רון שחר מופיע לפגישה שלנו עם יד חבושה בתוך רצועה. "מה קרה לך?" אני שואלת, והוא מעדכן שקרע את הכתף במהלך אימון כושר. "אני בן אדם מאוד פיזי. אני צריך לרוץ, לטפס, להיתלות. הספורט בשבילי הוא גם עניין מנטלי, אני צריך אותו בשביל החדות, כדי להיות במצב ערני, וזה נלקח ממני עכשיו. אני רגיל לקום מוקדם בבוקר, ולצאת לעשות ספורט. כך שבזמן שאנשים אחרים עוד מתהפכים במיטה, אני כבר עם אנרגיה של צהריים".
לרגע נדמה כאילו הפציעה הזו היא מעין מטאפורה למצב הכללי של שחר בתקופה האחרונה. זה קורה אחרי שבקשת, שרכשה מרשת את הפורמט של "המירוץ למיליון", הודיעו לו שלא ימשיך להנחות את התוכנית. אחרי 12 שנה שהוא מזוהה עם הפורמט המצליח כמי שמקבל את פני המתחרים בכל קטע במסלול, שחר מוצא את עצמו על קו הסיום. "חלק גדול מהזהות שלי בעשור האחרון היה רון מהמירוץ למיליון", הוא מסכים, "אנשים היו רואים אותי ברחוב, קופצים במקום ושואלים 'לאיזה מקום הגעתי?'. אני אוהב את זה מאוד. זה משעשע. אני עושה גם מירוצים לחברות. אז עכשיו זה יהיה מירוצי וינטג'. אני אהיה המנחה המקורי, כמו הג׳ינס המקורי, ליווייס 501. אני הליווייס המקורי של המירוץ למיליון.
"אין הרבה דברים שאני אוהב לעשות חוץ מלשחק. גיליתי שאני אוהב גם לכתוב, שאני אוהב לעבוד עם אנשים. אבל במירוץ הרגשתי שאני מאוד אוהב להנחות, ושחו"ל זו הזהות שלי. אני מתרגש משדות תעופה בלילה, כשכולם ישנים וכל החנויות סגורות. זה לונה פארק בשבילי, אני מטורף על זה. אני אוהב לנחות במקומות רחוקים, בעיקר חורים, אירופה הקלאסית פחות מושכת אותי. יותר מדליקות אותי אפריקה, מזרח אסיה, הזוהר הצפוני".
אז אולי זאת לא רק היד שפצועה עכשיו?
"יש הרבה תזכורות שאתה מקבל בחיים, כל הזמן. היקום מזכיר לך את הדברים החשובים שביומיום אתה מתייחס אליהם כמובן מאליו. מובן מאליו שקמת, מובן מאליו שנפתחו לך העיניים, מובן מאליו שכל החושים עובדים, אבל באמת שום דבר לא מובן מאליו. הכול יכול להשתנות ברגע, וכל דבר הוא מתנה. יש משהו גאוני למשל בברכות השחר. החזרה הזאת, כל בוקר להגיד את התודות על כל הדברים שקורים לך כשאתה קם. אתה רואה את הבחור הצעיר הזה שנהרג בפיגוע (אור אשכר, רמ"ב), ואתה מסתכל עליו ואומר איזה מחטף. ראיתי את הסרטון הזה, ואתה ממש רואה שם איך לוקחים לבן אדם חיים, וזה נורא. הכול יכול להיות כל כך מיידי וזמני ושרירותי, ומה אתה יודע, מה אנחנו בכלל יודעים?"
את האהבה למשחק גילה כבר בגיל צעיר, כילד שנהג לככב בהצגות סיום שנה. הוא נולד בנתניה לאב יהלומן ואם מנהלת מרפאת שיניים, ילד שלישי בארבעה אחים. אחרי השחרור מהצבא החליט להמשיך ללימודים בסטודיו למשחק מייסודו של יורם לוינשטיין. בתחילת הדרך מצא את עצמו מלוהק בעיקר לתפקידים בטלנובלות כמו "משחק החיים", "בובות" ו"טלנובלה בע"מ". הוא התחתן כשהוא נושק לגיל 40, עם מיה קרמר, מומחית לגוף־נפש ומורה ליוגה. לשניים בת משותפת, הילה, והם גרושים כיום.
