מה כבר לא נאמר על "המצב"? קשה שלא לחזור ולדקלם את דברי הקודמים, שרעיונותיהם קיבלו כבר תגובות ותגובות לתגובות וחוזר חלילה. השורות הללו נכתבות ערב תשעה באב. אנו זקוקים לצום של מילים, דממה שפתוחה להקשבה פנימית וכלפי האחר.
איני משתתף בהפגנות. לא של אלה ולא של אלה. זו לא ישיבה על הגדר. ליבי יוצא כלפי ההפגנות של התומכים והמתנגדים (והכל כל־כך טעון בשיח שלנו, שכבר לא ממש ברור תומכים ומתנגדים לְמה). אי היציאה להפגנות קשה לי. התביעה להיות שותף לניסיון הפעיל לתקן את המציאות, מחייבת פעולה. אך דומני שהפעולה המוצעת אינה מכווננת. יש בה צרימה. הצרימה הפכה לכל כך מקובלת ונפוצה, שהיא הנורמלי. אך היא לא; היא גובה מחיר חברתי, נפשי ותרבותי ההולך ומאמיר מיום ליום.
למעלה מעשור אני פעיל במרחבי הפרויקט "שיח שלום". הפרויקט הזה יושב גם על תובנות עמוקות של המחשבה היהודית, שבליבתן חכמת "אחדות ההפכים". בפשטות, ולא בהקשרים הליברליים והפלורליסטים המקובלים, זוהי ההבנה שאלוהים נמצא בכל מקום. כאבי בני האדם באשר הם משקפים תביעה ומחויבות מוסרית ודתית עמוקה להקשיב. ואני מדגיש: הקשבה שאינה ממסמסת את האמת. זו הקשבה שמניחה שדווקא יש אמת, יש הבחנה בין צדק ועוול ובין טוב לרע, אבל בני אדם מורכבים יותר מתוויות וכותרות. כאבם על פי רוב מרובד, מודחק, מוסתר ומושתק. וכשכך קורה, אנו מקבלים את פירותיו בממד פוליטי שיש בו אלימות, צעקות, היעדר כבוד וחתירה ליעד על חשבון אחרים – עד חורבן.
רתיעה ממהלומות התופים
שנים של הכשרה כמנחה קבוצות (ובהקשר זה אני תלמיד של שרון לשם־זינגר) הפנימו בי אינסטינקט חדש: רתיעה ממרחבים לא נושמים, מרחבי מלחמה. מכל צד. אני נרתע מכל התייצבות לעומתית, ציפוף שורות, היענות למהלומות התופים והזמבורות, תנועה של התלהבות ההולכת ומתעצמת של איזה "אנחנו", שמאפשרת להקפיץ את הטיעונים לכדי התלהמות חדה ודוקרת. דיבורים כאלה לא היו עוברים מסך במרחב של ניתוח צלול, מרחב שקט שיש בו הקשבה לאחר, ושוב הקשבה ושוב הקשבה. על במת הנאומים מול קהל נלהב אפשר להגיד את מה שלא ניתן לומר במרחבים מורכבים רוויי נוכחות של אחרים. גם המחשבה ש־64 מנדטים יכולים להגיד סוף סוף את כל מה שעל ליבם כאילו אין אחרים – זו אותה הצגה נעדרת הקשבה וטעונת אלימות. "שיח שלום" אוחז בחכמה של מעגלי עומק. הוא מאפשר פתיחת דלתות הלב וריפוי שריטות.
יש כאן המון שריטות – מימין ושמאל; חרדים, מזרחיים, דתיים וחילוניים. כולם שרוטים. כולם שתקו, כולם הושתקו. וזה הלך ונצבר. אחת התוצאות היא מהלך חקיקתי, ועתה המעגל מתהפך: השורטים נשרטים. מי שהיה המקרבן לטענת השרוטים, הפך – ודאי בעיני עצמו – לקורבן. לא משנה מה תוכן החוקים הללו (ולשם התרגיל אניח כי באמת אין כוונה ואין רצון ל"דיקטטורה") – חשובה ההתנהלות המלווה את מעשי המחוקקים. התוכן והצורה, הרוח והגוף – קשורים זה לזה. המסרים הסמויים הנוגעים בהתנהלות ובדרכי הדיבור והשיח עוברים, והם מחוללים חרדה בקרב העם. ואנו עם־משפחה, אחים ואחיות. אנו פוגעים בעצמנו.
