מקובל לומר שזוגיות טובה מתבססת על כך שכל אחד משלים את השני. במקרה של הדיין הרב שלמה שושן ורעייתו אורה, ההשלמה מתרחשת גם מחוץ לבית, דרך התפקידים ששניהם ממלאים. לפני כתשע שנים הקימה אורה שושן בבית־שאן, מקום מגוריהם, מרכז טיפולי משפחתי בשם "חיבורים", ובו היא ועוד תשעה מטפלים מעניקים ייעוץ וטיפול זוגי במחיר מסובסד למי שזקוקים לכך. בעלה הרב שושן משמש, לצד תפקידו כראש ישיבת ההסדר בבית־שאן, כדיין בבית הדין האזורי של צפת וטבריה, ולאולמו מגיעים זוגות שחפצים להתגרש. לא פעם קרה שזוגות כאלה הופנו על ידו לטיפול זוגי ואז הגיעו אליה. מטבע הדברים, גם המסלול ההפוך מתרחש: זוגות שעברו במכון אך הטיפול לא פתר את בעייתם, והגיעו להליך גירושין בבית הדין.
"באו אלי זוג מדהים, נשואים הרבה שנים, שהחליטו להתגרש", מספרת אורה. "הם הלכו לבית הדין עם הסכם סגור לאישור, אבל הבעל, שבדיוק חזר מחו"ל, לא הרגיש בנוח עם ההחלטה. הוא אדם מסורתי, והוא סיפר לי שלפני שנכנס לבית הדין הוא הרים את העיניים ואמר לקב"ה: 'מה שצריך לקרות, שיקרה על הצד הטוב ביותר'. הם נכנסו לבית הדין, ואז אחד הדיינים אמר לו: 'אני מבין שהבעיה היא שאתה נמצא הרבה בחו"ל ואשתך לא אוהבת את זה. אתה מוכן לוותר על הנסיעות לחו"ל?'"
הרב שושן זוכר את המקרה מעט אחרת: "שאלנו אותו מה יותר חשוב לך, הנסיעות לחו"ל או המשפחה שלך? אתה צריך לבחור".
"בכל מקרה", ממשיכה אורה לספר את הסיפור כפי ששמעה מאותו אדם, "הוא חשב על זה ואמר שהוא לא מוכן לוותר, והוחלט שהולכים על גירושין. ואז אחד הדיינים שאל אותו: אתה מוכן לא לנסוע לחו"ל שלושה חודשים, ובזמן הזה לעשות טיפול זוגי? הוא חשב שוב ואמר שהוא מוכן, והם הגיעו אלי. כשהוא סיפר את זה דמעתי מהתרגשות. אמרתי לעצמי, איך שאלה קטנה של דיין יכולה לעשות סוויץ' בראש. שניהם בעצם לא רצו להתגרש, אבל היא הייתה כל כך מתוסכלת שהוא לא מוכן לוותר על הנסיעות, והרגישה שאין לה מה לחפש אצלו. הניסוח של שלמה שינה הכל".
"הם הגיעו אלינו כבר עם הסכם שרק היינו צריכים לאשר ואז לסדר גט", מחדד הרב שושן. "גם בתיק כזה, שלכאורה הכל סגור, אנחנו יושבים איתם ומנסים לראות אם אין עוד אפשרות. זה היה זוג שעוד לא התחיל שום טיפול. הם רבו ביניהם והחליטו להתגרש כדי להפסיק לריב, במקום למצוא פתרון".
שורשי הבגידה
כמי שנשוי למטפלת זוגית, אומר הרב שושן, המודעות שלו לאפשרויות הטיפול גבוהה יותר: "לפעמים אלה בעיות חמורות, אבל לפעמים זה פשוט על שטויות כמו אגו, שפה לא מכובדת, חוסר הקשבה והכלה. דברים של מודעות עצמית. כיוון שאני נשוי לאורה, יש לי יותר מודעות לדבר הזה. יש איתי עוד דיין שאשתו מטפלת, וכך שנינו עם מודעות גבוהה לנסות לתת לאנשים עוד הזדמנות. אני לא יודע להגיד באחוזים, אבל אצל רבים מאלה שמסכימים לטיפול – זה עוזר. אני אומר להם שלא ילכו רק כדי לסמן וי, ומסביר להם שטיפול זה לעבור תהליך של שינוי. זה לא אומר שצריך לעבור טיפולים במשך ארבעים שנה, אבל קחו חמש־שש פגישות, ואם תראו שזה לא זז, אז בסדר. בא זוג ואומר 'היינו פעם בטיפול וזה עזר לשנתיים', אז כל שנתיים תלכו לכמה פגישות טיפול. זה תהליך לשכנע אותם.
