"חודש אחרי שבעה באוקטובר נסענו לבארי", משחזרת הסופרת אדיבה גפן. "תיאמנו עם הקיבוץ שנגיע, שכרנו רכב גדול, והיינו מצוידים במפה של הבית: בשרטוט הופיע איפה כל דבר נמצא – המכתבים, השירים, התרגומים. הדבר הראשון שקידם את פנינו היו בומים חזקים. הקיבוצניקים מיהרו להרגיע אותנו שזה ירי של צה"ל, לא ירי עלינו.
"הגענו לבית. הוא לא נהרס ולא נשרף, אך כל דפנות הזכוכית הגדולות היו מנופצות, ועל הקירות היו מרוססים סימונים של הצבא. באוויר עמד ריח נורא. גילינו בבית כלב שכנראה חיפש מקום לנוח ומצא שם את מותו. זו הייתה המחשה מצמררת של הזוועה. כאילו להזכיר, זו העליבות וההרס של מקום שאנשיו נתלשו ממנו, בלי הילדים בשבילים ובלי הכלבים מתרוצצים בדשא. פינינו משם את הכלב והתחלנו לעבוד".
גפן נסעה, יחד עם אנשי צוות נוספים במכון גנזים, שהיא משמשת כיו"ר שלו זה שמונה שנים בהתנדבות, למשימת הצלה ייחודית: איסוף ושימור ארכיונו של המשורר אֲנָדָד אלדן, חבר קיבוץ בארי. בבוקר 7 אוקטובר, המשורר בן ה־99 ורעייתו שרי שהו בביתם שבקיבוץ. עשרות מחבלים הקיפו את ביתם, וצרורות ירי נשמעו מכל עבר וניפצו את חלונות הבית הגדולים. מחבל נכנס אל הבית ודרש לקבל את מפתחות הקלנועית שבחוץ. שרי מסרה להם את המפתחות, אך כשראו עד כמה הקלנועית ישָנה, נטשו אותה. בני הזוג לא נפגעו מהמחבלים, והם פונו יחד עם תושבים נוספים אל מלונות ים המלח. לאחר תקופה קצרה עברו לדיור מוגן בתל־אביב. עשרות שנים של כתיבה כמשורר, כמורה ואיש הגות היו צפונים בבית הקיבוצי הפשוט. בלית ברירה, האוצר הספרותי העצום ננטש מאחור.
כמה ימים לאחר מכן פרסמה אשכר אלדן־כהן, בתם של בני הזוג, רשומה על הארכיון של אביה שנשאר בין ההריסות. בעקבותיה פנו אל המשפחה כמה ארכיונים ספרותיים והציעו לשמר אצלם את האוסף של המשורר. למשימה נבחר ארכיון הספרות העברית של מכון גנזים בבית־אריאלה בתל־אביב. בין היוצרים שארכיוניהם מופקדים שם ניתן למנות את גורדון, ברנר, טשרניחובסקי, לאה גולדברג, אבות ישורון ועוד.
שירה תובענית
"המטרה שלנו הייתה להציל כל מה שאפשר", אומרת אדיבה גפן. "כשפגשתי את שרי לראשונה היא אמרה 'הבית שלי לא מפואר. אין כורסאות, אין נברשות, אין שטיחים. אבל יש רוח'. וזה מה שמצאנו. המנוולים מעזה חשבו שימצאו שם יהלומים, אבל הם לא ידעו שהיהלומים האמיתיים הם כתבי היד שלו. אצל שרי ואנדד היו בבית רק ספרות ושירה ואהבת אדם, ואת זה אי אפשר לבזוז. כל משורר עולמי חשוב היה שם על המדף. בהם לא נגעו.
"האוצרות הכי גדולים בבית היו נכסי תרבות, דברים שלא נבזזו, ספרים עם הקדשות של נחום גוטמן ואבות ישורון, זך ושלונסקי. הספרים עמדו יפה וחיכו שניקח אותם. התחלנו לאסוף בארגזים את כל ארכיון כתבי היד ואת הספרים. ליקטנו כתבי יד, טיוטות, מכתבים, קטעי עיתונות. שרי סיפרה לנו על כתבי יד רבים שטרם פורסמו, ושהיה חשוב שנמצא אותם. אספנו כל מה שרק אפשר".
