"בכל פעם שסרט שלנו יוצא, אנחנו משתתפים בפרמיירות בכל מיני מדינות וישראל תמיד אחת מהן", מספר אריק טולדנו, "כשיצא הסרט החדש ׳השנה שהייתה לנו׳, הזמינו את אוליבייה ואותי כרגיל להקרנות בלונדון, הונגריה, ברלין ואמסטרדם ובישראל רצו לבטל בעקבות המלחמה אבל אנחנו התעקשנו לקיים את הפרמיירה בכל מחיר, אפילו שידענו שהסרט לא יופץ בזמן הקרוב. היה לנו חשוב להגיע ולערוך הקרנה אינטימית עם המשפחה, קצת חברים שרצינו לפגוש ותושבי הדרום".
יצא לכם לדבר באופן אישי עם תושבי הדרום שהגיעו?
"כן. זה היה קריטי עבורנו", ממשיך טולדנו, "בצרפת וגם פה, הרבה אנשים פנו אלינו בשאלה איך אפשר להעלות למודעות את נושא החטופים והבנו את התשובה כשפנתה אלינו מורן, הדודה של יגב בוכשטב שנחטף לעזה עם רעייתו רימון. רימון חזרה מהשבי אבל יגב נשאר שם, והיא סיפרה לנו עליו המון. היא אמרה שהוא מוזיקאי ונגן גיטרה ושהוא אפילו הצליח לקחת איתו אל השבי את הגיטרה מתחת לאף של המחבלים. ברגע ששמענו את זה, פתאום הרגשנו קרובים אליו. הבנו שהוא בן אדם טוב וחזק, ולא משנה מה יקרה לו, הוא ימשיך לנגן. כשאתה שומע סיפור אישי כזה, זה יכול לשנות לך תפיסות עולם.
"כשאנשים לא מכירים מקרוב אוכלוסייה מסוימת, הם מתייחסים אליה כאל חלק מסטטיסטיקה. למשל אנשים עם מוגבלויות או כאלו שגרים בשכונות עוני. בקולנוע שאנחנו עושים אנחנו מוציאים את הדמויות מהסטטיסטיקה כי אנחנו מספרים את הסיפור שלהן והופכים אותן לאמיתיות עם שם, פנים, היסטוריה, חברים ומשפחה. אם הסטטיסטיקה סוגרת את המחשבה, הסיפור האישי פותח אותה. כך גם בכל מה שקשור לחטופים. כשהאנשים בעולם שומעים על החטופים, הם מרגישים נורא, אולי רוצים לעזור, אבל לא באמת מרגישים קרובים אליהם, כי הם לא מכירים, וזו הסיבה שהיה לנו מאוד חשוב לבוא ולשמוע. אנחנו מקווים שכולם ישובו הביתה במהרה".
טולדנו ונקש לא הסתפקו רק בהקרנה המצומצמת בקולנוע "לב" בתל־אביב, וחוץ מלשמוע סיפורים מתושבי הדרום ולבקר משפחות, הם גם הגיעו להתנדב בחקלאות.
"הלכנו לסייע בקטיף ויצאנו עם כמות לא רעה לקחת הביתה לצרפת", מחייך נקש כשהוא מציג לראווה בטלפון תמונה של ארגז לימונים שקטף במו ידיו. "הפעם זה ביקור שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים. לא פשוט לראות את ישראל במצב הזה. פתאום המסעדות בתל־אביב ריקות, הצעירים לא נמצאים ברחובות כי הם בחזית. יש תחושת אי־נוחות וקצת אשמה, משהו חסר. פני ישראל לא כתמול שלשום ויש פה אווירה אחרת. מעולם לא חווינו זמנים כאלה כשביקרנו כאן".
חשבתם לתרגם את החוויה שלכם פה ליצירה קולנועית?
"אנחנו לא בדיוק האנשים הנכונים למשימה כזאת", עונה נקש לאחר מחשבה קצרה. "מצד שני, אנחנו מחוברים למדינה, ויכול להיות שמשהו כזה יקרה יום אחד. רוב הסיכויים שבלי קשר למלחמה נקים כאן פרויקט שיהיה משותף לשחקנים ישראלים וצרפתים, כמו מה שעשינו עם 'בטיפול'״.