"כמובן", מבהיר הרב שושן, "יש מקרים שבהם צריך להוציא כמה שיותר מהר גט, כמו התעללות או בעיות נפשיות. לא תמיד אנחנו מציעים שלום בית, כמו שנוהגים לומר עלינו".
אורה משלימה את הדברים מהזווית שלה: "מה ששלמה שומע ממני עוזר לו לראות אחרת את הזוגות שמגיעים לפניו ולשים לב לנושא הטיפולי. בבית הדין לא תמיד נוח לאנשים לחשוף הכול. לפעמים אפשר לראות איך בתוך הקשר הזוגי יש מערכת יחסים שמקטינה את אחד הצדדים ופוגענית כלפיו, ואיך הדינמיקה הזו יכולה לגרום לו לרצות לברוח ולמצוא במקום אחר את האהבה והחום שהוא לא מקבל בקשר הזוגי. לפעמים קשיים במערכת הזוגית לא מתחילים כי מישהו רוצה לבגוד, אלא כי יש בבית דינמיקה מסרסת, מקטינה, מפרשת כל דבר לשלילה. כשאדם במצוקה הוא מרגיש שדוחפים אותו החוצה, והצד השני לא תמיד עושה את זה בכוונה ובמודעות".
הרב שושן נזכר במקרה נוסף של הצטלבות בין בית הדין שלו לחדר הטיפולים שלה: "הגיע אלינו זוג שהגבר היה נחרץ להתגרש, והאישה הסכימה אבל לא הייתה נחרצת. היה ביניהם המון דם רע. הוא כעס על המשפחה שלה שמתערבת, והם באמת לא אהבו אותו. אמרתי לו: 'אתה לא יודע להעריך מה שיש לך. אתה כועס עליה בגלל המשפחה שלה כי אתה מחבר אותה אליהם'. הבנו שהם היו בטיפול קצר אבל לא סיימו, ולא ידעתי איפה. אמרתי לו שבגלל שהוא כהן לא עושים את הגט מיד. הוא מאוד כעס. אמרנו לו שנחכה שבועיים והצענו שבינתיים ינסו לעשות משהו. אחר כך הבנתי שהם כבר היו אצל אורה, ובשבועיים האלה הם חזרו אליה ונשארו ביחד. בפורים אורה קיבלה משניהם משלוח מנות ענק, כי היא הצילה את הנישואים שלהם".
"רק בסוף הם הבינו שהדיין ששלח אותם לשבועיים האלה הוא בעלי", מוסיפה אורה. "הם קישרו בין שמות המשפחה".
כמובן, יש גם מקרים שמסתיימים אחרת. אני שואל את אורה עד כמה היא רואה את תפקידה למנוע גירושין, או שהאופציה הזו מונחת על השולחן במהלך הטיפול. "צריך לזכור שבני זוג שבאים אלי באים כדי לתקן את הקשר, אבל מעצם העובדה שהתורה נתנה את האפשרות הזו, כמובן בצער גדול והמזבח בוכה – אבל אם אנשים עושים עבודה ועדיין גורמים סבל אחד לשני, אז זו אפשרות", היא משיבה.
