כמו רבים מהראיונות בימים הללו, גם השיחה עם רוני גֶלְבְּפִיש מתחילה בחזרה אל "שעת האפס" של ישראל הנוכחית: שמחת תורה, 7 באוקטובר, שש וחצי בבוקר. "אני רואה משהו שכל המדינה רואה יחד איתי: טנדר של מחבלים בשדרות, ומחבלים נוספים על הגגות. אני מבינה שאם הם מסתובבים בשדרות הם לא היחידים, ושקורה משהו שכמוהו עדיין לא היה. אחרי יומיים התחילו להתפרסם ברשת אזהרות בנוסח 'תשמרו על עצמכם, אל תסתכלו בסרטונים'. אמרתי לעצמי שזה נכון, הנפש רגישה וצריך לשמור עליה, אבל אז עצרתי ואמרתי: מה יש שם שהוא כל כך מחריד, שמזהירים אותי לא להסתכל?
"החלטתי שאני מספיק חסינה ובחרתי לראות סרטונים, כי אני צריכה לדעת מה האמת. רציתי לדעת מה קרה לאנשים שאני מכירה. נכנסתי לערוץ הטלגרם של חמאס. באותו זמן הסרטונים היו רק אצלם. חלק מהסרטונים היו מה שהראו בחדשות, כמו החטיפות, אבל אז ראיתי שלושה סרטונים שבהם התחלתי להבין מה קורה. אחד מהם תיעד התעללות קשה באישה הרה. חלק מהזעזוע נבע מכך שזה לא היה אירוע מבודד של אנשים שמבצעים פשע במסתור. זה קרה בכיכר העיר וזו הייתה חגיגה המונית. עד אותו רגע האמנתי שבכל בן אנוש יש רכיב מוסרי, אבל שם זה לא היה. ראיתי סיטואציה שריסקה כל מה שחשבתי על האנושי שבאדם".
"אני יכולה לצעוק עד מחר 'ביבי אשם', אבל אני רוצה להגיד שזה לא עובד לי יותר. אני חושבת שהוא תרם רבות למשבר, שהמדיניות שהוא הוביל לא עמדה במבחן המציאות, והוא בוודאי צריך ללכת"
כך מתארת גלבפיש את ראשיתו של תהליך שהיא עוברת בשבועות האחרונים, מאז פרוץ המלחמה. "את יכולה לקרוא לזה התפכחות", היא אומרת. גלבפיש (54) היא סופרת וציירת, חילונית ואשת שמאל. במהלך השנים היא עבדה בעיתונות, בין השאר ב"על המשמר", "מעריב" ו"גלובס", ככתבת ומבקרת ספרות. בהמשך עברה להתמקד בעולם הספרות והפכה ללקטורית, מתרגמת ועורכת תרגום. בין ספריה הבולטים "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה"; וספר הילדים "אגם הצללים", שזכה בפרסים.
היא מתגוררת כיום עם בן זוגה ושלושת ילדיהם בזיכרון־יעקב, אך כילידת קיבוץ ברור־חיל, 7 קילומטרים מעזה, קיבוצי העוטף מוכרים לה מקרוב. אביה נפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה, וכילדה שהתה לא מעט עם אימה לצד אביה בבתי חולים, במה שיתברר כתקופה מעצבת בחייה. "במשך שלושה חודשים הסתובבתי בין פצועים, משותקים, שרופים, קטועים. קיבלתי המון תשומת לב, אוכל ואהבה, והרגשתי מאוד עטופה ובטוחה. תחושת המוגנות הזו יצרה אצלי עם פרוץ המלחמה איזו תחושה של 'להרגיש בבית', משהו שלא מותאם לסיטואציה בשום צורה. זה קרה לי בכל מלחמה, אבל רק הפעם הבנתי את שורש החוויה הזאת. זה עיוות מאוד ישראלי, שחווה את המלחמה כמקום של נחמה וביטחון".
