לפני עשרים שנה הצטרף למדף ההגות היהודית העכשווית ספרה של פרופ' תמר רוס, "ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם" (בהוצאת עם עובד). הספר, שבו סקרה המחברת את האתגרים שמציב הפמיניזם בפני המסורת היהודית והציעה אופנים שונים של תגובה והתמודדות, הוכר במהרה כבשורה של ממש וכמסמך אינטלקטואלי פורץ דרך. עם השנים אזל הספר, ולפני כשנתיים החליטו באוניברסיטת ברנדייס האמריקנית להוציא לאור מחדש את מהדורתו האנגלית. אנשי בהוצאה ביקשו מהמחברת להוסיף לספר פרק רטרוספקטיבי, המתבונן בשני העשורים שחלפו מאז צאתו לראשונה. לאחרונה נדפסה מהדורה מעודכנת זו גם בעברית, בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן.
במושגים היסטוריים, שני עשורים אינם נחשבים לפרק זמן מספק כדי לבחון שינויים ארוכי טווח, אך בכל הנוגע לשדה הפמיניסטי ונגזרותיו, רוס מזהה שינויים מואצים. "ההצעה להוסיף פרק רטרוספקטיבי הייתה בהחלט במקומה, כי הרבה דברים קרו והשתנו, בקצב מהיר מאוד", היא אומרת. "כשאני סוקרת את עשרים השנים האחרונות, רואים שבהרבה תחומים היו הישגים. במשך שנים הפמיניזם האורתודוקסי הסתפק בשינויים מינוריים יחסית, מתוך תקווה וביטחון שאם עושים שני צעדים קדימה ואחד אחורה, אז בצורה הסיזיפית הזו מגיעים לשינויים שתופסים אחיזה. במידה מסוימת זה הצדיק את עצמו. אבל כיום, כיוון שאנו חיים בתקופה שבה השינויים והתזוזות הרבה יותר מהירים, זה גורם ל'קריזה' בנושא התפתחות ההלכה בכלל.
למעשה, היא מוסיפה, "אף פעם לא הייתה הלימה בין קצב השינויים במציאות ובין השינויים בעולם ההלכה, וכיום זה הרבה יותר מואץ. זו בעיה שתלך ותחריף. מה שקורה הוא שכל הדגם הסמכותי של הליכה לפוסק שנותן את תשובתו המחושבת לאחר שהוא מעיין בספרים – כבר לא קיים. יש אינטרנט, יש ידע שיתופי וכולם יודעים על מה שאחרים עושים. אין סבלנות לחכות. השינויים קורים כל כך מהר, שההלכה היא לא צעד אחד אחורה, היא אלף צעדים אחורה. כל הדגם של שינויים עובר מהפכה, והכוח של הקולות מלמטה הרבה יותר חזק. התהליך של עשיית שינויים הרבה יותר יזום מלמטה, וההלכה מנסה רק לאסוף את הקרעים. אני לא יודעת מה יהיה עם סמכותם של פוסקים. יש דגמים חדשים של קהילות, כמו ועדת פסיקה במניינים משתפים. זה נערך בשותפות קהילתית, כאשר הפוסק עוזר לקהילה להציג את זה מבחינה פורמלית, אבל המגמות מתחילות הרבה יותר מלמטה".
הקהילות החדשות
אנו נפגשות בביתה של רוס בשכונת קטמון הירושלמית. על הקיר בסלון תלוי תצלום שנסוך עליו דוק של אינטימיות: תמר ובן זוגה, יעקב רוס ז"ל, מצטופפים יחד מתחת לטלית, ועיניהם של השניים מרוכזות בסידור ("בסוף חייו הוא היה דמנטי. כל מה שנשאר לו היה חיבורו השורשי למילות התפילה"). חדר העבודה של רוס בת ה־85 עמוס בספרי לימוד ומחקר, ועל הקיר מתנוססת תמונתו של הרב קוק, שהיא מרבה לחקור את הגותו.
בתוספת העכשווית לספרה בוחנת רוס מה התפתח ומה השתנה בממשק שבין פמיניזם ליהדות, ומשרטטת את מפת ההישגים לצד הסוגיות הפתוחות והאתגרים שעודם ממתינים לפתרון. כך למשל, היא מציינת שסוגיית העגונות ומסורבות הגט, שטרם זכתה למענה אמיתי, ממשיכה להיות הבעיה הקשה והמטרידה ביותר ברמה המעשית. היא סוקרת את ההתפתחויות שחלו בעקבות מהפכת לימוד התורה של נשים, בהם צמצום פערי הידע התורני בין גברים לנשים, פתיחה של תפקידי מנהיגות קהילתית לנשים, השתתפות נשים בדיונים הלכתיים והתפשטות אופציית השירות הצבאי לבנות דתיות.