"הגיעה אלי אישה שעברה התעללות בכל הרמות והסוגים, ולא ארחיב. כשהם הגיעו לבית הדין האישה הייתה במצב נפשי לא טוב, וכשבית הדין שאל אותה אם היא רוצה את הגירושין היה לה מאוד קשה לעמוד מול בעלה ולהגיד 'כן', אז היא אמרה 'אני לא יודעת', אף שהכנתי אותה לרגע הזה תקופה ארוכה. בית הדין שלחו אותם לטיפול חצי שנה, אבל הוא לא הגיע לטיפול. אחרי חצי שנה הם הגיעו שוב לבית הדין, ואז ביקשתי מהעובדת הסוציאלית לכתוב מכתב שיתאר מה בדיוק היה שם כי לאישה היה קשה לספר, והמכתב הזה הוביל לגט. זו דוגמה לכך שלא בכל מחיר אעשה טיפול זוגי, כשאני יודעת שיש פה התעללות בה ובילדים".
בחצי שנה הזו האישה עברה סבל מיותר, לא?
הרב שושן: "זו חוכמה שבדיעבד. היא לא תיארה בדיוק מה היה. היא אמרה 'היו בעיות, קשיים, ברחתי וחזרתי אליו'. הוא התנגד לתת גט וגם זה מקשה לתת גט מיידית, כי גם החוק לא מאפשר לעשות הכל מהר. צריך לתת שלושים יום, להביא אותם עוד פעם, סנקציות וכו'. שלחנו אותם לטיפול זוגי כי האישה לא הייתה ברורה, ובאותו שלב לא יכולנו לדעת מה באמת קורה שם".
בעקבות ההתנתקות
הרב שלמה שושן (64) נולד בקריית־שמונה, להורים שעלו ממרוקו בשנת 1958 כזוג נשוי עם ילד. האב, מאיר שושן, היה בעל ידע תורני ואישיות רוחנית, ושימש כגבאי בבתי כנסת. לפרנסת משפחתו עבד כפועל. האם, חסיבה, הייתה עקרת בית. כאשר שלמה היה בן 15 עברה המשפחה לבני־ברק, בעקבות בעיה רפואית של אחד האחים שדרשה מהם להימצא בסמוך לבית חולים גדול. שלמה למד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, בישיבת כרם ביבנה ובמרכז הרב. את לימודי הדיינות עשה בכולל בפסגות. בתחילת שנות האלפיים לימד במחזורים הראשונים של הקורס להכשרת טוענות רבניות באוניברסיטת בר־אילן, והיה מדוחפי הרעיון. במהלך השנים לימד בישיבת נתיבות ובישיבת בית־אל, עד שבשנת 2006 פנה אליו הרב אלישע וישליצקי והציע לו להקים את ישיבת ההסדר בעיר בית־שאן.
"כיליד קריית־שמונה אני מכיר היטב את עיירות הפיתוח", אומר הרב שושן. "תמיד הרגשתי שיש שם משהו שאפשר להרים למקום גבוה יותר. כשבנינו את הבית בפסגות אמרתי לאורה שגם אם בנינו פה את בית חלומותינו, זה לא כובל אותנו להיות פה לכל החיים. פסגות זה המקום הכי כיף בעולם, אבל כל הזמן שאלתי את עצמי איפה השליחות שלנו".
התשובה שלהם הגיעה בעקבות הגירוש מגוש קטיף: "במסגרת מבצעי 'פנים אל פנים' הלכנו לערים במרכז וראינו איך עם ישראל, אנשים שהם מתפקדי ליכוד, לא מכיר אותנו ולא יודע מי זה המתנחלים. דיברנו איתם והם העריכו אותנו מאוד, אבל תמיד שאלו בסוף 'למה אתם לא גרים איתנו'. הם צדקו. פסגות זה יישוב חשוב, אבל איפה עם ישראל? זה עורר בנו המון מחשבות, דיברנו על זה הרבה".
"מאוד התחברתי להתיישבות וראיתי בזה אידיאל", אומרת אורה. "גרנו בפסגות בתנאים לא פשוטים. הבית שלנו היה בפינה של היישוב, עם שלושה כיווני ירי. הרגשתי שזו מסירות לגור בפסגות. בעלי היה מאוד אהוב ורצוי שם, אבל הרגיש שהוא צריך לעשות משהו מעבר. פעם אחת הוא התעורר וסיפר לי ששאלו אותו בחלום האם אתה עושה מספיק בחיי המעשה ומקיים את הייעוד שלך. לא כל כך הבנתי את זה. היינו חלוצים שם, במקום של סכנה ממשית, אבל החלום הזה לא עזב אותו. זו הסיבה העמוקה שבגללה עזבנו. אם הוא לא מרגיש שפסגות זה המקום שלו, וצריך לעשות את השליחות במקום אחר, אני צריכה ללכת איתו. החיבור פה היה בעומק נשמתו".
