חוויות מלפני 27 שנים, כשהיה עיתונאי ברשות השידור ובידיעות אחרונות, השפיעו לא מעט על עשייתו הציבורית והחברתית של עו"ד ירון קנר בשנים האחרונות. בשנת 1995, בחודשים שקדמו לרצח רבין, הצליח קנר, במסגרת תחקיר עיתונאי, לחדור במסווה לארגון הימין הקיצוני אי"ל ולהגיע קרוב ליגאל עמיר, אחיו חגי ואבישי רביב.
"אבישי רביב היה אצלי בבית, ישנתי ליד יגאל עמיר בחברון, חגי עמיר נתן לי את מעיל הדובון שלו להתכסות בו", הוא מספר. "המטרה הייתה לבדוק אם יש פוטנציאל לרצח פוליטי. הגעתי עד עמיר אבל הוא הקדים אותי… אחרי הרצח שמתי לב שאנשים שעובדים איתי ברדיו לא אומרים לי שלום. שאלתי על זה את כרמלה מנשה שסייעה לי בתחקיר, והיא אמרה שהם חושבים שידעתי ולא דיווחתי. חשבתי לעצמי איך יכול להיות שרק בגלל שאני חובש כיפה סרוגה אפשר לחשוד בי בדבר נורא כל כך, בלי שמץ ראיה. השנאה הייתה מורגשת באוויר. זו הייתה תקופה טראומטית עבורי. הבנתי שיש משהו לא טוב בחברה הישראלית. באותה תקופה לא עשיתי עם זה כלום, כי לוקח זמן לעכל. היום אני יכול לומר שבהחלט נזרעו שם הזרעים לדברים שאני עושה היום".
כבר למעלה מעשרים שנה שקנר אינו עיתונאי. בעשור האחרון הוא עסק רבות בתחום היהדות הישראלית, וייסד את מרכז "הינם" לסובלנות חברתית. לפני כמה שבועות הוא הוציא לאור, יחד עם הפרופסורים שחר ליפשיץ ואריאל בנדור, את הספר "אמנה ישראלית" (ידיעות ספרים), המאגד בתוכו 75 הרהורים על עתיד מדינת ישראל, שכתבו אישי ציבור מכל חלקי החברה הישראלית. הספר, צריך להבהיר, נולד הרבה לפני הפולמוס הנוכחי על הרפורמה המשפטית. הוא יצא לדרך כפרויקט מיוחד לקראת יום העצמאות ה־75, שבמסגרתו תכננו השלושה לייצר אמנה חדשה, לאחר שהשתיים הקודמות, של כור ההיתוך הבן־גוריוני ושל "נאום השבטים" של ריבלין, כשלו להבנתם.
"אנחנו מנסים להציע מודל שיסייע לחברה הישראלית להתמודד עם המשברים שלה, ולא להישאר חברה משברית", מסביר קנר. "הרי בכל שנה־שנתיים יש משבר. לפני שנתיים, באירועי שומר החומות, המשבר היה מול החברה הערבית, בקורונה זה היה מול החרדים, ולפני כן הייתה מחאה של הקהילה האתיופית. כשאנחנו נמצאים בתוך המשבר אנחנו מנסים לפתור אותו בלי לחשוב על סיבות העומק שהביאו ליצירתו, וכשהמשבר חולף לאף אחד אין ראש לעסוק בשאלות העומק.
"גם המשבר הנוכחי סביב הרפורמה נובע משאלות עומק. אם תכניס לחדר שני משפטנים בכירים משני המחנות הם יגיעו מהר למתווה מוסכם, כי ההבדלים לא כאלה עמוקים. הפתרון לא מגיע בגלל האמוציות, משום שכל אחד רואה בשני אויב ושונא אותו. רבים מהמפגינים לא בקיאים בפרטי הרפורמה, ויוצאים לרחוב רק בגלל לעומתיות כלפי היריב. הרגשות השליליים הללו לא נולדו היום. אלו זרמים תת־קרקעיים שקיימים עשרות שנים, ועד שלא נתמודד איתם נהיה חברה מקוטבת שלא מצליחה לנהל מחלוקות".
