוב?
"דברים כמו חוק החמץ. הרי הפעם היחידה בתנ"ך שמחטטים למישהו באמתחת, זה כשיוסף הצדיק טמן את הגביע אצל בנימין. כשמחטטים באמתחת זה כי מישהו פה מכר מישהו לפני המון זמן. זה כשיוסף רוצה להגיד להם: אתם יורדים עכשיו מצרימה, למקום הנורא הזה, רק מפני שיש ביניכם שנאת אחים גדולה. כמו בכל שנה קיבלתי המון שאלות כמו: 'אנחנו נורא מקפידים בכשרות. המשפחה שלי פחות. איך אנחנו מזמינים או מוזמנים?' והשנה התווסף: 'יש בינינו חילוקי דעות פוליטיים. אני לא רואה איך נשב ביחד לשולחן החג'. ועניתי: בהלכה יש המון דברים שאפשר למתוח בהם את הגבול, אבל יש דברים שעם כל ההתחשבות, אין מה לעשות בהם. בהלכות הכשרות של פסח, בודקים כל פירור. אבל ההקפדה במובנה האחר היא לבדוק איזה חמץ יש בינינו שהלך ותפח המון שנים. אם חזרת בתשובה ואת אומרת לאמא שלך 'בואי עם כיסוי ראש כשאת מגיעה אליי, בגלל הילדים', זה לא נאמר ממקום נקי. חוק החמץ האמיתי אומר לך 'תבדקי טוב־טוב את האמתחת שלך ואת ההקפדות שנצברו אצלך'.
האם אני מבינה את החרדה של אלה שנלחמים נגד הרפורמה? ודאי! הם בעצם רוצים מה שאנחנו רוצים. הם רוצים לדעת שיש איזשהו חוק עליון שאי אפשר לעשות לו רפורמה בגחמה של כל אחד. זה בדיוק כמו שאנחנו, האורתודוקסים, יכולים לעקם פרצוף על הרפורמים
"ובאשר לחברה הישראלית: האם אני מבינה את החרדה של אלה שנלחמים נגד הרפורמה? ודאי! הם בעצם רוצים מה שאנחנו רוצים. הם רוצים לדעת שיש איזשהו חוק עליון שאי אפשר לעשות לו רפורמה בגחמה של כל אחד. זה בדיוק כמו שאנחנו, האורתודוקסים, יכולים לעקם פרצוף על הרפורמים. אנחנו יודעים שהחוק הוא לא בר־שינוי בגלל גחמה שלנו".
והשנאה כלפי הציבור החרדי והדתי?
"גם פה, לצערי הגדול, זאת תפיחה של הקפדה עתיקה מאוד על כך שמכרנו אותם והם מכרו אותנו מזמן. זו לא רק הרפורמה ולא רק חוק החמץ. לכן כתוב בשולחן ערוך: 'וינקו חמץ מביניהם'".
לוח הזמנים של מזרחי עמוס. היא מרצה, משתתפת בכנסים, כמה ימים לאחר פגישתנו היא תטוס לאוסטריה לכינוס של איגוד רבניות אירופה שהיא נשיאתו. בין לבין היא מגדלת משפחה ברוכה המונה שמונה ילדים (בן נוסף נפטר בצעירותו), מנסה להכניס כושר ללו"ז, להספיק לטגן חצילים לשבת קודש, ולהתעדכן בנעשה בזארה.
איך מוצאים זמן לנשום?
"אני משתדלת ללכת על ההליכון בעודי לומדת או מכינה שיעור. התחביבים שלי זה באמת מה שאני עושה: זה לימוד תורה, זה הילדים והמשפחה. והכי אני אוהבת להיות אחרי שיעור, כי לפניו אני בהיסטריה".
זה לא עבר לך?
"שיעור אצלי זה מופע רוק. אם אין עשן ואני לא מגיעה לנשימה האחרונה שלי, אני לא מרגישה שהיה שיעור טוב. הייתי לא מזמן בכנס עם תא"ל במיל' גל הירש, והוא אמר לי שלוחם זה מי שאומר לעצמו כל פעם 'הפעולה הזאת היא הפעולה האחרונה שלך'. זה קורה לי בכל שיעור. אני אומרת לעצמי: ימימה, בסוף השיעור את מתה. זה פשוט נורא! אבל זו גם גאווה גדולה, כי אני רוצה שאחרונת הנרדמות תתעורר".
להיות גם אמא וגם קרייריסטית וגם לבושה יפה זה שילוב שהולך ונעשה קשה יותר. איך את רואה את זה?
