במוצאי שבת סגרירי נאספנו כמה חברים ובני משפחה בביתם של תומר וברוריה לבנון בתקוע והרמנו כוס לחיים על השיבה הביתה בשלום של החבר׳ה מהחזית. זו לא הייתה ממש מסיבת הודיה וגם לא אירוע סיכום. רק ישבנו, שמענו סיפורים משדה הקרב, שרנו בכאב ובגעגוע שירי מולדת, שיתפנו את התובנות שכל אחד מאיתנו אסף בימים שעברו, ובאותה נשימה גם התפללנו על הדרך שעוד יש עד לניצחון ולשלום. חמישה מאחיי לובשים מדים. המלחמה קשה, החטופים רחוקים ורבים עוד נלחמים בחזית, ובכל זאת איחלתי בליבי ערב כזה לכל חייל שחוזר הביתה. זו הייתה מעין תזכורת לשליחות ההיסטורית שלהם במלחמה הזו. לאחר כמה ימים נפגשנו שוב, והפעם לדבר ביותר פירוט על מה שעבר עליהם עד כה ועל הצעדים הקטנים והמבולבלים שבדרך משדה הקרב הביתה.
תומר וברוריה הם אנשי טיפול, עובדים סוציאליים, בבוקר שמחת תורה, על אף ההבנה שפרצה מלחמה, תומר טען שאף אחד לא ייקח חבורת מילואימניקים בני 40 עם כרס, אבל תוך כמה שעות התקבל גם אצלו צו 8. "באותו לילה עשינו שיחת התכווננות", הוא נזכר, "וכבר אז דיברנו על האפשרות שאמות. אמרתי לה שאם אני נהרג, אני רוצה שהיא תתחתן", הוא אומר בכנות. "זה היה לילה דרמטי״, מוסיפה ברוריה, ״הלכנו בעיניים פקוחות אל עבר משהו נורא מפחיד, ובכל זאת לא היה לנו שום סימן שאלה. וזה לא שאני גיבורה ולא שהתחתנתי עם איזה לוחם דגול ובכל זאת אני מתרגשת מזה שלא היססנו".
תוך יממה תומר כבר היה עמוק בלחימה, על הפרצות בגבול עזה. וברוריה, שנשארה עם גל הקטן, ניסתה לארגן את החיים החדשים שנקלעה אליהם.
"בהתחלה, הימים כאן בתקוע היו מלווים בחרדה קיומית עד שהחלטתי לעזוב את הבית ולנסוע להורים במרכז הארץ".
אחרי שבועיים הם נפגשו בדרום לשעה קצרה. "אלו היו רגעים משוגעים", תומר נזכר, "בכיתי המון, וכל הזמן ריחפה השאלה האם ניפגש עוד פעם. בתקופה הזאת ככל שפחדתי יותר הרגשתי יותר כמה הכול יקר, הפחד מעורר גם רגשות טובים ואהבתי את ברוריה יותר מאי פעם. הלב שלי התפוצץ מגעגוע אליה".
ברוריה לבנון: "קצת לפני השחרור הגיעו גם פחדים, כי כל אפטר הוא כל כך אקסטטי שלא הבנתי איך זה יהפוך לשגרה של כלים ומשימות, וכבר התחלתי להתרגל לזה שהבית הוא הממלכה שלי. פחדתי מהרגילות ומהשגרה ומאיך תומר יחזור ברמה הנפשית"
לאט־לאט הם נכנסו לשגרת המלחמה. "אחרי שחזרתי הביתה הקפדתי לשמור על הנפש. לסנן למה ולמי נכון לי להיחשף. פעם בכמה זמן תומר היה שולח אות חיים".