להאמין בטיפול
אורה שושן (62) גדלה בפתח־תקווה. הוריה עלו כילדים ממרוקו ב־1948, זמן קצר לפני הקמת המדינה. האב, מרדכי בן־שטרית, היה מורה לתנ"ך, לשון וספרות. הוא עסק בענייני ציבור והקים את עמותת "נתיבי עם", שבמסגרתה ייסד שיעורי תורה לילדים ולמבוגרים והפיץ יהדות באזור פתח־תקווה. האם, רוחמה, גידלה את הילדים.
אורה למדה באולפנת כפר־פינס והשלימה לימודי עבודה סוציאלית במכללת אורות. בתקופת מגוריהם בפסגות היא עבדה כעו"סית, והשתלמה בשיטות שונות לטיפולים משפחתיים וזוגיים. את מרכז "חיבורים" הקימה לאחר שהבחינה עד כמה חסר בפריפריה מקום מסוג זה: "אחרי כמה שנים שהתאקלמנו פה, ראיתי מהמפגשים עם אנשים כעובדת סוציאלית שחסר כאן מרכז משפחה. הרגשתי שחסר מענה למשפחות, ויותר מזה – שלא מודעים למקום של טיפול".
גם בעלה התוודע לחסר הזה בדרכו: "פנה אלי אב בית הדין של צפת, הרב אוריאל לביא, ואמר לי 'מה קורה בבית־שאן? אנשים מתגרשים כל הזמן, תעשו משהו'. מעבר למודעות לאפשרות של טיפול", הוא מוסיף, "זה גם עניין כלכלי".
אורה יורדת למספרים: "במרכז הארץ, טיפול עולה כ־400 שקלים לשעת טיפול. אצלנו זה מסובסד ועולה כ־235 שקלים, ויש גם כאלה שמקבלים סבסוד נוסף אם קשה להם. אני מרגישה שעם הזמן פחות ופחות מבקשים סבסוד, כי יותר מעריכים את הערך של זה. בהתחלה ביקשו גם כי זה לא היה נראה להם חשוב".
הרב שושן: "היה זוג שבא אלינו, שהבעל היה עקשן להתגרש כי 'נמאס לי לקבל הערות ממנה'. היא מצידה התלוננה ש'הוא זורק את הגרביים. מה אני, העבד שלו?'. באמת שטויות. כשהצעתי טיפול הבעל סירב כי חבל על הכסף. אמרתי לו: 'עשרה טיפולים יעלו לך 2,000 שקל, אתה יודע כמה עולה גירושין?'. הוא חשב שזה יעלה לו רק לפתוח תיק, 300 שקל. אמרתי לו 'אתה יודע שהיא תיקח חצי מהפנסיות שלך?' אז הוא התעורר. אנשים לא מודעים למחיר הכלכלי של הגירושין, מעבר לכל המשמעויות האחרות".
לא פעם, מוסיף הרב שושן, ההימנעות מטיפול מקצועי נובעת דווקא מקשר לרבנים: "יש משהו שבדרך כלל הוא חיובי אבל בהקשר הזה הוא בעייתי – כבוד מאוד גדול לרבנים. רב הוא לא מטפל. הוא אומר לו 'תוותר לה, תחייך לה', ואותו דבר לאישה, אבל זה לא מחזיק כי הם צריכים טיפול שייצור שינוי עמוק. ואז הזוג מגיע אלינו ואומר 'היינו אצל הרב וזה לא עזר'. אני רואה את זה המון בבית הדין. באים זוגות שהלכו לרב וחשבו שבזה הם מיצו את האפשרויות, והרבנים לא תמיד יודעים לעשות שלום בית אמיתי".
