המדור הזה הוא בסימן שאריות, כמאמר השיר המפורסם: "מה הזמן מסמן לי, זה הכול שאריות של החגים" (כמעט עידן רייכל, עיינו שם). עברנו הרבה חגים שהיו צפופים וצמודים מאוד אחד לשני. אספר לכם, אפילו שאני מעט מתבייש בכך, שפתחתי הרבה בקבוקי יין במהלך שלושת השבועות האחרונים ולא את כולם סיימתי. חלקם לא היו טעימים מספיק כדי שאבזבז עליהם מרחב קיבה וכבד, חלקם נפתחו באווירה של "אין מספיק יין לשתות" ואז בעצם גילינו, ובכן, שכן יש מספיק יין לשתות, וחלקם אפילו נפתחו רק לטעימה מקצועית, אז הוחלט שהם לא ראויים. יצא שבשלב מסוים עמדתי במטבח מול שישה בקבוקי יין שונים, כולם חצי מלאים, ותהיתי לעצמי מה לעזאזל כבר אפשר לעשות עם כל זה.
התחלנו בכך שחלקם נתרמו לטובת בישולים: יין לבן הלך לשעועית ירוקה טרייה כי מתברר שזו העונה, והאדומים כיכבו בכל תבשילי הבשר בבית, מבולונז בבישול ארוך דרך עופות בתנור ועד לתבשילי קדירה שהחלו להופיע שוב כי בלילות נהיה נעים בירושלים. אבל אחרי כל זה עדיין נשארו לי שלושה או ארבעה חצאי בקבוקים, לבנים ואדומים. לרגע עלתה המחשבה להכין מהם חומץ, אבל אני מעריך את השכנים שלי ואוהב את עצמי מכדי להצחין את כל הבניין. השלב הבא היה מחשבה להכין ורמוט – לערבב את היינות במיני תבלינים שונים ומשונים, לחזק במעט אלכוהול ולהמתיק, אבל התעצלתי מלהתעסק עם כל זה בבת אחת וגם הרעיון הזה נגנז.
השלב האחרון היה להפוך את היינות לסנגרייה, כי לסנגרייה לא אכפת אם אני מערבב כמה סוגי יינות או אם הם כבר פתוחים תקופה. וסנגרייה אפשר לעשות קרה וגם חמה, ואפשר להחליף את הסדר בין שני מצבי הטמפרטורה, כלומר להתחיל באחד ולעבור לשני. בעודי בוהה בבקבוקים ומקבל הערות בסגנון "מה יש לך" גמלה בליבי ההחלטה ליצור סנגרייה. אבל כאמור אני עצלן כבר מראש, תאשימו את כל האוכל בחגים, אז הוחלט שלא לפתוח סיר של סנגרייה חמה, נשאר רק להכין סנגרייה קרה.
אז קודם כול, לקחתי שתי צנצנות זכוכית ומילאתי בכל אחת סוג אחר של יין (הרוזה לא זכה להגיע לסנגרייה) תוך וידוא שנשאר מקום להכניס מרכיבים לתיבול. אף על פי שעבדתי עם שני סוגי יינות שונים החלטתי לייצר את אותו תיבול, כדי לבדוק מה יצא טעים יותר. לכל צנצנת נכנסו שני מסמרי ציפורן, פלפל אנגלי, כוכב אניס, פלחי תפוחים, ולחיזוק הנפש הוספתי מעט ג'ין של "מלכה" כדי לקבל אלכוהול גבוה יותר. לאחר מכן שמתי את הצנצנות במקרר. למחרת ולאחר טעימה, הוחלט שהמצב עדיין לא מספק. אז סיננתי את התבלינים החוצה ובמקומם נכנסו שלושה פולים של הל, שתי רצועות של קליפת תפוז (רק החלק החיצוני של הקליפה) ונגיעה של מיץ תפוזים סחוט טרי – ובחזרה למקרר.
למחרת (יום שלישי לניסוי) נעשתה טעימה חוזרת שבה נקבע שהמטרה עוד לא הושגה לחלוטין. וכך נכנסו אל הצנצנות קליפות של אננס שבדיוק נחתך, מקל קינמון ולצורך המתקה מוחלטת השתמשתי במי סוכר חום (סירופ מים וסוכר חום ביחס של קילו לליטר). הצנצנות נסגרו שוב והוחזרו אל המקרר להמשך התיישנות. בכל אחת מהפעמים שהצנצנות נפתחו בוצע סינון של המתבלים הישנים והוכנסו המתבלים החדשים, כדי לא להפוך טעם מסוים לדומיננטי מדי.
ביום הרביעי לניסוי נפתחו הצנצנות ובישיבת מועצה דחופה נקבע שהמשקה ראוי ומוכן לשתייה. מכיוון שייצרתי כמות קטנה ההגשה הייתה ישירות לכוס וקלה ביותר. מזיגה לכוס לואובול (כמו של ויסקי), קישוט עם גלגל תפוז טרי ומקל קינמון, בצד נשנשנו את האננס מלפני יומיים. מה אני אגיד, יצא תענוג. זה לא הצריך ממני המון עבודה, ובהשריה קרה כזו אפשר לשחק בקלות עם המרכיבים ולהוסיף עוד לפי הסגנון הרצוי. להבא כנראה שיהיה יותר פירות בתהליך (דובדבנים, תותים ופטל שחור) אולי אפילו יופיע אפרסק לסנגרייה הלבנה. גיליתי, דרך אגב, שקינמון לא מוצלח לסנגרייה לבנה, כי הוא פשוט משתלט על כל הטעם.
אז אחרי שאני ניסיתי את מזלי, אתם מוזמנים לעשות כמוני. תבחרו בחוכמה, תעבדו לאט עם המקרר הביתי וכך תעשו את דרככם אל הסנגרייה המושלמת.
