הרב יהודה עמיטל לא תפקד כראש ישיבת הר עציון באלון־שבות בחצי השנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, לאורך כל תקופת הלימוד המכונה בישיבות "זמן חורף", אף שהוא עמד בראשה יחד עם הרב אהרון ליכטנשטיין מאז הקמתה, כחמש שנים קודם לאחר שהתברר כי שמונה מתלמידי הישיבה נהרגו במלחמה – כ־10 אחוזים מסך תלמידיה אז – הוא פנה לשותפו וביקש ממנו ליטול את מפתחות ההנהגה. "אדם שמתו מוטל לפניו חצי שנה", תיאר אותו הרב ליכטנשטיין שנים לאחר מכן.
המנהיג הרוחני התקשה פיזית להתאושש מהאובדן במשך חודשים רבים. בפורים תשל"ד ישב הרב עמיטל עם תלמידיו ששבו מהמלחמה וביקש מהם לשיר ניגון ביחד. אלא שהניגון שפצח בו לא היה פורימי, אלא מתוך תפילת "כל נדרי". רק אז נפתחו שערי הדמעות שלו, ולאחר מכן הוא חזר לישיבה.
נפילת שמונת התלמידים במלחמה שזורה עמוק בדברי ימיה של ישיבת הר עציון. בכניסה לבית המדרש יש לוח זיכרון, "העומדים לפניך תמיד", שמנציח את בוגרי הישיבה שנפלו. בראש הרשימה מופיעים אותם שמונה: אשר ירון, שריאל בירנבוים, אבנר יונה, רפאל נוימן, דניאל אורליק, משה טל, אמציה אילני ובנימין גל. הרב יעקב מדן, מראשי הישיבה כיום, הוא בוגר מחזור א', והיה חברם של השמונה.
מעבר לבועת הישיבה הסיפור הזה כמעט אינו מוכר. לרגל ציון חמישים שנה לנפילתם, הוחלט בישיבה להוציא את הסיפור החוצה, לרשות הרבים. בהמשך השנה אף מתוכנן לצאת סרט בנושא, בבימויו של נועם דמסקי, ונציג הישיבה בהפקה הוא אחד מתלמידיה הבוגרים, נועם שליט.
הרב יעקב מדן זוכר היטב את יום הכיפורים תשל"ד. "התפללתי בישיבה, וכלל לא ידעתי שפרצה מלחמה", הוא מספר, "רק ב'עלינו לשבח' של ערבית במוצאי הצום שמענו על כך. הייתי בן 23, אחרי השירות הצבאי במסגרת ההסדר בנח"ל המוצנח ובשריון. התחלתי שיעור ו' בישיבה, שלמדו בה אז כמה עשרות תלמידים. כולם מכירים את כולם, הייתה תחושה של בית. בתפילת נעילה כבר היו כמה שיצאו ולאחר מכן התברר שגויסו, אבל המתח והרצינות של התפילות לא אפשרו לי לחשוב על אפשרות כזו.
"במוצאי יום כיפור הודיעו בבית המדרש על החדשות, והורו לנו לרוץ כל אחד ליחידתו מבלי לחכות לצו. הבתים ראשונים של היישוב אלון־שבות כבר עמדו סביב הישיבה, אבל זה ודאי לא היה יישוב גדול כמו היום. לכן השמועות על מה שהתרחש בחוץ לא חדרו פנימה. אני זוכר שבתפילת מנחה יצאתי לרגע החוצה, וראיתי משאית צבאית נכנסת ליישוב. החיילים שהיו בה שאלו אותי איפה משה טל (אחד משמונת הנופלים במלחמה – א"ש) וחשבתי לתומי שהם רק רוצים לקחת אותו לקריאה בתורה של יום כיפור במחנה הצבאי, כחצי קילומטר משם. לא העליתי על דעתי שהם באים לגייס אותו. מספרים שהרב עמיטל ידע על המלחמה כבר בצהריים, אבל אני לא ראיתי את זה עליו. לנו התלמידים הוא לא סיפר כלום".
מתי נודע לך ששמונה מחבריך לישיבה נהרגו?