אורה: "חלק מהעניין זה באמת שינוי מנטלי. יש חוסר אמון שטיפול יכול לעזור. חבר שלנו, נגר שעזר לי לשפץ את המרכז, אמר לי במהלך העבודה: 'את רוצה להגיד לי שזוגות מבית־שאן באים ומספרים לך מה קורה ביניהם בתוך הבית? אני לא מאמין, זה בטח אנשים מבחוץ'. היום, אחרי שהוא מכיר כמה זוגות הצלנו, ומשפחה שעברה חוויה חיובית מספרת למשפחה אחרת – הוא כבר מבין".
מציירים זוגיות
מלבד טיפול פרטני לזוגות, מכון חיבורים מקיים סדנאות שנועדו לחזק את הקשר המשפחתי, מעין "טיפול מונע" ועשייה חיובית לפני שצצות הבעיות. בין השאר מקיים המרכז את מיזם "חמישי זוגי", שבמסגרתו מגיעים זוגות למפגש חווייתי שמחזק את הקשר, מיזם נוסף בשם "הורות בסלון", וגם מפגשי השתלמות לבלניות.
"'חמישי זוגי' התחיל מזה שראיתי שאנשים עסוקים", מספרת אורה. "הם מול המסכים, וכמעט אין שיח בין בני זוג. זה מביא לכך שמשתעממים מהר והקשר נפגע. רציתי לעשות משהו כדי שזוגות יפתחו דינמיקה שהיא מעבר לטכני – 'תיקח את הילד', 'תקנה חלב'. פעם בחודש אנחנו עושים מפגש כזה. הוא בעיקר חווייתי, כי קשה להוציא את הגברים מהבית בשביל הרצאה על הזוגיות שלהם".
"אל תשמיצי את כל הגברים", מעיר הרב שושן בחיוך, ורעייתו מגיבה: "בוא, לרוב הגברים נושא הרגש יותר מורכב בשבילם לדבר עליו. אז כל חודש אנחנו מארגנים סדנה חווייתית. פעם אחת לומדים להכין קובות, ערב אחד עושים נגרות, פעם זה ציור, הכנת קוקטיילים, לחם מחמצת. מגיעים מחיפה, מהקיבוצים, מעפולה. הרעיון הוא לפתח שיח זוגי במקביל לחוויה.
הרב שלמה שושן: "יש משהו שבדרך כלל הוא חיובי אבל בהקשר הזה הוא בעייתי – כבוד מאוד גדול לרבנים. רב הוא לא מטפל. הוא אומר לו 'תוותר לה, תחייך אליה', ואותו דבר לאישה, אבל זה לא מחזיק כי הם צריכים טיפול שייצור שינוי עמוק. ואז הזוג מגיע אלינו ואומר 'היינו אצל הרב וזה לא עזר'"
"פעם הזמנתי את הרבנית בת־שבע סדן, שהיא מטפלת זוגית וגם מטפלת באומנות, וביקשתי ממנה להעביר סדנת ציור זוגית. הגיעו עשרים זוגות והיא נתנה להם לצייר. ישבתי שם ולא הבנתי, הרי הבאתי אותה גם כדי לדבר על זוגיות. בסוף המפגש שאלתי אותה למה לא דיברה על זוגיות, והיא אמרה לי 'מה את צריכה יותר מזה? רואים זוגות שצוחקים יחד ומדברים ביניהם, כל דיבור מיותר פה'. עצם החוויה של העשייה המשותפת, של הדיבור, יוצרת התקרבות מדהימה".
מיזם נוסף, בשם "לדבר אהבה", עוסק בהכנה לנישואים. זוגות שנרשמים לנישואים במועצות הדתיות באזור מקבלים גם כרטיס שמעוצב כהזמנה לחתונה, ובו מוצע להם להצטרף לשלושה מפגשים שבהם ילמדו איך לבטא אהבה, כיצד להבין את הצרכים של בן או בת הזוג, ואיך ליישב מחלוקות ולצמוח מהן.