*
נקש (51) נשוי לג'אז ולהם שני ילדים, לטולדנו (52) וז'רלדין אשתו יש ארבעה ילדים. אי שם בשנת 1988 נקש וטולדנו נפגשו במחנה קיץ שמיועד לבני הקהילה היהודית בצרפת. כשני צעירים חובבי קולנוע מושבעים, הם הפכו לצמד בלתי נפרד. יחד, הם יצרו מספר סרטים קצרים, ובהם "נעליים קטנות", שהפנה אליהם לראשונה את תשומת הלב הציבורית, עד פריצתם הגדולה בשנת 2011 עם הסרט "מחוברים לחיים" בכיכובו של עומאר סי. לא רק שהסרט זיכה אותם בשמונה פרסי סזאר ובעוד מספר לא מבוטל של פרסים מרחבי העולם, הוא גם הפך לסרט המרוויח ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי ולמצליח ביותר בגזרה הבינלאומית.
מאז, הם המשיכו יחד לשמור על הרף הגבוה ואפילו לכבוש פסגות חדשות. פרויקטים כמו "סמבה", "סה לה וי", ואפילו סדרת הטלוויזיה "In Therapy", המבוססת על "בטיפול" של חגי לוי, ידידם הישראלי, סחפו את צרפת כולה ובלא מעט מהמקרים גם אותנו, אחיהם מעבר לים.
הסרט החדש שלהם, "השנה שהייתה לנו", עלה השבוע בבתי הקולנוע, ועוסק במלחמה אחרת לגמרי, זו שהאנושות הכריזה נגד כדור הארץ. "הכול התחיל מכך שבזמן הקורונה נאלצנו לעבוד בנפרד זה מזה. עבורנו זה היה מאוד חריג כי אנחנו עובדים כל הזמן יחד, מאז שהיינו צעירים. פתאום כל אחד היה סגור בבית עם משפחתו וילדיו. זה שיגע אותנו. הרגשנו שהיקום מעניש אותנו, כמו שמענישים ילדים קטנים כשהם לא מתנהגים יפה. כאילו העולם אומר לנו 'מעכשיו לא תוכלו לצאת, לא לראות חברים, לא לבלות במסעדות ולא לערוך קניות'. זו הייתה תחושה ששנינו חלקנו. הניסיון שלנו ביצירת סרטים גרם לנו לשים לב לתמונה יוצאת הדופן הזו שהקורונה יצרה. רחובות פריז ריקים, אנשים בחלונות צועקים תודה אחד לשני. פתאום קלטנו שמדובר בהתממשות החזון של כל פעיל למען איכות הסביבה. אין מכוניות, אין זיהום. מפה הסיפור התגלגל".
אריק טולדנו: ״בצרפת היינו רגילים עד לא מזמן שהאנטישמיות מגיעה מהצד הימני הקיצוני, ופתאום היא מגיעה גם מהצד השמאלי. זה בכלל פרדוקס, כי בעיקרון הצד השמאלי דוחה דת ופנאטיות, אבל איכשהו זה קרה ופתאום הם אלו שמפיצים את האנטישמיות ביתר שאת״
במרכז הסרט עומדים אלברט וברונו, צמד בטלנים ששקועים בחובות עד הצוואר. בניסיון לכסות אותם, הם מצטרפים לחבורת פעילים למען איכות הסביבה, עד שפעילה אחת בשם קקטוס משנה את חייהם. אומנם הדמויות קלילות וכיפיות אך רוב הסרט מכיל מוטיבים של התנגדות קשה לממסד ומסרים די נוקבים בכל מה שקשור לזיהום האוויר ולחוסר האכפתיות המובהק של בני האדם ממה שעתיד לקרות בעקבותיו.
בדרך כלל בסרטים שלכם אתם עוסקים בדרמות אישיות יותר. פחות בעניינים גלובליים.
"התפקיד של אמנות הוא בין השאר להזכיר לבני האדם מה הם הבטיחו", משיב טולדנו, "אנחנו כמו ילדים שהבטיחו להתנהג יפה בזמן שההורים כעסו עליהם ואז חזרו לסורם. מהר מאוד אנחנו חוזרים להרגלים הישנים שלנו. ראינו איך ברגע שהקורונה נגמרה ואנשים התחסנו, הכול חזר לקדמותו. המטוסים, זיהום האוויר. לכן חשבנו שזה זמן טוב להעלות את הנושא. הסרט נפתח בסצנה של אנשים שנמצאים בחנות בזמן מבצעי ה'בלאק פריידיי' ונאבקים כדי לקנות כמה שיותר. יש משהו מאוד חייתי בהתנהגות הזו, ואפילו שזה נראה עוד ריב רגיל, אנחנו יודעים שהאלימות שתיווצר בעקבות משבר האקלים תהפוך להרבה יותר דרמטית. אז כדי להסב את תשומת הלב של אנשים החלטנו לצחוק על זה".