בין האתגרים שהפמיניזם העכשווי מציב ללכידותה של האורתודוקסיה המודרנית, מציינת רוס את הרשתות החברתיות והאינטרנט בכלל. "האינטרנט הוא גורם שינוי משמעותי, מאחר שהוא שבר מחיצות קהילתיות מוגדרות", היא אומרת. "קבוצות פייסבוק מאגדות נשים שבחיים האמיתיים שייכות לקהילה אחרת, ויוצרות קהילה חדשה. כל הזהויות הקהילתיות מיטשטשות באינטרנט. זה אתגר שלא היה בעבר. פתאום אישה מקהילה אורתודוקסית מוצאת שפה משותפת עם רפורמית או חילונית, והן חיות בקהילה וירטואלית אחת שלא מכירה במחיצות שבשטח. זה אתגר לאורתודוקסיה, שרואה את עצמה כמבנה הסגור בתוך עצמו".
"הקבלה של נשים למדניות בחברה הייתה מפתיעה. התהליך הזה היה הרבה יותר מהיר ממה שחשבתי, וזה שימח אותי. מה שקורה היום, למשל צירוף אישה לפאנל רבני שדן בסוגיות הלכתיות, זה מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לדמיין"
תחום נוסף שהשתנה מאז המהדורה הראשונה וממשיך להשתנות בקצב מהיר יחסית הוא המניינים המשתפים. "כשהמהדורה הראשונה פורסמה, מה שהתווכחו ונאבקו עליו אז היה קבוצות תפילה לנשים. והנה, תוך עשרים שנה זה הפך לתופעה שמרנית למדי שאינה נתונה במחלוקת. מאז נולדו מגוון הרשאות להשתתפות נשים בתפילה. יש גם הרבה שינויים חזותיים משמעותיים בבתי כנסת מהזן הדתי־לאומי, כמו מחיצות שעוברות באמצע הבמה ונשים שמעבירות דבר תורה במסגרת התפילה. כשהייתי בניו־יורק לפני כמה עשרות שנים והוזמנתי להגיד דבר תורה בתפילה וזה היה חידוש דרמטי עבורי, לא חלמתי על זה לפני כן. הרב הנקין פסק שזה בסדר, אבל רק אחרי שהגברים מקפלים את הטליתות שלהן כסימן לכך שהתפילה הסתיימה. היום זה כבר לא 'עניין' במניינים רבים המזוהים עם האורתודוקסיה המודרנית".
הנושא השלישי הוא סוגיית הלהט"ב, כנראה הסוגיה הבוערת ביותר בשיח הזהויות העכשווי. אם בכנסים של "קולך" לפני עשור וחצי העיסוק בנושא היה כמעט שולי, הרי שכיום גם החוגים השמרניים מרבים לעסוק בסוגיה. "זה נושא מהפכני כי יש פה ערעור על כל החשיבה הבינארית בכל כך הרבה תחומים, והיהדות מקפידה מאוד על שימור הדבר הזה. אני מסתכלת על טשטוש של הבדלים מגדריים ותוהה לאן זה ילך, אבל ברור שהיום כבר אי אפשר להתעלם מזה. מדובר באתגר הלכתי עם תסריטים הזויים ושאלות הלכתיות מזן חדש, בייחוד בסוגיית הטרנסג'נדריוּת. מה קורה אם אישה הופכת לגבר ואחר כך הזוג מתגרש, מי נותן את הגט? ואם הגבר הופך להיות אישה? או בגיור – אישה שהופכת לגבר, מה עושים עם הקזת דם? אלו נושאים שלא חלמנו עליהם. אולי הם הופיעו כנושאים תיאורטיים בספרות ההלכה, אבל הנה זה כבר לא תיאורטי ויש מעטים מאוד מקרב הרבנים שמסוגלים כבר לתת לזה מענה".
מעבר לשאלות ההלכתיות המעשיות, רוס מזהה בסוגיה הזו אתגר מהותי יותר: "התגברות תרבות הרצף על מרכזיות החשיבה הבינארית, שעמדה מאז ומתמיד בלב ליבה של היהדות, היא אולי האתגר הגדול ביותר שסוגיית הלהט"בים מעמידה בפנינו. המסורת היהודית, עוד מימי התנ"ך, ראתה במתח הניגודי בין שני המינים מטפורה ליחסים בין אלוהים וצאן מרעיתו. תפיסה זו נושאת השלכות המחלחלות אל לב ליבה של חוויית המאמין ומשפיעות על הדרך שבה הוא מסתכל על עצמו, על משפחתו ועל יחסיו עם האלוהים ועם כלל מרכיבי הבריאה. דת שמתְנה את הקשר בין האדם והאלוהים בשמירה קפדנית על קודקס משפטי מקיף, זקוקה כמעט בהגדרה לקטגוריות נוקשות שמבדילות בין קודש לחול, ישראל ועמים, טומאה וטהרה, יום השביעי וששת ימי המעשה וכן הלאה. בעיניי, השלכות עומק תרבותיות אלו הן האתגר הכי גדול שהפמיניזם ונגזרותיו מציבים בפני תפיסתנו הדתית הקיימת".
