אולימפיאדת ברצלונה שהתקיימה בקיץ 1992 הפכה לרגע מכונן בספורט הישראלי, לאחר שבהפרש של 24 שעות זכתה ישראל בשתי המדליות האולימפיות הראשונות שלה, שתיהן בענף הג'ודו. יממה לאחר שעשתה זאת יעל ארד, שזכתה במדליית הכסף במשקל עד 61 קילוגרם, זכה אורן סמדג'ה במדליית הארד במשקל עד 71 קילוגרם. סמדג'ה הציג אז יום קרבות מרשים, שכלל חמישה ניצחונות בזמן כולל של חמש דקות ו־45 שניות בלבד, הישג שהכניס אותו לדפי ההיסטוריה והפך אותו למוכר בכל בית בישראל.
"היום אני מבין שגם הצלחה אולימפית היא סוג של טראומה", נזכר סמדג'ה. "מבחינה אישית ותקשורתית אתה עובר דברים עוצמתיים באופן יוצא דופן. עד משחקי ברצלונה הייתי אנונימי לציבור הרחב. לא היה אז אינטרנט, הכול עבד לאט יותר, והאמת היא שגם לא חיפשתי להיחשף ולעמוד במרכז העניינים. באתי למשחקים כשכל הפוקוס התקשורתי בארץ היה על יעל ארד ועל השייט עמית ענבר, שמחתי שאני יכול להיות מרוכז בשקט שלי כדי להגיע למטרה. הגעתי לתחרות חד ומפוקס מאוד בתחושה שזה הולך להיות היום שלי, אפילו שלא דורגתי בתחרות. מבחינתי אם לא הייתה לי טעות קטנה ברבע הגמר, גם הייתי מתמודד על הזהב. יש כאלה שטענו שנראיתי בהלם על פודיום המנצחים, אבל האמת היא שהרגשתי הכי ראוי להיות שם והכי שמח בעולם".
סיפורו של סמדג'ה (52), נשוי לליאת ואב לשלושה, קשור בעבותות לסיפורו של ענף הג'ודו בישראל, שממשיך להעניק לנו כבוד אולימפי והניב עד היום שש מדליות (אחת כסף וחמש מארד) מתוך ה־13 שבהן זכתה ישראל. סמדג'ה נולד באופקים וגדל במושב נורדיה בלב השרון. אביו מוריס, שיחגוג בקרוב יום הולדת 92, עלה מתוניסיה ב־1961 והיה ממקימי ענף הג'ודו התחרותי בישראל. הוא הקים את המועדון המיתולוגי "נעורים" בשכונה ד' בבאר־שבע שבו גידל דורות של אלופי ישראל, הכשיר מאמנים, אימן את נבחרת ישראל וזכה בשנה שעברה בפרס למפעל חיים בספורט. "אבא היה ספורטאי מגיל צעיר. הוא עסק גם באגרוף אבל ג'ודו היה הענף אליו התחבר במיוחד", מספר סמדג'ה בגאווה. "המאמן שלו בתוניסיה היה יפני, זה הסגנון שבו הוא לחם וגם אימן בהמשך, סגנון קלאסי ואיכותי, ששואף לשלמות בכל תרגיל, כזה שגם אני התחברתי אליו מאוד".
"בימים הראשונים בטוקיו היינו במרחק נגיעה ממדליה, ואז מוקי הפסיד ופלצ'יק הודח. מצאתי את עצמי בוכה בלילות בחדר"
כאשר סמדג'ה היה בן ארבע התמודדה משפחתו עם טרגדיה קשה, לאחר שאחיו הגדול חגי, אז בן 17, עבר תאונת דרכים קשה שהשאירה אותו מרותק לכיסא גלגלים. "מעולם לא ראיתי את חגי מתחרה אבל גדלתי בידיעה שהיה לו כישרון יוצא דופן (הוא הלך לעולמו ב־2013, ד"מ), כולם דיברו עליו כג'ודוקא מעולה. האסון הזה השפיע עליי והותיר חור גדול שהייתי צריך למלא. כילד אהבתי מוזיקה, למדתי חצוצרה ופסנתר ושיחקתי כדורגל, אבל אחרי מה שקרה התפתח אצלי גמגום והפכתי להיות מאוד מופנם. בזכות הג'ודו ובזכות אבא שהיה מאוד קשוח אליי באימונים אבל מצד שני מאוד רך אליי בבית, מצאתי מפלט ושפה שבה הצלחתי להביע את עצמי".
