לצד 25 יישובים בהם החליטה המדינה על פינוי הכרחי, מושבים אחרים בעוטף עזה, כמו גם משפחות מערי הדרום – בחרו בפינוי עצמי. במלון "דן פנורמה" בירושלים שוכנו כשלושים משפחות מהמושב יכיני, שספג מכה קשה כאשר ארבעה מבני המושב נרצחו על ידי מחבלים, ועוד שלושה נחטפו.
המדינה קבעה כי מושבים וקיבוצים המרוחקים 4 ק"מ מהגבול יפונו לבתי מלון על חשבון המדינה, בעוד מושב יכיני הוא 4.2 ק"מ מהגבול, 200 מטר שמשנים את כל התמונה. המשמעות בשטח התבטאה במשך הזמן הארוך עד שקיבלו המפונים את האישור המיוחל לעבור למלון.
עד ההגעה למלון עברו תושבי המושב כמה גלגולים. את הלילה הראשון עשו על מזרנים בסניף "בני עקיבא מרכז" בירושלים, לאחר מכן אולפנת "חורב" פתחה את שעריה וקלטה אותם, לבסוף בהתערבות העירייה, ולאחר התנאים הלא נאותים, הגיעו למלון "דן פנורמה" בעיר. מאז, תלמידות האולפנה ומתנדבים מתנועת הנוער מלווים אותם גם במלון, ערוכים להפעלת הילדים והמשפחות בכל שעות היממה.
באופן ראשוני, ניתן להתרשם כי המקום שקט. המולת המפונים במלונות האחרים לא נשמעת כאן, אלא רק את תיירים ועובדים זרים מבקשים המפונים מרגוע לנפש.
את אופירה הלוי מהמושב אני פוגשת בלובי המלון ליד אחותה, מחכות לקבל חדר. היא מספרת כי המחבלים הגיעו ליכיני מעט מאוחר יותר משאר קיבוצי העוטף, דבר שסייע להם להתארגן עוד כמה דקות, ומציינת גם את העובדה שהמושב דתי. "השער הצהוב של יכיני סגור בשבת, הם לא יכלו להיכנס עם הטנדרים שלהם, אבל השער של הולכי הרגל היה פתוח, אז נכנסו רגלית למושב. שתי בנות ועוד בחור ששמעו את אזעקות הצבע אדום עצרו בצד ונכנסו למיגונית, המחבלים חטפו אותם והמשיכו להסתובב במושב, אחר כך הרגו עוד ארבעה תושבים, בהם נער בן 18. מי שהיה בחוץ – ירו בו".
חלון הזדמנויות קצר בערב יום ראשון אפשר לתושבים, אפשרות לצאת מהמושב. "מי שהתארגן בזריזות – יצא. אנחנו היינו מוכי הלם, לא במצב של לחשוב ולהתארגן ליציאה", מספרת הלוי. "אח שלי והמשפחה שלו נסעו לתאילנד, אנחנו נשארנו ללילה בבית. אמרו שטיהרו את המקום והצבא הגיע, הרגשנו קצת יותר בטוחים והלכנו לישון. בארבע וחצי בבוקר שמעתי יריות מקרוב, פתחתי את הווטסאפ וראיתי הנחיה מהקצין המופקד על המושב להיכנס לממ"ד, מחבלים שוב נכנסו. הכל קרה בשניות, לימדו אותנו לסגור את הדלת של הממ"ד ולנעול אותה. שתי דקות אחרי שנעלתי את דלת הממ"ד, אני שומעת שמנסים לפתוח בכוח את הדלת הראשית של הבית. באותו רגע התחלתי להזיע, לא אמרתי לאף אחד כדי לא יילחצו. זה היה רגע אינטימי שלי עם אלוהים, 'אל תשכח אותנו' אמרתי לו. אחרי כמה דקות הצבא הרג אותם".
שעתיים וחצי ישבה משפחת הלוי בממ"ד בשקט מוחלט. בבוקר כשרצו לצאת מהמושב, נאמר להם שחדרו עוד מחבלים לאזור, ומסוכן לנסוע בכבישים. "כל הזמן אנחנו שומעים יריות, לא יודעים אם זה שלהם או שלנו. צבע אדום ובומים של יירוטים זה כבר מנגינת רקע, הבית כל הזמן רועד יש פיצוצים עזים מעל הראש שלנו"
אופירה מציינת את החיילים ואנשי "אחים לנשק" שהגיעו באהבה ובנחמדות לסייע, כשהחלון בממ"ד לא נסגר הם לא הלכו עד שלא סידרו אותו. "'אחים לנשק' הקימו חמ"ל בבית קמה, היו עם נשקים ומתואמים עם הצבא. זה נשמע קלישאתי, אני יודעת, אבל זה הזמן לשים את הפירוד בצד ולחבר כוחות, גם אם היו לי וויכוחים קשים איתם בחודשים האחרונים ראיתי עכשיו את המסירות שלהם עבור כל אחד מישראל. הקליפות ירדו והרגשתי איך אנחנו מתאחדים לנשמה יהודית אחת"
מושב יכיני הוא ביתה של הלוי מאז ומתמיד, הוריה התגוררו בו, וחלק מאחיה והאחיינים קבעו את משכנם במושב. מבחינתה, אין שאלה אם לחזור לשם. "אנחנו חיים בצל הקסאמים כבר עשרים שנה, יכיני זה ארץ ישראל. נכון, אני לא יודעת איך נירדם בלילה, נכון לעכשיו אני לא חושבת על זה, אבל אנחנו נעבור את זה, בעזרת השם. אני לא דתייה אבל אני מאד מאמינה שכל ויתור על הארץ זה המחיר שאנחנו משלמים. עליתי היום להר הבית בשביל להגיד הגומל, להודות לה', ולהתפלל על החיילים שלנו, על הפצועים ועל החטופים. ועלינו, על התושבים. זה טראומה בפני עצמה ואני באמת חושבת שהפתרון הוא לא לברוח, אלא לקרוא את הנביאים ולהבין מה עשה עם ישראל בארץ ישראל בעקבות הנבואות לפני אלפיים שנה, ומה הצעד הבא".