המ"פ של תומר הבין שלפעמים יציאות הביתה הן גם צורך מבצעי והתאמץ לאפשר למילואימניקים לקבל כמה שעות של אוויר. "יצאתי אפילו לסקירת היריון", מספר תומר, "ובכלל, החבר'ה צחקו עליי שאני לחוץ־בית ומתנהג כמו ילד מאוהב אבל הבנתי שהדמיונות והפחדים יותר גדולים מהמציאות בשטח. למרות שאני בתוך שדה קרב, מי שלא איתי ומדמיין מה קורה איתי, כמו ברוריה למשל, חושב על דברים יותר גרועים מאשר מה אני מרגיש.״ ב־31 בדצמבר תומר יצא מעזה. "עוד נשארנו לארגן את הטנקים, אפילו שכל מה שרצינו זה לעוף הביתה. במבט לאחור, זה היה שבוע של נחיתה לקרקע, היו מסיבות ועל האש וגם סבבי עיבוד נרטיבי. הצבא שידר שהחזרה הביתה היא דבר רציני שצריך להתייחס אליו בכובד ראש". אצל ברוריה התחילו להתגנב חששות. "רק רציתי שיחזור כבר. אבל קצת לפני השחרור הגיעו גם פחדים, כי כל אפטר הוא כל כך אקסטטי שלא הבנתי איך זה יהפוך לשגרה של כלים ומשימות, וכבר התחלתי להתרגל לזה שהבית הוא הממלכה שלי. פחדתי מהרגילות ומהשגרה ואיך תומר יחזור ברמה הנפשית".
"באמת יש חשש גדול מפוסט טראומה״, הוא אומר, ״בתוך עזה חבר'ה שאלו אותי 'מה אני עושה כדי שזה לא ייתקע לי'. חשוב לזכור שברירת המחדל של הנפש במצבים קשים היא דווקא פיתוח של חוסן ולא של פוסט טראומה. הכוחות הבריאים חזקים יותר במעל 90 אחוז מהמקרים. סימפטומים של פלאשבקים וחלומות הם נורמליים לפחות עד חודש אחרי".
תומר וברוריה תכננו בקפידה את החזרה ההדרגתית לשגרה. "הבנתי שהשגרה לא תהיה סלחנית כלפיי למשך זמן, הבנתי שברגע אחד הכול יקפוץ עליי, אף אחד לא יֵדע איפה הייתי אתמול, יהיו גיבורים חדשים ומסכנים, ומסכנים חדשים". עברו כבר שבועיים אבל הם עוד לא ממש בשגרה, "אני בעיקר מרגיש מאוד עייף, זה לא פיזי, אני ישן, אבל אין לי כוח לאסוף את עצמי אפילו לדברים הכי קטנים. אני מספיק הרבה פחות, זו עייפות מתמשכת כזו. גם הריכוז שלי לא מאה אחוז וטיפול דורש הרבה ריכוז, גם על הכביש אני מרגיש פחות מפוקס. עוד תחושה שמלווה אותי היא אובדן ההרואיות – יש צניחה דרמטית בהורמון הגבורה. במלחמה התגעגעתי לדברים הכי רגילים, לקפה, למיטה, אבל פתאום הם לא כאלה זוהרים. הגעגועים מקבילים לפחד – הם הרבה יותר גדולים מהדבר עצמו, הם מבטאים כמיהה אינסופית למה שבסוף יש כאן. התגעגעתי לבן שלי כמו מטורף אבל גם עכשיו יכולה להיגמר לי הסבלנות למשחק איתו אחרי חמש דקות. פתאום אתה מסתובב בלי נשק ואף אחד לא מציע לך קפה בחינם, אז אתה מרגיש שאתה מאבד את כל הזכויות ברגע. אתה חוזר להיות אדם מהשורה – על האפרוריות והיופי שבזה".
///
בבית משפחת מלכה בטנא־עומרים אני מבקרת בשעת סיום ההשכבות של שלושת הילדים. "תאמיני לי שזה יותר קשה" נאנח מנחם, עוד לבוש בחצי מדי ב'. "לא שהוא עשה הרבה מאז שחזר, אבל בסדר", ענבל צוחקת.
בשמחת תורה קיבל מנחם ידיעות ראשוניות על המתרחש בעוטף ונערך להקפצה. "לענבל אמרתי שלא תיבהל כי יש הרבה חיילים ביישוב, היה צריך להזריק לה את זה לאט־לאט". ואכן, תוך כמה שעות מנחם – כבוגר סיירת גבעתי וסמל בגדס"ר ביסל"ח במילואים – נקרא להגיע לחזית. "זו הייתה פרידה חפוזה ממש, הוא אפילו לא נפרד מהילדים, זה היה זוועה ובכיתי בלי סוף. רגע לפני שיצא הוא אמר לי משפט שליווה אותי: 'מאמי, יהיו לנו אבדות קשות, אבל אנחנו ננצח'. הוא לא ידע שהחבר הכי טוב שלו, דוד מאיר, ייהרג כמה שעות אחר כך".
