כשהייתי ילד בשכונה שיחקנו כדורגל כל היום. לפעמים היינו משחקים בדשא של השכן שמואל בן־דרור, שהיה כדורגלן במכבי פתח־תקווה והקפטן הראשון של נבחרת ישראל אחרי קום המדינה", מתרפק אבי לוזון בנוסטלגיה, "היום לכל משפחה יש שתי מכוניות אבל אז, הרכב של בן־דרור היה הרכב היחידי בשכונה כולה. יום אחד כשהייתי בן עשר הוא ראה אותי משחק ואמר לי שאם אני כל כך אוהב כדורגל אני צריך ללמוד את המשחק באופן מקצועי. אז הוא לקח אותי ברכב שלו למגרש האימונים של מכבי פתח־תקווה ברחוב שטמפפר ושם הכול התחיל".
לוזון הצטרף לקבוצת הילדים של המועדון וממנה עבר לקבוצת הנערים. "הרמה שלי כשחקן לא הייתה גבוהה ועדיין הייתי קשר אחורי נחוש ואגרסיבי", הוא מספר, "במקביל הפכתי לאוהד הקבוצה. אני זוכר שבאחד השבועות לא היה מי שייקח אותי למשחק בכפר־בלום, אז התחבאתי מתחת לספסל של השחקנים במשאית שהסיעה אותם. מגיל צעיר למדתי שאפשר להחליף הכול בחיים, חוץ מקבוצה ומאמא“.
במקביל למשחק על הדשא החל לוזון להיות פעיל גם מאחורי הקלעים של המועדון. ”כבר בגיל 16 התחלתי להיות מעורב בענייני ההנהלה, ולא הפסקתי לבלבל להם את המוח עם הרעיונות שלי. היום אני מגדיר את זה שהייתי אז על תקן יועץ", הוא צוחק, ”כל הזמן הייתי עסוק להסביר להם למה הם טועים, עד שבסוף מינו אותי לוועדת ביקורת וצירפו אותי כחבר הנהלה. בשלב מסוים, אריה זייף ז״ל ביקש ממני לעזור לו להעלות את הקבוצה מהליגה הלאומית לליגת העל. אחרי שהצלחנו, זייף מונה לתפקיד יו״ר המכס והמע"מ ועזב את הקבוצה וכך בגיל 34 הפכתי ליושב הראש".
בימים אלה לוזון מתמודד עם המציאות הקשה שנכפתה על כולנו ב־7 באוקטובר, שהובילה בין השאר להקפאה מיידית של הליגה, שחזרה לפעילות בסוף נובמבר. "מאז האסון הכבד ביותר שנפל עלינו אני עצוב מאוד ומצב הרוח שלי ירוד״, מספר לוזון, ״בשבועות הראשונים ישבתי כל היום על הספה ובכיתי מול החדשות, עד שבשלב מסוים החלטתי שאני חייב להפסיק עם זה ומאז אני צורך חדשות חצי שעה ביום ובשאר הזמן עסוק בקבוצה, בעסקים ובניסיונות לעזור איפה שאני רק יכול. אבל באופן כללי, התחושה כרגע היא של הישרדות", הוא אומר. ״עם כל הקושי, אני הייתי בעד החזרת הליגה – גם אם לשעתיים בשבוע – כדי לנסות לחזור לסוג של שפיות וגם בגלל הידיעה שהקבוצות עלולות להפסיד מיליונים וכל הענף יהיה בסכנת הכחדה".
לוזון מספר שעבור הקבוצה שלו התקופה קשה עוד יותר, ״הזרים שלנו חזרו רק בסמוך לחידוש הליגה ובאופן כללי חזרנו לא טוב מהפגרה הכפויה. נראה שהצוות המקצועי שלנו התקשה להיערך בצורה נכונה לחזרה לפעילות מלאה, אחרי חודשיים בלי כלום, מה שהוביל להרבה פציעות ולמצבים פחות נעימים עבורנו. יש קושי גדול יותר מבחינה מנטלית, יש הרבה עייפות והתקופה בלי הקהל ביציעים גרמה לאובדן הכנסות כבד".
עד עונת 2011/12 שיחקה מכבי פתח־תקווה 21 שנה ברציפות בליגה הבכירה. בעשור האחרון ירדה ליגה שלוש פעמים, כשבכל פעם שבה בחזרה עונה אחר כך. "הירידה הראשונה לפני כעשור לא הייתה על הדשא אלא בגלל החלטות של בית הדין המשמעתי. הפעמיים האחרונות היו תקלות גדולות מאוד, ואני שמח שעמדתי בהבטחה שלי שנעלה בחזרה עונה אחר כך, וזה מה שקרה. יש הרבה קבוצות שיורדות לידה ונתקעות שם הרבה שנים, אני לפחות מצליח לתקן מהר את הטעויות", אומר לוזון, "קשה לתכנן או לדעת מראש מה צפוי לקרות. בפעם הקודמת שעלינו ליגה, כבר בשנה הראשונה הגענו לפלייאוף העליון – אבל בסיום העונה מכרנו את ליאל עבדה לסלטיק, בשל הרצון לתת לו להתקדם מקצועית ולהזרים כסף למועדון – ואז ירדנו ליגה. לא יכולתי למנוע משחקן שהרוויח משכורת חייל, לחתום על חוזה של מאה אלף שקל בחודש".