הרב שושן: "היתרון של ההכנה הזו הוא שגם אחר כך, כשמתגלים קשיים, המרכז הופך לכתובת עבורם. כשקורה להם משבר שבעצם דיברו איתם עליו קודם, הם יודעים לעצור ולהגיד 'אולי נחזור למטפלת שדיברה איתנו'. אנשים אחרי חתונה מאוד מתביישים ואומרים לעצמם 'רק התחתַנו והאהבה הייתה בשמיים, וכבר יש לנו בעיות'. כשהם עושים את ההכנה, כבר יש להם מקום שדיבר איתם על זה".
אורה: "אי אפשר להעביר מראש את כל מה שיעבור על הזוג ולהכין אותם להכל, וזו תמיד דילמה כמה לפתוח. לפעמים אני קולטת מהצד אילו בעיות יהיו לזוג הזה, אבל אני לא רוצה להיות זו שמעוררת את הקונפליקט כי עכשיו הם בהיי. הבנתי שהכי חשוב ללמד אותם את השפות של האהבה. יש חמש שפות, ואני שואלת כל אחד מה השפה שלו. זה נותן להם זיכרון לעתיד. נניח אם השפה של האיש היא יותר שפת המעשה, של התכלס, הוא לא מבין שצריך לקנות פרחים כי 'אני זורק את הפח'. מעצם העובדה שהם מכירים את השפה אחד של השני, שדרכה הוא מביע את האהבה, זה מונע פגיעה ואי הבנה".
הקשבה ללא הפרדה
גולת הכותרת השנתית של מרכז חיבורים היא "כנס בית שאן ועמק המעיינות לזוגיות ומשפחה", שיתקיים בעוד כעשרה ימים זו השנה השביעית, תחת הכותרת "לעורר את האהבה". במשך יום שלם ישמעו המשתתפים והמשתתפות שיחות והרצאות ובעיקר יעברו סדנאות שיקנו להם כלים לחיזוק הזוגיות והאהבה. אורה גאה לספר כי הכנס מושך אליו משתתפים מכל רחבי הארץ ולא רק מאזור בית־שאן. השנה, היא מציינת, נרשמו אליו גם מאילת, ירוחם, תל־אביב וגוש עציון.
הייחודיות של הכנס, אומרת אורה, מתחילה בכך שהוא מופנה לשני בני הזוג ביחד: "בשונה מכנסים אחרים, שנשים מגיעות לשיעורים משלהן והגברים לומדים במקביל, בכנס שלנו בהגדרה הגברים והנשים יושבים ושומעים יחד. כשאישה שומעת הרצאות מרבנים ובעלה לא, נוצר פער. הכנס שלנו בא לתת מענה שלא יהיה פער בין הנשים שמתפתחות ומדברות רגש, ובין הגברים שעסוקים בעיקר בעבודה שלהם. זו כמובן קצת הכללה, ויש גברים שפתוחים לעולמות הקשר, אבל יותר נפוץ שנשים עושות את העבודה בזוגיות. לכן גם אחוז הגירושין גדול כל כך, כי נשים מרגישות שהן מתפתחות ומשתכללות, בזמן שהגבר שלהן יושב בבית ולא מתקדם. כך נוצרים פערים ואין תשוקה ושיח. הרגשתי שיש צורך לתת לאנשים כלים להבין שיש דרך לפתח את הקשר שלהם לרבדים יותר עמוקים. ככל שמגיעים יותר זוגות ולא בודדים, השגתי את המטרה שלי.
"במהלך השנים הכנס התפתח מהרצאות ליותר ויותר סדנאות עם עבודה מעשית, ואני רואה שהרוב נרשמים לזה", מוסיפה אורה. "אני לא חושבת שכנס של יום אחד יכול לתת מענה לבעיות, אבל הוא כן יכול לתת לזוג פתח לחשוב שאפשר אחרת, שאפשר להעמיק וללמוד. המטרה היא לעורר את האנשים לשיח שהם יוכלו להמשיך אחר כך".
המסך המבדיל
אורה ושלמה שושן הם הורים לשבעה ילדים. בתם הודיה לוביץ הקימה את מותג בגדי הנשים בשם זה, ובתם דורי שושן־חבושה היא בעלת מותג המטפחות "אתכסיא". ילדיהם הבאים הם שובאל, ר"מ בישיבה בבית־שאן; אביטל, מטפלת זוגית; אורי, מנכ"ל הישיבה בבית־שאן; נועם, סטודנט להנדסת מחשבים; ונווה, הלומד בישיבת ההסדר ברמת־גן.
