בצעד לא תמים ובוטח נכנסתי לסניף של רשת חנויות ספרים מוכרת. אחרי חצי דקה של התבוננות, ניגשה אליי מוכרת מאירת פנים ושאלה במה אפשר לעזור. שאלתי אותה אם היא מכירה ספרי טיקטוק, כי אני רוצה לקנות אחד מתנה לנערה בת 14. היא השיבה בהתלהבות שהיא ממש מומחית לספרות נוער ובוודאי שיש להם! "יש כמה על מדף ספרי הנוער, ובעיקר יש ספרות רומנטית". הספרים בקטגוריה הזו, מתברר, זוכים לתצוגה בעמדות במרכזן של חנויות ספרים או קרוב לקופה, ואגב גם בירידי שבוע הספר תוכלו למצוא דוכנים של ההוצאות שמתעסקות בספרים האלו ובעמדות של הרשתות הגדולות. איך קרה שהם זכו להגיע לקדמת הבמה? יש לכך סיבה מצוינת: הם פשוט נחטפים מהמדפים. תמורת מכירות מסחררות, הרשתות וההוצאות מציבות במקום של כבוד ספרים שהתוכן שלהם מקדם באופן אגרסיבי מערכות יחסים מעוותות בין צעירות למבוגרים ובין חוטפים לנערות, אלימות כדרך היקשרות ועוד.
הז'אנר צמח פלאים בשנים האחרונות ומכניס לקוחות רבים לחנויות הספרים המתרוקנות – וזו תופעה שקשה לסרב לה. בראש רשימת רבי המכר של סטימצקי לחודש יוני תוכלו למצוא את ספריה של קלואי וולש, ובצומת ספרים תמצאו את סדרת "הדייג" של ג'ול אי אן – הספרים של שתיהן צמחו בערוגות הטיקטוק ובשני המקרים הם נושאים תוכן שרוב ההורים לנערות מתבגרות כנראה לא היו מעוניינים שהן ייחשפו אליו. אלו שתי דוגמאות מתוך ז'אנר גדול שמורכב ברובו מספרות מתורגמת.
בזמן שהתקדמנו לעבר העמדה, המוכרת הסבירה שבנות ממש אוהבת את הספרים – שלרובם הוצמדה תווית "רב מכר" – "אבל אולי גיל 14 זה קצת מוקדם בשביל התוכן שם, אלה ספרי תיכון".
שאלתי למה, והיא ענתה שיש שם כל מיני תיאורים של מערכות יחסים ושהסיפור קורה בתיכון או בקולג', אבל אם היא בוגרת יחסית, זה יהיה לה סבבה.
"אה ויש לי עוד שאלה", הוספתי כמעט באגביות. "היא דתייה. זה יכול להתאים? דתיות קוראות את זה?" התשובה הייתה חד־משמעית: כן. והרבה. "דוסיות כאלה חמודות באות לקנות. גם קצת חרדיות אבל בעיקר דתיות".
נפרדתי מהמוכרת לשלום בתקווה שהעיניים של בת ה־14 שחשבתי עליה לא ינוחו לעולם על אחד הספרים ההם.
חמוטל שהינו, מנחת קריאה: "אנשים הזדעזעו מהביקורת שהעליתי על הספרים, היו אלפי תגובות והן נחלקו לשניים: אלה שממש היו מזועזעים מהתוכן ואלה שהיו מזועזעים מעצם העלאה של האפשרות להפעיל צנזורה"
"הבת שלי, בת 14, ביקשה ממני לקנות לה כמה ספרים. שמחתי שהיא רוצה לקרוא ושיש ספרים שמעניינים אותה", מספרת נורית טורנהיים, מנחה למיניות בריאה ומטפלת באמנות. "ערב אחד כשהיא לא הייתה בבית, נכנסתי להסתכל על הספרים שלה ליד המיטה, פתחתי את הספר הראשון, קראו לו "העסקה" (מסדרת "מחוץ לקמפוס" של אל קנדי, א"ז) וחשכו עיניי. קראתי שני עמודים בצד אחד ועוד שניים מהצד השני כדי להבין שמדובר בחומר פורנוגרפי לכל דבר – איך שמתייחסים למיניות, לנשים, יחסים מעוותים, תיאורים מפורטים של מעשים שאני לא רוצה שהבת שלי תפגוש בחיים שלה בכלל, בטח ובטח לא בגיל 14 כשהיא רק מעצבת את התודעה המינית שלה. גם בספרים האחרים שהיא קנתה הספיק לי לפתוח במקום אקראי בשביל לקרוא תיאורים מאוד מיניים – אומנם שלא כוללים אלימות כמו בראשון, אבל ארוטיקה מאוד מפורטת. הבת שלי קיבלה את ההמלצה מכמה חברות שלה שהן בנות אולפנה, דרכן זה התפשט גם לשכבה שלה. כשהבנתי שזה הסיפור התחלתי לשאול אמהות שהבת שלי שמעה על הספרים מהבנות שלהן והבנתי שמדובר בתופעה. אומנם לא ידעתי מה ההיקפים שלה, אבל זה בהחלט עניין שלא שייך רק לבית שלנו. ניסיתי לחפש נתונים בפייסבוק ובאינסטגרם אבל לא ממש מצאתי הרבה על הספרים האלה".
