כשמשפחת גרובייס מצלמת משהו, זה בדרך כלל יהיה מבוים, עם תסריט ובמאי ושחקנים וכל מה שמסביב. ככה זה כשאתה מפעל סרטים של איש אחד ובתו. אבל הפעם, כשהשרה למשימות לאומיות אורית סטרוק התקשרה ליהודה גרובייס כדי לבשר לו על זכייתו בפרס אורי אורבך לתרבות יהודית, בתו דיני צילמה בלי שום תסריט. וגרובייס נראה שם בעיקר שותק ומקשיב, נרגש על סף דמעות.
אפשר להבין אותו. אחרי שלושים שנות עשייה ויותר ממאה סרטים ששינו את התרבות החרדית, אם לא את החברה החרדית כולה, בפעם הראשונה בחייו מקבל יהודה גרובייס הכרה ממשלתית כלשהי. והוא בכלל לא ביקש אותה. שלא כמו במאות הפעמים הקודמות שבהן ביקש תמיכה ונדחה פעם אחר פעם, כעת בתו דיני היא שהגישה את מועמדותו לפרס. טקס הענקת הפרס התקיים לפני כשבועיים בירושלים, במעמד נשיא המדינה.
אגב, בין גרובייס לאורי אורבך, שהפרס נושא את שמו, התקיים קשר אמנותי ותיק. ב־2004 ביים גרובייס, על פי תסריט של אורבך, את הסרט הקצר "לחזור הביתה בשלום – הצפירה", המתאר מפגש בין נהג חרדי לצלם עיתונות חילוני על רקע צפירת יום הזיכרון. הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל חיפה.
אני שואל אם הוא מרגיש שהפרס הוא בבחינת עשיית צדק מאוחר. "במידה מסוימת כן", משיב גרובייס. "מצד שני, אני לא באמת יכול לטעון שנעשה לי עוול".
למה בעצם? אתה אחד מיוצרי הקולנוע הפוריים בישראל, עם יותר ממאה סרטים, וזו הפעם הראשונה שקיבלת הכרה ממסדית כלשהי.
"אחלק את התשובה בין האישי לציבורי. בפן הציבורי יש כאן בהחלט עוול זועק לשמיים, וכיוצר הראשון והמוביל בסוג הזה, העוול בהחלט בולט אצלי יותר. במשך 25 שנים, מאות יוצרים ולפחות 1,500 יצירות – אף יצירה לא נתמכה אף פעם בידי אחת הקרנות לקולנוע הפועלות בישראל. ברמה האישית אני לא חושב שאני היוצר החשוב בישראל או אחד מהם. כשאני מסתכל על עצמי במראה אני רואה איש קולנוע שצמח מלמטה, וברור שאם הייתי לומד מסודר הייתי עושה את הדברים הרבה יותר מהר וטוב. את שמונת הסרטים הראשונים שלי, למשל, הייתי מוחק. שניים באמת השמדתי ואי אפשר להשיג אותם, ואני שמח על כך. גם בששת האחרים אני פחות גאה. ממספר תשע והלאה, במבחן הזמן אני מביט ואומר שהם ראויים".
הצלם, הבמאי וגם השחקן
גרובייס הוא מקרה נדיר של אדם שצמח מתוך החברה החרדית לעולם הקולנוע. הוא נולד בבני־ברק ב־1974 למשפחה של חסידי גור, והתחנך במוסדות הקהילה. "עברתי את המסלול של חסידות גור מקצה לקצה – חיים לפי כללים ולפי הספר", כלשונו. בשלב מסוים יצא לשוק העבודה, עניין מקובל לדבריו בחסידות גור. הוא החל בתחום אפיית המצות ועבר לענף הביטוח. "טיפסתי שם בצורה מטאורית עד לסוכנות עם חמישים סוכנים, אבל הרגשתי שזה לא אני וחיפשתי את עצמי. ניסיתי לקנות משרד פרסום, ניסיתי כמה תחומי אמנות וזה לא ממש הלך. ואז, ב־1998, נחשפתי לסרט דתי־לאומי של במאית בוגרת 'מעלה' על נחום איש גמזו, שהיה מיועד לקהל חרדי. הסרט הזה נתן לי סוג של הארה. הבנתי שלמרות הניסיון לשלב מדרשי חז"ל וגמרא, היה בו איזה חוסר רגישות ואי הבנה של קהל היעד.