סבתא "הפשיסטית" צדקה
הטבח ומעשי הזוועות טלטלו אותה לא רק מצד היקף ועומק הרוע שהם גילמו, אלא גם ברמה האישית: אמונות ותיקות הלכו והתערערו, פרדיגמות ישנות נסדקו ונשברו. מאז פרוץ המלחמה גלבפיש מביעה בכתב את התהליך שהיא עוברת, ומשתפת את חבריה ועוקביה ברשתות החברתיות בשאלות העומק שמעסיקות אותה, בשבר שהיא חווה, באכזבה מתפיסות שהתבררו ככושלות.
"תפיסת העולם שלי היא שהאדם טוב מנעוריו, אלא שנסיבות שונות כמו מלחמות או כיבוש עלולות לקלקל את זה", אומרת גלבפיש. "ההזדהות שלי עם הכאב של הפלסטינים נבעה מתוך תפיסת עולם שכולנו אותו דבר, שבני האדם שווים, ורק הנסיבות משפיעות על זה. מול מה שראינו, שאלתי את עצמי אם יש כאן תרבות שמעודדת ומטפחת אכזריות. רציתי להבין אם יש תרבויות ששונאות אותנו באופן כל כך עמוק עד שעושים לנו דה־הומניזציה מוחלטת, והם ימשיכו להתייחס אלינו כך בלי קשר לשום נסיבות. ישבתי לקרוא טקסטים מ־67' ומ־'48' ועוד אחורה, מפרעות תרפ"ט, ומצאתי עוד אירועים כאלה, כשעדיין לא הייתה מדינה.
"סבתא שלי עליה השלום, ניצולת שואה מהונגריה, תמיד אמרה: 'אם מישהו אומר לך 'אני רוצה שתמות', תאמין לו'. היא גם הייתה אומרת: 'הערבים פה הם אותו דבר כמו הגרמנים. אם תהיה להם הזדמנות, הם יעשו לנו מה שהגרמנים עשו לנו'. זה היה משפט שהיא חזרה עליו בהרבה הזדמנויות. אמרתי לה 'סבתא, די להיות פשיסטית, גם הערבים רוצים לחיות פה'. זאת הייתה שיחה של ילדה שמאלנית להורים שמאלנים עם סבתא מעולם של פעם. עכשיו הבנתי שסירבתי לקבל את מה שהיא אמרה, שהיה כנראה אמת עובדתית אבל היה לי קשה להכיר בה. המנהיגים שלהם אמרו לאורך השנים בריש גלי שהם לא רוצים אותנו פה ושהם לא יעצרו עד שלא נהיה פה, אבל בחרתי לא להקשיב.
"יש אנשים שמשימת חייהם היא להרוג מישהו אחר. לא להיות מאושרים, לטעת עץ, לראות את הילדים משחקים – הג'יהאד הוא מטרת חייהם, והם רוצים להרוג אותי ואת ילדיי, ואני צריכה להכיר בכך שזו הצהרה אמיתית. כששואלים אותי 'איפה ההומניזם עכשיו', אני יכולה להרגיש את ההתרסקות הפנימית. כל החיים הייתי ברמות גבוהות של ודאות, אבל אני מבינה שהאמונות שלי לא משרתות אותי יותר. אני כבר לא יכולה להחזיק בתפיסה שהייתה לי ביחס לכלל בני האדם".
אנחנו למודי טרור קשה כבר שנים. מה השתנה? למה דווקא עכשיו?
"אני חושבת שכששמעתי על אירועים קשים כמו הרצח של שלהבת פס ושל משפחת פוגל, זה היה מבחינתי 'אירועים של קיצוניים', של שוליים, לא הרוב. איכשהו הצלחתי לספר לעצמי שהרוב בעד פתרון שלא קשור במלחמות או במוות. כעת אי אפשר להגיד שזה בשוליים, אי אפשר להדחיק מספרים כאלה. אפשר להדחיק משפחה, אפשר להסב מבט מפיגועים בודדים, אפשר להגיד 'אתם יושבים בשטחים, זה המחיר'. ואפשר גם להתרגל, כמו שהתרגלנו בעוטף וכמו שהתרגלתי כשגרתי במשגב־עם ונפלו קטיושות. התרגלנו. סבתי אמרה ש'לכל דבר מתרגלים, אפילו לשואה התרגלנו'. משפט נורא אבל נכון. התרגלנו שמדי פעם יש פיגוע. לא רק ביו"ש, גם בתל־אביב. כשאנשים מההתנחלויות כועסים וצועקים 'אבל אמרנו', אז אני רוצה להגיד 'אבל לא ראינו, אתם ראיתם'. חשבתי שאתם מלכתחילה לא צריכים להיות שם, אז לא רציתי להקשיב לכם. הצלחתי להתעלם, אטמתי את ליבי ועצמתי את עיניי. עד שזה הגיע בהיקף שאי אפשר להתעלם ממנו, במסה כזאת שאי אפשר להגיד שזה בשוליים".