מה רע בטוב המשותף
מתוך הכרה בכך שמחלוקת היא דבר טוב באופן עקרוני , ונדרשת רק הדרך הנכונה לנהל אותה, מבקשים קנר ושותפיו, במאמר המסכם בספרם, להציע מודל חברתי חדש שאותו הם מכנים "מודל העץ". לפי המודל, כל קבוצה ומגזר ישמרו על ייחודם, ועם זאת כל הקבוצות יחלקו בסיס משותף. כל ענף יישא את פריו וכל שבט ישמור על ייחודו, אבל לכולם יהיה גזע אחד מחבר בדמות ערכי יסוד מוסכמים.
"המודל המוכר של 'הטוב המשותף' הוא בעייתי", אומר קנר. "קודם כול הוא בעייתי מבחינה פרקטית, כשיש קבוצה שגרה כאן אבל אין איתה מכנה משותף. בנוסף, הניסיון למצוא מכנה משותף רומז לכך שמה שלא משותף לנו הוא רע, וזה לא נכון. המסר צריך להיות שהשונות אינה מאיימת. אנחנו לא צריכים לשנות אחד את השני ולא לרדוף בכוח אחרי טוב משותף, אלא ללמוד לחיות זה לצד זה. לקדש את השונות, ובמקביל לנסות ברמה הפרקטית למצוא דרך לחיות יחד למרות השונות. כדי שזה יקרה צריכים לשכך את האמוציות ואת הקיטוב".
לצד מודל העץ, קנר ושותפיו מציעים שמונה עקרונות לאמנה ישראלית שיסייעו בהתמודדות עם קונפליקטים: שוויון, שמירת ייחוד, שותפות, שייכות, ניהול המחלוקות, ערכי יסוד, שיח ופתיחות. הסוגיה הרגישה של השירות הצבאי מופיעה בסעיף השותפות, לא בסעיף השוויון, וגם שם היא מנוסחת בעדינות. "לעידוד שירות צבאי או אזרחי המותאם לקבוצות אלו (החברה הערבית והציבור החרדי; א"ר) עשוי להיות ערך רב", כותבים השלושה, ולצד זאת מציינים גם את הצורך לשילוב הוגן של כל האוכלוסיות בשירות הציבורי.
"כשאתה רק בא בטענות לחרדים או לערבים אתה חד־ממדי", מסביר קנר. "אתה מצפה מהם להיות שותפים בנשיאה בנטל, אבל לא משתף אותם בדברים אחרים. הם לא חלק ממרכזי העשייה במדינה – לא מהתקשורת, לא ממוסדות התרבות ולא ממערכת המשפט. במשרדי הממשלה צריך לשריין עבורם מקום. היום, גם כשמשריינים תפקידים ליוצאי אתיופיה, אתה מגלה שזה לא בכל שדרות הניהול. אין שותפות אמת".
יאמרו לך שהחרדים מוותרים על השותפות בשירות הצבאי וגם בשירות הציבורי.
"אתה מציג את זה כ'קח ותן', אבל שניהם עומדים בפני עצמם. גם אם הם לא ישרתו בצבא הם אזרחי המדינה, ואני מאמין שככל שתשתף אותם הם יבינו לבד שהם רוצים וצריכים לשאת גם בעול. גם בהתמודדות עם ילד שמפריע בכיתה כדאי לתת לו תפקיד, ואז הוא לא יפריע למשהו שהוא גם שלו. הגישה הלעומתית של החברה החרדית התגבשה מתוך פחדים מהחברה ומתוך תחושה שהם ממילא לא חלק ממנה. ברגע שאתה מזמין אותם להיות שותפים ומעודד את זה, זו תהיה מגמה שתלך ותתרחב.
"אני לא חושב שבישיבה שלהם בבית המדרש הם עוצרים את האויב, אבל לא צריך שהחילוני יסכים עם זה ולא צריך לגייר אותם לערכים אחרים. אני לא בעד לחייב אותם בשירות צבאי, כי כל דבר שתעשה בכפייה רק ייצר התנגדות. צריך למסד יחד איתם את מסלולי השירות האזרחי והלאומי, בהסכמה ולא בכפייה, ולהפוך את המסלולים הללו בהדרגה לתחנת חובה גם עבור ערביי ישראל. כך נחזק את תחושת השייכות שלהם וגם נשכך את הקיטוב".