"באותה תקופה נכנסה האפשרות לראות סרטים במחשבים ביתיים, ובבני־ברק התפתחה תעשייה מטורפת של ספריות וידאו בסגנון בלוקבאסטר, רק פיראטיות. כמו ב'סינמה פרדיסו', היו חותכים מהסרטים קטעים לא צנועים ומשכירים לאנשים. כלומר, סרטים נכנסו למגזר בדלת האחורית. הבנתי שאם יעשו סרטים עם התאמה לחרדים, זה ישנה את המגזר. אני ואחי אברהם, שעבד איתי בביטוח, החלטנו לעשות את זה לבד. הייתי בטוח שאני יודע הכול. אפשר לחשוב, מה כבר צריך לדעת, מביאים מצלמה ומצלמים. במבט לאחור זה כמובן מגוחך לגמרי. אני הייתי הצלם, הבמאי ולא פעם גם השחקן. חוסר הבנה מוחלט. היו ימי צילום שהלכו לפח, אבל בסופו של דבר התחילו לצאת סרטים".
המוטיבציה שלך הייתה אמנותית או עסקית?
"הייתי מבוסס מאוד כלכלית בגלל הביטוח, שעד היום מספק לי הכנסה פסיבית, אז העניין היה בעיקר אמנותי, אם כי הבנתי שזה יכול להיות גם ביזנס מצליח. אבל אם הייתי חושב רק כלכלית הייתי שוכר חברת הפקה ונותן לה לעשות עבורי סרטים. עשיתי סרטים כדי לעשות מה שאני אוהב. לפני זה השתפשפתי בכמה הצגות ילדים שעשיתי, שאחת מהן גם צילמנו בצורה מקצועית עם שלוש מצלמות. לא הייתי תלוש לגמרי מהתחום, אבל ידע טכני בקולנוע לא היה לי בכלל. לאט לאט צירפתי אנשי מקצוע, והעניין התקדם".
ג'יימס בונד חרדי
כצפוי, עשייתו הקולנועית של גרובייס נתקלה בהתנגדות מצד האגפים השמרניים בעולם החרדי. "אחרי שהוצאתי את הסרט השלישי פרץ מסע הכתמה עם פשקווילים נגד סרטים בכלל ושלנו בפרט. אני לא יודע לגמרי להסביר איך, אבל בניגוד לחרמות החרדיים, שמצליחים בדרך כלל, החרם הזה לא הצליח. כמעט אין חרדי שלא ראה סרט של גרובייס, למרות שאין רב אחד שהתיר את זה בגלוי. ההסבר שלי הוא שכשאתה עושה משהו על טהרת הקודש, כל אחד יכול לראות את זה. במסעדה למשל, אם אין לך משגיח אתה לא יודע מה נעשה בחדרים הפנימיים. בסרט אתה רואה את התוצאה מול העיניים ומחליט כהורה אם זה מתאים לילדים שלך או לא. והציבור החרדי הצביע בעיניים".
לאחר שנתיים של עבודה משותפת, דרכיהם של האחים גרובייס נפרדו. "קיבלתי הצעה מערוץ התכלת, שהיה אחד הגלגולים של ערוץ המורשת שהוא היום ערוץ 14. הזמינו ממני סדרה לגיל הרך, ועשיתי מאה פרקים של 'הפונצ'יקים'. אחי, כחסיד אדוק ממני, לא רצה לעשות משהו לטלוויזיה, אז החלטנו להיפרד זמנית לשלושה חודשים. בשלב מסוים הוא קיבל הצעה להיות העורך הכלכלי של 'המודיע'. מבחינתו זה היה ג'וב חלומות והוא הלך על זה. אחרי 21 סרטים שעשינו יחד, יצאתי לדרך פרטית. בתחילת הדרך קיבלתי הכשר על הסרטים מוועדת רבנים, אבל בשלב מסוים כבר לא היה לי אותו והם קיבלו תפנית משמעותית".
למה ויתרת על הכשרות?
"לא ויתרתי. יצאתי לצלם את סדרת הסרטים 'הנקמה היהודית', שלמעשה שינתה את הקולנוע החרדי. מעין ג'יימס בונד חרדי, חמישה סרטים בלי קשר אחד לשני. המאפיין שלהם הוא סוכני מוסד שמסתבכים בנכר ונעזרים בחרדי. בסרט הראשון קפצתי מאוד גבוה בהשקעה ועשיתי הכול לפי הכללים שהנחו אותנו, ובלי נשים. אני זוכר שצילמתי את הסצנה הראשונה, עצרנו רחוב ראשי בקייב ופתאום היה נדמה לי שבקצה הרחוב רואים במטושטש אישה, אז עצרתי את הצילומים והתחלנו מחדש. הכול היה מאוד מוקפד. עמדתי על קוצו של יו"ד, כי ידעתי שאני מותח את הגבולות.