הימין, על שלל גווניו, נשרט במשך שנים והבליג. השמאל נשרט עתה שריטה קשה וכואבת. התגובה של המוחים קשה, ויש בה הקרסה של מערכות קיומיות. כוחות עצומים מופעלים להשמעת החרדה והזעקה. ההתעלמות מהכאב של המוחים שורטת. ממש כמו בגוש קטיף. אוי לנקמה האיומה. ופירות השריטה הזו יכו בנו עוד ועוד בעתיד, אם ניתן בכלל לקיים עתיד באופן זה.
מעגלי שיח נחשבים למרחב של יפי נפש רכים. מקובל שאת "ההחלטות האמיתיות" מקבלים מאחורי דלתיים סגורות אנשים ונשים, מחויטים ו"רציניים", שמחשבתם חיצית ופרגמטית. אלה גם עלולים להגיד: הניחו להמון לשבת ב"מעגלי דברת", ובואו "נסגור עניין". יש היגיון בטענה הזאת ואפשר היה לקבלה, אם זה היה מצליח. אבל זה לא מצליח! המחשבה החיצית של הפעלת כוח ומניפולציות פוליטיות ממצה את עצמו מול עינינו, ואנו מול שוקת שבורה.
נכון; החיים הם לא רק מעגלי שיח. הקב"ה לא נמצא רק במעגל. הוא נוכח גם במחשבה החיצית. אבל אם לא נשלב את הכוחות הללו יחדיו, נחיה עם שמאל וימין המנוכרים זה לזה, בפוליטיקה כמו גם בעולם הספירות (דין וחסד). הנתק הזה הוא איבוד החיים הזורמים.
הזנחת החינוך
אז מה לעשות?
אני מצטרף להצעה שכבר עלתה: יש לכנס בבית הנשיא חבורה שמייצגת את כל חלקי העם לשם כינון חוקה לישראל. ואוסיף: יש לנהל את הדיונים ברוח של "שיח שלום", ובשילוב התכוונות להחלטה משותפת. אכן, זהו שילוב של ניגודים. מעגל וחיציות המכבדים זה את חיוניותו של רעהו. זהו מהלך אפשרי אם עושים אותו באופן קשוב ואמפטי, אם מבינים שבלעדיו אנו בסחרור שסופו התרסקות, ואם אנו רואים את ההתרסקות כאסון שחובה למונעו.
אחרון על חינוך, וזו לא הערת אגב אלא עניין שמצוי בליבת יכולת הקיום של הפוליטי. אנו חברה שחיה על חרבה, מאוימת באופן ממשי. תקציב הביטחון הוא סוג של חשיבה חיצית, היוצרת מנהיגים חיציים ואפקטיביים שניתן רק לברך על קיומם ופועלם. אבל במקביל, החינוך בארץ נמצא בשפל המדרגה. זה המרחב שאמור להצמיח מעגלים של חשיבה, נגיעה ברוח, זיקה, היכרות, חוכמה ותבונה. להצמיח אנשים ונשים שניתן לתת בהם אמון. מנהיגים ראויים.
המדינה מזניחה מרחבים אלה. הזנחה קשה ומשפילה, הרסנית ואובדנית. המחירים נמצאים בכל אתר ואתר. אנו לא מאמינים למנהיגינו, אז אנו יוצרים מערכות משפט (חיציות) שאמורות לשמור על המחוקקים כדי שלא יפגעו במדינה. החץ שומר על החץ, והמרחב קורס ברעש.
שתי ההצעות שהצעתי כאן הן מעשיות ובנות השגה. הן דורשות רצון טוב ומנהיגות. הדבר נתון בידיהם של מי שגורל ישראל בידם.