בסעיף של שמירת הייחוד אתם מדברים על הצורך שכל קבוצה תשמור על ייחודה, אורח חייה והשקפתה. זה עלול להוביל למציאות של אוטונומיות.
"בראשית ימי המדינה הייתה מדיניות של כור היתוך, והמצב שאנחנו נמצאים בו היום הוא תגובת נגד של חברה שבטית, שכל קבוצה מתכנסת בתוך עצמה. אם תנסה לטשטש את הזהויות תיצור שוב תגובת נגד. ברגע שאתה מאפשר לאנשים את החופש לחיות על פי דרכם בקהילה ובמקום שלהם, בלי לכפות עליהם, אתה יוצר אצלם שקט וביטחון. ואז, כשאין עליהם איום, הם פתוחים יותר להיכרות. המודל שאנחנו מציעים, של שונות לצד חיבור, הוא מודל מרגיע שאומר לאנשים 'אתם לא צריכים להשתנות'. תמשיכו בדרך שלכם אבל תזכרו שאתם לא קנטונים נפרדים אלא חלק מחברה ומדינה, ולכן אתם צריכים לקיים איזושהי אינטראקציה עם הקולקטיב".
מהכרעה להסכמה
בסעיף של ניהול המחלוקות כתבתם שיש לצמצם את תפקידו של בית המשפט בהכרעות בנושאים ציבוריים הנתונים במחלוקת בין קבוצות שונות בחברה. לכאורה זה מה שרוצה הרפורמה המשפטית.
"כמשפטן, עורך דין ומרצה למשפטים אני אומר לך שהמוסדות שכיום מוכרעות בהם המחלוקות העקרוניות והתרבותיות, כלומר בג"ץ והכנסת, לא יכולים לעמוד בפני עצמם אלא צריכים להיות הישורת האחרונה, כי שניהם מוכוונים להכרעה ולא להסכמה. תמיד עדיף גישור שמנסה להגיע להבנות ולהסכמות. היינו צריכים לייצר מבנים מקיימים של דיון שיחתרו להסכמה, ורק אם לא מצליחים להסכים פונים לערכאות יותר עליונות. זה היה יכול לנהל את המחלוקות שלנו בצורה אחרת.
"כבר שבע שנים אני עוסק בקידום סובלנות וחברה משותפת. בשפה צבאית אני אומר שהארגונים שעוסקים בכך הם בסך הכול פלוגה, בזמן שאנחנו זקוקים לאוגדות. מדובר באחד האתגרים החשובים היום, אבל אף אחד לא לוקח עליו אחריות. המדינה לא הקימה רשות לחברה משותפת כמו שהיא מקימה רשויות לאתגרים אחרים. במחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) זיהו את הקיטוב החברתי כאחד האיומים האסטרטגיים על ישראל. אנחנו צריכים משרד ממשלתי שיקים אצלו רשות מתוקצבת ומתכללת לטיפול בתחום הזה".
כשאתם נדרשים לסוגיית ערכי היסוד המשותפים, שיהוו את הגזע במודל העץ, אתם כותבים על מדינה יהודית ודמוקרטית. הבעיה היא שעל הפרשנות לערכים הללו מתנהל כעת הוויכוח.
"כמעט כל אחד מהעקרונות שהבאנו מהווה בסיס לדיון על הפרשנות שלו. בעיניי, אחד הסעיפים החדשניים בעקרונות הוא סעיף השייכות. קובי אוז כותב על זה יפה במאמר שלו בספר, כשהוא קורא להגדיר את הישראליות מחדש כך שתהיה של כולם וכולם ירגישו אליה שייכות. ניקח לדוגמה את מורשת יהדות המזרח. המשורר ארז ביטון, שעמד בראש הועדה להעצמת זהות יהדות המזרח במערכת החינוך, כותב בספר שכמעט אף אחת מההמלצות של הוועדה שלו לא יושמה. אני חצי אשכנזי וחצי תוניסאי, ואני שואל למה אין מסעות למרוקו ולאתיופיה כמו שיש מסעות לפולין. צריך לתת תחושת גאווה ושייכות לכולם. זה יעזור לשיכוך התחושה של רבים שלא רואים ולא סופרים אותם".