"אחרי שחזרנו ארצה ערכנו את הסרט, והגעתי לאותו משגיח שהיה אמון על הכשרות. היו שתי ועדות, פדגוגית וצניעותית. את הפדגוגית עברתי בקלות, את זו של הצניעות פחות. האחראי התפתל בכיסא ואז אמר 'לא, הסרט הזה לא יכול לצאת'. אמרתי לו 'מה זאת אומרת, תגיד לי מה לא בסדר ונשנה, כמו שעשינו בכל סרט עד עכשיו'. הוא אמר לי 'הפעם לא, הוא לא יוכל לצאת'. אמרתי לו 'תשמע, הסרט ייצא כך או כך. אתה רוצה – תן הכשר, לא רוצה – אל תיתן'. הוא אמר לי 'אני אזרוק את ילדיך מהמוסדות'. בציבור החרדי זה נשק יום הדין. קמתי ואמרתי לו 'אתה לא צריך, אני עושה את זה בעצמי מחר בבוקר'. זה היום שבו עזבתי את ענייני ההכשר לסרטים".
אז כיום אתה לא שייך לזרם מסוים בחברה החרדית?
"בדיוק, אני חרדי עצמאי. יש היום במגזר החרדי ספקטרום רחב של חרדים מודרנים שלא בהכרח קשורים לחסידות או חצר מסוימת. יש להם כל מיני הגדרות – 'חולצות צבעוניות', 'חרדים עובדים'. בקצה הם גם מחזיקים סמארטפון. זה עולם שלם שצריך לתת לו מענה בכל מיני דברים, למשל בשידוכים, ושיש לו בתי כנסת משלו, דילמות, קבוצות פייסבוק ועוד".
המודל הכלכלי קרס
דרכו של גרובייס בעולם הקולנוע החרדי לא הייתה סוגה בשושנים, גם ללא קשר להיעדר הסיוע מצד הממסד לגווניו. אחרי כ־15 שנות נסיקה, שהפכו את השם גרובייס למותג שכל חרדי מכיר, הגיעה הנפילה.
"נקודת המפנה הייתה העלייה של יוטיוב", הוא משחזר. "לפני זה היה קשה מאוד לראות וידאו בבית. ב־2008 עלה לאוויר סרטון החתולים הראשון של יוטיוב, וב־2011 בערך יוטיוב כבר הפך למדיה לגיטימית לצפייה של ממש. האינטרנט נתפס כמדיה חינמית. הכול היה פיראטי, עם שירותי הורדות קבצים שונים ומשונים. הקולנוע החרדי הגברי, שממנו חייתי היטב עד אז, מת. הקולנוע הנשי, לעומת זאת, חי וקיים ובועט עד היום".
מה זה אומר קולנוע נשי חרדי?
"בקולנוע נשי חרדי כל השחקניות נשים, וכל המעטפת סביב הסרט נשית. היוצרים שלו אינם רק נשים, אני אישית יוצר סרטים לנשים מ־2001. ההבדל העיקרי הוא בסוג ההקרנות. סרט נשי מוקרן לנשים בחול המועד ובחופשות באולמות גדולים, בפורמט קולנועי. הפורמט הגברי עובד יותר בצפייה ביתית. בחברה החרדית אין לגיטימציה לצפייה ציבורית של גברים בסרט, אבל לנשים כן. בהקרנה גדולה אף אחד לא מעביר קבצים מאחד לשני. מגיע מישהו שמקרין, ולכן אין הפצה פיראטית של הסרט. האינטרנט כרת את הענף של הקולנוע שבו התמקדתי, והוא הלך ודעך. כיום, המדיה הפיזית של דיסקים כבר לא קיימת, יש קצת דיסק־און־קי וקצת אתר שהקמתי בסגנון נטפליקס חרדי, שמאפשר לצפות בסרטים שלי תמורת שקלים בודדים. זה עובד ומוכר בפני עצמו, בלי פרסום".