איך את רואה את היחס הנכון לסוגיית הלהט"ב?
"מבחינה דתית יש ערך לשמרנות, ואני אומרת 'בואו נלך לאט'. העולם משתנה, לא הכל בשליטתנו, יש שינויים. אבל אל נאמץ אותם ישר מההתחלה. נלך צעד צעד. השמרנות הדתית לא עוצמת בכך את העיניים. באותו אופן שהנשים הפמיניסטיות אמרו לחברה שלהן 'אנחנו לא נעלמות, אתם חייבים להסתכל עלינו', כך גם הלהט"בים אומרים 'אנחנו כאן, ואנחנו לא עוזבים את החברה הדתית'. הם כאילו אומרים 'נוח לכם יותר שנעזוב אתכם, אבל אנחנו לא עוזבים'. וככל שהם נשארים ולא עוזבים, זה מונח על השולחן ותובע מאיתנו להתמודד.
"קשה להביע עמדה כי הכל קורה כל כך מהר ולא יודעים מה ההשלכות של הדבר הזה. אני חושבת שזה טוב שיש מרווח בין מה שקורה ובין הבעת עמדה רשמית, כי כל הבעת עמדה רשמית נעשית בינתיים מתוך בורות, ואנחנו באמת לא יודעים לאן כל זה מוביל. אז אני חושבת שטוב שהמהלכים הם קצרי טווח. בינתיים יש להקשיב, להכיל, לתמוך. הניסיון להבין את זווית הראייה של האחר תורם להשלמת מגבלות שבזווית הראייה השלטת, וככל שקבוצות המיעוט לא יאפשרו לנו להעלים עין מהן, הם יאלצו אותנו לעסוק בתיקון עיוותים".
הקורונה מסמסה גבולות
שינוי נוסף שמתרחש בשנים האחרונות הוא חלחול הקולות הפמיניסטיים גם לעולם החרדי. "בראשית הדרך עסקו שם בנושאים שהם 'פרווה' יותר ברמה התיאולוגית, כמו ייצוג פוליטי, שוויון שכר, הגנה מפני אלימות מינית ועוד. אבל בינתיים צמחו גם בתי מדרש לנשים חרדיות, מתוך עניין בקידום אוריינות נשית גם בתורה שבעל פה ובעולם ההלכה. ודאי שייקח עוד זמן, אבל אני מאמינה שבמשך הזמן יהיו נשים שיפנו אליהן לפסיקה גם בחוגים חרדיים, מתוך הכרה שבצורת החשיבה שלהן יש ערך מוסף לזווית הראייה הגברית, שעד כה נתפסה כפרי של לוגיקה פנימית ניטרלית. האם לנשים חרדיות תהיה תרומה ייחודית משלהן לנושא הפמיניסטי? בעיניי זוהי שאלה מעניינת שכדאי לעקוב אחריה".
הנקודה האחרונה שרוס מציינת ברשימת האתגרים של האורתודוקסיה קשורה בתקופת הקורונה, שיצרה הזדמנות חדשה למסמוס גבולות ולריכוך קווי הפרדה ותיקים. התפילות המשפחתיות והמניינים החדשים שנוצרו בצל המגבלות, גרמו למתפללות רבות לגלות את הקסם החתרני שבסיטואציה החדשה. תפילות שהתקיימו בזום אפשרו לנשים חוויה חסרת תקדים של תפילה במניין וירטואלי, ומכיוון שמניין כזה איננו מוכר מבחינה הלכתית, מעמדם של גברים ונשים הושווה ביחס לאמירת קדיש, למשל.
לצד הנושאים שעודם מצויים בהתפתחות ובחינה, רבים מהישגיו ופירותיו של הפמיניזם האורתודוקסי ניכרים בשטח והפכו לעובדה מוצקה, ובמקומות מסוימים אף נעשו מובנים מאליהם. ההישג הבולט ביותר, כך נראה, הוא מהפכת לימוד התורה לנשים, על השלכותיה השונות. אני שואלת את רוס אם במבט לאחור הייתה התפתחות כלשהי שהפתיעה אותה.
"באותו אופן שהנשים הפמיניסטיות אמרו 'אנחנו לא נעלמות, אתם חייבים להסתכל עלינו', כך גם הלהט"בים אומרים 'אנחנו כאן, אנחנו לא עוזבים את החברה הדתית'. וככל שהם נשארים, זה תובע מאיתנו להתמודד"
"אני חושבת שהקליטה של נשים למדניות והקבלה שלהן בחברה הייתה מפתיעה", היא אומרת. "התהליך הזה היה הרבה יותר מהיר ממה שחשבתי, וזה שימח אותי. לפני 65 שנה הייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית, ובדיוק פתחו אז את האולפנה הראשונה, בכפר־פינס. פרסמתי מאמר, מאוד שקול וזהיר, שבו קראתי להכניס לתוך הקוריקולום לימוד הלכה למעשה מתוך סוגיות בגמרא. מה שקורה היום, למשל צירוף אישה כשווה בין שווים לפאנל רבני שדן בסוגיות הלכתיות אקטואליות, לא התקרב לאופק הדמיון שלי. זה מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. מהפכת הלימוד היא הכי משמעותית, משום שהיא נותנת לנשים כוח שלא היה להן בעבר. עצם היכולת של נשים להיכנס לשיח ההלכתי, לדבר במושגים הלכתיים שלא היו בשפה שלהן קודם, ובחוגים מסוימים של האורתודוקסיה רואים נכונות לשמוע אותן וקולן משמעותי – זה דבר אדיר. היום יש כסף וזמן שמושקע כדי לקדם את זה, ויש נשים שמוכנות להקדיש את חייהן לדבר הזה".
