ההופעה המדוברת היא רק אחת מתוך סבב הופעות בלתי נגמר שנמשך מאז שדניאל פונה מהעוטף. כמעט מדי ערב הוא על הבמה, במלונות, בקיבוצים, במוסדות חינוך, ובעצם היכן שרק ניתן. אחרי שאיבד את הוריו הוא מתעקש להמשיך לשיר, כשהוא עומד על הבמה, עם הגיטרה ביד והמיקרופון הפתוח – אלה הרגעים היחידים שבהם הוא מרגיש שהוריו קרובים אליו.
אני מכיר אותו מקרוב, עבדנו יחד ברדיו תל־אביב כאשר הוא היה טכנאי שידור ברצועות האקטואליה שאני ערכתי. כאשר הגיע אליי הסרטון מההופעה וביקשתי רשות לפרסם ברשתות החברתיות תגובתו הייתה "בטח. ככה לתת קצת אוויר וכוח לאנשים לפני השבת". עם אותה הרוח הוא גם הסכים לשיחה אישית ונרחבת יותר. "אני מרגיש שזו שליחות לספר באמצעות המוזיקה את הסיפור שלי", הוא אומר מהבית שבו הוא מתגורר עכשיו במושב רשפון.
לוח הזמנים שלו צפוף. הוא שב מהופעה בשידור ברדיו ואחרי ריאיון מבארי לתקשורת זרה, ולאחר שאצא מכאן יגיעו חברי ההרכב החדש שלו, המורכב מתושבי היישובים המפונים בדרום. הם קבעו לעשות חזרה לקראת המשך סבב ההופעות. "השבוע אני הולך להופיע עם בעז שרעבי באקספו, נבצע יחד את פמלה", הוא סיפר כששאלתי מה עוד צפוי לו השבוע.
*
כבר בגיל שש החל דניאל לנגן על פסנתר, מאוחר יותר למד לנגן על סקסופון, תופים וגיטרה. כנער הופיע וניגן יחד עם חברים מהקיבוץ, ובתום שירות צבאי בנח"ל למד שלוש שנים בבית הספר רימון. בשנים האחרונות התגורר ביפו, אך באוגוסט האחרון שב אל הקיבוץ.
ספר על הזיכרונות האחרונים מהקיבוץ עוד לפני שהכול קרה.
"יום שישי, 6 באוקטובר, היה באווירה מאוד טובה. היו אצלנו חברים בבית, שרנו, הקלטנו מוזיקה, וחברה של אורין, בת הזוג שלי, התארחה אצלנו. למחרת בשעה שש וחצי קמנו ממטח רקטות. אני לא מחובר לחדשות בדרך כלל אז התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר שניכנס לממ"ד ונסגור את הדלת. כך עשינו. אחרי חצי שעה אמא התקשרה ואמרה שיש חשש לחדירת מחבלים לבארי וצריך לסגור חלונות ולנעול דלתות. נעלנו את הדלת אבל ראיתי שהחלון בממ"ד לא ננעל, משהו בציר שלו היה תקוע. די מהר שמענו יריות. חשבתי שאולי יש מחבל אחד או שניים באזור ותכף כיתת הכוננות תגמור את האירוע. אבל זה היה רחוק מלהסתיים. שמענו את הירי מתקרב כל הזמן, שמענו את המחבלים יורים ממש קרוב לחלון שלנו, הרחתי את אבק השריפה והבנתי שאני לא מדמיין. הירי קרוב. החזקתי בידיים את החלון של הממ"ד בערך שלוש שעות רצוף. בשלב מסוים עצרתי לנוח עד ששוב חזרו היריות מקרוב ותפסתי את החלון. בשעה עשר קיבלנו הודעה כתובה מאמא, שנשמור על עצמנו ושהיא אוהבת אותנו. בשעה 12 שמנו לב שההורים לא זמינים בטלפון כבר שעתיים.