הניסיון שצברו בני הזוג שושן, כל אחד מהזווית ומהתפקיד שלו, מעניק להם נקודת מבט על העלייה בשיעורי הגירושין ובמתיחויות הזוגיות שמסתיימות בפירוק החבילה. כשאני מבקש מהם להצביע על הסיבות לכך, בדגש על גורמים שהתחדשו בעשורים האחרונים, הרב שושן מדבר גם על ההיבטים הכלכליים והמעשיים. "היום היכולת להתגרש הרבה יותר קלה. פעם האישה הייתה בבית, והסכימה לסבול את הגבר כדי שיהיה לה מישהו שיחזיק אותה וישמור עליה. יש גם את חוק יחסי ממון, שנותן לבן הזוג 50 אחוז מכל מה שהשני צבר במהלך השנים המשותפות – פנסיות, קרנות השתלמות. זו לא סיבה להתגרש, אבל זה 'עוזר'".
אורה שושן: "בכנסים אחרים, נשים מגיעות לשיעורים משלהן והגברים לומדים במקביל. אצלנו הגברים והנשים יושבים ושומעים יחד. הכנס שלנו בא לתת מענה כדי שלא יהיה פער בין הנשים שמדברות רגש, ובין הגברים שעסוקים בעיקר בעבודה שלהם. כך נוצרים פערים ואין תשוקה ושיח"
"לצערי הרב", מוסיף הרב שושן, "אין ספק שאחוז גבוה מתיקי הגירושין קשורים לאינטרנט, משיחות בפייסבוק ועד גלישה באתרים מלוכלכים. גם אם הם אולי לא בוגדים בפועל, הדמיון שלהם והראש שלהם נמצאים במקום אחר, במקום לשמוח במה שיש להם בבית. זה פוגע מאוד".
אך מעבר לכל אלה, הסיבה העיקרית שמאבחן הרב שושן היא חוסר היכולת "להקשיב ולהיות בשיח עם השני, להבין אותו. אנשים מאוד עסוקים ולא נמצאים בזוגיות שלהם, לא מוכנים לקחת עליה אחריות. אחד אמר לי 'היינו חברים והכל היה סבבה, הייתי מושלם בעיניה. פתאום התחתנו ויש לה המון טענות'. ואז הוא אומר: 'אימא שלי עשרים שנה גידלה אותי ולא אמרה לי מילה אחת'. הייתי צריך להסביר לו ש'אימא אוהבת אותך בכל מצב, אבל אשתך זו המראה שלך. זו הזדמנות לתקן כי מה שהיא אומרת זה אמת'. הבעיה היא בעיקר בתקשורת, לא במובן של לדבר אלא במובן הפנימי הרגשי. הדור איבד את זה. שניהם עובדים קשה, וכשחוזרים הביתה יושבים מול הפלאפון".
בדור של ההורים שלכם לא הייתה בכלל תקשורת זוגית ודיבור על רגשות.
"נכון", מודה הרב שושן, "אבל גם לא היו להם סמארטפונים, וכשהיה להם זמן הם היו ביחד. היום יש יותר מודעות ורצון לקשר עמוק יותר. פעם או שלא הרגישו צורך, או שהסתפקו במועט".
במקרים רבים הקושי הזוגי מתחיל בבעיות שכל אחד מהצדדים מביא איתו לקשר: "לעיתים הקושי העיקרי נובע מבני זוג שלא מחוברים לעצמם, ולכן גם התקשורת שלהם לא עובדת טוב והם כל הזמן במריבות", אומרת אורה. "לפעמים מגיעים על דברים חיצוניים כמו 'הוא לא עוזר, הוא לא מקדיש זמן, הוא לא רואה אותי', אבל כשמתחילים לגרד את השכבה החיצונית יש פה אדם שלא הגיע לזוגיות עם עמוד שדרה מספיק איתן כדי לא להיות תלוי בשני. זו זוגיות של תלות, עם מחשבה שבן או בת הזוג צריך לספק את כל הצרכים שלו. אנשים חושבים שבן הזוג יכול להיות גם החבר, גם בן הזוג, גם המאהב. הוא לא יכול להיות הכול. כל אחד צריך לבוא יותר מלא לקשר, כדי לפגוש את הקשר ממקום בריא".