האם יש ללימוד הזה אופק מעבר לכותלי בית המדרש?
"תלוי באילו חוגים מדובר, וזה מאוד תלוי בציבור של אותן תלמידות חכמים. 'גדולים' לא נהיים 'גדולים' כי יש להם דיפלומה על הקיר. אדם נהיה גדול בגלל היושרה המוסרית, ההבנה האנושית, הידע והניסיון ההלכתי שבגללו פונים אליו. ככל שיותר יפנו לנשים, המעמד שלהן יגדל ויהיה חשוב יותר. אני רואה ניצנים של הדבר הזה כבר היום. התהליך הוא לא סטטי, זה בתנועה תמידית".
זוגיות אינטלקטואלית
רוס נולדה בארה"ב וגדלה במשפחה ציונית. אביה, ירחמיאל אלימלך וולגלרנטר (שמו עוברת בארץ לאיתמר), היה רב ופעיל חברתי והקים רשת לחינוך דתי בדטרויט. בגיל 16 עלתה תמר לבדה ארצה, ולמדה בסמינר בית וגן למורים ומדריכים של עליית הנוער. היא המשיכה ללימודי ספרות עברית, היסטוריה יהודית ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, עד לדוקטורט, שבו חקרה את הגות תנועת המוסר מייסודו של ר' ישראל סלנטר לאור הפילוסופיה המודרנית. רוס לימדה שנים רבות במדרשת לינדנבאום, וכיהנה כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן. רבים ממאמריה עסקו בהגותו של הרב קוק, שאת כתביו היא חוקרת עד היום.
חוויות ילדותה כוננו בה את הזרעים הראשונים של תודעה פמיניסטית. "במבט לאחור אני מבינה שהמבט הפמיניסטי היה מרכזי בחיים שלי, בלי להיות מודעת לכך. הרגשתי כילדה איזו דינמיקה בין הוריי שהשפיעה עלי, כמו התסכול של אימא שלי מתפקיד ה'רעבעצן' ועקרת הבית, בסגנון שאפיין אז את המעמד הבינוני של נשות הפרברים בארה"ב, שלא היה להן מקום וייעוד משל עצמן. עצבן אותי שתלמידי ישיבה מתארחים אצלנו ומדברים על נושאים שאין לי מה להגיד לגביהם. שמחת תורה בעזרת הנשים הייתה חוויה כואבת. לא היה לזה שם, אבל הדברים הצטרפו והצטברו".
בן זוגה, פרופ' יעקב יהושע רוס ז"ל, עלה מדרום אפריקה כדי ללמוד בישיבת פוניבז' בבני־ברק. בהמשך עשה דוקטורט בקיימברידג' והיה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ואחר כך באוניברסיטת תל־אביב. סביר להניח שהם לא היו נפגשים באופן טבעי, אלמלא שלושה אנשים שונים הכירו את השניים והציעו את השידוך. המיתולוגיה המשפחתית מציעה גרסה אחרת, ולפיה השדכן האמיתי היה מאמר קצר שכתבה תמר כסטודנטית צעירה ב"דעות", ביטאון ברית הסטודנטים הדתיים. המאמר הגיע באקראי לידיו של יעקב, ועורר את סקרנותו לגביה. במאמר, שכותרתו "בין אמונה לביקורת", השוותה רוס בין אופן הלימוד של הספר "מסילת ישרים" באקדמיה ובין לימודו בבית המדרש המסורתי, וייחלה למיזוג בין הדרכים.
קשה להביע עמדה כי הכל קורה מהר ואנחנו לא יודעים לאן כל זה מוביל. בינתיים יש להקשיב, להכיל, לתמוך
כשאני שואלת על מורים משמעותיים שהיו לה לאורך השנים, רוס נוקבת ללא היסוס בשמו של בן זוגה: "יעקב, בעיקר. בנוסף לשאר המישורים, הייתה לנו גם זוגיות אינטלקטואלית ושותפות מאוד פורה. מה שכתבתי בספר, ובכלל אי פעם, תמיד הייתי מראה לו. הוא היה פמיניסט אמיתי, ותמיד ראה את הבנות שלנו כשוות ערך מבחינת חשיבות הלימוד. הוא לימד אותן יחד עם אחיהן, ללא הבחנה עקרונית".