"בינתיים הירי בקיבוץ כל הזמן מתקרב ומתרחק ואנחנו מנסים לחשוב מה אפשר לעשות, עוברת עוד שעה ועוד שעה. התושבים מעבירים הודעות ביניהם על אנשים שמדממים למוות בבתים שלהם ואף אחד לא בא לעזרה ואנחנו לא מבינים מה קורה. בסביבות השעה שתיים אני שומע צעדים בבית ומישהו שמתעסק בדברים ואז יוצא. מתברר שהמחבל הגיע לדירה הצמודה אלינו. בארבע אחרי הצהריים אני מקבל הודעה בוואטסאפ מאחד החברים בקיבוץ שאומר לי שהגיעו מהצבא והוציאו אותם מהבית והם מגיעים גם אלינו. שאלתי אותו איך נדע שזה החיילים באמת, הוא אמר לי לבקש תעודה. חששתי לפתוח את הדלת של הממ"ד אבל כשהחבר אמר לי שהוא מגיע אלינו איתם וידאתי שוב בטלפון שזה הם ליד הבית וחברנו אליהם, אורין ואני והחברה שלה". אחרי שעות ארוכות ומתוחות בממ"ד יצאו השלושה בליווי צבאי. "פינו אותנו רגלית בהתחלה. מכל הצדדים ראינו גופות על השבילים, השתדלתי לא להסתכל, להקטין את הטראומה כמה שאפשר. יצאנו החוצה, אני מסתובב להביט אחורה ורואה את הקיבוץ שגדלתי בו, המקום שתמיד היה הכי בטוח בשבילי – פשוט נשרף, כולו בלהבות. השעה הייתה כבר חמש בערב.
@daniel__waisעם הפצצות ברקע מוכרחים להמשיך♬ צליל מקורי – דניאל וייס
"פינו אותנו רגלית בהתחלה, מכל הצדדים ראינו גופות על השבילים, השתדלתי לא להסתכל, להקטין את הטראומה כמה שאפשר. יצאנו החוצה, אני מסתובב להביט אחורה ורואה את הקיבוץ שגדלתי בו, המקום שתמיד היה הכי בטוח בשבילי פשוט נשרף, כולו עולה בלהבות"
"חייל אמר לנו שיש פה אוטובוס וחייבים לצאת, זה היה הדבר האחרון שרציתי באותו רגע, רציתי להישאר ולעזור לאחים ולהורים שלי. כל הדרך אני מדבר עם מי שרק אפשר, ואומר לכל מי שאני יכול שההורים והאחים שלי צריכים הצלה. האוטובוס נסע בין הגופות והמכוניות השרופות. באמצע הדרך פתאום אנחנו עוברים ליד שני טנדרים של מחבלים שהתרסקו אחד על השני, בארגז שלהם אנחנו רואים מלא נשק, רימונים, רובים ארוכים, מונחים בצורה מסודרת ומאורגנת. אנחנו מרגישים שהסכנה לא חלפה, שיש סיכוי שעוד רגע אוטובוס של ניצולים יעלה באש. רק כשהגענו לאזור אשקלון, הבנו שיצאנו מסכנה מוחשית והאוטובוס המשיך למרכז".
ומה קרה אחר כך?
"שלוש דקות אחרי שירדנו, אזעקה בגוש דן. אנחנו שומעים נפילות ויירוטים, נשכבים על הקרקע, כשלצידנו אנשים שאין להם מושג מאיפה באנו. ואז אבא של החברה של אורין בא לקחת אותנו אליהם הביתה".
כל הזמן הזה דניאל לא ידע דבר על הוריו ואחיו. "ישנו בתל־אביב, באמצע הלילה התעוררתי כשאני לא מאמין שהסיוט הזה נמשך. אנחנו לא יודעים מה להרגיש ולחשוב. אני רק שולח הודעות לאנשים שנמצאים בקיבוץ ומבקש שיצילו את ההורים שלי ומנסה דרכם להבין מה קורה. זה משהו שאי אפשר לדמיין. בבוקר אנחנו מבינים שיש מספר גבוה של אנשים שנחטפו לעזה. ומתחילים להגיע סרטונים של חטיפות. במקביל, אחי הצליח לעשות איכון לטלפון של אבא ואמא והבנו שהם בתוך הרצועה. היינו בהלם. לא ידענו איך לעכל את זה בכלל".