"יש אנשים שמשימת חייהם היא להרוג אותי ואת ילדיי, ואני צריכה להכיר בכך שזו הצהרה אמיתית. כששואלים אותי 'איפה ההומניזם עכשיו', אני יכולה להרגיש את ההתרסקות הפנימית. האמונות שלי לא משרתות אותי יותר"
באחד הסרטונים נראו מחבלי חמאס מנופפים בשבויים מהקיבוצים ומכריזים בצהלה "We kidnapped settlers". מתנחלים, ככה הם קראו לאנשי עוטף עזה. ואז הבנתי שמבחינתם 'מתנחל' זה כל מי שנמצא בשטח מדינת ישראל. כולנו בני מוות מבחינתם באותה מידה, ובעיני חמאס כל תושבי מדינת ישראל הם מתנחלים". מונח נוסף שצד את אוזניה של גלבפיש הוא ההתהדרות של חמאס ברצח "יהודים", לא ברצח ישראלים.
בעבר נהגה גלבפיש, יחד עם מתנדבים נוספים, להסיע חולים מעזה לטיפול בבתי חולים ישראליים. היא לא מצטערת על כך, אבל כן תוהה ומעלה שאלות. "אני רוצה לחשוב שכשאני לקחתי את החולים הסובלים האלה, שאני רוצה להאמין שהם חפים מפשע, עשיתי מעשה טוב. אבל בו זמנית, ובלי סתירה, אולי אפשרתי לחמאס לא להקים בתי חולים. הם השתמשו בכסף כדי להקים עוד מנהרה, לרכוש עוד נשק ולהכשיר עוד לוחמים. אם לא הייתי מסיעה את החולים ואם אנשים בעזה היו מתים בגלל פשעי חמאס, אולי האוכלוסייה בעזה הייתה מתקוממת כנגד חמאס כי אין להם איך לטפל בעצמם. אבל היה להם איך לטפל, כי אני אפשרתי את זה. ההבנה הזאת, שבתוך מעשה טוב אפשר לתמוך במשהו רע, שוברת את הלב. זה עדיין לא אומר שהומניזם זו לא מחשבה יפהפייה, זה לא אומר שאני לא אעזור לאנשים בצרה. אבל אחרי שאני אומרת לעצמי דבר כזה, אין לי לאן לחזור. שרפתי את הבית".
את מצליחה לנסח לעצמך גרסה מעודכנת של הומניזם?
"אני עוד לא יכולה לענות לעצמי על זה. זה כמו לשאול את ויקטור פרנקל את השאלה הזו כשהוא בתוך אושוויץ. עכשיו אני בתוך אושוויץ מבחינה אידיאולוגית, מוסרית, רוחנית. אין לי תשובות. אני בתוך ההריסות ואני באבל. הייתי בשיחה עם אדם קרוב, ושמעתי מפיו את כל מה שאני הייתי אומרת, וזה כבר לא עובד. אני לא מאמינה לזה יותר. אני מקנאת בו שהוא עדיין כן, אבל אני לא יכולה. הדלת נסגרה והבית נשרף".
גלבפיש חשה צורך פנימי לתקף את מחשבותיה ולא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק: "אני חושבת שמסוכן לי לשכוח את מה שהבנתי על הפער התרבותי ואת ההבנה על תרבויות רצחניות. אני מתחזקת את ההבנה הזו בצורה אקטיבית ואוספת טקסטים של אנשים שהיו שם וכתבו דברים בזמן אמת, ואני חוזרת אליהם כמו שאדם דתי חוזר לתפילה".