מדי פעם מנחם שלח הודעה וסימן שהכול בסדר. היציאות הראשונות היו חצי קומבינה כי לא ממש הרשו להם לצאת הביתה. "זה היה ממש משבר, בפלוגה אחרת החבר'ה פשוט הלכו. היה לי ויכוח עם המג"ד על החשיבות של היציאות, הוא חשב שזה מחליש, ואני אמרתי לו שזה הדבר היחיד שמחזיק את האנשים, זה שהם נלחמים על הבית שלהם, ובית זה משפחה – בסוף זה עזר.
מנחם מלכה: ״חלוקת התפקידים השתנתה ואתה לפתע צריך לחזור ולהשתלב בחיים של משפחה שהמשיכה לחיות וזו המשפחה שלך, אתה צריך להיכנס בחזרה בלי להרוס את ההרמוניה״
"בהתחלה ההגעות הביתה היו לי טובות", הוא נזכר, "הכול היה הפוך גם ככה, אז השתלבתי. בהמשך, אחרי שהיינו בלחימה, והם היו כבר במסגרות ובנו חיים זה היה לי קשה, הרגשתי שזה עושה בלגן. וגם אני, אומנם פיזית חזרתי, אבל עוד לגמרי הייתי שם – בגוף ובראש. היו כל הזמן היתקלויות והפצצות מהאוויר ומהקרקע בלי הפסקה, האוזניים שלך נופלות והאדמה רועדת וכשאתה יוצא הביתה אתה אמור להירגע אבל לא באמת מצליח, אתה לא מספיק לפרוק את המתח".
גם לענבל לא היה קל. ההגעה המיוחלת של מנחם הביתה הפרה את האיזון העדין שנוצר. "בכל פעם שהוא חזר, לילדים פתאום היו התנהגויות חריגות, לאחד ברח פיפי פתאום, אחד בא לישון איתנו בלילה וכמה שלי היה קשה, השתדלתי לא לשקף לו את זה".
"ידעתי שקשה לה״, מוסיף מנחם, ״אבל היא נתנה לי להרגיש הכי טוב. מה שלי היה הכי קשה זה התגובות של הילדים כשהלכתי. הבן שלי, שאמר 'לא בא לי להתגייס, אני לא רוצה למות'. או הבת שלי, ששאלה פתאום 'אבא מה אם לא תחזור?', הם חיים מציאות לא רגילה ואני כאבא לא נמצא כדי לתווך להם אותה, אז עניתי לבת שלכל אחד יש תפקיד והתפקיד שלי עכשיו הוא להילחם בעזה והשם שומר עלינו ואנחנו נלחמים למען משהו חשוב".
"הוא ענה לילדים כמו עו"סית״, אומרת ענבל. ״לא ביטל את הרגשות שלהם. אני ישר הייתי אומרת לא לדבר ככה ומה פתאום, אבל הוא ממש נתן להם כלים להתמודד. זה חיזק אותי אפילו".
אחרי לחימה ארוכה הצוות של מנחם השתחרר. ענבל אומרת שלהרגשתה הוא עדיין לא ממש מסוגל לחזור לשגרה. הראש שלו עוד בשדה הקרב. "לדעתי זו הייתה טעות לשחרר אותנו״, אומר מנחם ״עד שהמלחמה לא נגמרת צריך להמשיך. הייתי בעבודה, ודיברו איתי על השגרה והעובדים – אמרתי לעצמי, דקה דקה, איפה אנחנו חיים? לפני יומיים ירו עליי ועכשיו אני אמור לדאוג לאיזה אתר. חמישה ימי רענון שהצבא נותן זה בדיחה, מלחמה לא מורידים בשבוע.
"חוץ מזה, צריך לעבד את מה שעברנו, אבל מאיפה בכלל להתחיל? הסיכומים והעיבודים שעשינו היו רק קצה הקרחון. יש עוד רבדים שצריכים התייחסות, איבדתי חברים, עברו השבעה והשלושים ואני עוד תקוע בלוויה, לא היה לי זמן להתאבל וגם לגוף נדרש זמן להתאושש, המחשבות לא מסודרות וגם החזרה הביתה מורכבת. חלוקת התפקידים השתנתה ואתה לפתע צריך לחזור ולהשתלב בחיים של משפחה שהמשיכה לחיות וזו המשפחה שלך, אתה צריך להיכנס בחזרה בלי להרוס את ההרמוניה".