קריסת המודל הכלכלי שלו הביאה את גרובייס לביים כמה סרטי נשים, "אבל כשבאחד מהם הפסדתי כסף, עברתי לתת שירותי וידאו בשוק הפרטי. פרסומות, קליפים, מערכת חדשות בשם 'הכוורת' ששולבה ב'בחדרי חרדים' ואחר כך באתר 'חרדים 10'. הפקתי סרטים בהזמנה לחסידות בעלז ולארגון רבני צהר. אלה היו יצירות מפוארות בעיניי, למרות שהיו מסחריות".
ובכל זאת, החיידק הקולנועי לא נטש את גרובייס, ובימים אלו הוא עובד על שני סרטים הנמצאים בשלבים שונים של הכנה, על דמויותיהם של רשב"י ושל הבעש"ט. הוא מתאר אותם כ"שתי הפקות ברמה אחרת".
"אפשר לקרוא לזה התפרצות רעב בלתי נשלטת", הוא אומר על חזרתו לתחום. "זה בולמוס שהיה חזק ממני. התבשלתי והתבשלתי ואז עשיתי. זה לא שנולד פתאום מודל כלכלי מתאים. הסרט על רשב"י מוכן כבר שנה ועוד לא מצאתי את הפורמט הנכון, אז הוא משמש אותי כרגע בעיקר להרצאות. העשייה הזו הכניסה אותי למצב כלכלי מורכב שלקח לי שנה להתאושש ממנו. עצרנו באמצע עריכה של הסרט על הבעש"ט כי פשוט נגמר הכסף, ורק עכשיו חזרתי לערוך אותו, ועדיין אין באופק מודל כלכלי".
בסרט על הבעש"ט חצית קו חרדי ברור של השתתפות נשים כשחקניות בסרט, בהן הזמרת עדי ביטי. פרצת גדר.
"קהל היעד במהותו הוא לא המגזר החרדי, אלא אם כן חרדי ירצה ללכת ולראות אותו כמו שהוא רואה את שטיסל ואת שבאבניקים. זו לא יצירה לחרדים. בסרט על רשב"י עשיתי גרסה ללא נשים, אבל שניהם עשויים ברמת כשרות והקפדה שאני שלם איתה. הדור של החרדים הצעירים כיום נמצא במקום אחר. הפכתי את העולם כדי למצוא זוג שחקנים נשואים ודתיים שיגלמו את רשב"י ואשתו, ואני חושב שמצאתי את הזוג היחיד בארץ שעונה על ההגדרה הזו – מוריס כהן ורותם זיסמן־כהן, שהייתה שבוע אחרי לידה. הבאנו לה קרוואן לסט וצימר ליד הצילומים בשטח. זה עלה הרבה כסף, מתוך רצון לעשות את הדברים ברמת קדושה הכי גבוהה. זה עדיין קיים אצלי".
גם לסרטים האלה לא קיבלת מימון ציבורי?
"ביקשתי יותר מפעם אחת, ויותר מקרן אחת סירבה. קרן גשר, למשל, כתבה שצריך שהסרט יפנה לא רק לקהל החרדי. אבל זה סרט שמשחקות בו נשים והוא לא מיועד לחרדים. לגשר הפתרונים. עם הקרן הזו יש לי רומן ארוך. מה שלא אעשה ואיך שלא אפנה, לא נתמכנו על ידם מעולם, ולמעשה שום סרט חרדי אחר. התשובה לא משתנה, רק התירוצים. כשהכנתי סרט על תהילים, כתבו לי שמהסרט משתמע שאמירת תהילים פותרת הכול וזה לא ראוי לתמיכה ציבורית.
"הם מערבבים בין קולנוע שמיועד לחרדים, לקולנוע שנעשה על חרדים, לקולנוע שיוצרים חרדים. מראים לך יצירות בסגנון שטיסל שנעשו על חרדים וקיבלו תמיכה, אבל יוצרים חרדים לא נתמכים. תקופה מסוימת ניסיתי להקים איגוד יוצרים חרדים, כולם ללא יוצא מהכלל מרגישים כמוני".
15 דקות ביום
עשית עד היום 105 סרטים. כשמצלמים סרט קולנוע, מגיעים בדרך כלל לשלוש דקות ביום צילום. איך הספקת?
"היכולות הטכניות שלי מאוד גבוהות בגלל הניסיון. בסרט על הבעש"ט למשל צילמתי עשר דקות ביום. יש לי ידע ויכולת לצלם הרבה יותר מהר מהממוצע".