בימים הראשונים ללחימה שמוליק ויהודית נחשבו נעדרים. יהודית הייתה גננת במקצועה ובשנים האחרונות עברה לנהל גופים שקשורים לגיל השלישי, שמוליק עבד רוב שנותיו כמוסכניק. דניאל מספר ששניהם מאוד אהבו אנשים, "למרות שאבא שלי היה איש טכני ואמא יותר עבדה בתחום הרווחה, היו להם המון חברים טובים ששמרו איתם על קשר בצורה מדהימה וכך הם גידלו אותנו".
דניאל היה אצל חברים של הוריו כשהגיעה הבשורה המרה הראשונה: שמוליק נרצח. "הודיעו לאחים שלי, שהיו במלונות ים המלח עם שאר המפונים של הקיבוץ, שמצאו את אבא והוא נרצח. אנחנו לא יודעים היכן בדיוק הוא אותר, אבל הבנו שהייתה שלולית דם בממ"ד. ההערכה שלנו היא שהוא נרצח בבית והמחבלים לקחו את הטלפון שלו לעזה. נפגשנו כל האחים וחשבנו מה לעשות בהלוויה. ישר אמרתי שאני אשיר את השיר שהוא תמיד ביקש ממני – 'אני גיטרה'. מאז, השיר הזה מאוד חזק עבורי ואני מופיע איתו המון בחודשים האחרונים". זהו גם אחד השירים שביצע על חורבות הבית בבארי, כאשר קבוצות עיתונאים, חיילים וארגונים שונים בסיור עמדו מולו דומעים מהתרגשות.
הלוויה של שמוליק נערכה כקבורה זמנית במושב עולש, שם הילדים ישבו שבעה על אביהם בבית חברים של ההורים.
ובזמן הזה אתם גם דואגים לאמא שהייתה חטופה בעזה.
"הראש כל הזמן עסוק במה אני יכול לעשות כדי להוציא אותה. ותוך כדי עשיתי מה שאבא היה רוצה שאעשה, שרתי, שמחתי, הכרתי את החברים שלו. שמענו הרבה סיפורים עליו, על אמא, על איך הם הכירו. ובין לבין גם שרנו ביחד, זה היה כואב, אבל גם מרפא. אחרי השבעה המשכנו לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר את אמא כמה שיותר מהר, פעלנו מתוך אמונה שבקרוב נראה אותה, נחבק אותה ונדבר איתה. ניסינו להוציא לה אזרחות רומנית, עבדנו על זה בכל הכוח במחשבה שאולי הממשלה הרומנית תפעיל לחץ על חמאס. נסענו לארצות הברית ופגשנו הרבה סנאטורים, לקחתי איתי גיטרה כדי לגעת עם המוזיקה בלב של כמה שיותר אנשים, הרגשתי שהצלחנו להעביר שם את הסיפור שלנו".
דניאל חזר לארץ מהמסע הקצר בארצות הברית, יום לפני השלושים לאביו. "כל המשפחה המורחבת הגיעה ואנשים שאבא הכיר, היה ערב מכובד. בסוף האזכרה הגיע פאנל של אנשי צבא ומשטרה, אספו אותנו האחים ואמרו לנו שמצאו את הגופה של אמא בבית ממולכד ליד בית חולים שיפא בעזה, מרוססת בכדורים. היא זוהתה באמצעות צילום שיניים".
*
"הפחד שנולד בי לא משתק. להפך. העובדה שאני יודע שאני יכול כל רגע נתון לא להיות פה פיזית בעולם, וההבנה שהיה לי סיכוי גדול יותר לא לצאת מבארי מאשר כן לצאת, גרמו לי להבין שהחיים שלי הם סוג של פריבילגיה ולכן אני צריך לעשות מה שאני רוצה באמת בכל רגע"
הוא תופס את המוזיקה וההופעות כמצבה חיה לזיכרון של הוריו, כך היה גם בערב שבו הודיעו לו שאמו נרצחה הוא יצא להופעה. "היינו מכונסים כל האחים, התחבקנו, ואחרי חמש דקות אמרתי להם שאני מרגיש שהכי נכון זה ללכת להופיע. הם קיבלו את זה בטוב ובאותו ערב הופעתי לפני מפונים ממפלסים. הגעתי למלון, והקדשתי את 'אני גיטרה' להורים שלי. בעיני הקהל זו הייתה הופעה, אבל בשבילי זה היה זמן לעצמי, זמן להיפרד מאמא ולהבין שלא אראה את ההורים שלי שוב".אפילו שזה לא הדבר הכי הגיוני.