בגיל 12 השתתף סמדג'ה לראשונה באליפות ישראל לגילו וזכה במדליית הזהב, ובמקביל שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של בית"ר אופקים. בגיל 17 החל להשתתף בתחרויות בינלאומיות וצורף לנבחרת ישראל. "כשהייתי בן 18, אחרי משחקי סיאול, אבא שלי אמר לי שעוד ארבע שנים אזכה במדליה אולימפית", הוא מספר. "לא הבנתי אז עד הסוף במה מדובר אבל זה מה שדחף אותי וגרם לי לעבוד אפילו קשה יותר. בגיל עשרים הפכתי לישראלי הראשון שזכה במדליה באליפות העולם לג'וניור, שאותה סיימתי עם הפסד בגמר ומדליית כסף, כשאני מדורג שני בעולם. שלושה חודשים לפני אולימפיאדת ברצלונה זכיתי בארד באליפות אירופה לבוגרים בפריז, ושם קיבלתי את התחושה שיש לי סיכוי אמיתי להגשים את החלום. עד אז היו כמה ספורטאים שלנו שכמעט הצליחו לזכות במדליה, אבל רובם פשוט שמחו להשתתף במשחקים. כשהגעתי לברצלונה אחרי עבודה קשה, עם צוות מצוין סביבי וקצת מזל הצלחתי לקבוע רגע שיא בספורט הישראלי".
סמדג'ה המשיך להתחרות ורשם הישג נוסף עם זכייה במדליית הכסף באליפות העולם ביפן ב־1995. שנה לאחר מכן הוא הגיע כמועמד לזכייה נוספת במשחקי אטלנטה, אך פציעה בברך הובילה אותו להפסד בסיבוב השני וזמן קצר לאחר המשחקים פרש מפעילות. במקביל לפרישה הוא הקים את המרכז הישראלי לג'ודו ומצוינות בספורט באבן־יהודה, שגידל לאורך השנים עשרות אלופים שזכו עד היום בכ־300 מדליות בתחרויות ברחבי העולם, כולל מדליות אולימפיות ומדליות זהב באליפויות העולם ואירופה. "ב־2010 איגוד הג'ודו עבר תהליך של פירוק ועדת האיתור שהוקמה הציעה לי לאמן את הנבחרת. ההצעה הכניסה אותי להתלבטות גדולה. החיים שלי היו במקום מאוד נוח וטוב, יצאתי ממסלול קשה כספורטאי, רציתי את השקט עם המשפחה שלי והיה לי מועדון מצליח, אבל מהר מאוד הבנתי שאני חייב לעשות את זה וקיבלתי עליי את התפקיד", הוא מספר. "הבקשה שלי הייתה לאמן את נבחרת הגברים, כי בלי להוריד מהקושי, מבחינתי מדובר באתגר גדול יותר מאימון של נבחרת הנשים, שעושה דברים נהדרים תחת שני הרשקו".
הקדנציה הראשונה של סמדג'ה עם הנבחרת האולימפית במשחקי לונדון 2012 הסתיימה עם תוצאות מאכזבות למדי כאשר אריק זאבי, שהגיע כתקווה גדולה למדליה נוספת, אחרי שזכה בבייג'ינג במדליית ארד, הובס כבר בקרב הראשון. ארבע שנים לאחר מכן הדברים כבר נראו אחרת כשאורי ששון זכה במדליית ארד במשקל מעל 100 קילוגרם והפך את סמדג'ה לישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית כספורטאי וכמאמן. "ברגע שזה קרה הבנתי שעשיתי היסטוריה נוספת. הגשמת החלום הבלתי אפשרי הזה רק הגבירה את המוטיבציה שלי להמשיך ולהצליח".
השנים לאחר משחקי ריו המשיכו להיות מוצלחות מאוד לג'ודו הישראלי ולסמדג'ה, כאשר ב־2019 רשם רגע שיא נוסף כמאמן לאחר שהוביל את שגיא מוקי, שאותו אימן מגיל 4, להיות הראשון מנבחרת הגברים שזוכה בתואר אלוף העולם. מוקי נחשב למועמד לזכייה במדליה במשחקי ריו, אך הקורונה שהובילה לדחיית המשחקים שינתה את המצב לחלוטין. "הדחייה בשנה גרמה לטלטלה גדולה, כי באותה תקופה הנבחרת שלנו הייתה אחת הבכירות בעולם, מבחינת דירוג הספורטאים והמוכנות שלהם", אומר סמדג'ה. "הגעתי לטוקיו עם הבנה ואמונה שחלק מהספורטאים שלי אמורים לזכות במדליה והציפייה הייתה אדירה. בימים הראשונים שם היינו במרחק נגיעה ממדליה, אבל אז מוקי הפסיד בשמינית הגמר ופיטר פלצ'יק הודח ברבע הגמר אחרי טעות לא אופיינית. הבנתי שההזדמנויות שלנו כמעט נגמרו. מצאתי את עצמי בוכה בלילות בחדר בטוקיו, מתוך כאב גדול על הספורטאים עצמם וגם עלינו כצוות".