"הייתי ביחידה שלי בצבא במשך הרבה זמן, כמו כל מי שגויס אז. על ההרוגים מהישיבה נודע לי מאוחר מאוד, אחרי הסכם הפסקת האש. כשחזרנו לישיבה, אחרי שבעה חודשים, כבר ידענו את הבשורות המרות. בכל זאת לקח לנו זמן לעכל, ואני זוכר את הרב עמיטל אומר – 'ספסל שלם נעקר מבית מדרשנו'. זה לא היה סתם ביטוי. למדנו אז על ספסלי עץ וסטנדרים, לא כמו שיש היום, כשלכל תלמיד יש כיסא מסתובב. שמונת הנופלים התחלקו בין ארבעה מחזורים, שניים בכל מחזור, וזה בהחלט היה קשה – החלל, הגעגועים וגם רגשות האשמה".
שאלתם את עצמכם: "למה הם ולא אנחנו"?
"משהו מהסוג הזה. אני רוצה לדבר גם על הפצועים: קשה לתאר את הקושי של פציעות בטנקים, ובמחזור שלנו היו גם שני פצועים, מלבד שני ההרוגים. לעבור את התהליך הזה יחד עם המשפחות והסבל שלהן – זה היה חלק גדול מהקושי. צריך לדעת שהאנשים האלה משלמים מחיר עד היום, ואנחנו משתדלים להיות איתם ולתמוך בהם".
משהו בישיבה השתנה, רוחנית או פיזית, בעקבות המלחמה?
"בוודאי. המלחמה שינתה את כל העם, ובוודאי שגם היה שינוי אצלנו בישיבה. בעוצמה רבה. נוצר חיבור חזק בין הייעוד שלנו בלימוד התורה לייעוד של מסירת הנפש על עם ישראל. הדברים הפכו מחוברים, והכיוון הזה לדעתי מוביל אותנו עד היום – למרות הזמן שחלף, ואף שלומדים אצלנו כבר נכדי הנופלים. יובל אבנרי, אחד הנכדים של אשר ירון הי"ד, סיים השנה את הש"ס בפעם השנייה. כחבר של הסבא שנפל בקרב, לראות את הנכד מסיים את הש"ס בישיבה – התחושות עצומות. זה בונה אותי כאדם וכתלמיד. אני רואה בעצמי תלמיד בישיבה לא פחות מאשר ראש הישיבה".
איך קוראים לאמא
ד"ר אורית אבנרי היא אמו של יובל, שסיים בשנית את הש"ס, ובתו של אשר ירון. "הייתי רק בת עשרה חודשים במלחמת יום הכיפורים", היא מספרת, "אז גדלתי לתוך חיים ללא אבא. אין לי זיכרונות, אלא געגועים והחמצות. בהחלט גדלתי בידיעה שאבי היה קשור מאוד לישיבה. ארבע מהשמונה קבורים בשורה אחת בהר הרצל, ובכל שנה מגיעים לאזכרה רבים מבני המחזורים הראשונים. הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין ז"ל הגיעו בכל שנה, וליוו את המשפחה שלי לאורך השנים. בכל מוצאי יום כיפור מגיעים חברי המחזור שלו לביתה של אמי ולומדים לעילוי נשמתו.
"יש איזה דופק שקיים בינינו ובין הישיבה. כשהייתי בת חמישים, בשנה שעברה, הרב מדן התקשר לאחל לי מזל טוב באופן אישי. זהו חוט קטן וחשוב שמקשר בינינו ובין הישיבה כל הזמן.
"אני זוכרת היטב שבגיל שלוש עמדתי בכניסה למטבח ושאלתי את עצמי איך קוראים לאמא שלי. בדרך כלל ילדים שומעים את השם של אמא או אבא מההורה השני שמדבר איתו, אבל לי פשוט לא היה כזה. אני זוכרת את השנים שאמי ואני היינו לבד, למרות שאמי התחתנה שוב כשהייתי בת ארבע. למלחמה הזו יש אדוות של השפעה הרבה מעבר ליתמות ולשכול. זו טראומה לאומית, כמובן, אבל יש גם מעגלי השפעה רחבים על משפחה וחברים".