ואכן, אלו לא הפלטפורמות הנכונות לחפש בהן. הקרקע שבה גדלים הספרים האלה היא טיקטוק. וכדי להבין יותר על מה מדובר, כדאי קודם כול להכיר מושג בסיסי מאוד: "בוקטוק" – סרטוני המלצות על ספרים בטיקטוק. ישנם ספרי טיקטוק ישראליים, אבל הז'אנר בינלאומי לחלוטין וברובו נשען על תרגומים מאנגלית. בוקטוק קיים במדינות רבות, ובכולן הסרטונים הרעידו את רשימות רבי המכר. יש סוגים שונים של בוקטוקים – קריאה של קטעים מרגשים מול המצלמה המתעדת את הדמעות והצחוק ברגעי השיא, סקירה של הסימונים שהבוקטוקרית השאירה בספר, המלצות קריאה, הקראה של סצנות ועוד ועוד. המשותף לכולם הוא קטעים קצרים וקליטים שעסוקים כולם בספרים. זה אולי נשמע תמים, אבל כמו ז'אנרים רבים ברשת החברתית הזו (וברשת בכלל), תוכן שעטוף בעריכה מהירה ובשיר קליט מסתיר עולם זוהר פחות שמוביל למיניות בוטה מאוד ולעיתים גם אלימה.
תמר גור, מנהלת קבוצת המלצות על ספרים בפייסבוק עם כ־35 אלף חברים, מכירה את התופעה מקרוב: "בנות מגיעות לספרים שנראים תמימים אך למעשה מכילים תכנים שמאוד־מאוד לא מתאימים לגיל ולעולם הערכים שלהן. בשנים האחרונות, בוקטוק נכנס חזק בישראל בכלל ובציבור הדתי בפרט. יש בבוקטוק פריחה מטורפת של ספרים רומנטיים – כל ספר שהוא לא רומנטי־ארוטי כנראה לא יצליח שם. המון בנות באמת נחשפות כמעט רק לספרים האלה כי שם הנוער נמצא. אין חשיפה לספרים אחרים, זה מה שהן קוראות וזו הנורמה החדשה".
אין ספרים אחרים בפלטפורמה הזו?
"יש תסכול עצום של הוצאות לא ארוטיות, הוצאת רגילות שמנסות לשווק בבוקטוק ולא מצליחות להכניס לשוק כמעט שום ספר שהוא לא ארוטי. הן מצליחות בפלטפורמות אחרות, בפייסבוק ואפילו באינסטגרם – אבל הבוקטוק סגור".
וכמו שההוצאות לא מוצאות את הדרך לליבן של הקוראות הצעירות, גם להורים קשה להניע את הילדים לקרוא תכנים אחרים, כפי שגילתה טורנהיים: "אחרי שביררתי עוד קצת על הספרים והבנתי מה קורה, לקחתי את הבת שלי לשיחה. אמרתי לה שקצת הצצתי בספרים ואני חושבת שזה לא מתאים שהיא תפגוש את התכנים האלה בצורה הזאת. אני רוצה שהיא תפגוש יחסים בצורה תמימה וכנה. אמרתי לה שכמובן אם יש לה שאלות אז היא יכולה לפנות אליי. זה היה מאוד קשה כי היא הרגישה שהיא מפסידה משהו, משהו שכולם מדברים עליו וקוראים אותו ולא יהיה לה את זה, אבל היא קיבלה את מה שאמרתי".