"הדילוג השנה על פרס ישראל בספורט זו החלטה רעה. זה נושא שאין בו מקום לפוליטיקה או לחובבנות, והיה לי חשוב להעביר את המסר הזה"
במקביל לנבחרת הגברים, גם אצל הנשים התוצאות הרחיקו אותן מזכייה במדליה אישית, אבל נגד כל הציפיות והסיכויים, ביום התחרויות האחרון זכתה נבחרת הג'ודו המעורבת, גברים ונשים, במדליית ארד אולימפית אחרי יום לחימה הרואי. "היה קשה להתאושש ולקום מהקרשים מהשבוע שעברנו, אבל נוצרה דינמיקה טובה בין שתי הנבחרות והצוותים המקצועיים והצלחנו להביא את הספורטאים למוכנות גבוהה ליום האחרון. בקרב האחרון מול הרוסים הובלתי אסטרטגיה שבה העלינו במפתיע לקרבות את מוקי ופלצ'יק מול יריבים במשקלים שונים, הניצחונות שלהם לטעמי עשו את ההבדל והצלחנו לעשות את הבלתי ייאמן ולהביא מדליה אולימפית קבוצתית ראשונה לישראל".
מאז טוקיו מתקשה מוקי לחזור לעצמו, ופרט לזכייה במדליית הזהב בגרנד סלאם בתל־אביב בפברואר החולף ששברה בצורת של שנתיים ללא תואר, הוא מרבה להפסיד בשלבים המוקדמים. "שגיא ואני עברנו משבר בשנים האחרונות ובחרנו לשתף בזה את הציבור כי אנחנו מבינים כמה האנשים מתעניינים במה שקורה", מסביר סמדג'ה. "אחרי שהוא הפך לאלוף עולם, מצב שהיה חדש לשנינו, התפתחו בינינו חילוקי דעות אבל למדנו לשים את המחלוקות בצד ולעבוד בצורה טובה, ועכשיו אנחנו מתמקדים בלייצב אותו שוב ברמות הגבוהות ומבינים שזה ייקח קצת זמן".
כמעט לא שמנו לב אבל בעוד רגע מתחילה השנה האולימפית עם בוא משחקי פריז 2024, מה שמוביל את סמדג'ה להמשיך ולנדוד בעולם למחנות אימון ולתחרויות. "אני מחוץ לישראל יותר משישה חודשים בכל שנה, ורק לאחרונה נאלצתי לוותר על ליל הסדר עם המשפחה, על ימי הולדת של שניים מהילדים שלי וגם את יום הנישואין אפסיד, כי נהיה במהלך אליפות העולם שתתקיים בעוד שבוע בדוחא. זה מצטרף להרבה מאוד אירועים לאורך השנים שהקרבתי למען המטרה ולמען הג'ודו", אומר סמדג'ה. "אני עובר מסע ארוך מאוד, שהחל ככשהייתי ספורטאי בתחילת הדרך וממשיך כיום כמאמן שמוביל את הדור הבא של הג'ודו הישראלי, מסע שלא עוצר לרגע ומצריך אין סוף ויתורים ופספוסים עם קושי גדול לתכנן מעבר לכמה ימים קדימה, כי כל החיים הם סביב תוכנית האימונים".
אחרי 13 שנים בתפקיד אין תחושה של מיצוי או שחיקה?
"יש שחיקה ורגעים קשים ואני בטוח שיהיה רגע שבו אחליט להגיד שלום ולעבור לדבר הבא, אבל מה שדוחף אותי זה אבא שלי, שיישאר בריא וצלול כמה שאפשר. אני יודע כמה חשוב לו הדגל וכמה חשובה לו המדינה. זו הסיבה שגם סירבתי לאורך השנים להצעות מנבחרת בכירות כמו צרפת".
מה הציפייה שלך לקראת משחקי פריז?
"אחרי המשחקים בטוקיו לקח לנו יותר משבעה חודשים להחזיר את הספורטאים למסלול. ידענו שהוותיקים שבהם כבר לא צעירים, חלקם נשואים וחלקם בדרך להיות הורים עם ילד ראשון כך שהיה לנו ברור שהקדנציה האולימפית הנוכחית תהיה הרבה יותר קשה ומאתגרת, ויש הרבה דברים שנצטרך לקחת בחשבון בתוך המכלול. כל השינויים לא מחלישים לרגע את השאיפה הגדולה שלי להוביל ג'ודוקא לזכייה במדליית זהב אולימפית, זו המטרה ולשם אנחנו מכוונים".