אתם חושבים שהדור הצעיר יצליח להתחבר לסרט שמתיימר ״לחנך״?
"הדור הצעיר הוא דווקא זה שמרגיש הכי אשם לגבי משבר האקלים. הגיבורה בסרט, קקטוס, אומרת שהיא מרגישה גם האשמה וגם הקורבן, וזו הגישה של רוב בני הגיל שלה. כשחקרנו את המצב וניסינו להיטמע בתוך הציבור הצעיר הבנו שרבים מהם מרגישים שהם עצמם יצרו משהו והם גם מתמודדים עם ההשלכות שלו.
"בנוסף, יש לנו את האינסטינקטים שלנו ואת העקרונות שאנו מרגישים ומאמינים שצריך לדבר עליהם. בסופו של דבר אנחנו רוצים לעשות סרטים על אנשים ולספר את הסיפור הקטן שבתוך הסיפור הגדול. אנחנו לא פוליטיקאים, רק יוצרים שאוהבים לשמוע את הצחוק של הקהל באולם. אז לקחנו חלק קטן מהבעיות של התקופה הזו והפכנו אותן לקומדיה. אין לנו עניין להחדיר מסר. אנחנו מסתמכים לא מעט על האמרה של אנשי הקומדיה האיטלקית מהמאה ה־16, שהייעוד של יוצר הוא לשים מראה בפני אנשים. אז לפעמים, הקולנוע משמש זרקור ולרגע החיים שלך מוקרנים על המסך. עבורנו זה באמת היה הנושא הכי חשוב בעולם, עד 7 באוקטובר, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם סוג אחר של אלימות".
*
על אף שנראה ששנות אור מפרידות בין חייהם ועשייתם בעולם הקולנוע הצרפתי למציאות הישראלית הנוכחית, מתברר שכמו לא מעט יהודים ברחבי העולם, נקש וטולדנו נפגעו מהטבח באופן אישי. הילי סלומון, בת דודתה בת ה־25 של אשתו של נקש נרצחה במסיבה בנובה, ובן דודו של טולדנו, עמי אלון טולדנו, נרצח בשדרות.
עד כמה השיח על המלחמה בארץ נוכח בצרפת?
טולדנו: "ללא מעט אנשים בקהילה היהודית בצרפת יש משפחה כאן, כמונו. ובכלל, כל השיח הציבורי עוסק רק במלחמה בעזה. אנחנו שומעים את השיח הזה בכל הארצות שאנחנו מבקרים בהן, יותר ופחות. המצב בישראל משפיע על כל העולם, הוא הליבה של כל השנאה, והאנטישמיות שמתפרצת נגדנו וזה מאוד מדאיג. גל השנאה נמצא בכל מקום, אפילו בארצות הברית. בצרפת היינו רגילים עד לא מזמן שהאנטישמיות מגיעה מהצד הימני הקיצוני, ופתאום היא מגיעה גם מהצד השמאלי, שהתערבב עם האסלאם. זה בכלל פרדוקס, כי בעיקרון הצד השמאלי דוחה דת ופנאטיות, אבל איכשהו זה קרה ופתאום הם אלו שמפיצים את האנטישמיות ביתר שאת. כל צד נעשה יותר ויותר קיצוני. יש אנשים שמאוד תומכים בישראל, וכאלה שמאוד תומכים בעזה ואפילו מצדיקים את חמאס, יש כאלה שסתם מרחמים על האזרחים הפלסטינים וכאלה שמעדיפים שלא לנקוט עמדה. מה שמדאיג אותנו כאמנים הוא שהאלימות תופסת מקום מאוד גדול וכל אחד מתבצר בעמדתו. זה לא זמן שאפשר לעשות בו שינוי או לשכנע מישהו בדעה שלך".
אוליבייה נקש: ״הפעם זה ביקור שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים. לא פשוט לראות את ישראל במצב הזה. פתאום המסעדות בתל־אביב ריקות, הצעירים לא נמצאים ברחובות כי הם בחזית. יש תחושת אי־נוחות וקצת אשמה, משהו חסר"
אתם מרגישים שיש לכם תפקיד בהקשר הזה, כיוצרים יהודים? אולי לחשוף צד אחר ביהדות דרך הקולנוע?