"זה לא היה הגיוני ולא שכלי, אבל בדיעבד זה היה מאוד מרפא".
רק חודש עבר מהלוויה שילדי משפחת וייס ערכו לאביהם בעולש, ושוב הם התכנסו שם וישבו שבעה על אמם בבית החברים, אבל הפעם זה היה שונה. "לא היה המתח של 'איפה אמא', זה ירד מהפרק. מאז כל החיים נראים אחרת, כל דבר מקבל זווית שונה. החיים לא נראים אותו דבר בלי אמא שכל הזמן מחבקת אותנו, דואגת לנו, חושבת עלינו. פגשנו הרבה חברים שלה, היינו עם המשפחה שלה. בכלל כל השבועות של החיפוש אחריה התחברנו מאוד לצד שלה, דיברנו עם הרבה קרובי משפחה שניסו לעזור לנו להשיג את הדרכון הרומני והקשר המשפחתי הפך לבעל משמעות גדולה".
האחים לבית וייס מנסים לשוב לשגרת החיים, ולפעול להחיות מחדש את הקיבוץ שספג מכה קשה. הגר, האחות הגדולה, עובדת עם בני הגיל השלישי במלונות ים המלח, אסף עובד בחשמלייה של הקיבוץ ומנסה לשקם אותה. עומר עובדת בדפוס בארי, אחיהם הקטן אוהד בצבא ואילו דניאל דבק במוזיקה.
בכל פעם שאנחנו מדברים על העשייה המוזיקלית שלו משהו בעיניים שלו נדלק. אבל כל היצירה שלו מושפעת מתהומות הכאב שפרצו עם המלחמה. "איבדתי את התמימות שם. הביטחון הבסיסי שצריך להיות לכל אזרח מבוסס על זה שהמדינה מחויבת לו – אבל זה הפך לאשליה. לא רק אצלי, אצל כל אזרח. אבל הפחד שנולד בי לא משתק. להפך. העובדה שאני יודע שאני יכול כל רגע נתון לא להיות פה פיזית בעולם, וההבנה שהיה לי סיכוי גדול יותר לא לצאת מבארי מאשר כן לצאת, גרמו לי להבין שהחיים שלי הם סוג של פריבילגיה ולכן אני צריך לעשות מה שאני רוצה באמת בכל רגע.
"אני מרגיש כל הזמן שהכלי הכי חזק שלי הוא הסיפור והשירה. לכאוב את הכאב אבל לצאת ממנו, לנוע מתוכו לפעולה. אני רוצה שלא רק יכירו את הסיפור של אבא ואמא, אלא שיתחברו אליו עוד אנשים מתוך מפגש קרוב, פנים אל פנים. חיפשתי איפה להופיע, אמרתי 'כן' להרבה הזמנות ואני מקווה שזה יימשך עוד שנים, אני אפילו בטוח שכך זה יימשך".
לא קשה לך להופיע לבד?
"אני מופיע גם עם חברים מרימון ועם המפיק המוזיקלי והמתופף דורון רפאלי, שאיתו הקלטנו ביצוע מיוחד לשיר 'מוכרחים להמשיך לנגן'. ויש לנו הרכב של מוזיקאים משדרות, בארי ומפלסים. ההרכב הזה נוצר מרצון שלנו להופיע וגם בעקבות בקשות של קהילות בארצות הברית שרוצות לשמוע את השירים והסיפורים שלנו. אבל העיקר זה המוזיקה כי אנחנו מאמינים שהיא הרבה יותר חזקה מדיבורים. והיא גם מחברת בין העולמות, כשהופעתי בכפר־סבא עם דורון. הוא העלה אותי לשיר באמצע המופע. זה היה יום חמים והתחלנו לנגן את 'אני גיטרה'. פתאום הייתה רוח ממש חזקה שלקחה את כל העלים מהרחוב והעיפה אותם על הקהל, כמו קונפטי, הרגשתי שאבא ואמא איתי, שהם עשו לי מחווה כזאת". 
View this post on Instagram