אחד הסודות הגלויים בספורט הישראלי הוא הסכסוך המתמשך בין איגוד הג'ודו לוועד האולימפי הישראלי, שהחמיר במהלך משחקי טוקיו בשל ריאיון רדיופוני של יעל ארד, אז יושבת ראש הוועדה המקצועית בוועד, שבו העבירה ביקורת על התנהלות נבחרת הג'ודו ואז התנצלה כמה ימים מאוחר יותר. ארד הייתה אז רגע לפני התמודדות על ראשות הוועד מול משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו שבחר לבסוף לפרוש מהמרוץ והוביל לבחירה שלה פה אחד.
"הקשר שלי עם ארד מעולה. אחרי טוקיו נפגשנו כמה פעמים, דיברנו בצורה פתוחה וגלויה ואני מאמין שהדברים גם יישארו ככה. מה שקרה בזמן האולימפיאדה היה לא לעניין ואני חושב שהיא מבינה שטעתה שם. אני אשמח אם הוועד האולימפי ואיגוד הג'ודו, יחד עם איגודים אחרים, יפעלו יחד אבל לצערי יש לא מעט מלחמות יהודים, כל אחד מושך לכיוון שלו, ואני מקווה שיגיע מישהו שיאחד את כולם כי יחד אנחנו הכי חזקים בעולם".
לפני כמה שבועות יצא לאור הספר "פורץ דרך", אותו כתב איש התקשורת הוותיק מוטי אקסמיט, שעוסק בסיפור חייו של סמדג'ה מגיל צעיר ועובר דרך כל התחנות בקריירה שלו. "נפגשתי עם אקסמיט בנוגע לשיתוף פעולה בנושא אחר, אבל כשהרעיון עלה שנינו הרגשנו שזה ספר שמתבקש לכתוב", נזכר סמדג'ה. "הרעיון הוא לספר סיפור שהוא ייחודי לספורט הישראלי, ובמקביל להעביר מסר לדור הצעיר והמאוד מפונק שרוצה להגיע רחוק בלי ללכת בדרך הארוכה ולעבוד קשה. אני שמח ששילבנו בספר גם ברקודים, שמעבירים את הקורא לקטעי יוטיוב ומאפשרים לו לחוות איך הדברים נראו בזמן אמת".
סמדג'ה עלה לכותרות בשבועות האחרונים לאחר שהעלה פוסט נוקב בנוגע להחלטה לא לחלק ביום העצמאות ה־75 את פרס ישראל בספורט, בגלל חוסר הסכמה בין חברי הוועדה הבוחרת. "חלק מהאנשים לא הבינו את הכוונה שלי בדברים וחשבו שאני רומז על מישהו ספציפי או פוסל אחרים אבל זה ממש לא נכון", מבהיר סמדג'ה,"המחשבה שיש פרס ומחליטים לא להעניק אותו הכעיסה אותי. יש מספיק אנשים ראויים, תעניקו, לא משנה למי. בנו את הוועדה לא נכון והיה צריך להקים פאנל אי־זוגי שבו הרוב קובע. יש לנו דור מייסדים נהדר של ספורטאים, כאלה שאולי לא יהיו איתנו כאן בשנה הבאה, וצריך היה לבחור אחד מהם ולתת לו את הפרס. הדילוג עליו השנה זו החלטה רעה. זה נושא שאין בו מקום לפוליטיקה או לחובבנות, והיה לי חשוב להעביר את המסר הזה".
מה דעתך על הקונפליקט הפנימי כיום במדינת ישראל?
"אני חולם שמדינת ישראל תהיה מדינה שלמה ומאוחדת שמכילה את כל אזרחיה. תמיד היו אצלנו חילוקי דעות אבל יש גם לא מעט אנשים שמעדיפים לשבת על הגדר ולא להגיד כלום. מה שקורה כרגע הוא לא טוב לאף אחד, בלי קשר לימין או לשמאל. הגענו מאלפיים שנות גלות וישראל איחדה את כולנו אחרי דיכוי של שנים ברחבי העולם. צמחנו מהטרגדיה הקשה של השואה וחשוב לעצור רגע, לנשום עמוק ולדבר, ליצור הידברות לא מתלהמת, לא מזיקה, עם הרבה מאוד הקשבה גם לצד השני, לא משנה אם אתה בשלטון או לא. אני מאמין שזה אפשרי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני האדם הכי מאושר עלי אדמות, וגם בגילי כמעט אין לי שערות לבנות. אני חי את החלום שלי, עשיתי דברים שנכנסו להיסטוריה שלנו. גם כשאני עובר רגעים קשים, יש לי איזו יכולת לאתחל את עצמי מחדש – לא משנה מה קרה אתמול, אני יכול לקום בבוקר, לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה. אני לא יודע להסביר את זה אבל למדתי לקחת את הדברים בפרופורציה נכונה, אי אפשר שהכול יהיה טוב אבל אין גם סיבה שמשהו רע יוביל אותך לדיכאון. אני בחמש".