כשנורית החזירה את הספרים לחנות, היא ראתה שהעבירו את האחרים מהמדף לדוכן המרכזי בחנות. "המוכרות ממש הסכימו איתי שהספר בכלל לא מתאים לגיל 14, וסיפרו שבנות הרבה יותר צעירות נכנסות לקרוא ולקנות אותו. מה שמדהים הוא שאין הגבלת גיל: אם יש תוכן בטלוויזיה שיש בו מילים גסות, כתוב למעלה מאיזה גיל מותר לצפות, ובספרים אין שום הגבלה על אף ז'אנר. אין שום סימן שלפיו אני יכולה לדעת אם הספר מתאים לילדים שלי או לו. זה הדבר הקשה, התקלה הרצינית".
איך בתך הגיבה?
"היא לא רצתה לדבר על זה יותר מדי. אני מכירה הורים שקראו את הספרים ואז שוחחו עליהם עם הבנות שלהם. גם על זה דיברתי עם הבת שלי ואמרתי לה שזה קו אדום – זה כמו שאשב לצפות איתה בסרט פורנוגרפי כדי להסביר לה מה זו מיניות. זה לא קשור – אין קשר בין זה לבין מערכת יחסים בריאה בין גבר לאישה. יש כאן אמירה חינוכית חשובה, לפעמים אנחנו רוצים להיות פתוחים ובגובה העיניים עם הילדים שלנו אבל גם מאוד חשוב לשים את הגבולות האלה בשביל להסביר להם שעד כאן. גם ככה הם רואים את זה בכל מקום ויפגשו בתכנים כאלה ברשתות ובסרטים, אבל עדיין יש כאן אמירה חינוכית קריטית".
אם גם ככה הם יראו למה הספר יותר מזעזע?
"כי זה במסווה. כשאת רואה סרטון פורנוגרפי את יודעת שזה אסור, לפחות יש את הידיעה הזאת ברקע. ספר תמיד אנחנו מעודדים את הילד לקרוא, כי הוא חינוכי ומפתח את המחשבה והדמיון. אבל כאן הגישה הזו באה לרעתנו, כי גם התכנים לא מותאמים וגם אין תמונה, והדמיון חזק יותר מכל סרטון שתראה. כשהמוח לא מספיק מבושל ומפותח בכיוונים האלה, אנחנו לא יודעים לאן זה לוקח. דרך אגב, באותו יום סיימתי לקרוא ספר שגם הייתה בו זוגיות ורמיזות לקשרים מיניים, אבל זה היה כל כך מעודן שאמרתי לבת שלי שהיא יכולה לקרוא אותו, נתתי לה אלטרנטיבה. ישנו הקטע בסרט שקורה הדבר ואז יורד המסך. יש בזה משהו יפה מאוד, דבר ששייך לאינטימיות ולא צריך להחצין אותו".
טורנהיים פנתה לבית הספר והבינה שהם לא הכירו את הסיפור למרות שעוד תלמידות קראו את הספרים, אפילו בשעות הלימודים. "בדיעבד הם הבינו שילדות מביאות את הספרים האלה אבל הם פשוט לא ידעו שזה התוכן. גם ההורים לא יודעים על כך, זה ממש מתחת לפני השטח. באולפנה של החברות של הבת שלי, הן אמרו שכל הבנות קוראות את זה, חלקן בלי שההורים ידעו וחלקן קיבלו את רשותם בתנאי שידברו איתם על התוכן אחרי כן. אגב, כמישהי שעוסקת בחינוך למיניות בריאה זה מאוד כיוון אותי למה הבנות באמת רוצות שידברו איתן. הרבה פעמים אנחנו שומעים שהחינוך לא תואם למה שהנוער בימינו חווה, זה חידד לי על אילו תכנים חשוב ללמד אותם".