את השעות הארוכות של עבודת הליקוט, אומרת אדיבה, ליוותה דומייה עמוקה. "תקפה אותנו איזו אילמות נוכח הזוועה הזו. עבדנו בשתיקה מוחלטת, אי אפשר היה לדבר. כאילו הכול נלקח מאיתנו – השמחה, הצחוק, היכולת לדבר אחד עם השני. אפילו הקלנועית בחוץ, עם המפתחות בסוויצ', הייתה איזו מין אנדרטה שכזו. הייתה כל הזמן הרגשה שצריך לעבוד מהר, לא להתעכב, כי מי יודע מה יהיה עוד מעט. הרגשנו שאנחנו גואלים את אוצרות המקום.
"הבית עמד בשיממונו. שברי זכוכית בכל מקום, הריח הקשה, ההשפלה של הריהוט, הכול עמד באוויר. אבל אספנו כל מה שיכולנו באהבה, ולא נתַנו לדבָר להישאר, להתבוסס בתוך החרפה שנפלה עלינו. דחפה אותנו הידיעה שאנחנו יכולים לתת לדברים לשוב ולהיות במקום מואר. גם בדרך חזרה לתל־אביב לא דיברנו. כל אחד התכנס בכיסא של עצמו. אני מכירה את הקיבוץ פורח ומשגשג, ופתאום תפאורת מוות כזאת. זה נטול מילים. כשחזרתי הביתה כיבסתי מיד את כל הבגדים. בן זוגי שאל מה היה, ועניתי: תן לי בבקשה יומיים לעכל את מה שראיתי שם".
והיו גם רגעים שהעלו חיוך על פניה. "חיפשתי מאוד לראות את אנדד, את מי שהוא, ומצאנו צילומים נהדרים שלו, שוכב מתחת לעץ, חי, תוסס, צעיר ויפה. מצאנו מכתבים שעלתה מהם דמותו האותנטית כאיש רוח וכבן זוג. עכשיו כשאנחנו עובדים על הארכיון אנחנו פוגשים אותו כמשורר ויוצר מרתק. את השירה שלו לא קוראים כבדרך אגב, זו לא שירה 'נחמדה'. יש בו תובענות כלפי הקוראים. הוא לא מניח את הדברים על השולחן אלא מושך את הקורא לצלילת עומק, אל מסע. זו הייתה התחושה שלי מתוך התוודעות איטית של חודשיים".
חלק ממה שנאסף הועבר למשכנם הזמני של בני הזוג אלדן בתל־אביב. "הארכיון היה כל חייה של שרי", מוסיפה אדיבה, "והניתוק ממנו היה לה נורא קשה. כשהתוודעתי אליו למדתי עד כמה היא סידרה אותו בדקדקנות וטיפלה בו במסירות. הוא היה מאוד מאורגן ומטופל, ועכשיו פתאום לתת אותו זה לא מובן מאליו".
נבואת זעם שבסופה נחמה
קורות חייו של אלדן משרטטות דיוקן חי של משורר שצמח בערוגות הציונות הסוציאליסטית, ואשר יצירתו קשורה בקשר הדוק אל סביבתו הטבעית, על הנופים והניגודים שבה: הוא נולד בפולין בשנת 1924 בשם אברהם בלייברג. בהיותו בן שש עלה ארצה עם הוריו, אל קיבוץ חפציבה שבגלבוע. כילד פגש את שאול טשרניחובסקי שהגיע לבקר את חברת הילדים בקיבוץ, בחברת הילדים הכיר את חיים גורי שהגיע מתל־אביב, ואחרי שירותו הצבאי חזר לקיבוץ כחבר הכשרה יחד עם נתן יונתן.