לבני הזוג שבעה ילדים, שכל אחד מהם בחר בתחום ובעולם דתי שונה: אלחנן רוס, רו"ח של שירות בתי הסוהר; ד"ר דבורה רוס, מתמטיקאית, וממייסדות ארגון "קיימא" התומך באימהות יחידניות דתיות; הרב אברהם רוס, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות; הרב אריאל רוס, שפנה לעולם החרדי, היה ממייסדי כולל באופקים ומלמד כיום בתלמוד־תורה בבני־ברק; ד"ר ניחם רוס, ספרן ראשי של מכללת ירושלים ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון; ד"ר חנה פרידמן, חוקרת תלמוד, מייסדת תיכון פלך בתל־אביב וממייסדות קהילת "יחד" בתל־אביב; ובת־שבע רוס, ציירת ואמנית המתגוררת בבריסל.
בין ארה"ב לישראל
רוס רהוטה, יסודית, מהרהרת לפני כל תשובה ומלהטטת בין הוגים, מקורות ואסכולות. בתפיסת עולמה התיאולוגית יש מי שיגדירו אותה כרדיקלית, אך בכל הנוגע למישור המעשי ברמה האישית, היא נוקטת גישה שמרנית למדי. היא נוהגת להתפלל במניינים שמרניים ("גם משום שבמקרה הם בסביבתי הקרובה"), אם כי באירועים מיוחדים היא נענית להזמנות להתפלל במניינים משתפים. לדבריה, "יותר חשוב לי הציבור שאיתו אני מתפללת. אם אני מרגישה בבית איתם מבחינת הרצינות הדתית, אין מניעה להשתתף במניין שוויוני. העניין הקובע הוא המחויבות הדתית לתפילה יותר מהשוויוניות".
מה את מוצאת בשמרנות? איך מחזיקים בעמדות שמרניות אל מול הצורך בהתחדשות?
"עצם ההבחנה בין המשכיות וחידוש, מהי התפתחות נורמטיבית שניתנת לעיכול ומהי מהפכנות בלתי קבילה, מאוד תלוית הקשר. מה שנחשב פסיקה סבירה ואותנטית במציאות אחת, עשוי להיחשב הזוי ורדיקלי על רקע אחר. לכן אני חושבת שמתפקיד הפמיניזם הדתי לא רק להציע נורמות הלכתיות חדשות בשיח ההלכתי, אלא גם לחולל מציאות שונה בשטח, שעל רקע זה הנורמות הללו נבחנות. שינוי זה מתבצע ברובד עמוק יותר על ידי הנכחת טיפוס נשי חדש, המחייבת מעצם היותה התייחסות כסובייקט בעלת צרכים רוחניים משלה. חשיבות הפמיניזם הדתי היא לא רק בהכשרת קאדר של נשים למדניות המדברות בשפה הלכתית, אלא גם בהצבת דמות חדשה של האישה בשיח.
"עצם סירובן של נשים להתנתק מהקהילה השמרנית שהן מאתגרות, מביא לעיתים קרובות להגחכת הנחות קודמות לגבי 'מהי אישה', ומאלצות לייצר תפיסה חדשה לגבי מהו טיעון הלכתי סביר ומהו רדיקלי ומחוץ לתחום. לאט לאט, בלי שמרגישים, דברים משתנים ופתאום רואים שהמצב אחר. זה תהליך אורגני שפחות גורם זעזוע, ויכול לחבר בין הדורות שלא יחושו זרות ביניהם. השיטה ההדרגתית משמרת ערכים וכובד משקל של העבר, שלא ניתנים לשיפוט בצורה חד־צדדית על פי 'שאלת הנשים' בלבד. זה גם לא נכון להעריך מודלים ונורמות פטריארכליים רק על פי משמעותם המקורית, בלי להתחשב ברגשות, בזיכרונות, במנהגים ובמשמעויות הנוספות שהצטברו עליהם במשך הדורות. אם הולכים מהר מדי ובצורה קיצונית, גם הנדבכים החיוביים האלה הולכים לאיבוד. יש ערך בהליכת עקב בצד אגודל, ולא בכל שני וחמישי לקפוץ בצורה בלתי סלקטיבית לאידיאולוגיה חדשה. עדיף להתחיל במינונים קטנים ולראות בהמשך לאן זה מוביל.