נורית טורנהיים, מנחה למיניות: "קראתי שני עמודים בצד אחד ועוד שניים מהצד השני וזה הספיק כדי להבין שמדובר בחומר פורנוגרפי לכל דבר – איך שמתייחסים למיניות, לנשים, יחסים מעוותים, שאני לא רוצה שהבת שלי תפגוש בחיים, בטח ובטח לא בגיל 14"
צוות בית הספר של טורנהיים הוא לא היחיד שלא הכיר את התופעה. במהלך העבודה על הכתבה הזו שוחחנו עם מחנכות, מורות, מדריכות וראשות אולפנה. כולן, כולל כאלה שתלמידותיהן הודו בפנינו שהן חשופות לספרים ושהם מועברים בין החברות, לא שמעו על המונח "בוקטוק" ובהחלט לא הכירו קריאה של תכנים ארוטיים בין כותלי האולפנה. לעומתן הבנות שאיתן שוחחנו דווקא הכירו את המונח ואת כריכות הספרים. רובן אמרו שלהן דווקא "לא יצא לקרוא", או שהן "שאלו את הספרים מהספרייה אבל השתעממו", או "ראו אבל לא יצא להן לדפדף", אבל ש"דווקא חברות שלהן בפנימייה", "בשכבה מתחתיהן" או "בכיתה המקבילה בהחלט קראו". רובן היו בין כיתה ח' ל־י', כולן לומדות באולפנות מוכרות וחזקות ברחבי הארץ, ספינות הדגל של החינוך הדתי, וחלקן בכלל לא הבינו שקיימת בעיה כלשהי בספרים האלה. אחרי ההתחמקויות, התגובות היו מגוונות: "אני אוהבת את הגיבורה", "תמיד קראתי סיפורי אהבה", "המלצתי גם לבת דודה שלי", "אה, קראתי את זה אבל השתעממתי ולא המשכתי את הסדרה".
פעמים רבות הצוות החינוכי אינו חשוף לתוכן אבל הדילמות שהוא מציף כן עולות בסדנאות מיוחדות. "פעם זלזלתי בספרים האלה, חשבתי שזה סבבה יחסית לסרטים, כי בספרים יש מקום לדמיון ובסרטים הכול מאוד מפורש", אומרת מאור קפלן, מחנכת למיניות בריאה במרחב הדתי. "עד שגיליתי את הז'אנר הזה של הספרים, גם דרך בנות ששואלות על זה המון וגם דרך מורות ואמהות שפתאום אשליית הספרים מתנפצת כשהן נחשפות למה שיש באמת בספרות הארוטית היום, שזה הרבה יותר מפורט ולא משאיר מקום לדמיון – בטח לעומת מה שאנחנו קראנו כמו 'אליפים' – וגם פורנוגרפי במובן של אלימות מינית".
את פוגשת שאלות על הספרים האלה מצד הבנות?
"בסדנאות יש אפשרות לשאול באופן אנונימי וזה מאוד משחרר, אז כן. כדי להעלות את הנושא צריך הקשר או יכולת לדבר בכלל על מיניות, לכן בסדנאות זה יכול לעלות ואפשר לדבר על נפילות ומורכבויות ועל הפערים בין הרף הדתי למציאות הממשית. מורות צריכות להביא את הנושא הזה בתוך הקשר כי רוב הבנות לא יבואו משום מקום ויגידו 'וואי המורה, אני קוראת ספרות ארוטית ואני לא יודעת מה לעשות'. ככל שהשיח על מיניות ופערים נוכח ולגיטימי יותר, כך עולה הסיכוי שהן יציפו את זה".
איזה שאלות עולות על כך? מה הן מבקשות לדעת?
"השאלה המרכזית היא האם התוכן יהרוס לי את הזוגיות או המיניות, איך זה ישפיע על העתיד שלי, וגם תמיד ישנה השאלה הפנימית – האם אני נורמלית".
ומה התשובה?