הרב מדן מדבר על רגשות אשמה שחשו התלמידים שלא נפלו.
"רבים מבוגרי המחזורים הללו נשארו לגור באלון־שבות וברחבי הגוש, וכך גם אנחנו. היה לי תמיד ברור שאני נמצאת שם לא מעט בתור 'הבת של'. בילדותי לא מעט מהתלמידים בישיבה רצו ללמוד איתי, וזה היה לפעמים הזוי כי אני לא הוא. אני לא אצליח לשחזר את מה שהוא היה.
"היה ברור כמה התגעגעו אליו בישיבה, כמה הוא חסר, וכמה הנוכחות שלי כבתו משמעותית להם. לפעמים זה היה מצמיח, ולפעמים כבד ומורכב. בפגישות עם כמה מהרבנים בישיבה היה ברור שהם לא פוגשים אותי, אלא דרכי הם פוגשים את אבי שאבד להם. הרב עמיטל היה דמות חשובה מאוד במשפחה שלנו. הוא זיהה את חפציו של אבי בתום התקופה שנעדר בה, והיה בשבילנו דמות תורנית אבל גם אישית, מלווה ומנחמת. אני לא מכירה הרבה אנשים שאינם הורים לחייל שנפל, אשר לקחו ככה קשה את האובדן".
צריך להתחתן?
עמוס ספראי הוא בוגר מחזור ב' של הישיבה. גם הוא זוכר יום כיפור מנותק מהסביבה, וגם הוא זוכר את המשאית הצבאית שנכנסה בצהרי הצום בשער היישוב. בנקודה זו שונה סיפורו מסיפורו של הרב מדן: "חריקת השער נשמעה, ומשאית צבאית נכנסה ליישוב", הוא אומר, "היא עצרה ליד הישיבה עם רשימה, וקבוצת תלמידים יצאה כדי לעלות עליה ולנסוע למלחמה. הם שאלו את הרב עמיטל מה לעשות, והוא אמר להם להתפלל במהירות את התפילות שנותרו ליום הקדוש ואז לנסוע. אחת התמונות החזקות שאני זוכר היא של משה טל, חברי הטוב שהתחתן כמה שבועות קודם לכן, עטוף בקיטל, מתפלל במהירות את כל התפילות. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
"במוצאי הצום נכנס לבית המדרש הרב יואל בן־נון, שהיה המשגיח שלנו, וצעק – 'פרצה מלחמה, שכל אחד ייקח את הדברים שלו ויעוף ליחידה'. הרב עמיטל ניסה קצת להרגיע את הרוחות, ואמר שנאכל משהו ואז נצא. כך הבנו שפרצה מלחמה. אומנם נלחמנו במלחמת ההתשה, אבל זו לא הייתה דומה בשום דבר לשדות הקרב של מלחמת יום כיפור".
כיצד השפיעה המלחמה על דרכה של הישיבה?
"אין ספק שרוחו של הרב מדן, נציג הדור שלחם ביום כיפור, מחלחלת בישיבה. הוא נמצא בגדוד שיש בו קשר בין האנשים עד היום, הוא לוקח את שרידי הגדוד לסיורים תנ"כיים, הם לומדים יחד. יש סיפור שהוא חוזר עליו הרבה פעמים: מפקד הטנק אמר לו תוך כדי הקרב, 'צריך להגיד ברכת הגואל', והוא תיקן אותו 'הגומל' ואמר לו שצריך בשביל זה עשרה אנשים. אחר כך המפקד נהרג לפני שהספיק לברך. הסיפור הזה הולך איתו מאז ולא מרפה, ומשפיע על דרכו ועל דרכה של הישיבה בכל הקשור ליחס לעם ישראל ולמדינה".
לרב עמיטל היה קשה להתאושש מהמלחמה.