בהקשר הזה מציינת אורה את ההשפעה העמוקה של טראומות העבר: "גם אצל מי שגדל במשפחה טובה, נוצר לפעמים איזשהו פצע, רגישות או טראומה. לפעמים, באופן מופלא, אנחנו פוגשים מישהו או מישהי שנותנים את החוויה החסרה, את מה שלא היה מספיק מיטבי בילדות. אבל לפעמים קורה ההפך, שהוא לוחץ בדיוק על הפצע ומשחזר לנו את הטראומות מהילדות. בטיפול הזוגי אני פוגשת את המקומות האלה שוב ושוב".
אורה שושן: "לפעמים מגיעים על דברים חיצוניים כמו 'הוא לא עוזר, הוא לא מקדיש זמן, הוא לא רואה אותי'. אבל כשמתחילים לגרד את השכבה החיצונית, רואים פה אדם שלא הגיע לזוגיות עם עמוד שדרה מספיק איתן כדי לא להיות תלוי בשני. זו זוגיות של תלות, עם מחשבה שבן או בת הזוג צריך לספק את כל הצרכים שלו"
לסיום אני מבקש מהרב שושן לחזור לעולמם של בתי הדין, ושואל אם הוא מזהה שיפור ברגישות של הדיינים בהווה לעומת דייני העבר. "לדיינים יש היום מודעות מאוד גבוהה, זה שמיים וארץ", הוא משיב. "רובם נותנים משקל לעניינים הנפשיים ולזוויות שלא הכירו פעם. לדוגמה, דיין אחד כתב פסק דין שהתפעלתי ממנו מאוד. הוא כתב שאם אישה חיה בחרדות מבעלה זה הרס הנישואין, וגם אם הוא לא עשה לה כלום מבחינה פיזית, אפשר לכפות גט. זה תקדימי, והוא מוכיח את זה".
בתי הדין מותקפים זה שנים בנושא העגונות ומסורבות הגט.
"זו הסתה שקרית, עלילות חסרות שחר. אין אנשים שאכפת להם מהעגונות יותר מהדיינים. אם המדינה הייתה נותנת לנו עוד כלים היינו מצליחים יותר. אם היינו יכולים להכות את הסרבנים זה היה אחרת, אבל זה נגד החוק הבינלאומי. בשנים האחרונות עבר חוק, בשיתוף בתי הדין, שנועד לסייע לעגונות יהודיות בחו"ל. בעלים מעגנים היו בורחים לכאן, וישראל הפכה לעיר מקלט עבורם. החוק הזה הגיע לכנסת כששקד הייתה שרת המשפטים, ומי התנגד? חברות הכנסת של השמאל כדי לא לתת כוח לרבנים. זה מזעזע. לא אכפת להם מהנשים אלא רק לנגח את הרבנות".
כדוגמה לאכפתיות של בתי הדין, מספר הרב שושן: "הגיע אלינו זוג שהתגרש כשהבעל היה בן 65. הבעל אמר לנו בדמעות שלא אכפת לו מהרכוש, אבל הילדים שלו לא רוצים לראות אותו. הילדים כבר בסביבות גיל שלושים, זה כבר לא קשור להסדרי ראייה. פה צריך להגיד שהגירושין היו בגללו – הוא בגד באישה והילדים כעסו עליו. ברשותה של האישה הזמַנו את הילדים כדי לדבר איתם. הם פתחו הכול והאבא בכה והודה שעשה טעות. יכולתי להגיד שזה לא אכפת לי. עשינו תהליך שלא קשור בכלל לבית הדין, כי אנחנו בני אדם. אנחנו כאן גם כדי להתמודד עם ההשלכות. לך תספר את זה לאלה שמדברים נגד בתי הדין".