"לגבי הנורמליות, מי שקוראת או רואה היא לא יחידה, יש עוד בנות כמוה. זה מרגיע במובן הזה, אבל אם משהו קיים אצל עוד בנות זה לא אומר שהוא מיטיב. לצורך העניין, אם יש לי הרבה חברות שכל היום מנשנשות ולא אוכלות ארוחות טובות אפשר לומר שזה נורמלי אבל לא מיטיב. אז כן, יש הרבה בנות שקוראות ספרות ארוטית. זה יכול להרגיע אבל לא בהכרח מיטיב. ולגבי השאלה האם זה ישפיע על העתיד: קודם כול, זה משפיע. יש מחקרים שמעידים על כך, הם מדברים על צפייה בפורנוגרפיה אבל זה נכון גם לקריאה, ככל שאני צורכת תוכן בנושא שאני פחות מכירה, ככה הוא ישפיע עליי יותר כי אין לי דרך להיות ביקורתית. אם אני רואה סדרה על אפריקנים, היא תעצב לי את התודעה עליהם. אם אני רואה סדרה על מתנחלים זה לא יעצב לי את התודעה כי גדלתי בהתנחלות ואני מכירה את המציאות מקרוב. אז אם קוראים מיניות לפני שחווים אותה, אין דרך להיות ביקורתית כלפיה והתסריט המיני שמתקבע הוא התסריט הפורנוגרפי, שבו האחר הוא אובייקט ולא סובייקט, שבו אין תקשורת מינית, שבו אין תהליך, והרבה מאוד פעמים, ודאי בספרים, האקטים המתוארים הם לאו דווקא הפעולות שאנשים באמת אוהבים לעשות. כך התסריט המיני שמתקבע הוא מנותק מהמציאות וקשה להתנתק ממנו אחר כך.
"המחיר השני קשור לגירוי האינטנסיבי: לכל נערה יש את ההתמודדות המינית שלה, שהיא בריאה ורגילה, אבל ככל שהיא קוראת יותר הגירוי ההורמונלי עולה ואז ממילא גם יותר קשה בלעדיו. לבנות שומרות הלכה זה קשה מאוד, וגם העולם מתחיל להתפרש באופן יותר מיני, מה שנקרא ראש כחול.
"ולגבי השאלה האם זה יהרוס את הזוגיות, אני חושבת שגם אם אנחנו חוות חוויות לא מדויקות, זה אף פעם לא הולך לשם. כי אנחנו תמיד יכולות לעשות תהליך של שינוי ודיוק ולמידה מכל מקום שהיינו בו. אני מאמינה שכל אדם שמגיע לזוגיות, גם אם זה ממקום של טעויות שהוא עשה או תיקים שה' הפיל עליו, הוא נפשית יכול להיות במקום בוגר שאומר שאי אפשר למחוק את מה שקרה אבל מבין שאפשר לצמוח משם. בכל מקרה אני אומרת לבנות כך: אם את לפני הקריאה או הצפייה אז עדיף שלא תצברי לעצמך חוויות מיותרות שמרחיקות אותך מהמיניות הפשוטה והנאמנה לעצמך, ואם כבר ראית אז אל תוותרי לעצמך ותעשי תהליך של דיוק של מה באמת משרת אותך ומה שלא. ואם צריך לפנות לעזרה, למחנכת או לאיש מקצוע שיעזור לך להיפרד מדפוסים שלא טובים לך – זה אפשרי. אני לא רוצה שבנות יגדלו בתודעה שהן יעשו עכשיו מה שבא להן ואחרי זה יסתדרו אלא שיבנו את עצמן מעכשיו בהתאם למקום שבו הן רוצות להיות".
אחת הבעיות המרכזיות שמרואיינות מעידות עליהן היא שבנות שלא מכירות את הספרים כלל אינן מודעות לאיזה עולם הן נכנסות כשהן פותחות אותם לראשונה. אין סימון בחנויות, בספריות או על הכריכות שמזהיר על תוכן לא הולם או על הגבלת גיל, ולפעמים הסצנות הקשות משובצות רק אחרי שהקוראת כבר נשבתה בסיפור ונקשרה לדמויות. כבר לפני כמה שנים חמוטל שהינו, יוצרת שיטת לימוד לקריאה, נתקלה בסיפור כזה ובעקבותיו כתבה בפייסבוק פוסט אזהרה להורים שגרר אינספור תגובות, ומעת לעת מתעורר שוב לחיים ומכה גלים ברשת.