כל הזמן יש משברים בחיים, אף אחד לא הבטיח לנו שהכול חגיגה. תמיד יש דברים שבאים אליך וזאת תקופה מאתגרת עבורי. ואני אומר וואלה, זה הקטע? יאללה, בוא נצמח"
ניכר ששחר כבר למוד ראיונות. אולי אפילו עייף מהם. אז אני שואלת אותו מה הוא היה רוצה שישאלו אותו בריאיון. "תמיד שואלים אותי על הנשים בחיי, ואני חושב שזה נושא שהוא לא כזה מעניין. יש לי את אמא שלי, את אחותי, את מיה ואת הילה, ואולי עוד ידידות וכאלה, אבל אלה הנשים בחיי. מעניין אותי לדבר על עשייה, על אמונות ובחירות".
יאללה, מה אתה עושה עכשיו?
"העשייה שלי עכשיו פחות באזור הנוחות שלי, אני כבר לא מחכה שיקרו דברים ויותר קם לעשות. אני כותב הרצאה על איך לצאת ממשברים, איך ליפול ארבע פעמים ולקום חמש. כל הזמן יש משברים בחיים, אף אחד לא הבטיח לנו שהכול חגיגה. תמיד יש דברים שבאים אליך וזאת תקופה מאתגרת עבורי. ואני אומר וואלה, זה הקטע? יאללה, בוא נצמח".
אתה מתכוון לפרידה מהמירוץ?
"מה יש להגיד על המירוץ? הוא כבר לא שלי".
ואיך אתה עם זה?
"מיום ליום יותר טוב. זאת פרידה, כמו להיפרד מאהובה שלא ביוזמתך. אז זה מאוד קשה, כי זה בייבי שלך וזה משהו שאתה אוהב לעשות. אז יש שיברון לב, יש כאב, צער וגעגוע. יש הרבה תחושות שלא כיף איתן, אבל צריך להבין שהן חלק מהעניין ולקבל אותן, ולהבין שאוקיי, האהובה הזאת לא רוצה להמשיך את הקשר יותר, אז תבוא אהבה חדשה שאולי יותר מתאימה לי".
למה החליטו להחליף אותך?
"לרשת לא היה כסף להפיק את המירוץ וקשת קפצו על זה. המפיק שעבד עם רשת עובד כבר כמה שנים בקשת והוא משך את הפורמט לשם, ובקשת מיד הודיעו לבמאי ולעורך שהם לא ממשיכים. הם הביאו את האנשים שלהם, ובסופו של תהליך החליטו גם להחליף אותי כי אני כנראה מזוהה עם המירוץ ברשת. למרות שאני לא טאלנט של רשת. אם אני בכלל טאלנט. לא סובל את המילים האלה. בכל אופן, הם החליטו שהם רוצים לעשות את הכול חדש, לשנות את הפנים של התוכנית, לדעתי אפילו לשנות את המשחק מבפנים. אני לא נכנס להחלטות שלהם".
ידעת שהרגע הזה יבוא מתישהו? הכנת את עצמך ליום הזה?
"האמת שלא התכוננתי. כמו שלא הכנתי את עצמי בזמנו לגירושין. אתה לא מכין את עצמך לדברים האלה. אתה בדרך כלל מנסה באיזה מנגנון הישרדותי לשמור על עצמך, להדחיק את האפשרות שמשהו ייגמר, אז לא חשבתי על זה. ידעתי שבגיל 70 אני לא אנחה את המירוץ למיליון, ידעתי שיהיה איזה גבול מתישהו. מצד שני, אני מסתכל על המנחה האמריקני, שהוא הרבה יותר מבוגר ממני ולא החליפו אותו אף פעם. הוא עושה כבר 40 עונות והכול בסדר".