"מהפכת הלימוד היא הכי משמעותית, משום שהיא נותנת לנשים כוח שלא היה להן בעבר"
"המסורת שלנו קשורה בדימויים חזותיים, שיש להם גם משמעות סוציולוגית עמוקה. כך, למשל, אני מודה שקשה לי חזותית לראות תלמידות, גם במדרשות תורניות, שבאמת ובתמים מקפידות על דברים שבעבר נשים לא הקפידו, כמו מינימום של שתי תפילות ביום, קביעת עיתים לתורה, תרומה התנדבותית לחברה ודאגה ברמה גבוהה למצוות בין אדם לחברו, ויחד עם זאת מיישרות קו עם אופנות עכשוויות שאטומות לגבול הדק בין ביטויי יופי נשי במסגרת קודי לבוש מסורתיים ובין נגיעות מעולם אחר. סוגיית המניינים השוויוניים נמצאת לעיתים בנפשן, ובצדק, כפועל יוצא מכלל מעמדן בחברה, ולחלקן יש גם משנה סדורה לגבי הדרך שבה משטרי צניעות חד־צדדיים לנשים משרתים את שלטון הפטריארכיה. במאזן ההלכתי הטהור מי ידון איזה שיקולים עדיפים, הסוציולוגיים או הפורמליים, אך לי קשה להבדיל בין השניים. יש ערך למעבר בין־דורי של זיכרונות ואסוציאציות שקשה למדוד בכלים לוגיים בלבד".
כמי שמכירה את מופעי הפמיניזם האורתודוקסי בארץ ובארה"ב, את מוצאת הבדלים בין השניים?
"בראשית הדרך ארה"ב הובילה, בהשפעת הצמיחה של הפמיניזם הכללי, אך כשזה הגיע לארץ זה הפך לתנועה הרבה יותר מעמיקה. כאן בארץ, מעבר לכך שאנחנו מחוברים יותר מבחינת הידע למקורות, יש לנו גם יומרות ליצור תרבות יהודית אותנטית רחבה יותר. לכן השאלות שבהן עוסק הפמיניזם הדתי בארץ הרבה יותר עמוקות. יש לנו אחריות לא רק לשמירת ההלכה אלא גם לכל מה שהיא מייצגת ומנכיחה".
אמת דתית ואמת עובדתית
בעיני פרופ' רוס, סוגיית הפמיניזם איננה עומדת לעצמה, אלא היא חלק מהתמודדותו הכוללת של האדם הדתי בימינו. "הפמיניזם הדתי הוא גם גורם וגם תוצאה נלווית למגמה פוסט־מודרנית כללית המתגברת בעולם התרבותי של ימינו, ושמעדיפה תפיסת מציאות של רצף על פני חלוקות בינאריות נוקשות. אף שפמיניסטיות דתיות מתקשות, בצדק, לייחס לרב קוק כל זיקה לפמיניזם בעמדותיו המעשיות, אני מוצאת בהגותו אות מבשר די מדהים להעדפה זו בתפיסותיו האמוניות. כך, למשל, בפסקה מעניינת שנקראת 'השינויים העיקריים במחשבה החדשה', הרב קוק הבחין בשלושה תחומי ידע נבדלים של זמנו – סוציולוגיה ("הבנת החברה האנושית"), קוסמולוגיה, ודרוויניזם ("המחשבה של ההתפתחות") – שמבלי כל תיאום מוקדם מפגינים מעבר מהפכני דומה מתפיסה אטומיסטית של המציאות, כמורכבת מגופים קטנים נבדלים ועצמאיים, לתפיסה הוליסטית המכירה ברצף ובתלות ההדדית שביניהם.
"החידוש המעניין של הרב קוק הוא לראות בתמורה זו פונקציה של מעבר עמוק וכוללני יותר בתחום התיאולוגי. הוא כותב שגם בחיי האמונה עתידים לא רק בעלי סוד יחידי סגולה אלא גם אנשי ההמון להבין ששינויים אלה אינם אלא השתקפות לתובנה דתית עמוקה יותר, והיא שגם את האלוהים אין להבין כסמכות נבדלת המנהלת את ענייני העולם מלמעלה, אלא כמציאות בעלת רצף ויחסי הדדיות עם ההוויה כולה. לפי תפיסה זו, קדושה אינה בהכרח פרישות והתבדלות. ככל שתפיסת המציאות שלנו רציפה ומכילה יותר, ומועידה מקום ראוי לכל הווייה פרטנית בתוך המכלול, כן היא מתקרבת יותר למציאות האלוהית כפי שהיא לעצמה".
אף שרוס מזוהה בעיקר עם שדה המגדר והפמיניזם, בעיקר בעקבות הספר, היא מעידה כי הסוגיה הפמיניסטית משנית למה שמעסיק אותה באמת בשנים האחרונות. "אני מודה שאני לא מושקעת בסוגיה הפמיניסטית עכשיו. בספר אמנם עסקתי בסוגיות אקטואליות שמטרידות את הציבור הפמיניסטי, אבל היום אני במקום אחר מצד מוקד העיסוק האינטלקטואלי שלי. מבחינתי המוקד כעת הוא האתגר התיאולוגי, שהסוגיה הפמיניסטית, עם כל חשיבותה, היא נגזרת משנית אליו. הנושא בער בעצמותיי כבר אז, ועכשיו עוד יותר, והוא מצטרף לכל התהיות שכבר הציגו ביקורת המקרא, חקר ההיסטוריה והמדע, תורת התעודות וכדומה, לגבי משמעות האמונה בתורה מן השמיים.