וזה לא בא על חשבון איכות? לא סוד שהקולנוע החרדי לא תמיד עומד בסטנדרטים מקצועיים גבוהים.
"להגיד היום שלא למדתי קולנוע זה בערך כמו להגיד שסטיבן ספילברג לא למד קולנוע, והוא לא למד. אני כמובן לא מנסה להשוות את עצמי אליו בשום צורה ולא רוצה להישמע יהיר, אבל אני היום מרצה אורח באוניברסיטאות תל־אביב, חיפה, העברית, אריאל, בבית ברל – המקומות הכי נחשבים ללימוד קולנוע. הידע שלי היום לא נופל מיוצרים טובים מאוד בתעשייה. לגבי הסרטים המוקדמים, הם בגדר נס ונוצרו עם אפס תקציב. הסרט 'יש דין ויש דיין', למשל, באורך של 50 דקות, צולם ביומיים ואני אומר לך שהוא עומד בסטנדרטים קולנועיים. בהוליווד מצלמים דקה ביום, בקולנוע הישראלי שלוש, ובסדרות ישראליות מהשורה הראשונה מגיעים גם ל־15 דקות ביום. אני מגיע ל־15־17 דקות ביום כי אני עם צוות גרילה ויותר קל לנו להזיז את הסט מצד לצד או לעבור לוקיישן.
"קח את נושא האיפור למשל, זה נורא חשוב והכול, אבל אצלנו משחקים רק גברים והורדת סעיף איפור חוסכת יותר משעה ביום. אז אנחנו לא מסתירים פצעונים, והם כן. זו דוגמה קטנה שיכולה להסביר את ההבדל, שלא פוגע באיכות הקולנועית של הסרט. אם תיקח סרטים שנעשו בתקופות מקבילות אצלנו ובתעשייה הישראלית, לא תראה הבדל גדול. אני מכיר את רגשי הנחיתות, אבל הם לא באמת מתבססים על עובדות".
"כשאתה עושה את זה טוב ונכון בלי להתגרות יותר מדי, וכל פעם משתדל ליצור הכי כשר שאפשר, כנראה השכל הישר מנצח. המציאות היא שבכל ה'חיידרים' הכי קיצוניים מקרינים את הסרטים שלי, כולל כאלה ששייכים לזרמים שהחרימו אותם בעבר. בטיולים, בהסעות, מראים סרטים של גרובייס"
ומה לגבי איכות המשחק?
"אצלנו יש יותר 'נון־אקטרס' (שחקנים לא מנוסים) ופחות טייקים – פונקציה של כסף, וברור שזה בא לידי ביטוי בסרט. אי אפשר לרמות יותר מדי. אבל הפערים התקציביים כל כך גדולים, שאין שום פרופורציה ביניהם ובין ההבדל באיכות הסרט".
כל העשייה הקולנועית שלך התרחשה כשאתה בתוך העולם החרדי, וגם היום אתה גר בבני־ברק. לא מובן מאליו.
"כשאתה עושה את זה טוב ונכון בלי להתגרות יותר מדי, וכל פעם משתדל ליצור הכי כשר שאפשר, כנראה השכל הישר מנצח. המציאות היא שבכל ה'חיידרים' הכי קיצוניים מקרינים את הסרטים שלי, כולל כאלה ששייכים לזרמים שהחרימו אותם בעבר. בטיולים, בהסעות, מראים סרטים של גרובייס".
אתה לבדך הזזת את המיינסטרים של התרבות החרדית.
"קשה לי להודות בכך, אבל זה נכון. זו תקופה שגם כך התרחשו בה הרבה שינויים במגזר כמו תרבות הנופש. אני לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת, אבל זה קרה".
והנה, אחרי שנים של התעלמות הממסד, פתאום אתה מקבל כזו הכרה. איך הרגשת?
"כשהשרה סטרוק התקשרה נחנקתי, פשוט לא יכולתי לדבר, ואני לא אדם שיודע לשתוק בדרך כלל. פעם אחת בחיי אני לא צריך להילחם, לריב, לקבל טריקת דלת. אי אפשר לתאר את התחושה לקבל משהו כזה אחרי כל כך הרבה אכזבות. קיבלתי בחיים אלף פעם 'לא', ופתאום יש פעם אחת של 'כן' שאפילו לא ביקשת אותו. אני מדבר על זה עכשיו ועולות לי דמעות בעיניים".