אלדן הדריך בנוער העובד והלומד, התגייס לפלמ"ח ועסק בסיירוּת לצד רחבעם זאבי. את שמו שינה לאֲנָדָד, כביטוי של אהבתו לסיירות ולנדודים. בתום מלחמת העצמאות למד מקרא וספרות באוניברסיטה העברית, והיה מתלמידיה של לאה גולדברג. באוניברסיטה הכיר את שרי, הם נישאו ועברו להתגורר בבארי, שם נולדו להם שלושה ילדים. בקיבוץ לימד אלדן תנ"ך וספרות, היה סדרן עבודה, והשתתף כמו כולם בעבודה החקלאית. אלדן היה ציר משמעותי בחיי הרוח של קיבוץ בארי, ובין השאר היה אמון על כתיבת שירים עבור טקסי החג בקיבוץ. עם השנים הוציא לאור שישה־עשר ספרי שירה. המומחית הגדולה בהם היא שרי אשתו. את עבודת המאסטר שלה הקדישה לשירתו, ועד היום, בגיל 88, היא מצטטת בעל פה פסקאות שלמות מתוכה. שיריו של אלדן תורגמו לשפות רבות, והוא זכה בפרס ראש הממשלה.
אני נוסעת לארכיון כדי לראות מקרוב את כתבי היד. לפגוש ביד הרושמת, זו שלפני התוצר הסופי, הספר הכרוך. מכון גנזים הוא קטן, צנוע, כמעט חבוי במבנה הגדול של בית אריאלה. ברחבה החיצונית של המקום, "כיכר החטופים", רוחשים מיצגים גדולים, מאהלי מחאה.
בחלל העבודה של הארכיון יושבים מתנדבים. ממיינים, מסמנים ומקטלגים, בעבודה איטית ויסודית. על הקירות תצלומים של גדולי התרבות העברית לצד קטעים מכתביהם, חלק מתערוכה גדולה שהוצגה ברחובות תל־אביב. הילה צור, הארכיונאית הראשית, מדריכה את הממיינים. אורנה רוזנר, מי שמופקדת על הטיפול הישיר בארכיונו של אנדד, פורסת את הניירות ואת הספרים, משווה ומקטלגת. אני מדפדפת בקלסר אקראי שמונח על הדלפק, עתיר פרגמנטים היסטוריים. פתקים קטנים מסגירים, למשל, כי אבות ישורון נכח במשפט אייכמן; שלונסקי קיבל את השורה החמישית בלוויה של ביאליק; משה דיין היה נהג בשירות הבריטים.
אנחנו יורדים לקומת הגנזים. ניחוח עז של עץ עומד באוויר. בכניסה ניצב שולחן העבודה של מאיר ויזלטיר. אנחנו עוברות בין המדפים, השמות על הארגזים זוהרים בשחור־לבן: ישראל אלירז, יהודה בורלא, עמוס קינן, לאה גולדברג, אבות ישורון. בין האוספים גם כאלה שנמסרו על ידי בעליהם שעודם חיים ויוצרים, אם מסיבות של מעבר דירה ואם מתוך רצון לשימור בתנאים מיטביים.
במדף פנימי אנחנו מוצאות את הארגזים שעליהם הכיתוב "אנדד אלדן". החומרים עוברים מיון וקטלוג בהדרגה, ואדיבה שולפת ארגז אחד. זוגיות חמה ואוהבת נרמזת בין השורות: הוא מכנה אותה במכתביו "שריק", היא קוראת לו "נדדיק". הכתב הקטן בוקע מהדפים, שחור וצפוף, ומתוך ניירות מצהיבים זורח ניקוד.
עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ / מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר / עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ / נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפֵלַת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר / לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה / לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל / הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה / לוֹחֶשֶׁת אֶל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל.
מי שיבקש למצוא בשיר הזה, מ־2016, נבואת זעם, יוכל להתנחם בנבואת נחמה, בשורה האחרונה החותמת את השיר: "יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה" ("על קירות בארי", מתוך הספר "שש שעת שחר"). את הנחמה שאחרי התוהו אפשר למצוא גם בשיר מספרו הראשון, "חושך זורם ופרי", (1959): "הַחֹשֶׁךְ בַּפָּנִים נִמְלַט אֶל הַחֻרְבָּה / הַחֲשֵׁכָה שֶׁבְּחֻבִּי מְטַפֶּסֶת בְּשִׁנַּי / הַחֹשֶׁךְ בְּרַחֲמֵךְ זוֹרֵם לִהְיוֹת לִפְרִי".