כתבתם על הצורך לקיים שיח בלשון מכבדת אבל התעלמתם מהרשתות החברתיות שמעודדות שיח אחר.
"לא ירדנו לרמה הפרקטית, והשארנו את זה פתוח לאנשים. אנחנו יכולים רק להציע כמה דברים. בעבר יזמנו במרכז הינם, יחד עם אברי גלעד, קמפיין לעידוד שיח מכבד ברשת. זה לא כל כך עבד. מה שאני כן מנסה להנכיח ביחס לרשתות הוא שלא מנהלים שם דיונים חשובים. זה קצת כמו שבכביש אתה רותח על מי שחתך אותך כי אתה לא רואה אותו, אבל בתור לקופת חולים אתה יותר אמפתי כי אתה רואה את הפנים של האנשים. הרשתות הן מקום נהדר להרבה דברים אבל לא לניהול מחלוקות. אני אף פעם לא פותח שם דיון עקרוני בנושא נפיץ כי זה רק מגביה את הלהבות. בכלל, אני לא איש של רשתות. אין לי חשבון טוויטר, ולפייסבוק חזרתי עכשיו אחרי שנתיים רק בגלל הספר החדש. השיח בתקשורת ובדיגיטל ובזירה הפוליטית הוא פעמים רבות שיח מתלהם. בנושאים שנויים במחלוקת אני תמיד מעדיף לפגוש את האדם פנים אל פנים ולדבר איתו".
התסכול הוא שיוזמות כמו שלכם לא ממש משפיעות על המערכות הפוליטית והתקשורתית. הממלכתיות חטפה מכה חזקה במערכת הבחירות האחרונה.
"התיאוריה שלי, כדוקטורנט לסוציולוגיה, היא שבכל תחום אפשר לשרטט מפה של אנשים מתונים מכל המחנות ואנשים קיצוניים מכל המחנות. יש את האנשים המאוד פתוחים ורכים שאיתם לא צריך לעבוד כי הם כבר איתנו, ומצד שני יש כאלו בקצה שאין מה לעבוד איתם כי הם בשום אופן לא יהיו איתנו. באמצע יש ציבור גדול של 60־80 אחוז, אנשים שמושפעים מהלכי רוח מתחלפים ומנוצלים בציניות על ידי תקשורת ופוליטיקה, והם נוטים לכאן ולכאן. התפקיד שלנו הוא לנסות לנווט את המרכז הזה לכיוון המתון והרגוע, ובזה אני מאמין. זו שאלה גדולה איך מייצרים שינוי בפוליטיקה ובתקשורת. אני מאמין שזה צריך לבוא מלמטה למעלה. התקשורת והפוליטיקה מיישרים את עצמם על פי מה שהם מזהים כרוח הציבור. צריך לייצר תנועה רעיונית, ברית של מתונים, שתשפיע מלמטה בתהליך ארוך על המערכת הפוליטית והתקשורתית".
הגיוון מגיע מהבית
ירון קנר לא אוהב להגדיר את עצמו מבחינה פוליטית ודתית. "אני לא זקוק להגדרות", הוא אומר. "המורכבות שלי עזרה לי לגבש גישה נקייה לבניית מודל לחברה משותפת. מבחינת המוצא אני חצי אוסטרי וחצי תוניסאי, ואני לא מרגיש לא ספרדי ולא אשכנזי, לא ימני ולא שמאלני, לא חילוני ולא דתי. יש לי דעה על כל עניין בפני עצמו. בפרווה הזה יש מצד אחד קצת תחושה מימית לפעמים, ומצד שני יש בו הרבה ברכה כי הוא מאפשר נגישות לקהלים שונים בחברה הישראלית. אני יכול לדבר עם כל אחד, ליהנות מהשיחה, לייצר איתו אמון ולהבין את העולם שלו".