היעלמותה של הממלכה
לא מדובר בתופעה יחידאית. מאז פרוץ המלחמה מתפרסמות ברשתות החברתיות ובעיתונות רשומות וטורי דעה של אנשי רוח המזוהים עם השמאל, שמילותיהם משקפות את השבר הרעיוני שהם חווים. "ככל שהימים עוברים, ההפגנות הפרו־פלסטיניות מתעצמות ומכתבי הגינוי שלא מזכירים ולו רצח של נפש אחת מישראל נערמים, מגיעה ההכרה שאני בביתי לא יכולה להישאר יותר", כתבה למשל ב"הארץ" הסופרת ג'וליה פרמנטו צייזלר. "אינני חלק מהשמאל הבררני הזה יותר, לא העולמי ולא הישראלי. זה שמאל שהפך לגלידרייה, שבה אתה יכול לבחור איזה טעם של זכויות אדם מתחשק לך ללקק".
אשכר אלדן־כהן, משוררת, אמנית ופעילה פמיניסטית, ילידת קיבוץ בארי, שיתפה בהתכתבויותיה עם חברים מהשמאל הרדיקלי, שחלקם אף חסמו אותה, וביכתה את בגידת האמנים והאינטלקטואלים שעד זמן לא רב חלקו עימה דעות ועמדות דומות. "צריך לדעת להביט פנימה ולסרוק באומץ את מחשבותי ועמדותי ומעשי ולשאול היכן אני טעיתי. צריך לדעת להתאבל. צריך לדעת להשתנות. צריך לדעת שלהיות מוסרי אינו אומר להגיש את הצוואר לשחיטה. להיות מוסרי אין משמעותו להכחיש רשע".
"אני לא היחידה, חד־משמעית", אומרת גם גלבפיש. "רבים כותבים לי באופן פרטי. אנשי ימין כותבים שנתניהו צריך ללכת הביתה יחד עם כל ההנהגה, ואנשי שמאל מודים שהם מרגישים כמוני. יש שתי התפכחויות עמוקות שאני מזהה. הראשונה אופיינית לצד השמאלי ולמרכז של המפה הפוליטית, וזו ההבנה שיש אנשים שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים, ואין שום דבר שנעשה או נגיד שישנה את זה. הנקודה השנייה, שמשותפת לאנשים מימין ומשמאל גם יחד, זו ההתפכחות מהמדינה כמגוננת. הופקרנו לנפשנו, וזו חוויה קולקטיבית. הייתה ציפייה שהמדינה והצבא יספקו לנו שכבת מגן, והיא התפוגגה. המקום שבו זה נחווה הכי קשה הוא דווקא לא בקרב השמאל, כי שם מלכתחילה היחס למדינה הוא דואלי, אלא דווקא בקרב הימין. חבר'ה שגדלו להיות מאוד ממלכתיים, וכשהממלכה בוגדת אז השבר מהדהד מאוד חזק. אלה שני השברים הגדולים, ואני רואה את זה המון בשיחות פרטיות. לאנשים קשה לבטא את זה פומבית וציבורית, אבל אולי זה יקרה בעתיד. אנחנו עדיין בתוך האירוע".
במרחבי השמאל הישראלי עולים בשבועות האחרונים גם קולות של אכזבה עמוקה מתגובתו המנוכרת של השמאל הפרוגרסיבי בעולם לטבח בעוטף עזה. הסירוב לגנות את חמאס ולתמוך בישראל בשעתה הקשה מעורר תסכול רב ותחושות בגידה והפקרה מצד מי שנתפסו עד לא מכבר כאחים למחנה עולמי של זכויות אדם וצדק חברתי.
