"אחרי ריצה במסדרונות אפלים הגישה לי ספרנית את קובץ אגרות הרמח"ל"

תכולת הספרייה

לקרוא לאוסף הספרים שלי "ספרייה" מרגיש כמו כינוי לא הולם. אני מדמה את זה יותר כערימת ספרים צבעונית גדולה, שמלווה אותי בנאמנות עשרות שנים. היא עוברת דירות, משנה צורה, ספרים מתווספים, נמסרים או נעלמים, אבל היא תמיד איתי. בכל יום יכול ספר אחר לעלות לראש הערימה, על המדף, או על השידה ליד המיטה. יש שם ספרי ילדות, התבגרות, בחרות, ומשם (בדילוג חמקני מעל מדף הספרים של "המבוגרים") ספרי הגות, פילוסופיה וחוכמה. חוץ מכל אלה, מפוזרים בכל מקום בבית, לי ולאשתי (אמנית הקול ויקטוריה חנה), די הרבה ספרי יהדות שנאספו לאורך השנים.

מדף קרוב ללב

הכי קרוב לליבי, על מדף נפרד, מונחים ספריו של רבי משה חיים לוצאטו. רמח"ל כתב במנעד מדהים של סוגות וסגנונות. הרבה מגילוייו וכתביו הוחרמו והושמדו בזמנו בידי רבני אירופה. נקשרתי לדמותו כשעבדתי על הצגת תיאטרון שכתבתי וביימתי, המבוססת על התכתבויות שלו ועל מחזה שכתב, "מגדל עוז". עוד קרוב, בערימת הספרים־הנקראים־במקביל שליד המיטה, ה"בהאגוואד גיתה" – ספר חוכמה קלאסי של הפילוסופיה ההודית העתיקה, שעוסק בחוכמת הנסתר והפעולה. במשך השנים שהייתי נוסע למורה שלי בהימלאיה, מצאתי נקודות השקה מרתקות בין הפילוסופיה ההודית העתיקה של המוחלט (או "האחד") ובין חוכמת הסוד של רמח"ל ועוד גדולי המיסטיקנים שלנו, כמו רשב"י, הבעש"ט ור' אברהם אבולעפיה, שהשאירו לנו מפתחות לעולם הסוד. בהקשר הזה מרתק אותי חקר הרצון, דרך כלים של דרמה ומדיטציה – בלימוד האישי שלי, ובהרצאות ובסדנאות שאני מעביר.

שיטת מיון

פעם בכמה חודשים, או לפחות לפני פסח, אני ממיין מחדש את ערמת הספרים בבית. את הספרים שלי – ספרי היהדות, הגות ופילוסופיה הודית – אני שם על המדף הכי גבוה וליד המיטה (בתקווה שאף אחד לא ייגע בהם). אחר כך מלקט ומאגד ערמות לפי ספרים של ויקטוריה, ספרי הילדים, ספרות יפה מתקופות שונות, ספרי שירה וספרי השראה שונים. המיון הזה מחזיק מעמד משהו כמו שבוע. אפילו אחד הספרים שאני ממליץ עליו כאן היה ליד המיטה ונעלם…

 

גוג ומגוג

מרטין בובר / ידיעות ספרים, 2007

אני לא אוהב רומנים המחיים דמויות אייקוניות או תנ"כיות; לרוב זה מקטין את הדמויות ולא נראה לי אמין. אבל בובר כתב ספר קסום ומחכים, שבכל פעם שאני חוזר אליו הוא לוקח אותי מחדש לעולם שוקק החיים של חצרות החסידות. הנה אני בלובלין, מקשיב בסקרנות לתלמידי חכמים מתלהבים, אבות אבותיי, שזכו לפגוש את המקור לפני שהתרחק, מנסה להידחף עם כולם בדלת בית המדרש של החוזה, כדי לשמוע אותו אומר משהו כמו: "תכלית יגיעתו של השטן אינה להביא את האדם לידי עברה, אלא להביאו לידי עצבות על שהוא חוטא וחוזר וחוטא".

אגרות רמח"ל

מכון רמח"ל

עם הספר הזה יש לי סיפור. במסגרת התחקיר על רמח"ל לקראת ההצגה חיפשתי ביוגרפיה שלו, והגעתי לארכיון עתיק במרתפי האוניברסיטה של אמסטרדם (שם הוא מצא מקלט במשך שמונה שנים, ושם העברתי בכל שנה סדנת בימוי בביה"ס לתיאטרון). הספרן לא מצא את הביוגרפיה ושלח אותי לאגף אחר של הארכיון. שם, אחרי ריצה במסדרונות אפלים, הגישה לי ספרנית נחמדה שני ספרים ישנים, שעד אז לא שמעתי בכלל על קיומם: "אגרות רמח"ל ובני דורו". ביד רועדת פתחתי אחד מהם ישר בכתבי החרם על רמח"ל, ומיד ראיתי בדמיוני את ההצגה שלי. זהו קובץ מדהים של התכתבויות של רמח"ל עם תלמידיו, מוריו ורודפיו (הספר יצא בהוצאה חדשה של הרב מרדכי שריקי, ראש מכון רמח"ל). מלאים בחוכמה אינסופית, וגם בדרמה סוערת של רגשות אנושיים.

זורבה היווני

ניקוס קאזאנצקי / תרגום: חנוך קלעי / עם עובד, 1974

זורבה מחזיר אותי לעימות האינסופי בין הרצון לחיות את החיים במלוא עוזם וחושניותם, ובין השאיפה הרוחנית להתעלות לרמות גבוהות של קיום. זורבה מכבד את החיים, ולא חושש לצאת נגד צביעותם של אנשי דת ובני תרבות יוון דאז. הספר מעלה את השאלה שמעסיקה אותי רבות במחקר ובהוראה שלי: עניין הרצון האנושי. זורבה חי את הרצון שלו מרגע לרגע, ותמיד מכוון לעשות טוב. בזה הוא מהווה סמל חי לקריאה עתיקה, שאנחנו מכירים ממורים רבים: להיות אני עצמי.

מומו

מיכאל אנדה / תרגום: חנה טויכסלר / מרגנית, זמורה ביתן, 1983

במסווה של סיפור ילדים דמיוני וקסום, שנכתב לפני חמישים שנה, זהו אחד מספרי הנבואה החכמים והמרתקים של הדור הקודם, הרבה לפני עידן האינטרנט. מומו היא ילדה שהגיעה משום מקום, ונעצרת באמפי עזוב בפאתי העיר. יש לה סגולות מיוחדות שכבר נשכחו מהעולם, בעיקר יכולת הקשבה לילדים שבנוכחותה חוזרים לשחק כמו ילדים, מבוגרים שבהשראתה עושים ביניהם שלום, ואפילו לחיות וציפורי שיר. "האדונים האפורים", שניזונים מהזמן שהם גונבים מבני אנוש, הם משל מדויק לכל מה שלוקח את תשומת הלב שלנו. ומומו, שלא נופלת קורבן לגנבי הזמן, מסמנת סדק תקווה של אפשרות לחיות מהלב, גם בעידן שליטת המסכים.