הוא נולד בחולון לפני 55 שנים למשפחה ציונית־דתית. אביו, שנולד באוסטריה, איבד את הוריו בשואה בגיל 13, הוברח לאנגליה וגדל שם לבדו במשך עשר שנים עד שעלה לישראל. אימו עלתה מתוניס בגיל 14 למעברת פרדס־חנה ומשם ליישוב בית־דגן. "הם באו מעולמות שונים. כשהם הכירו אבא היה חבר קיבוץ שלוחות, והחברים אמרו לו שההבדלים התרבותיים ביניהם גדולים מדי. אבל הם כל כך אהבו והיו קשורים. אימא לא עזבה אותו לרגע עד פטירתו בגיל 97, לפני עשרה חודשים".
קנר למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר ובישיבת עטרת כהנים, ושירת ביחידת המסתערבים שמשון ברצועת עזה. לאחר שחרורו החל ללמוד משפטים, ובמקביל השתלב בתקשורת. לצד תחקירים שפרסם במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, הוא גם היה כתב חדשות ברשת ב', והראשון שדיווח מכיכר מלכי ישראל על רצח רבין. "כשנכנסתי לניידת השידור וראיתי שמצמידים את יגאל עמיר לקיר, זיהיתי אותו מיד. התקשרתי למערכת של 'ידיעות' ואמרתי להם שזה האיש שהייתי איתו בחברון", הוא משחזר.
תחקיר של קנר שעורר אדוות רבות, עסק באשפוז בכפייה. הוא הצליח להביא לאשפוזו שלו בכפייה בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל למשך ארבעה ימים, בעקבות מכתבי תלונה פיקטיביים ששלח לפסיכיאטר המחוזי בתל־אביב. בכך ביקש להוכיח שהפסיכיאטר המחוזי אינו מבצע את הבדיקות הדרושות לפני שהוא מורה על אשפוז כפוי. בעקבות סדרת כתבות שפרסם בנושא הוקמה ועדת בדיקה במשרד הבריאות, ואף שונו חלק מדרישות החוק הנוגעות לאשפוזים כפויים.
"יש מפגשים שמייצרים תוצאה הפוכה וגורמים נזק. אני זוכר שבנתיב מאיר הכינו אותנו למפגש עם חילונים באופן של 'דע מה שתשיב', כשאתה מראש מגיע טעון ודרוך, אתה לא פתוח להקשיב"
בשנת 2001, לאחר כעשור בתקשורת, עזב קנר את התחום. "עזבתי כי שבעתי. עיסוק בתחקירים הוא עיסוק בסחי. עסקתי בחשיפת שחיתות ואלימות, סיקרתי קבוצות מוחלשות וזה היה קשה. הבנתי גם שכוחה של התקשורת מוגבל, גם כשמדובר בעיתונות חוקרת. כשהתאשפזתי במסגרת התחקיר באברבנאל ופרסמתי סדרת כתבות שער על האשפוז ועל האלימות כלפי חולים, היו דיונים על זה בכנסת, אבל מה קרה מאז? שינו תקנה אחת קטנה. אם תיכנס היום לאברבנאל ותראה מה קורה שם, תגלה לצערי ששום דבר לא השתנה".
קנר חזר לתחום המשפטים, השלים תואר ראשון ושני והתמחה בפרקליטות. לאחר תקופה כעורך דין עצמאי פנה למגזר החברתי ושימש כמנהל המחלקה המשפטית של עמותת טבקה, שהקימו יוצאי אתיופיה. הוא הוביל מאבקים משפטיים נגד אפליה פרטית וממסדית של בני הקהילה האתיופית, ובין השאר היה ממובילי המאבק המשפטי בפרשת בית הספר "נר עציון" בפתח־תקווה, שכל תלמידיו מלבד אחד היו יוצאי אתיופיה. משם המשיך לניהול תחנת הרדיו החרדית "קול ברמה". "זה היה מעבר חד. כבר לא הלכתי אז עם כיפה במשך השבוע, אבל ידעו על הרקע הדתי שלי. עזבתי אחרי שנה, הפערים היו גדולים מדי".