"אנחנו אפשרנו לדבר הזה לקרות, לא מעט בגלל שלרבים מאיתנו היה נוח. נהיינו מפונקים ושמנמנים. החיים שלנו היו נוחים, ואם היו 'טפטופים' ועוד כל מיני מילות עוועים, קיבלנו את זה"
גלבפיש מצידה סבורה שגם העיסוק הזה הוא סוג של הסחת דעת מהעיקר. "הרבה יותר נוח להתעסק בזה מאשר בעובדה שניצבת מולנו ישות רצחנית ששונאת אותנו ורוצה להשמיד אותנו. אז אנחנו מסיטים את המבט ומתעסקים בדברים אחרים – בתגובה של הקהילה הבינלאומית, בנתניהו, בשבויים ובחטופים. נכון, זה חלק מהסיפור, אבל מתחת לכל הדבר הזה יש את השכבה הטהורה והצלולה של הרוע, וזה משהו שנורא קשה להחזיק אותו. אבל אם לא נתבונן עליו ביושר, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה שוב. כשמכילים רוע ומייצרים לו תנאי חממה, הוא גדל ומשגשג. ביו"ש מגדלים עוד עזה בחצר האחורית, היא פשוט לא תפחה לאותם ממדים. כדי להבין את זה נדרשת עבודת חשיבה משמעותית, גם מולם וגם מול ערביי ישראל".
המהומות בימי מבצע שומר החומות היו קריאת השכמה שבחרנו להתעלם ממנה ולהמשיך הלאה, סבורה גלבפיש. "בין ערביי ישראל יש המון אנשים נפלאים שרוצים לחיות איתנו בשלום ובאהבה, כי הם מבינים שעם כל המורכבות של להיות מיעוט, השלטון הדמוקרטי טוב להם ומאפשר להם חיים טובים. הם גדלו פה עם החינוך של המדינה, ולא חווים את אותה רמת ניכור של מי שלא גדל פה. אין לנו גלאי שיחשוף מי טוב ומי רע, מי שואף להשמיד אותנו ומי שוחר טוב. אבל אנחנו צריכים להגיב בצורה כל כך חד־משמעית כלפי כל אירוע של בגידה, ושיהיה ברור מאוד שמי שרוצה לחיות בארץ – אלה הכללים. אם לא נעשה את זה, יקרו דברים רעים".
"כולנו התמכרנו לנוחות"
תזוזות אידיאולוגיות יכולות להעיד על דעת פקוחת עיניים, על גמישות מחשבתית ועל שמירת קשר למציאות של כאן ועכשיו, אך באקלים הפוליטי בישראל הן אינן מתקבלות בברכה. דמויות ציבוריות ש"עברו צד" ספגו יחס של בוז עד כדי ניתוק קשרי חברות רבי שנים. המציאות העגומה הזו מביאה רבים להימנע מלחשוף בפומבי את השינוי שעברו ולשמור בארון את זהותם הפוליטית החדשה.
"כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק ידעתי בדיוק מה מחכה לי, ואפשר לומר שלחלק הזה הייתי מוכנה", מתייחסת גלבפיש לתגובות שהיא מקבלת. "זה עוד לא קורה בעוצמה וכרגע אני מקבלת גרסת ביניים. הרבה משותפי השיח שלי לאורך השנים לא מגיבים, ואני יודעת שחוסר תגובה הוא תגובה מאוד ברורה. יש כאלה שאנפרנדו או חסמו אותי וכותבים עלי מאחורי הגב, יש כאלה שחסכתי מהם את זה מראש ואנפרנדתי בעצמי. ידעתי שכמה מהדברים שאגיד יהיו בלתי נסבלים עבורם ולא רציתי לעשות להם את זה. יש גם את אלה שלא יכולתי לוותר עליהם, ופה ושם מתחילות התחככויות ואנחנו ממש מנסים לא לריב. ויש גם את מי שלא מתבטאים, פשוט כי הם לא רוצים את הדעות החדשות האלה. האמת היא שגם אני לא רוצה אותן. אני רוצה בחזרה את העולם הישן, עם הדעות והתפיסות הישנות שלי. אהבתי אותן. שינוי זה דבר קשה וכואב".
"בתקופת ההפגנות איבדתי חברים מהימין, גם בגללי וגם בגללם. נתקענו כל אחד בתיבת התהודה שלו. אני שומעת אנשים משני הצדדים מייחסים לצד השני תכונות שטניות"
השינויים התפיסתיים מעלים גם את שאלת השייכות השבטית. "זהותית אני עוד שייכת לשמאל, וגם תודעתית עוד לא יצאתי באמת", מודה גלבפיש. "אחד השברים הגדולים כרגע הוא שאני לא מוקפת באף אחד. אני לא שייכת לימין, לא שייכת לשמאל, לא יודעת מה יש במרכז. יש לי כמה בני שיח במצב דומה לשלי, ובזה זה נגמר".