בגדיו הקרועים של שמשון
היחסים המסוכסכים עם עזה, הנשקפת מחלונות בארי, רוחשים בתודעתו של אלדן ומוצאים ביטוי בכתביו. שירים עבריים שנכתבו על עזה עשו שימוש בדמותו של שמשון, המייצג ניצחון הירואי. אך בעוד חיים גורי מדמה את חיילי צה"ל לשמשונים השבים עם שערי עזה על כתפיהם, ואורי אבנרי בשירו "שועלי שמשון" מדמה את קולות המקלע והרימון לשיר ניצחונו של שמשון, אנדד כותב על שמשון קרוע הלב וקרוע הגוף:
כְּשֶׁהָלַכְתִּי / לְעַזָּה פָּגַשְׁתִּי אֶת / שִׁמְשׁוֹן יוֹצֵא קוֹרֵעַ בְּגָדָיו / בְּפָנָיו הַשְּׂרוּטוֹת זָרְמוּ נְהָרוֹת / וְהַבָּתִּים נִכְפְּפוּ לְאַפְשֵׁר לוֹ מַעֲבָר / כְּאֵבָיו עָקְרוּ אִילָנוֹת וְנֶאֶחְזוּ בִּסְבַךְ / הַשָּׁרָשִׁים. וּבַשָּׁרָשִׁים קְוֻצּוֹת שַׂעֲרוֹתָיו / רֹאשׁוֹ הִבְהִיק כְּגֻלְגֹּלֶת סְלָעִים / וּפִרְפּוּר צְעָדָיו קָרַע אֶת בִּכְיִי / שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ גּוֹרֵר שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה / שִׁבְרֵי שְׁמָשׁוֹת וְשַׁרְשְׁרוֹת שָׁקְעוּ / בַּיָּם שֶׁל עַזָּה. שָׁמַעְתִּי אֵיךְ / הָאֲדָמָה נֶאֶנְחָה תַּחַת צְעָדָיו / אֵיךְ רָטַשׁ אֶת בִּטְנָהּ / שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ וְחָרְקוּ נַעֲלָיו ("שמשון קורע בגדיו", מתוך "לבדו בזרם הכבד").
"האני השירי" מדבר מתוך כתביו של אלדן בעוצמה. הטבע הארץ־ישראלי נשזר בשיריו, מתוך הדהוד סביבתו הקרובה. ביתו שבעוטף עזה, יחד עם העיר שמעבר לגדר, אינם רק מקום פיזי. הם שלובים בתודעתו, מוצאים את דרכם ליצירתו. בין הדפים המצהיבים אני מוצאת נייר שאלדן כתב בשנות השישים:
כשקם אני משולחן הכתיבה שלי ויוצא אל מחוץ לחדרי, ליד שער הקיבוץ רואה אני אותם מחנות פליטים מעבר לגבעות בגבול רצועת עזה. הייתכן שחוויית יסוד זו של סכסוך הנמשכת מאז נעורי לא תהיה משוקעת בכתיבתי; אני שגדלתי על כך שמגדל שן לא מגן על אף אחד ושאסור להסתגר מפני הסביבה, מפני תקוותיה ומפני מכאוביה – הייתכן שלא אכאב גורלם של ילדים ונשים הנולדים וגדלים בייאוש של אין תקווה ואין עתיד, ושל ילדים בקיבוץ שלי עליהם לישון שנים במקלטים.
אך המצב הזה של שני העמים הנאבקים על חייהם ועתידם מוצא את ביטוי בשירי ככתיבה על מצבו של האדם דרך המעבדה האמנותית. הביטוי מורכב הוא כי הוא מתאים למורכבות הבעיה. כשם שאין פיתרון של שחור לבן בתוכן, כך אני נזהר לא לגלוש לכתיבה של פמפלט פוליטי, כי המענה של המניפסט הפוליטי שונה מן המענה האמנותי. כל כתיבתי משוקעת בכאן ובעכשיו, במקום, בנוף הסובב אותי ובמעגלים מתרחבים ומתפשטים מהויתי והלאה, ובה גם גורלם של אנשים מחוץ לביתי הקיבוצי, מחוץ לביתי הלאומי. גם להם זכותם לקיומם, לעצמאותם. אני החי פה שנים ליד גבול רצועת עזה יודע כי בלי שלום של הכרת זכויות הפלסטינים לא יהיה שלום, ולא רק שזה משפיע על כתיבתי אלא אני רואה לעצמי צו מוסרי ואמנותי לא לחדול מלבטא ולצעוק זאת בשירי.