בשנת 2013 נקרא קנר לנהל את עמותת "פנים", שהפכה אז לארגון־גג עבור עשרות גופים בתחום ההתחדשות היהודית. "לא הייתי בתחום הזה עד אז, אף שעולם הערכים שלי הוא מאוד כזה. גם היום אני בעולם של היהדות הישראלית, אבל יש לי עליו גם ביקורת. זה תחום אליטיסטי ומעט אשכנזי ונישתי מדי, אף שבערכים שלו מאמינים המונים".
להכיר מהשטח
לפני שבע שנים הקים קנר את מרכז הינם. "הרעיון היה לקדם סובלנות חברתית באמצעות היכרות משמעותית בין אנשים שונים. הקמנו מכינה מעורבת שנדדה בארץ בין קהילות. יצרנו עבור סטודנטים מארה"ב שהגיעו לישראל קורס אקדמי של חודשיים שכלל מסע בחברה הישראלית. במסגרת תוכנית שנקראה 'אחי ישראלי', לקחנו צעירים ממגוון זהויות אחרי שירות צבאי למסע של ארבעה חודשים, כשבכל חודש הם התגוררו במקום אחר – חודש אחד בכפר ערבי מוסלמי, חודש בהתנחלות, חודש בשכונה חרדית וחודש בשכונה של יוצאי אתיופיה. הרעיון היה לבוא אל האנשים ולהכיר כמה שיותר רבדים מעולמם.
"יש מפגשים שמייצרים תוצאה הפוכה", מוסיף קנר. "מפגשי נוער שקיימה בעבר תנועת גשר עשו רק נזק. אני זוכר שבנתיב מאיר הכינו אותנו למפגש כזה באופן של 'דע מה שתשיב', ואז כשאתה מראש מגיע טעון ודרוך, אתה לא פתוח להקשיב. כדי לייצר יחס אמפתי בין אנשים שונים צריכים להכיר בצורה אחרת. לא מפגשים קצרים ולא מסע פטרוני כמו סיור סליחות במאה שערים. צריך שמישהו מתוך הקהילה יזמין אותך, ושההיכרות תהיה הדדית. רק כשעושים את זה נכון ולאורך זמן, נוצר החיבור האנושי".
"כדי לייצר יחס אמפתי בין אנשים שונים צריכים להכיר בצורה אחרת, לא מפגשים קצרים ולא מסע פטרוני כמו סיור סליחות במאה שערים. צריך שמישהו מתוך הקהילה יזמין אותך, ושההיכרות תהיה הדדית"
אחרי שלב המסעות הקימו ב"הינם" בית מדרש לסובלנות באבו־גוש. "לבית המדרש היו כמה חידושים. כל אדם מכל זהות יכול היה ללמוד וללמד בו, גם לא יהודים. היית יכול לראות שם רב חרדי לצד רבה רפורמית. למדנו מתוך ספרים ולא מדפי מקורות, כי הצעירים לא מכירים היום ספרים ולא יודעים איך נראית משנה. חידוש נוסף היה בשיטת הלימוד. שילבנו את הקריאה היחפה והביקורתית של בתי המדרש הפלורליסטיים, אבל לא למדנו רק סוגיות נבחרות אלא למדנו גמרא על הסדר, כולל סוגיות הלכתיות שנלמדות בעולם הישיבות".
הקורונה האטה את הפעילות של מרכז הינם, ולפני ארבעה חודשים החליט קנר לסגור את המרכז באבו־גוש, ולהמשיך את הפעילות של העמותה באמצעות מתנדבים. "המרכז ממשיך לפעול היום כרעיון עם אופציות להתפתחות, ואנחנו מקווים להתיישב בקרוב במבנה חדש בלוד".
קנר נשוי למיכל ואב לשתי בנות, מתגורר במודיעין ומשתייך לקהילת "יחד מודיעין", המשלבת דתיים, חילונים ומסורתיים. בשנים האחרונות, לצד עבודתו כעורך דין, הוא מרצה בפקולטה למשפטים ובחוג לחינוך במכללה למנהל. בשנה האחרונה החל לפרסם שירים בכתבי עת. "צריכים כנראה בשלות מסוימת כדי לכתוב שירים. שיר טוב הוא שיר שנוגע באנשים, וכדי לגעת באנשים אתה צריך קודם לדעת לגעת בעצמך, וזה דבר שדורש תהליך אישי ארוך".