"כל עוד נשארנו ברמת האמת העיונית, יכולנו אולי להסתפק במגוון התגובות הסטנדרטיות שהציעה האפולוגטיקה האורתודוקסית. למשל, פרשנות אלגורית לאמירות שנראות לנו בעייתיות ברמה העובדתית, או הטענה שסתירות המתגלות בטקסט המקראי הושתלו בו לכתחילה או נפלו בו במשך הזמן לשם הפקת לקחים מורכבים יותר. אך מה נעשה כאשר הבעייתיות עוברת מהתחום העיוני לתחום המוסר הקונקרטי? מה נעשה עם תובנות פמיניסטיות המורות לנו עד כמה התורה וההלכה נגועות בנגיעות גבריות על כל צעד ושעל? הצבעה כזו על טביעות אצבע אנושיות מעלה בצורה הרבה יותר חריפה את השאלה מה אלוהי בדבר, וכמובן מה עושים עם הלכה שנגועה במשך דורות בזווית ראייה גברית שהיא לרעת הנשים. איך חיים עם זה? מה אנחנו עושים עם טקסטים אנושיים שמתייחסים אליהם כאלוהיים ברמה האמונית? יש שם דיסוננס קוגנטיבי. זה הרבה יותר מטריד אותי מהפרקטיקה של הפמיניזם.
"אני לא טיפוס אקטיביסטי או פוליטי, ומאז ומתמיד עיקר ענייני בנושא היה ברמה האידיאולוגית. אם לדבר ברמה הזו, אפשר לומר שהבניין התיאולוגי שבניתי לעצמי כמענה לאתגר הפמיניסטי מורכב משני מהלכים נבדלים. מהלך אחד הוא העניין של ההתגלות המתמשכת, כלומר, הרעיון שדבר ה' אינו מתגלה בהתרחשות חד־פעמית ומוחלטת, אלא גם דרך אירועי ההיסטוריה והפרשנויות החדשות לאותה התגלות מקורית שאירועים אלה מעוררים, בעקבות התפתחות ההבנה האנושית. אבל היום אני יותר מושקעת בבדיקת המהלך השני והרדיקלי יותר, המזוהה עם זרם מתפתח בספרות התיאולוגית הכללית של ימינו, ומתאפיין כגישה לא ריאליסטית לאמירות דתיות. כשאני אומרת 'תורה מן השמיים' או כשאני אומרת 'רצון השם הוא כזה וכזה', אני מודעת לכך שהאמירה הזאת לא ניתנת לבדיקה אמפירית. הרבה ירגישו שתובנה זו, המפקפקת בערך העובדתי של אמירות דתיות, חלולה וזרה לתפיסת אמונה מסורתית, אף שלדעתי יש לה שורשים נכבדים בקרב פלג מסוים של מפרשי קבלת האר"י".
כדימוי לתפיסה הזו מזכירה רוס את התמונה המפורסמת של הברווז והארנב שקשה לראות אותם בו־זמנית. "קושי זה ממחיש את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר כאשר מנסים להבין את האמת הדתית והאמת העובדתית על אותו מישור. כאשר אני חיה במסגרת הדתית אני בוחרת לראות היבט אחד, שהכול אלוהי, אבל אני יודעת שתוך רגע אני יכולה לעבור לזווית השנייה ולהגיד שהכל אנושי. הבחירה באיזה הקשר לראות את הדברים היא שלי, וקשה לי עד בלתי אפשרי להחזיק בשתי התובנות בעת ובעונה אחת. קושי זה מוביל אותי לשאלה מה המשמעות של אמירה דתית, של היגדי אמת דתיים. מה המשמעות של האמירה 'אני מאמין'. האם אנחנו מדברים על אמיתות כמו שאנחנו מדברים על אמיתות במעבדה מדעית, או שמא – וזו עמדה רדיקלית יותר שאני מאמצת – אמירות דתיות אינן מתחרות באותו מגרש והמטרה שלהן היא יותר אקספרסיבית. הן באות לייצר איזה מבט מסוים ואפשרי על החיים, או להביע זווית ראייה כלפי הדבר כשהוא לעצמו.
כלומר, אמירות דתיות לא מתיימרות לקבוע מהי האמת?