הייתי בהלם לגלות שאתה בן 52. זה פוגש אותך גם עם שאלות על התבגרות?
"גם אני בהלם. איך אמר הבחור שאני מתאמן איתו – 'חאלס, רון, הגידים כבר לא אותם גידים, השרירים כבר לא אותם שרירים, אין מה לעשות. אתה לא יכול לעשות את התרגילים שבני 20 עושים לתחרויות נינג'ה'".
אז הכושר הוא גם מירוץ נגד ההתבגרות?
"בטוח. בטוח שיש משהו בכושר שהוא מעבר לבריאות הפיזית והמנטלית. זה גם להגיד לעצמי 'הלו, יש לך את זה עדיין'. והנה היד שלי שבורה, ניסיתי לעשות תרגיל שלא הייתי צריך לעשות. בדיוק המאמן שלי סובב את הראש ואמרתי יאללה, אני אראה לך מה זה. ומה זה הראיתי לו מה זה".
"אם הייתי בן 70 כנראה לא הייתי חושב על עוד ילד, אבל אני לא חושב שתאריך התפוגה להורות הוא בגיל 50. בכלל, רק בארץ מציצים לך כל הזמן בתעודת הזהות. אני לא פוסל גם את האפשרות להכיר אישה, לבנות חברות משובחת ולאמץ ילד או ילדה שצריכים בית"
עם הרשתות החברתיות הוא מנהל מערכת יחסים דיסוננטית. מצד אחד מתחזק חשבונות, מצד שני, לא חושש להפגין סלידה מתופעות הדאק פייס באינסטגרם. הסטוריז שלו מלאים בקטעי וידאו של הכלבות שלו, ולא אחת הוא גם מעלה תמונות מארוחות משפחתיות עם גרושתו או מפרסם עבורה הזמנות לאירועים שהיא מארגנת.
זה לא מובן מאליו שיש יחסים כאלה חמים עם הגרושה. איך עשית את זה?
"אם לא התאמנו בתור בני זוג ולא הסתדרנו, מה זה אומר עלינו כבני אדם? האם זה פוסל אותנו מלהיות משפחה? אחים? חברים? אני אוהב אותה כמו שאני אוהב בת משפחה שלי. היא יקרה לי וחשובה לי והצלחתה חשובה לי. אני תמיד אפרגן לה ואשתף דברים שהיא תבקש ממני לעבודה שלה. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת ושמחה. גם לא קל להיות בסיטואציה שבה היא נמצאת. היא חיה כאן לבד, כל המשפחה שלה מתגוררת בניו־יורק. אני המשפחה שלה בתל־אביב. זה אני והילה. מיה היא בת משפחה שלי ברמה שכשהיא לא מגיעה לארוחות שישי ההורים שלי נעלבים".
אתה נהנה מהלבד או שאתה רוצה זוגיות?
"גם וגם. אני נהנה מהלבד שלי אבל גם קורץ לי להכיר מישהי ולהיכנס לזוגיות. הייתי רוצה עוד ילדים".
יש לך כוח לעוד ילדים?
"ודאי. כשהייתי עם מיה רצינו, וניסינו, אבל לא הצלחנו. בדיעבד אני חושב שכן היינו צריכים להביא יחד לפחות עוד ילד או ילדה, גם כפרודים. אנחנו עובדים טוב יחד כהורים. אם הייתי בן 70 כנראה לא הייתי חושב על עוד ילד, אבל אני לא חושב שתאריך התפוגה להורות הוא בגיל 50. בכלל, רק בארץ מציצים לך כל הזמן בתעודת הזהות. אני לא פוסל גם את האפשרות להכיר אישה, לבנות חברות משובחת ולאמץ ילד או ילדה שצריכים בית".