"באחת מהפסקות האש הגעתי אליו הביתה עם שרה, שאני נשוי לה עד היום ואז היינו לקראת החתונה. ראיתי שם אדם שבור מאוד מצד אחד, אבל גם אדם חזק מאוד. שאלתי אותו אם להתחתן או לא, וראיתי בעיניו שהוא לא יודע מה לענות לי. הרי קברנו רק עכשיו שמונה תלמידים, ששניים מהם היו נשואים, ויש שתי אלמנות: זה ישב לו על הכתפיים בצורה מאוד כבדה. 'זו לא שאלה לרב, זו שאלה לאדמו"ר', אני זוכר אותו אומר. פתאום הוא פנה לשרה ושאל אותה: 'מה את אומרת?' היא ענתה: 'בטח שצריך להתחתן', ואז הרב עמיטל פנה אליי ואמר: 'הנה, קיבלת תשובה'".
8 משפחות וישיבה אחת
אחד המיתוסים שנחקקו בזיכרון השכול והכאב הישראלי במלחמת יום כיפור הוא נפילתם של 11 בני קיבוץ בית־השיטה. את המיתוס הזה מחזקים שני שירים ידועים שקשורים אליו בעבותות – "החיטה צומחת שוב" שכתבה בת הקיבוץ דורית צמרת, ו"נתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום בתחילת שנות התשעים. אני תוהה באוזני שלושת מרואייניי כיצד נפילת שמונה מתלמידי ישיבת הר עציון לא הפך למיתוס אפילו בקרב הציונות הדתית. מדוע הוא מעין סוד שמור של בועת הישיבה וסביבותיה?
הרב מדן נחרץ בתשובתו: "ההשוואה חוטאת לאמת, גם בגלל ההבדל המספרי אבל בעיקר כי אצלנו אלה תלמידים ובבית־השיטה זו התמודדות יומיומית של ילדים, אמהות, רעיות ומשפחות שאמורות לחיות יחד באותו המקום לאורך כל החיים. יש לנו בישיבה קשר מצוין עם כל הבוגרים, אבל זה לא אותו דבר".
"אני מסכים עם הרב מדן", אומר עמוס ספראי, "בבית־השיטה הגעת למשק שבור. אצלנו האבל היה כמובן בבית המדרש, אבל הסיפור המרכזי התרחש בבתי המשפחות. על ראשי הישיבה הוטלה המשימה לשקם את בית המדרש, וחזרנו אליו עם צו למלא את השורות. בבית־השיטה זאת הייתה משפחה אחת גדולה ששכלה 11 מילדיה, לעומת בית מדרש שבו אמרו לנו שהאחריות עוברת אלינו כדי ששעות לימוד התורה החסרות ימולאו. אתה מיד עובר לעשייה, ואין לך זמן להסתכל על הסטנדר ולהגיד שהוא היה שייך לנופל ההוא. אני חושב שזה מה שגרם לרבים מבוגרי המחזורים שלנו ללכת למקצוע החינוך. האתוס קיים, אבל בדרכים אחרות מאשר האתוס של בית־השיטה".
גם ד"ר אבנרי אומרת דברים דומים: "ישיבה היא משהו אחר מקיבוץ. גם לנו כמשפחה היה קשה לשמור על קשר עם כל שבע המשפחות האחרות, כי הן לא גרות פה, ובקיבוץ כולם קרובים באותו המשק. לכל משפחה יש בסוף מעגל משלה, קהילה משלה. בשירות שלי הייתי קומונרית בסניף ירושלים מרכז של בני עקיבא, וביום הזיכרון עשינו טקס מרכזי לנופלים מקרב בוגרי הסניף. אני זוכרת שהיה לי מוזר לראות שם את בני משפחתו של שריאל בירנבוים הי"ד, אחד מהשמונה שקבור ממש ליד אבא שלי. אני זכרתי אותם רק מהר הרצל.
"כל משפחה מצאה את ההקשר של נפילת בנה בתוך הקהילה שלה, ומהרגע הזה קשה לאסוף את כל ההקשרים האלה מחדש להקשר של הישיבה, שההורים לא היו בה. העובדה שאמי המשיכה לגור באלון־שבות, וגם אנחנו גרים כאן, גורמת לקשר עם הישיבה להיות חזק הרבה יותר. הבן שלי לוקח את נכדי בן שבעת החודשים לבית המדרש של הישיבה ואומר לי משם שזהו דור רביעי שלנו באולם הישיבה. זה קשר חזק מאוד, אבל הוא לא נמצא אצל כל המשפחות".