מחלקת הנוער של מכבי פתח־תקווה הפכה מומחית בתחום טיפוח הכישרונות הצעירים. עבדה הוא אחד השמות הבכירים בסוללה מרשימה של שחקנים שטיפחה, וגם מנור סולומון שמשחק היום בטוטנהאם האנגלית הוא אחד מהם.
"יש לנו מערך איתור כישרונות בכל הארץ ובזכות השם הטוב שלנו בפיתוח שחקנים ובעובדה שאנחנו לא עוצרים את ההתקדמות שלהם לאירופה, הרבה מאוד כישרונות רוצים לשחק אצלנו", אומר לוזון בגאווה, "אחת הבעיות בכדורגל שלנו היא שאין לנו מספיק מאמנים מקצועיים בשכבות הגיל הצעירות, וזה קורה בעיקר כי המשכורות שלהם נמוכות ואימון זו העבודה השנייה או השלישית עבורם. אנחנו מנגד, מתגמלים היטב את המאמנים שלנו, לכל קבוצה יש אנליסטים ואנחנו נעזרים באמצעים הטכנולוגיים הכי מתקדמים שיש. כשאני רואה את הצעירים שלנו מצליחים אני גאה כמו אבא שרואה את הילד שלו פורש כנפיים".
מה לדעתך צריך לשפר בכדורגל שלנו?
”קודם כול את המתקנים, ובזה גם אני אחד האשמים. בתקופה שלי כיו״ר ההתאחדות רציתי לסגור את האצטדיון באשדוד כדי שיבנו חדש, אבל נכנעתי לבקשות ולצערי משחקים שם עד היום. לדעתי חייבים לבנות גם שם וגם במגרש של בני סכנין מתקנים חדשים, בדומה לאלו שהוקמו ב־15 השנה האחרונות ברחבי הארץ".
ומה דעתך באופן כללי על מצבו של הענף בארץ?
"אני חושב שכל הזמן יש מגמת שיפור, והכדורגל הישראלי מתקדם. גם מבחינת דירוג הקבוצות באירופה וגם ברמת הנבחרות, למרות שיש מי שמנסים לפגוע וללעוג לו. יש אנשים שיש להם נטייה להוריד, אבל צריך להתייחס לדברים החיוביים ולא חסרים כאלה. כולנו ראינו את ההישגים היפים של נבחרות הנוער והעתודה בקיץ, שזכו בשנים האחרונות להשקעה גדולה ובשנה הבאה תהיה לנו נבחרת באולימפיאדה ואני מקווה שגם נעפיל עם הקבוצה הבוגרת לטורניר היורו".
*
״הכדורגל הישראל מתקדם. גם מבחינת דירוג הקבוצות באירופה וגם ברמת הנבחרות, למרות שיש שמנסים לפגוע וללעוג לו. יש אנשים שיש להם נטייה להוריד, אבל צריך להתייחס לדברים החיוביים, ולא חסרים כאלה״
לוזון, 64, נולד במעברת שבות, לימים פרדסיה, לזוג עולים מטריפולי שבלוב. הוא השני מתוך שבעה ילדים. כשהיה בן חמש עבר עם משפחתו לפתח־תקווה. אביו, חלפון ז״ל, עבד במחלקת התברואה ואמו עליזה, בת 88, היא עקרת בית.
"מה שאני זוכר מהמעברה היא שכולם גרו בצריפים קטנים והיו שירותים ומקלחות משותפים לכולם", מספר לוזון, "בפתח־תקווה גרנו בדירת שני חדרים. חדר אחד של ההורים והחדר השני של כל שבעת האחים יחד. המזרנים היו פרושים אחד ליד השני, ישנו זה לצד זה וזה היה כיף. זה היה בית של דו־קיום, אמא דתייה ואבא חילוני. ואני אומנם לא אדם דתי, אבל תמיד האמנתי בא־לוהים והקפדתי על קידוש, חגים וצום ביום הכיפורים. מאז האסון של שבעה באוקטובר התחזקתי יותר“. אומר לוזון.