"אני חושש שעוד 15-20 שנה, בקצב הזה, אנחנו חוזרים לגולה. מי שיישאר חי. זה הפחד שלי. אם תיסעי לפורטוגל, לליסבון, ליוון יש שם ערים ישראליות. תראי כמה כואב שאנשים גולים מבחירה, אחרי שסבא שלהם ואבא שלהם לחמו במלחמות ישראל, וחלקם נפלו, דיממו פה על האדמה הזאת"
הפגישה שלנו מתקיימת באחד מבתי הקפה ברחוב בזל בתל־אביב, השכונה שבה הוא גר כבר כמה שנים טובות. אבל בשיחה הזאת הוא לא מהסס לשתף ביקורת על העיר.
"יש לי ביקורת מאוד גדולה על תל־אביב היום, אני די ברוויה מהעיר הזאת. יש אפילו מחשבות על קיבוץ או כפר. הייתי מאוד שמח לגור במקום כמו עין־חרוד ובכלל בעמק בית שאן או עמק יזרעאל, שהם שני מקומות שאני מאוד אוהב. אין שם בטון, רואים שמיים ושומעים שקט".
מה קשה לך בתל־אביב?
"פחות כיף לי כל הצפיפות, השכנים, בניין קומות. פתאום אני צריך מרחב. עדיין יש יתרונות בעיר אבל היום היתרונות האלה לא משרתים אותי".
איך אתה עם מה שקורה פה בפוליטיקה?
"עצוב לי. פחות מעניינת אותי הפוליטיקה. יותר מעניינת אותי החברה ועצוב לי על מה שקורה פה חברתית, בתוכנו – זה מדאיג אותי יותר מכל דבר אחר. אני חושש שעוד 15־20 שנה, בקצב הזה, אנחנו חוזרים לגולה. זה הפחד שלי. אני מכיר הרבה אנשים שעוזבים את הארץ. אני נוסע הרבה לתאילנד ויש שם עיר ישראלית. אם תיסעי לפורטוגל, לליסבון, ליוון – יש שם ערים ישראליות. תראי כמה כואב שאנשים גולים מבחירה, אחרי שסבא שלהם ואבא שלהם לחמו במלחמות ישראל, וחלקם נפלו, דיממו פה על האדמה הזאת. כל כך רע להם שהם איבדו תקווה והם מגלים את עצמם מבחירה".
ומה מחזיק אותך פה?
"אהבת הארץ. התקווה שמשהו ישתנה ברמה החברתית. מפחיד אותי שעם כל השינויים וכל הגזרות פתאום 'הומו' יחזור להיות קללה, כמו כשהייתי ילד. היום אנחנו חיים בעולם הרבה יותר מקבל ומכבד את השונה, אבל אני מרגיש שאנחנו מאבדים את זה. לפני הרבה שנים היה איזה מנהיג ירדני שאמר 'לא צריך לעשות כלום, הם כבר יעשו בשבילנו את העבודה'. אני מרגיש שאנחנו מגשימים את הנבואה שלו. עושים לאויבים שלנו את העבודה. הכול זה אגו ואמונות שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהן, אנחנו חושבים שיש רק דבר אחד נכון ולא יכול להיות משהו אחר. שמאלני זה קללה, ימני זה קללה, והכול נהיה מתלהם ושונא".
יש התבטאויות פוליטיות שאתה מתחרט עליהן?
"אין לי התבטאויות פוליטיות בכלל".
פה ושם מתפלקות לך. נניח לצעוק "יחי מנדלבליט" באמצע הצגה.
"זה חברתי. לא פוליטי. הייתי אומר את אותו דבר גם אם רבין היה ראש ממשלה ועושה עבירה שצריך לעמוד עליה למשפט, או אם יאיר לפיד היה עושה עבירה. אין קשר בכלל לפוליטיקה. זה לא קשור בכלל לדעות שלי. אף אחד לא יודע מה הדעות שלי, אף פעם לא אמרתי למי אני מצביע, ואם אני מצביע".