את יודעת להגיד היום מה תחזק והזין במשך השנים את האמונות שלך?
"כמו כולם, את מוקפת באנשים שחושבים כמוך ואז את כבר לא צריכה לנמק את זה. את לא נמצאת בדיון פנימי עם האמונות שלך, אלא חיה את חייך. וכשמשהו נורא קורה כמו רצח משפחת פוגל, יש בתוכי טיעון שפותר את זה, כמו המחשבה שזה מחבלים בודדים קיצוניים. אפשר לקרוא לזה עיוורון או מנגנון הגנה, כי זה סותר את האמונות הכי עמוקות שלך שמאוד קשה לוותר עליהן. אנחנו רוצים להאמין במה שלימדו אותנו, לחשוב שזה נכון וצודק. לא מספיק שהמדינה נעלמה לנו ואין לנו גב ומי ששומר עלינו, עכשיו גם כל מה שלימדו אותי לא נכון? אז מה כן?"
בתוך הקושי הזה, את מוצאת עוגנים?
"המשפחה שלי. בעלי, הילדים, האחים. חברות טובות. הרבה מהעוגנים שלי יושבים על הכוחות שאנשים מגלים בתוך הסיטואציה. יש לי חברות מכפר־עזה ומבארי, ומשפחה בברור־חיל, והאנשים האלה, עם האנושיות והאהבה שבהם, זה מקור כוח. הייתי רוצה להגיד שגם האמנות היא עוגן בימים כאלו, אבל לצערי עדיין לא. אני עוד לא מצליחה למצוא נחמה באמנות ואני מקווה שזה עוד יקרה, כי זו השפה שלי. אולי כי אין לי מה להגיד, אני בתוך ההריסות".
שאלת האחריות והאשמה מרבה להעסיק אותנו מאז שמחת תורה. גלבפיש מאמינה באחריותה של ההנהגה, אך מציעה להסיט את המבט פנימה, אל כלל הציבור הישראלי. "אנחנו אפשרנו לדבר הזה לקרות, לא מעט בגלל שלרבים מאיתנו היה נוח. נהיינו מפונקים ושמנמנים. החיים שלנו היו נוחים, ואם היו 'טפטופים' ועוד כל מיני מילות עוועים, קיבלנו את זה. כולנו, מצביעי כל המפלגות. לא קרה שהתחיל 'סבב' והתייצבו 100 אלף בכיכר העיר. כשאנשי העוטף באו להפגין בתל־אביב הייתה הפגנה קטנה מאוד. עם ישראל לא קם ואמר 'לא בא בחשבון, אנחנו לא מוכנים לקבל את המצב בעוטף עזה'. המחיר של הנוחות הזאת היא שהנחנו להרבה דברים שלא היינו צריכים להניח להם, וזה התפוצץ לנו בפנים.
"זה נכון גם לגבי מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערך בריאות הנפש, החקלאות. לא יצאנו לרחובות, למרות שידענו שהמערכות קורסות. זה לא חדש, אבל קיבלנו את ההשחתה וההזנחה של מדינת ישראל במשיכת כתפיים. אף אחד לא הביא חזון איך לשקם את המדינה. אף אחד לא עצר בקריאה לשיקום. אנחנו מתעלמים מקצה התהום הזו כבר שנים. הילד שלנו דחוק בכיתה עם 40 ילדים בחדר קטן? קיבלנו את זה. אנחנו מחכים שלושה חודשים לרופא? קיבלנו את זה. אני לא מוצאת מטפלת לאימי הקשישה? קיבלתי את זה. כל אחד נדרש לבעיותיו הפרטיות.