"כמה ימים אחרי שמנחם השתחרר הגיעו גם הציפיות שלי״, אומרת ענבל, ״אני קצת כועסת על עצמי בגלל זה, אבל הן היו שם. הייתי רוצה שהוא יחזור הביתה גם מבחינה זוגית ומשפחתית. הוא באמת חווה תקופה מורכבת ומצד שני גם אני עברתי ימים לא קלים ואני תוהה איך למצוא את הכלים להיות בשבילו".
אז מה נותן לך כוח?
"קודם כול הידיעה שלא מובן מאליו שהוא פה, הרף ירד מאוד, העיקר לעבור עוד יום יחד. אני מאמינה שהזמן ילמד אותנו לחיות מחדש, כי אלה חיים חדשים באמת, אנחנו לא חוזרים ל־6 באוקטובר. יש לי בעל חדש, ואני צריכה להבין מה נשאר מהקודם ומה לא, ומה יחזור בהמשך. אני מאמינה שיהיה לנו טוב, אבל זה יהיה טוב אחר".
למנחם היה ברור מה הוא צריך כדי לחזור אבל לא נוח לו עם התשובה, "להגיד שאתה צריך ספייס ושקט אחרי שלא היית בבית כמה חודשים זה עצוב, אבל זאת האמת". הוא מודע לפרדוקס הקיים בבקשה לשקט בחיים בבית עם שלושה ילדים קטנים, "אני בבית שבועיים ועוד לא הייתה לי דקה לעצמי ונגמר הזמן, הכול נופל עליך".
ענבל: "הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות עוד חזית, אני רוצה להצליח לתת לו את מה שהוא צריך. זה קושי ברמה שלא הכרתי ואהבה בעוצמה שלא פגשנו. הקב"ה נתן לנו גאולה פרטית קטנה שמנחם חזר בשלום אבל אני לא אשקוט עד שהמשיח לא יבוא".
וכשיקראו שוב?
ענבל: "אני מקווה שהמשיח יפתור את זה ושלא נצטרך ואם בכל זאת, אז ה' ייתן כוח". מנחם: "נלך, בטח שנלך, זה התפקיד כרגע".
///
יהונתן קליין (38) הוא יועץ זוגי ומיני. לפני כשבוע השתחרר ממילואים וחזר לביתו בסוסיא, לאשתו מרים וששת ילדיהם. הוא היה הנהג של מח"ט בה"ד 1 ובמשך חודשיים היה עמוק בלחימה בעזה ובקרבות רבים, כך שהאישי והמקצועי משמשים אצלו בערבוביה.
"כבר מלפני חודשיים דיברתי עם מטופלים וחברים על כך שהחזרה הביתה תהיה קשה. הפער בין מצב של מתח למצב של רגיעה הוא בלי נתפס. כבר בנסיעה הראשונה מעזה הרגשתי ממש ברמה הגופנית קור חודר, ובראש איזה חוסר מיקוד, ואז בהגעה הביתה צריך לנהל מערכות הרבה יותר מורכבות מאשר בצבא, עם כל הפרדוקס שבדבר. בצבא יש מפקד והמשימה ברורה, והבית הוא זירה רב־מערכתית מורכבת של ילדים שקופצים עליי יחד, הרבה משימות טכניות, גם בעסק, והמזל שלי הוא שאני גם עוסק בזה ותוך כדי מלווה אנשים שהשתחררו. זה עוזר לי לבנות כלים טובים". אחת ה״מתנות״ לדבריו שקיבל מעזה היא הניתוק מהטלפון והוא משתדל גם בבית להתנתק ממנו כמה שאפשר.
"יש לא מעט קשיים בחזרה הביתה״, אומר קליין, ״עם כל הגעגוע והציפייה קיים פער בין הגבר לאישה והוא יכול להוביל לאתגרים לא פשוטים בכלל. מצד שני יש גם לא מעט זוגות שהמלחמה עשתה להם טוב, ההפרדה גרמה להם למשיכה וחיבור וגם לחידוד של הקוטביות בין גברים לנשים, וזו גם הקוטביות שאחראית למשיכה. המלחמה טבעית לגברים לפעמים יותר מלהאכיל או לחתל תינוק, וגם נשים לא היו רוצות להתחלף עם הגברים ולהגיע לחזית. העולמות השונים שהיינו בהם שלושה חודשים גרמו לחידוד השוני ולמשיכה מחודשת. זה גם שינוי משמעותי, כי לפני כן הם היו שותפים וחברים שעשו את אותן פעולות בבית ופתאום החזרה מציפה פער בין העולמות. ואם נלמד להיבנות מהפערים ייווצר בינינו גשר גדול ומרהיב ונגיע לקפיצה זוגית גדולה, דווקא מתוך מה שהמלחמה יצרה כאן".