"אני קוראת ספרי נוער וילדים כבר שנים משני כובעים – אני פשוט אוהבת את זה, תחביב אישי. וגם כי יש לי שיטה ללימוד קריאה ואני מחפשת ספרים לילדים צעירים ובוגרים שאני מלמדת, שלא הצליחו לרכוש את הקריאה", מספרת שהינו. "קראתי את הספר הראשון של 'מחוננת' בעקבות המלצה של ילדות בנות 12 שהכרתי. הוא ישב על מדף הספרים לילדים ונוער בספרייה. הוא היה ממש מעניין וכתוב מעולה, וכאן מתחילה הבעיה, כי רק בספר השלישי היו כל מיני רמזים על מלך שאהב ילדות, ולאט־ לאט הוא מגיע לקטעים יותר ויותר משונים, עד שבשלב מסוים אני אומרת לעצמי, מה?! ממש הרגשתי בחילה עולה בי מהתיאורים שם – לא רק תיאור של אונס ילדות ואמהות אלא גם הסבר איך המלך הזה השתלט על מוח של אנשים שיתענגו ממה שהוא עושה לאותן קורבנות. באמת דברים שרק מישהו עם מוח ממש מעוות יכול לכתוב. השאלה הכי גדולה שהייתה לי היא איך יכול להיות שהספר הזה נמצא ביישוב דתי באותו מדף עם ספרי נוער רגילים בלי שיהיה אף רמז וסימן שיש שם סטיות מטורפות ואלימות כאלה".
שהינו כתבה פוסט המזהיר הורים מפני התוכן, שהתפשט כמו אש בשדה קוצים. "אנשים הזדעזעו, היו אלפי תגובות שנחלקו לשניים: אלה שממש היו מזועזעים מהתוכן ואלה שהיו מזועזעים מעצם העלאה של אפשרות להפעיל צנזורה, במקום שבו שורפים ספרים וכו'. אני אמרתי, אל תצנזרו, אל תשרפו את הספר, אבל תנו לנו ולילדים את יכולת הבחירה, תנו הגבלת גיל או סימון כלשהו".
מתוך הדיון הגדול ברשת הוקמה קבוצת הפייסבוק "תנו לקרוא בשקט – מדריך ספרים להורים", שם נכתבות המלצות על ספרים, אזהרות טריגרים ודיונים שונים על גבולות הקריאה ועל המעורבות של ההורים בתוכן שהילדים צורכים. במסגרת זו נעשו ניסיונות בשנה האחרונה לקדם מהלך שמטרתו ליצור סימון כלשהו על ספרים.
"היו לנו הרבה דיונים בקבוצה. אני משתדלת להתייחס לזה לא כצנזורה אלא בתודעה שידע זה כוח", אומרת שהינו. "כי יכול להיות שמישהי לא רוצה בעצמה להיחשף לתוכן אבל אין לה מושג שזה מה שהיא תפגוש. אחד הדברים שמבאסים אותי זה לקרוא ספר מתח או פנטזיה ולגלות שחצי ממנו ארוטי, זה הורס לי את החוויה. אגב, בביקורת אני אציין גם אלימות גרפית. יש הוצאות חדשות יחסית שיש להן כל מיני סימונים בגב הספר על אלימות, מין, בריונות או דברים כאלה, כדי שאנשים ידעו. למה נטפליקס יכולה לסמן את התוכן שלה והוצאות ספרים לא? בארה"ב יש חלוקה לקטגוריות די מפורטות לפי גיל, זה כבר יותר טוב. חשוב להגיד שברוב המקרים זה לא שוטרים וגנבים, גם הילדים והנערות לא רוצים את החשיפה הזאת".
לפעמים גם לבוקטוקריות דברים נראים לא בסדר. בסרטון שזכה לכמעט 12 אלף לייקים, הבוקטוקרית שי מבקרת את הספר "מיליון נשיקות" של מוניקה מורפי וכותבת: "הם לקחו מילה אחת (בתולה) שבסך הכול מתארת מצב של מישהי והפכו אותה לקללה". בתחתית הסרטון היא הבהירה: "הספר מדהים, שיהיה ברור!!! אבל הדבר היחיד שקשה לי זה שמשתמשים במילה הזאת כאילו זה הדבר היחיד שמתאר אותה". התגובות לטיקטוק הזה היו חלוקות, היו עוקבות שחשבו שזו רגישות מוגזמת והספר מושלם אבל היא זכתה גם ללא מעט תגובות אוהדות כמו זו: "הספר בסך הכול טוב אבל היה לי קשה לסיים אותו כי פשוט היחס של הבנים בספר לבנות זעזע אותי". אולם נראה שאם נשאיר את המרחב לפיקוח הביקורתי של תעשיית הטיקטוק או אפילו של הוצאות הספרים והרשתות, התכנים האלימים האלה ימשיכו לשטוף את העיניים של יותר מדי נערות.