כדי להקליל את האווירה ואת הנושאים הטעונים אנחנו גולשים לדבר על הכלבות של שחר, ויקי ומלי. "הן מאוד מצחיקות אותי", הוא מודה.
האמת, בחיים לא ראיתי מישהו שמצלם כל כך הרבה את הכלבות שלו. את הילדים שלי אני לא מצלמת ככה.
"ויקי ומלי הן אושיות. יש להן חוש הומור והן מצחיקות בלי לרצות, שזה הדבר שהכי מצחיק אותי, מישהו שלא מנסה להצחיק. אני אוהב שמצחיקים אותי בלי להתכוון, והן אמניות הקומדיה. אני יכול להתעורר בבוקר ואיך שאני רואה אותן שוכבות על הספה, מתעוררות משינה או עפוצות לגמרי הן קורעות אותי. כל אחת עם התנוחה שלה. אחת יכולה לשכב על הגב כאילו היא עכשיו משתזפת, עם רגליים פתוחות לצדדים ועיניים סגורות אבל הפוכות. ואחת מתחבאת מתחת לדוב גדול שיש לי בסלון. היא חושבת שהוא המאהב שלה, אז היא תמיד עליו".
למה שתי כלבות?
"הילה, הבת שלי, תמיד רצתה כלב. וכשמיה ואני החלטנו שאנחנו מפרידים בתים, להילה בדיוק היה יומולדת ומיה אמרה לי שזאת הזדמנות להביא לה כלב. לא חשבתי הרבה והייתי גם ברגשות אשם על זה שאני יוצא מהבית. לחבר טוב הייתה המלטה והוא פרסם תמונות של הגורים. הילה הסתכלה על התמונות ואמרה שוויקי הכי חמודה כי היא מחייכת. באנו לקחת אותה והילה ראתה את שתיהן מתכרבלות על הכורסה ביחד ואמרה לי 'אבא, בוא נלך'. אמרתי לה 'למה? קיבלת את מה שרצית, את לא שמחה?' והיא אמרה: 'אני לא רוצה להפריד ביניהן'. והשאר היסטוריה. הילה מלמדת אותי הכול".
איך זה להיות אבא לילדה מתבגרת?
"אבא זה עבודה. יש את האקט הפיזי של להביא ילד לעולם ולהפוך להורה. אבל להיות אבא זה משהו אחר לגמרי. יש הרבה אנשים שעושים ילדים אבל הם לא הורים. זאת המון אחריות והמון אהבה. עיקר האחריות בעיניי כאבא זה להראות להילה כמה אפשרויות יש בה, לתת לה לגלות את כל היכולות שלה בכל תחום בלי לכפות עליה דברים. לא להגיד לה 'אבל רגע, אמרת שאת רוצה ועכשיו את לא רוצה?'. אלא 'אם את לא רוצה אז בואי ניקח הפסקה מזה, בואי תנסי עוד משהו'. התפקיד שלי כהורה הוא כמה שפחות לשרוט אותה בשריטות שלי, כמה שפחות להגיד לה 'זה מסוכן, זה מפחיד, אל תעשי, לא כדאי'. אלא אם כן אני יודע במאה אחוז שהיא הולכת להתרסק על קיר".
"קשת הביאו את האנשים שלהם, ובסופו של תהליך החליטו גם להחליף אותי למרות שאני לא טאלנט של רשת. אם אני בכלל טאלנט. לא סובל את המילים האלה. בכל אופן, הם החליטו לשנות את הפנים של התוכנית, לדעתי אפילו לשנות את המשחק מבפנים. אני לא נכנס להחלטות שלהם"
בערבים שחר ממשיך להופיע בהצגה "אפס ביחסי אנוש" בבית ליסין. לטענתו מדובר בהצגה הכי מצליחה בתיאטרון הישראלי בעשור האחרון. הוא גם ישתתף בעונה השלישית של "מנאייכ" בכאן 11 ולאחרונה הצטרף לקאסט של העונה החדשה של "שקשוקה", שם הוא משחק את אבא של דור. "גם את זה אני עושה בשביל הילה", הוא מציין. "מעבר לכך שהסדרה הזאת ממש חמודה ועשויה וכתובה טוב, כיף לגעת בעולמות שקשורים אליה. כשאמרתי לה 'יכול להיות שאעשה סדרת ילדים' היא ממש התלהבה, זאת סדרה שהחברים שלה רואים. להיכנס לסדרת ילדים גם פתח לי עוד מרחב, פתאום ילדים רואים אותי ברחוב".