"בדרך כזו או אחרת, כל הסרטים שלנו חושפים משהו ביהדות", משיב נקש, "אנחנו שואבים השראה מהחיים שלנו ושל החברים שלנו, מהדרך שבה נולדנו וגדלנו, ואיך אנחנו חיים גם לצד מי שאינו יהודי. למרות זאת, נקודת המבט שלנו בסרטים היא לא בהכרח יהודית אלא צרפתית. אבל היהדות משפיעה על היצירה שלנו באופן כללי. למשל, כיהודים אנחנו נוהגים לחשוב שהשאלה חשובה יותר מהתשובה, וגם בסרטים שלנו זה ככה. לא חייבים לתת תשובה, רק לחשוף את השאלות הטובות ולחטט בהן".
"זה אולי נראה נורמלי לשאול את השאלה הזו״, מוסיף טולדנו, ״אבל כשאנחנו עושים סרטים, אין לנו שום עניין פוליטי. התפקיד הכי טוב שאנחנו יכולים לקחת על עצמנו זה לעשות סרטים מוצלחים, לא להיות האנשים שמציגים את היהדות ושמים אותה בחזית. לא למדנו לעשות את זה, וזה לא הדי־אן־איי שלנו. הזהות שלנו היא נטו עשיית סרטים. נכון שכיהודים יש לנו תרבות שמעסיקה אותנו, אנחנו לא מתחמקים ממנה, אבל אי אפשר להצטמצם ולעסוק רק בזה. אנחנו גם יהודים וגם אמנים וגם קולנוענים, ובעיקר צרפתים. באנו לפה קודם כול כצרפתים, נולדנו וגדלנו בצרפת, והקולנוע הצרפתי הוא ההשראה העיקרית שלנו. אנחנו לא עובדים בשביל הסוכנות היהודית, אלא פועלים מתוך מחשבה שסרטים יכולים לשנות את העולם ולשנות אפילו דעות. אז אנחנו יכולים לעשות סרטים על תקווה, כמו מה שעשינו ב'יוצא מן הכלל'. זה למשל סרט שממש שינה מציאות. בסוף, אנחנו רוצים לגעת באנשים, לגרום להם להרגיש דברים ולצאת עם תובנות. אנחנו רוצים שמי שנכנס לסרטים שלנו, יֵצא אחרי שעתיים עם שינוי קטן, אחרי שמשהו זז אצלו בפנים. אם זה קורה, עשינו את העבודה שלנו".
למה אתם חושבים ש"מחוברים לחיים" נגע בכל כך הרבה אנשים?
"אנחנו מנסים ומשתדלים להיות ענווים מול האמנות שלנו. אנחנו לא כמו ספורטאים שחותרים לניצחון. המקום שלנו הוא יותר לערוך ניסויים, ומה שיקרה – יקרה. יש לנו סרטים שהצליחו, וכאלה שפחות. אנחנו עושים את הטוב ביותר שיש לנו להציע. לדעתנו, אנשים בישראל כל כך רוצים שלום ושלווה בתוך המציאות היומיומית של הכאוס, ו'מחוברים לחיים' הוא סרט שמדבר בדיוק על הנקודה הזו. החיבור בין ניגודים. עני ועשיר, שחור ולבן. השלום בין הניגודים זה הנושא של הסרט".
בפרמיירה של "השנה שהייתה לנו", אמרתם שאתם מקווים להביא לאנשים בישראל רגע של רוגע.
"לא רק בישראל, אנחנו מקווים להשיג את המטרה הזו בכל העולם. הרי בכל מקום אנשים עוד בשוק מהתמונות של הטבח ב־7 באוקטובר ומהמלחמה בעזה. אנשים צופים בחדשות כמעט 24 שעות ביממה. גם אנחנו. כל הזמן בודקים בנייד מה קורה. אבל עם זאת חייבים להמשיך לחיות ואנחנו מקווים שהשעתיים האלה יביאו ריפוי. כשאתה מייצר סרט, אתה לעולם לא יכול לדעת בוודאות מתי הוא יֵצא ואיזה קהל הוא הולך לפגוש. לא תכננו ש'השנה שהייתה לנו' יֵצא בזמנים כאלו נוראים, במיוחד בישראל. אבל זה לא משהו שנמצא בשליטתנו, ואנחנו שמחים שזה יכול להביא נחמה, אפילו קטנה".