"הגישה שלי לגבי אמירות דתיות היא גישה הרבה יותר פרגמטית מזו המקובלת על המאמין התמים. אני מסתכלת על אמירות אלו כמעצבי תודעה, כמטפחי מידות, כיוצרי קהילה, כבעלי תפקיד בהנחלת משמעות לחיים. הן בכלל לא מתחרות בזירה של אמת או לא־אמת מבחינה מדעית. זו עמדה רדיקלית, אך לדעתי אין מנוס מן העמדה הזו בימינו. ככל שאנחנו מבינים שכל הטענות שאנחנו מייחסים אליהם את 'רצון ה" זה בעצם אנחנו שקובעים שזה רצון השם, ייחוס דעות אלו לאלוקים הוא בעצם דרך אחרת לומר 'אלו הערכים הכי חשובים לי, המוחלטים בעיניי'. כשפמיניסטית תאמר 'לא ייתכן שהקב"ה רצה אי־שוויון בין גברים ונשים', ומישהו אחר יגיד 'ברור שהקב"ה רצה היררכיה' – אף אחד מהם לא יכול להוכיח את הטענה שלו. זוהי שפה ערכית שמתחפשת לשיח עובדתי. כל הנושא הפמיניסטי בשבילי מתנקז לזה, ותובנה זו היא שבוערת בעצמותיי.
"כמובן שמאוד חשובים לי כל השינויים שקורים לטובת הנשים ברמה הפוליטית, ואם מדברים על תרומת הפמיניזם הדתי במישור הזה, מה שהכי חשוב בעיני זו זירת הלימוד, משום שמשם משתלשלים כל השינויים החדשים במעמד האישה ברמה ההלכתית. שיתוף נשים בשיח ההלכתי הוא אות מבשר לשינוי מאוד עמוק, ולא נוכל לחזור אחורה. זה השינוי הכי דרמטי שהפמיניזם הדתי חולל ברמה המעשית. אבל בסופו של דבר אני מושקעת בסוגיה התיאולוגית, שלדעתי מבשרת מהפכה בתפיסת האמונה הדתית, שאינה נופלת מזו שחולל הרמב"ם בשעתו בניסיון ליישב את עיקרי האמונה עם הישגי המדע האריסטוטלי של ימיו. כל הנושאים האחרים, בהם הפמיניזם, משניים לסוגיה התיאולוגית, ועשויים לשנות את ההבנה הנוכחית שלנו לגבי טיבה של האורתודוקסיה.
"אני מלאה התפעלות מההישגים המעשיים, אך עדיין מייחלת להוגות שיתעמתו עם שאלות העומק השורשיות והרדיקליות יותר שמתעוררות בעקבות הביקורת הפמיניסטית, וההכרה בטשטוש הגבולות בין האלוהי והאנושי שהיא מעוררת. מי שמוטרדת ממגבלותיה המוסריות המעשיות של מסורת דתית המוטית לטובת גברים, תתחייב בסופו של דבר לגעת גם בדברים הללו ובמשמעותם לחיי האמונה".
ללא תיווך גברי
את מעידה על עצמך כ"ברייה לא פוליטית", אבל הרבה מהתלמידות שלך הן דמויות מאד פוליטיות. איך את מרגישה לגבי זה?
"אני שמחה מאוד שנשים לוקחות את מה שקיבלו לכיוונים שחשובים לחיים שלהן, ובסופו של דבר של כלל ציבור שומרי ההלכה. אני חושבת שהן יודעות יותר ממני מה לעשות עם זה ברמה המעשית, וזה מקור לגאווה. אני וודאי לא רואה בהן תלמידות שסרחו או כאלה שיש בהן אנטי או מרדנות. הן לוקחות את העשייה שלהן למחוזות חשובים".
יש לך ממשיכות?
"יש כמה. לא רוצה להזכיר שמות".
את מרגישה שהצלחת?
"כשכתבתי לא כתבתי מטעמים פוליטיים. זה היה רק ביטוי עצמי, ולא חשבתי במונחים של הצלחה או מסרים שנקלטו. פשוט שיתפתי אנשים במצוקות ובתהיות שלי, ככה ראיתי את זה. ובכל זאת אני מודה שהמספר הרב של קוראים ותלמידים, שעד היום מתוודים בפניי שאלמלא הספר ספק אם היו שומרים על זיקתם לאורח החיים ההלכתי – מוסיף לי נחת".
איך את רואה את תפקידו של הפמיניזם הדתי כיום?
"חשוב שהפמיניזם ימשיך להשמיע את הפרספקטיבה האותנטית של נשים בלא תיווך, הסברה ואפולוגטיקה גברית. אבל חשוב גם להכיר בכך שהפמיניזם הדתי הוא לא 'כת' סגורה בפני עצמה. הפמיניזם הדתי אמנם מחולל קושיות ייחודיות לנשים, אבל הוא גם נוטל חלק בתהליך הרבה יותר גדול, המבשר על אפשרות של התפוררות האורתודוקסיה כקהילה ואידאולוגיה בעלת גבולות קשיחים ואחידים. האם לברך או להצטער על כך? זו כמובן שאלה הנתונה לוויכוח".
לפני 65 שנה, השתתפות של אישה בדיון הלכתי גברי נראתה לך עניין דמיוני. מה היית רוצה שבנותייך ונכדותייך יראו עוד 65 שנה?
"הייתי שמחה שיהיה מספר שווה של גברים ונשים שעוסקים ביצירה דתית, ושזווית הראייה של הנשים תהפוך חלק אינטגרלי של הקאנון".