ועכשיו הוא נדרש לחשב קצת מסלול מחדש. "אני כל הזמן שואל את עצמי מה השליחות שלי פה. לכולנו יש שליחות, ואני מנסה להבין אם אני מדויק בשליחות שלי. כולנו שבויים בתוך האמונות שלנו, אם אנחנו לא נפוצץ את האמונות האלה, אם לא נציב מעליהן סימן שאלה ונאתגר אותן, אנחנו כל הזמן נהיה באותה תודעה".
אל הריאיון הוא מגיע במצב רוח מהורהר במקצת, ומעדכן שלפני שבועיים אביו עבר אירוע רפואי. "יש לי מערכת יחסים מורכבת עם אבא שלי, ואני בוחר לחשוב ולהאמין שגם זה לטובה. האירוע גרם לי להתקרב אליו, לסלוח לו על המון דברים, לסלוח לעצמי על המון דברים. הבנתי כמה אני אוהב אותו וכמה אני דואג לו. כמה אני מוקיר ומעריך אותו על הדברים שהיו, כי היום אני מבין שלא קל להיות איש משפחה. הוא עבד קשה, היה יוצא מוקדם מהבית כשכולם ישנים וחוזר בערב כשכולם כבר לקראת שינה. פתאום אני מעריך המון דברים שהיו לי איתו ולא ראיתי.
"עם הזמן קלטתי כמה אני צריך את האישור שלו, את המילה הטובה. אם אבא שלי יגיד לי 'אני אוהב אותך' זה יעשה לי צמרמורות. הרבה פעמים הרגשתי שאני מאכזב אותו בחלק מהמהלכים שלי, ועכשיו זה לא מעניין אותי. אני רק רוצה שהוא יהיה בריא ושיהיו לו השנים האלה, שיהיו לו עוד שנים איכותיות וטובות ושהוא יהיה נאהב.
"אני באמת חושב שלכל בן אדם יש שלושה הורים. ישנו האבא העליון, ויש את הפועלים, ההורים שעשו אותי פיזית. אני חושב על הדרך שבה אנשים נוצרים. על כל בן אדם שנוצר יש המון זרעים שמעולם לא התחברו ולא זכו להיות בן אדם. החיים האלה הם מתנה מטורפת. אני מרגיש שלבוא היום ולהתחיל להתלונן זה פתטי. מביך אפילו".
אז החלטת לקבל באהבה את מה שמגיע?
"זה לא קל. אתה חוטף כאפות מהחיים, וגם המכות שאתה חוטף בחיים הן בהתאם ליכולות שלך להתמודד איתן. בחודשים האחרונים הרגשתי שאני נכנס לזירה עם טייסון והוא נותן לי בוקס הכי חזק שהוא יכול ואני מתרסק על הרצפה. כל הקהל צופה בי, וכולם חושבים שזה נגמר. השופט סופר עד עשר, ובכל פעם הוא מגיע לשמונה או לתשע ואני קם. ואז מקבל עוד מכה אחת, ושוב הוא סופר, ושוב אני קם. עד שיום אחד אני אסתכל על מייק טייסון הזה, ככה, עם כל הפנים שלי מפוצצות, אני אעמוד ואסתכל לו בעיניים ואגיד לו שאני תמיד אקום. אין בעיה, תן לי עוד אחת, אני אקום. בסוף הוא יהיה זה שיתייאש ויעזוב את הזירה".