קליין מסביר שאחד הדברים שמוגדרים מחדש הוא הגבריות. יש פער בין הלוחם לאיש המשפחה ויש צורך לגשר ביניהם. "העוצמה במלחמה נובעת מהיכולת לכוון למטרה ולדבוק במשימה. כשחייל חוזר הביתה הוא צריך שני דברים הפוכים, גם זמן לעצמו לעיבוד החוויה ומצד שני הוא צריך מטרה וכוונה ברורה איך ומה הוא רוצה לעשות בבית, אחרת כל הזמן הוא ירגיש שנכנסים לו למרחב והוא לא יצליח לנהל את זה.
"הוא צריך לקלוט שיש לו המון עוצמות ואם הוא יכוון אותן להתקרב לאישה שלו אז ההתחדשות ביניהם תהיה מטורפת. אחרי שאדם עושה משהו כל כך משמעותי ומקבל עליו פידבק גדול, המשימות בבית נראות שקופות, אפילו שהן לא פחות חשובות. עד עכשיו הוא נלחם בקרב ועכשיו הוא צריך להילחם על הבית שלו, וזו לא אותה מלחמה. אפשר לעשות התמרה לכוחות שיצאו ממנו במלחמה ולהביא אותם לזוגיות".
לדבריו, אומנם פעמים רבות העייפות מכריעה ולא תמיד קל למנף את המצב ללמידה ולהתחדשות, אבל קליין אומר שזהו תהליך של בנייה. ״נדרש זמן לחזור הביתה. הגוף שלנו אגר המון מתח במלחמה ופתאום להקשיב ברוגע לילד שלומד לדבר זה לא קל, זה לא במקצב ובתדר המתוח והחד של הצבא. הפתרון הוא לחזור למשמעות האדירה שיש לבית שנלחמנו עליו ולהשפעה הטובה שיש לנו על הילדים והאישה כשאנחנו נוכחים ואיתנים". קליין מסביר שגם מי שלחמה מהבית יכולה לעזור לחזרה הזו להיות קלה יותר. "יש סכנה מאוד גדולה. האישה שהייתה חודשים לבד, החזיקה מתח ואחריות והייתה מעין אם חד־הורית, פתאום תרצה שהגבר יתפוס הכול, יתאפס ויתפקד כמו ביום שלפני המלחמה ויותר, ואז עלולה להיווצר שם קריסה. אני מציע לנשים לתת את המרחב ולדעת שהאיש יחזור לתפקד בסוף. האישה צריכה להזמין אותו, אבל לא לקחת עליו אחריות ולנהל אותו, לא לנסות לשנות אותו אלא להזמין אותו לחזור למרחב של הבית, להגיד לו למה היא זקוקה ולא מה הוא צריך או לא צריך לעשות. עימות כזה יגרום לגבר רק לסגת ולהסתגר. אנחנו אכן עומדים לפני משבר זוגי, החזרה הביתה ממש טומנת בחובה אתגרים גדולים, אפשר לצמוח ולגדול למשהו חדש או לקרוס ולהתפרק.מה שיכריע זה אם נדע להשתמש בכלים הנכונים ובאמון הדדי".
///
אוריה כהן (27) סיים את השירות הסדיר שלו בסיירת גבעתי עם 21 אחוזי נכות ופטור ממילואים, אבל כשהתחילה המלחמה הוא התייצב. "המשפחה שלי ניסתה להוריד אותי מהלחימה אבל היה לי ברור שאני הולך על זה. הרופאים אישרו והתייעצתי עם עורך הדין שלי שסידר את העניינים הבירוקרטיים וגם נתן לי להבין שיהיה בסדר גם מבחינת הזכויות שלי".