העיסוק בספורט הפך את משפחת לוזון למוכרת מאוד וככזו היא מושכת גם לא מעט אש. הרבה מהמשברים הגיעו בעקבות התבטאויות חריפות של לוזון לאורך השנים. "פעם הייתי יורה מהפה כל מה שבא לי, לא ספרתי אף אחד. עם השנים ועם הגיל הכול נרגע, ובמיוחד אחרי האסון הנוכחי, קיבלתי עוד יותר פרופורציות לחיים, סוג של שלוות נפש בכל מה שנוגע לתוצאת המשחק. פחות קריטי עבורי כרגע אם ננצח או נפסיד על הדשא", הוא מפתיע.
“יש לי יחסים טובים עם התקשורת בישראל ואין בי טיפת שנאה אליה. יש כלפיי הרבה הערכה מגורמים שונים, בניגוד לעבר, אולי כי התבגרתי. כיום, אם משהו לא מוצא חן בעיניי אני מחייך ומתקדם הלאה. למדתי שאף אחד עוד לא התחרט על משהו שהוא לא אמר".
סיבה נוספת שבגללה עלה שמו של לוזון לכותרות ולא תמיד בהיבט חיובי, לפחות בהתחלה, הייתה מינויו של אחיינו, גיא לוזון, למאמן הקבוצה באמצע שנות ה־2000. "ההצלחות הכי גדולות שלי היו בתקופה שגיא אימן את הקבוצה. שלוש הופעות במפעל האירופי, מקום שני ושלישי וגמר גביע. אחרי שראיתי איזה סבל גרמו לו אנשים מסוימים בתקופות פחות טובות שלנו, החלטתי שאף אחד מבני משפחת לוזון לא יאמן יותר בקבוצת הבוגרים של מכבי פתח־תקווה כי לאף אחד לא מגיע לסבול מקנאה, צרות עין וטיפשות של אחרים", אומר לוזון בנחרצות, “גיא הוא פריק של כדורגל ואדם מוכשר מאוד. אם לא פרשת השחיתות שנחשפה בבלגיה לאחרונה, אני מאמין שהוא היה מוביל את ליאז' לתואר האליפות. הייתי בטוח שהוא יאמן בפרמייר ליג ואני שמח על ההצלחה שלו בנבחרת האולימפית".
זמן קצר לאחר שהצטרף למכבי פתח־תקווה, חבר אליו אחיו הצעיר עמוס, שהפך לבעלי המועדון וברבות השנים גם לאיל הון שהזרים למכבי פתח־תקווה כסף רב. אח נוסף לבית לוזון – איציק – ניהל את המועדון בפועל. לפני ארבע שנים עזב עמוס את הקבוצה, בשל טענות מצדו שבנו עומרי לא קיבל הזדמנות מקצועית ראויה בקבוצה, ורכש את קבוצת הפועל ראשון־לציון, שאותה עזב לאחרונה.
"העזיבה של עמוס את המועדון לא השפיעה על מערכות היחסים במשפחה", מצהיר לוזון, "דם הוא לא מים, ומשפחה אי אפשר להחליף. אנחנו משפחה מאוד חזקה ומלוכדת. חמישה מהאחים שלנו הם בנים ואנחנו כמו כף יד קמוצה לאגרוף, שיכולים יחד לשבור את הפרצוף של כל אחד וזה נותן לנו כוח. בארוחת ערב במשפחת לוזון כמעט ולא מדברים על כדורגל, אלא על עסקים, פוליטיקה ועל דברים אחרים".
*
לצד העיסוק בכדורגל, עבד לוזון שנים רבות כמנהל בכיר בבנק דיסקונט עד שבשנת 2007 עזב את תפקידו ומונה ליושב ראש ההתאחדות לכדורגל – התפקיד הבכיר ביותר בענף.
"היה לי חשוב לקבל את התפקיד כדי להוכיח שאפשר לעשות דברים אחרת בהתאחדות. ב־2009 הפכתי לישראלי הראשון שהיה חבר בוועד הפועל של אופ"א, ובמשך שמונה שנים הייתי חלק מהגוף שקבע הכול בכדורגל האירופי", אומר לוזון בגאווה, "היה כיף גדול להיות במרכז העשייה. ב־2013 הצלחתי להביא לארץ את אירוח אליפות אירופה עד גיל 21, אירוע שספק אם יחזור לכאן אי פעם, ובנוסף הצלחתי לשכנע את מישל פלטיני – יושב הראש דאז – להגדיל את מספר המשתתפות במשחקי היורו מ־16 ל־24 קבוצות. רציתי לתת לנבחרות בסדר גודל של ישראל סיכוי להעפיל לטורניר היוקרתי הזה".