@bringthemhome23 "צריכים כל עזרה שהיא כדי להחזיר אותם הביתה" יגב בוכשטב ורימון קירשט נחטפו מהבית שלהם בנירים בבוקר ה-7.10. יגב ורימון הכירו בתיכון, שמרו על קשר לאורך השנים ולפני שלוש שנים הפכו לזוג. מאז, הם לא נפרדים. המשפחות ועשרת הכלבים והחתולים שלהם מחכים להם בבית כבר יותר מ-5 שבועות. חייבים להחזיר אותם הביתה, עכשיו. #מחזיריםאותםהביתהעכשיו #bringthemhomenow #standwithisrael #hamasmassacre #מחזיריםאותםהביתה ♬ original sound – bringthemhome23
על אף שהמטרה המקורית הייתה בכלל להעביר מסר על הגנת הסביבה.
"מצווה גדולה להיות בשמחה", משיב טולדנו ומתגאה בעברית שלו, "אם אנשים באולם יצחקו, עבורנו זה משהו גדול. הקומדיה מכילה הרבה טרגדיה. נגיד שהיה לך יום נורא, איבדת את התרמיל שלך, לא מצאת את הטלפון, רבת עם אמא שלך, אחרי הכול את תשבי ותספרי לחברים שלך את מה שקרה וכנראה שתצחקו על זה. הזמן מרפא את מה שאנחנו חווים והופך הכול להרבה יותר טוב. זה קריטי לדעת לצחוק על עצמנו, על מי שאנחנו. לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות״.
אריק טולדנו: ״עכשיו אלה זמנים עצובים. איבדנו משפחה, איבדנו חברים. היינו ואנחנו עדיין מאוד מודאגים. לכן היה לנו כל כך חשוב לבוא לתמוך ולהרגיש את מה שקורה כרגע בתוך החברה הישראלית. אנחנו חרדים לעתיד של חברינו, לעתיד של המדינה"
הריאיון מתקרב לקיצו, ובמכון הצרפתי בתל־אביב כבר משתרך תור של קולגות המעוניינים לשבת לשיחה קצרה עם צמד הבמאים. בנוסף, סבב פגישות עמוס עוד ממתין להם עד הטיסה בצהריים וממחיש יותר מכול עד כמה למרות השתקעותם בתעשיית הקולנוע בצרפת, טולדנו ונקש הם בני בית כאן.
היה לכם חשש להגיע לביקור הנוכחי?
"ממש לא. ישראל היא מקום מוכר עבורנו", טולדנו מבהיר, "יש לנו כאן הרבה משפחה וחברים. יצאנו להמון מקומות, ראינו דברים, אכלנו אוכל טוב ואתמול גם חווינו את האזעקה הראשונה בחיינו, כשישבנו ברחוב בתל־אביב. לא היה מקלט, וראינו ממש מעל הראש שלנו יירוט. זה היה מאוד מרשים. פריים שלא חשבנו שנראה אי פעם. האמת שזה די מטורף לראות איך אתם חיים פה בכל יום. שזו השגרה שלכם בישראל".
אז איך אתם יוצאים מהביקור כאן?
נקש: "עד היום, בכל פעם שבאנו לפה, זה היה כדי לבקר משפחה, לבלות, ליהנות, לדבר על קולנוע ולגרום לאנשים לצחוק. עכשיו אלה זמנים עצובים. איבדנו משפחה, איבדנו חברים. היינו ואנחנו עדיין מאוד מודאגים. לכן היה לנו כל כך חשוב לבוא לתמוך ולהרגיש את מה שקורה כרגע בתוך החברה הישראלית. אנחנו חרדים לעתיד של חברינו, לעתיד של המדינה מלחיץ להיות כאן כשאין תיירים ואין פעילות, אנחנו מרגישים כאילו הכול קפוא".
לטולדנו חשוב להדגיש שהם אופטימיים. "כמו שההיסטוריה הוכיחה לא פעם, הגורל של היהודים הוא להמשיך הלאה, ועשינו את זה בעבר. יש לנו עוד תקווה לימים טובים ושלווים ואנחנו מנסים להתקדם, בכל דרך שאנחנו יכולים. גם מתוך יצירה ואמנות. למה טרוריסטים שונאים תרבות? כי הם היו רוצים שרק דרך החשיבה שלהם תהיה מופצת בעולם ושאנשים יחיו בפחד. במקום הזה, התרבות היא אור בתוך החושך. היא נותנת נחמה. כמו בשירו של לאונרד כהן, 'הקיר אומנם נשבר והוא כבר לא שלם, אבל רק דרך הסדקים שבו, אפשר לראות את האור'".