"בליל תענית אסתר, שהוא בעיניי יום האישה היהודי, ביקרתי במקלט לנשים שהוכו של עמותת 'בת מלך'. אני בכוונה לא אומרת 'מקלט לנשים מוכות', כי זו לא תכונת אופי. בכל מקרה, פניתי לאישה שם ושאלתי מה את עושה כאן? והיא אמרה לי – היא נתנה לי בוקס בבטן – 'הייתי אישה חזקה מדי. והייתי פגיעה בזה שקמתי בבוקר לעבודה אחרי שישנתי שעה אחת בלילה כשהגוף שלי כולו סימנים כחולים וסגולים. הייתי גאה שגידלתי ילדים. וכל הזמן אמרתי על בעלי 'מסכן, הוא גדל בבית אלים". היא סיפרה שהיא התעוררה כשגילתה שהוא פוגע גם בבת שלה. אז אמרתי לה, עבור עצמך לא נחלצת, ועבור הבת שלך כן? והיא ענתה: 'הייתי אלימה עם עצמי'. הדיבור הזה שלה העלה לי המון הרהורים, כי אני כזאת. היא אמרה עוד משפט נורא: 'אם הייתי אישה פשוטה, הייתי בורחת בפעם הראשונה או הרביעית, והשכנה הייתה שומעת, והיו עוזרים לי. אבל אנחנו לא צועקות'. אז היא עוררה אצלי בהחלט נקודה למחשבה".
שיעור אצלי זה מופע רוק. אם אני לא מגיעה לנשימה האחרונה, אני לא מרגישה שהיה טוב. הייתי בכנס עם תא"ל במיל' גל הירש, והוא אמר לי שלוחם זה מי שאומר לעצמו כל פעם 'הפעולה הזאת היא האחרונה שלך'. זה קורה לי בכל שיעור. אני אומרת לעצמי: ימימה, בסוף השיעור את מתה
איך אפשר לא להיות אלימות כלפי עצמנו?
"הקורונה לימדה אותי להגיד 'לא' לדברים. אני נאלצת להגיד לא, כי אני לא יכולה להיות בכל מקום, בכל שעה, בכל זמן. אי אפשר להיות כמו הסרט שגרף השנה הכי הרבה אוסקרים, 'הכול בכל מקום בבת־אחת'. אני מנסה ללמוד להגיד לא".
אגב נשים נפגעות אלימות, איך את חשה מול עוולות כמו נשים עגונות או תופעות כואבות אחרות?
"לפעמים יש הלכות שקשה מאוד לנשים להשלים איתן – כמו הרבה חוקים. אז כאן מאוד־מאוד חשוב שלפחות המסירה תהיה בצורה מרככת. זאת אומרת, אם אי אפשר להתגבר על הקושי, צריך דמות מרככת. מישהו שלפחות יבוא ויגיד 'אנחנו יודעים שזה קשה'. זה מאוד־מאוד חסר. לפעמים בהלכה אין פסקת התגברות, אז לפחות שלא יהיה ערך נבצרות".
הרבנית ימימה פוגשת את החיפוש הרוחני של הדור הזה בכל צעד ושעל ורואה בו דווקא התקדמות. "אני רואה את זה בהופעות שאנחנו עושים עם זמרות לא דתיות, עם ריטה, עם שירי מימון – רואים שם באמת־באמת את כולם. יש רצון ענק, חיפוש של עולם גבוה יותר, של משהו רוחני. היום זו מחמאה להיות אדם רוחני, ואני חושבת שזה הישג גדול מאוד. אז הם לא ייראו דתיים או לא יתייגו את עצמם כרוחניים. אבל אנשים מבינים שצריך משהו מעבר".
כהורים לא קל להכיל את החיפוש הזה.
"צריך לקוות שהם יכילו אותנו גם, כי אנחנו קצרי רוח לתופעות האלה. גם לי זה מאוד־מאוד קשה. הרב שג"ר היה קורא לזה 'החפצת התורה'. בתי מדרש חילוניים, אתם תיהנו מהיופי שלה ולא תתחייבו כלפיה לכלום? זה נורא מעליב".
עקרות, רווקות, סכסוכי שלום בית, בעיות עם הילדים, איך את מצליחה לשאת רגשית את הכול?