במהלך תפקידו בהתאחדות ספג לוזון גם ביקורת לא מעטה, וירון זליכה – שעמד בראש ועדה במשרד התרבות והספורט – קבע כי עליו לעזוב את תפקידו בשל ניגוד עניינים, מה שקרה לבסוף ביולי 2014. "הלחצים עליי לעזוב את התפקיד היו פוליטיים ואני יודע בדיוק מי היה מעורב בעניין, אבל מבחינתי זו היסטוריה שלא מעניינת אותי היום", אומר לוזון, "בשנה האחרונה החלטתי לחזור להתאחדות ולא כי התגעגעתי, אלא כדי לעזור לשינו זוארץ להיבחר לתפקיד. בעבור זה הקמתי את סיעת מכבי פתח־תקווה ולשמחתי, אחרי שהצלחנו להכניס שישה חברים להנהלה, הפכנו למעין לשון המאזניים ועזרנו לזוארץ להכריע את המאבק לטובתו“. לוזון אומר שלמרות זאת יש פחות פוליטיקה בעולם הכדורגל ממה שחושבים. ״גם כשיש, היא ממש בשוליים. זו לא פוליטיקה כמו בכנסת".
השבוע הודיע בני לם על עזיבת תפקיד מאמן מכבי פתח תקווה, במה שהעלה שוב את הדיון בנוגע למעמד המאמן בישראל ויחסי העבודה שלו עם בעל הקבוצה שבה הוא עובד.
מהי הדרך הנכונה לעבודה ביחסי מאמן – בעלים?
"אני לא חושב שמתפקידו של בעל מועדון לקבוע את ההרכב, לתת הוראות למאמן או לקבוע מי ישחק ומי לא. אצלי לפחות, דברים כאלה מעולם לא קרו ולא יקרו. עם זאת, כל המאמנים ללא יוצא מהכלל צריכים להבין שגם לבעלי הקבוצה ישנה הזכות להביע דעה בכל מה שנוגע לבניית סגל הקבוצה. יכולות להיות מחלוקות וכל אחד מנסה לשכנע למה שחקן מתאים למערכת או לא, אבל חשוב להפנים שלבעלים – במיוחד אם הוא גם מממן – יש בהחלט השפעה".
שחקן ישראלי בליגה שלנו שווה משכורת של חצי מיליון דולר בעונה?
"שחקן שמשחק בליגה הישראלית לא צריך בשום אופן להרוויח סכומים כאלה, אבל כשהמפעלים האירופיים נכנסים לתמונה וקבוצה כמו חיפה מרוויחה למעלה ממאה מיליון שקל מהשתתפות בליגת אלופות, היא יכולה להרשות לעצמה משכורות גבוהות. גם לגבי סיכויי זכייה באליפות, לא לנו ולא לרוב הקבוצות בליגה יש. תואר כמו שקריית־שמונה לקחה זה משהו שקורה פעם ב־30 שנה. האליפות תמיד מגיעה לכסף הגדול ואליפות לוקחים עם תקציב של 70־80 מיליון שקל וצפונה".
אתה כבר 34 שנים בענף, עד מתי תמשיך?
"אני עדיין מרגיש רצון, חשק ותשוקה לדבר, לא נס ליחי, בדיוק להפך. יש פתגם שאומר: תשאל מנוסה ואל תשאל רופא, אני חושב שהניסיון מקל עליי בכל דבר. כשהתחלתי שאלו אותי עד מתי אישאר ואמרתי שלפחות עד 2030, אז יש לי עוד כמה שנים“, אומר לוזון בחיוך, “יש לי חמש נכדות ושני נכדים וזה הדבר הכי טוב שקרה לי. הנכדה הגדולה שלי חגגה עכשיו יום הולדת עשר, ואמרתי לה שאני כל יום מודה לה על זה שהפכה אותי לסבא. זה התואר הכי גדול שקיבלתי בחיים".
״פעם הייתי יורה מהפה כל מה שבא לי, לא ספרתי אף אחד. עם השנים ועם הגיל הכול נרגע, ובמיוחד אחרי האסון הנוכחי, קיבלתי עוד יותר פרופורציות לחיים, סוג של שלוות נפש בכל מה שנוגע לתוצאת המשחק. פחות קריטי עבורי כרגע אם ננצח או נפסיד״
מה החלום שלך?
"קודם כול, שהחטופים יחזרו במהרה בימינו ושהארץ תשקוט 40 שנה. חוץ מזה, מאוד כואב לי הקרע החברתי בעם שלנו, אני אומנם איש ימין אבל כרגע לא מעניינת אותי שום רפורמה. כולי תקווה שברגע שהמלחמה תיגמר נמשיך להיות מאוחדים כמו עכשיו ונשקם את האמון ההדדי בין כל חלקי העם. ברמה המקצועית אני חולם ללוות את הנבחרת למשחקי היורו בשנה הבא ושמכבי פתח־תקווה תחזור למפעל אירופי. ברמה האישית, אני מקווה שאמא שלי – שהיא עמוד האש לפני המחנה ואחת מל"ו צדיקים שעליהם עומד העולם – תזכה לחיים ארוכים".