אחרי שחתם על טופס התנדבות הוא נכנס עם הצוות שלו ללב הקרבות, "בהתחלה פתחנו את ציר פילדפי ובהמשך נכנסנו להתקפות ופשיטות בשטחים הבנויים. בדיעבד, החלק הקשה היה הפסקת האש, התבצרנו בבית המשפט וירדנו ממאה לאפס ברגע אחד. בתוך חוסר המעש חבר'ה התחילו לעכל את הסיטואציה, לחשוב, לפחד – ובמובן מסוים זה מזכיר את החזרה הביתה".
"אוריה כהן (מימין): "הגעתי הביתה ואכלתי דיסוננס רציני, הרגשתי שלא מבינים מה קורה לי, שהתגובות שלי מאוד קצרות ואין לי אורך רוח. גם לא ידעתי מה לספר, סיננתי הרבה כדי לא להלחיץ ולהדאיג"
אחרי כמעט שלושה שבועות של לחימה כהן יצא לאפטר, אבל מאחר שממש לפני המלחמה הוא נכנס לדירת שותפים בלוד ועדיין לא הספיק להתארגן עם הריהוט והחפצים אז הוא חזר להורים בראש־העין. "הגעתי הביתה ואכלתי דיסוננס רציני, הרגשתי שלא מבינים מה קורה לי, שהתגובות שלי מאוד קצרות ואין לי אורך רוח. גם לא ידעתי מה לספר, סיננתי הרבה כדי לא להלחיץ ולהדאיג".
המאמצים לא נשאו פרי והמשפחה לחצה עליו שלא יחזור לחזית, "הם אמרו לי, 'תישאר בבית, עשית את שלך'. דווקא חברה שלי הייתה מדהימה בתמיכה לכל אורך הדרך, נתנה לי גב וגם לא הראתה לי את הקשיים שלה. אני חושב שהיא סבלה יותר ממני כי הקושי הוא מנטלי, ואני אומנם הייתי בתוך המלחמה אבל ידעתי שאני בסדר, בכלל הלוחמים באווירה של ניצחון, והקושי שלה יותר שקוף. התקופה הזאת עזרה לנו לבנות את הקשר, זה לא היה קל כי היינו צריכים להיפגש קצת כל פעם, מההתחלה, אבל השתדלנו שהמרחק לא יגרום לדעיכה או עצירה במקום והצלחנו להביא דברים חדשים".
יהונתן קליין: "נדרש זמן לחזור הביתה. הגוף אגר המון מתח במלחמה ופתאום להקשיב ברוגע לילד שלומד לדבר זה לא קל, זה לא במקצב ובתדר המתוח והחד של הצבא
כשהתחילו לדבר על שחרור, כהן הרגיש חצוי – הרצון לצאת הביתה גבר אבל ההבנה שיש עוד עבודה כרסמה בו, "כשיצאנו הרגשתי שהצבא מסמן וי על מה שצריך שנעבור לפני החזרה הביתה אבל זה ממש לא הספיק, הצבא צריך לתת לזה יותר מקום. אנחנו לא חיילים סדירים שהשתחררו ויש להם זמן לחפש את עצמם ולעכל, תוך כמה שעות כולנו בחזרה בחיים. הרגשתי שאני רק צריך אוויר ושקט, לנסות להשתחרר מהריח של הגופות, של אבק השריפה, להשקיט את הרעש של הפיצוצים שמהדהד באוזניים ולשקם את הגוף שנשבר מרוב משקל עליו".
מהר מאוד הוא הבין שהחיים לא עוצרים, הסמסטר התחיל והוא נכנס למאבק שלא צלח עד כה, כדי שייתנו לו להצטרף ללימודים כדי שיוכל לסיים השנה את התואר כמו שתכנן. "אומנם אני מתקשה לראות את עצמי יושב ולומד כשהראש עוד בעזה, וכשלפני רגע נטלתי חלק בדבר הכי משמעותי שיש, פתאום אני אמור לעשות רק לביתי, זה טירוף אבל אני רוצה לסיים את הלימודים ומשתדל ליצוק משמעות גם לחיים באזרחות".
הוא מנסה לחזור לשגרה ולבנות את החיים , ולפני כן ייסע עם החבר'ה מהצוות לטיול עסקי בצרפת, "ניסע 13־12 חבר'ה גם כדי לראות נופים ולרענן את העין והגוף וגם קצת לפרוק מה שחווינו בעזה".