"צריך המון ענווה. להבין שמי שמתמודדת זו היא ולא אני, ולהעביר את ההתמודדות שלה לנציב הקבילות הארצי, שזה אלוקים. צריך להיות מאוד מודעת לכוחך המאוד מוגבל. הייתי נורא רוצה לגזור גזירות ושהן יתקיימו, אבל קצרה ידי. מה לא קצר? הלב והאוזן. אין דבר כזה פנייה שאני לא אקרא. יהיו פניות שאני לא אצליח להגיע אליהן ולענות, אז הם ישלחו שוב ושוב אם זה מספיק דחוף. אני משתדלת להיות אוזן, וזה שהסיפור הכבד הזה נחלק עם עוד אדם, זה המון. ובשביל זה אני זמינה, ואת זה אני יכולה לעשות. פתרונות – פחות".
בסוף היום, עם כל הסיפורים הקשים, איך את מנקה את עצמך?
"אני מתפללת. אתמול פנתה אליי מישהי שמחכה המון שנים לפרי בטן. הם קיבלו הצעה לאמץ תינוק, והיא הייתה בעננים. ואז אמרו לה שיש לילד מחלה תורשתית, ולא כדאי לאמץ אותו. והיא הייתה כל כך שבורה. ולא הצלחתי להירדם בגלל התינוק הזה ששוכב עכשיו, רק בן חמישה ימים ואין לו דורש. עליה המון ירחמו, אבל על התינוק העזוב, מי ירחם? זה היה לי מאוד קשה, אז מיד העברתי לו. אמרתי 'ריבונו של עולם, תמצא לו מאמצים'. וזה ניקה אותי.
"לא תמיד יש לי מה לומר. אבל ברגע שמישהי נושאת את עיניה והיא רואה אותי, היא אומרת: אוויר חדש נכנס, קול מנחם. הרב זקס מדבר המון על healing presence, נוכחות מרפאת. אני משתדלת להיות נוכחת בצער. 'ויעמוד יצחק נוכח רבקה אשתו כי עקרה היא' – לא ידענו שהיא עקרה? הוא נוכח בצער הזה, וזה המון".
העובדה שאת בעצמך איבדת ילד עוזרת לך לנחם אחרות?
"מאוד! קודם כול, זה נותן לי את חוש ההומור הגדול. כל נפגעת טראומה מאיזשהו סוג הייתה צריכה ללהתנתק מהסיטואציה, כשעשו לה, כשקרה לה, הצד האחר של המיומנות הזאת הוא הומור. הומור זו היכולת להביט בדברים בפרספקטיבה. אני לא פה עכשיו, לכן אני יכולה לצחוק על המצב. וההומור זה משהו שמשותף לאמהות שכולות, לנשים שעברו טראומה מסוימת. זאת אומרת, הן יודעות לצחוק על מה שאף אחד לא יודע לצחוק, ויודעות לבכות כמו שאף אחד לא יודע לבכות. את יוצאת מיד אחרי הטראומה ומה, הכול ממשיך כרגיל? לכולם טוב. אז את פתאום מרגישה שאת לא קשורה לחיים הרגילים. את תמיד תישארי באיזושהי עמדת תצפית אחרי שאיבדת משהו. ועמדת התצפית הזאת היא מלאת חמלה על העולם, מלאת הומור, מלאת סליחה לאלוקים".
איך מגיעים לסליחה הזאת?
"הרי מה לקחו לי כשלקחו לי את הילד? הרבה יותר מהילד והגעגוע – לקחו לי את הבחירה. זה אינוס. מה יהיה מנעד הבחירה המקסימלי שלי עכשיו? להמשיך להיות דתייה, להמשיך להיות מאמינה ולהמשיך להיות שמחה. אין שום נתון אובייקטיבי שיתמוך בבחירות האלה, אז איך אפשר להגיד שזה בא מבחירה שלי? אני משיבה לעצמי את הביטחון, אחרי שהוא שם אותי בסיטואציה חסרת אונים. אז לסלוח לו זו שוב צורה של כוח".
רגע לפני שאנחנו נפרדות בחיבוק, אני מבקשת את ברכתה. היא כבר רגילה לטקס הזה, שבו היא שואלת את העומדת מולה לשמה ושם אמהּ, ומברכת אותה על פי בקשתה. "שאלתי פעם את הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אני כולי קנאה ולשון הרע ועניינים, איך הן מבקשות שאברך אותן? אז הוא אמר לי, שכן בא ומבקש מקדחה – מה תגידי לו? רגע, אני לא יודעת, אולי המדף לא יעמוד? תני לו את המקדחה ותפסיקי להתפלסף. אז אני נותנת את המקדחה. זו גאווה גדולה להגיד אני לא ראויה. מה זאת אומרת? שאם בירכת, את כן ראויה? מה פתאום? היא ביקשה משהו, את רוצה שזה יקרה, אולי עכשיו ה' ייעתר לחיבור הזה שביני לבינה. זהו. הלוואי, אמן".