"אני יכולה לצעוק עד מחר 'ביבי אשם', אבל אני רוצה להגיד שזה לא עובד לי יותר. אני חושבת שהוא תרם רבות למשבר, שהמדיניות שהוא הוביל לא עמדה במבחן המציאות, והוא בוודאי צריך ללכת. במקביל אני מסרבת לזלזל באנשים, ואני מאמינה למי שהצביע לביבי מתוך אמונה שהוא האדם הנכון להנהיג אבל משהו גדול השתבש באמצע הדרך ומה שהיה כבר לא משרת אותנו עוד. צריך מנהיג בשיעור קומה שיכול לחשוב יצירתי ולפעול בצורות לא פופולריות כדי להתמודד עם המציאות".
רבים מדברים כעת בהתפעמות על האחדות הישראלית שנחשפת מאז פרוץ המלחמה, ועל התמוססות חומות ההפרדה בין מגזרים. גלבפיש רואה זאת אחרת. "אנשים אומרים 'עם ישראל מאוחד עכשיו', ואני שואלת באיזה לה־לה־לנד אתם חיים? אצלי בפיד הזעם כלפי נתניהו ושותפיו נורא ואיום וחורך. מי שיושב בקהילות הדתיות שלו בטוח שעם ישראל חי ומאוחד, אבל הפער בוער, ואפילו המלחמה לא מצליחה לסגור אותו. הדבר היחיד שכמעט כולם מסכימים עליו זה שנתניהו חייב לעוף מתפקידו, והמחלוקת היא מתי, אם עכשיו או אחרי המלחמה. אנחנו חייבים להתאחד תחת מכנים משותפים חדשים, אבל בלתי אפשרי לעשות את זה לפני שתקום פה הנהגה שתבנה את הגשרים מחדש. יש פחד, שנאה וזרות בתוכנו. כחברה הפכנו לשדה קרב, זה מחריד. לא מפחיד אותי שאנשים יחזיקו דעות שונות, אבל צריך מרכז כובד, והסכמות רחבות, ויכולת לשוחח.
"כשאנשים מההתנחלויות כועסים וצועקים 'אבל אמרנו', אז אני רוצה להגיד 'אבל לא ראינו, אתם ראיתם'. חשבתי שאתם מלכתחילה לא צריכים להיות שם, אז לא רציתי להקשיב לכם. אטמתי את ליבי ועצמתי את עיניי"
"בתקופת ההפגנות איבדתי חברים מהימין, גם בגללי וגם בגללם. נתקענו כל אחד בתיבת התהודה שלו. אני שומעת אנשים משני הצדדים מייחסים לצד השני תכונות שטניות. הופכים את היריב הפוליטי לאויב, ובינתיים מפנים את הגב לאויב האמיתי ונותנים לו לטפטף עלינו. אלה אנשים יקרים, גם מימין וגם משמאל, שמאמינים שהם עושים את הדבר הכי נכון ונלחמים עליו בכל הכוח. צריך לצאת מתיבת התהודה וללכת לדבר עם אנשים שחושבים אחרת. כשהיינו צעירים ניהלנו מעגלי מפגש עם דתיים, עם חרדים, עם כולם. הייתה היכרות. זו אחת הסיבות שיכולתי להתחתן עם אדם דתי. לא חשבתי שהדתיים הם השטן. כשהבאתי הביתה בחור עם כיפה ההורים שלי לא אהבו את זה, אבל שבועיים אחר כך הם אמרו 'זה הבחור הכי טוב שהיה פה אי פעם'. פעם הכרנו דתיים, הכרתי גם ערבים. היום מי מכיר?"
מתוך אמונה בצורך להיפגש ולגשר על פערים, גלבפיש נענית להזמנות לקיים שיח וריאיונות בבמות שרחוקות מן המגרש הביתי שלה.
כמה שעות לאחר שיחתנו, שהתקיימה בבוקר יום שישי, נכנסת השבת. גלבפיש איננה שומרת שבת, אבל נוהגת זה שנים רבות להדליק נרות בכניסתה. "היום אני בוחרת להקדים אל הנרות, שיהיה לי די זמן לקרוא את כל מאתיים ארבעים ושתיים השמות", כתבה בפייסבוק. "לאט, בתשומת לב, להתפלל על חיי אחיי ואחיותיי".