אני שואלת את שרי איך היא רואה את הכתבים הללו היום. האם הם קיבלו גוון אחר נוכח האירועים שחוו, האם הם נקראים אחרת. "דברי אמת הם מעבר לזמן ולמקום שהם נכתבים או מבוצעים, בוודאי שבאמנות", היא משיבה. "אנחנו עדיין נהנים ממוזיקה בת מאות שנים, שלא נדבר על הפיסול הקלאסי, ואת שואלת את עצמך למה את מסוגלת לפתוח וליהנות לקרוא לשמוע את הדברים הללו, מה יש בדברים האלה שמעבר לזמן ולמקום. אני חושבת על זה המון. ואני חושבת שכשתימצא התשובה, אם תימצא, היא תענה על איך יכול לקרות ששיר שנכתב לפני שנים רבות נראה לך כמבטא מצב עכשווי. יש קונפליקטים שמלווים אותנו מאז ומתמיד כבני אדם. אנחנו מתמודדים עם תוככי הנפש ועם תוככי מערכות היחסים של בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו.
"אחרי ששת הימים אנדד כתב: 'פֹּה לָרִאשׁוֹנָה רָאִיתִי אֶת הַיָּם/ יָם אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מַיִם/ יָם מַנְבִּיט הִרְהוּרֵי פְּחָדִים/ יָם כִּבְאַטְלָס מְיֻשָּׁן'. הוא מדבר עלינו ועל עזה. הוא אומר הנה, אנחנו קרובים אבל לא יכולים לממש את הקירבה. להסתכל על הים של עזה זה כמו להסתכל על ים שניבט מתוך אטלס. לא רק שהוא לא נראה, הוא גם קרוב־רחוק ומאיים. כל השירים שרואים אותם כ'נבואיים' אינם נבואה. זה מצב קיומי שאנחנו חיים בו, אנחנו והם. הוא זוכר את הקונפליקט גם מחפציבה. זה לא היה חדש בחייו".
אלדן, המתקרב לשנתו המאה, לא ראה ולא שמע דבר בשבעה באוקטובר. בשנה האחרונה ראייתו כהתה ושמיעתו נחלשה. לדברי שרי הוא לא ראה את המחבלים נכנסים, ובגלל קשיי השמיעה שלו כנראה גם לא היה מודע לכך שהמחבלים הסתובבו אצלם בחדר כשהם שהו שם. "לא רק שהממ"ד לא היה נעול, הוא אפילו לא היה סגור. הסתובבנו בדירה חופשי חופשי. זה היה אירוע קשה, ובמידה רבה מאוד אני עדיין בתוך האירוע".
אדיבה גפן: "כשפגשתי את שרי לראשונה היא אמרה 'הבית שלי לא מפואר. אין כורסאות, אין נברשות, אין שטיחים. אבל יש רוח'. וזה מה שמצאנו. אצל שרי ואנדד היו בבית רק ספרות ושירה ואהבת אדם, ואת זה אי אפשר לבזוז. כל משורר עולמי חשוב היה שם על המדף. בהם לא נגעו"
למרות הקושי והאתגר העצום של הריחוק מן הבית, שרי מבקשת להביע את תודתה "לכל האנשים שעוטפים אותי באדוות מנצנצות של אורך רוח, של טוב לב, של הבנה, של רגישות, של אהבת היצירה ואהבת האדם". היא מזכירה בהקשר זה את אנשי בית "עד מאה ועשרים" ברמת החייל, את אנשי מכון גנזים.
יחד עם ההתוודעות לכתבים של אנדד אלדן, אדיבה פגשה בו כשהגיעה לבקר. "היתה פעם שהגענו לבקר את שרי ואנדד והבאנו איתנו ארגז של חומרי ארכיון עבורם. כשאנדד הבחין באורנה עם הקופסא הוא שאל: חוזרים הביתה? לבארי? זה היה רגע כבד. משאת נפש של איש התלוש מביתו. ושרי, האישה החזקה והנפלאה הזאת, פקדה: לא לבכות. פגשתי אנשים שאני לא יודעת אם הייתי פוגשת אי פעם. הכרתי אישה יוצאת דופן במסירות, בתבונה ובדאגה, עם אפס התמרמרות. יש בבית איש בן מאה שרוצה הביתה, אבל הבית מלא בזכוכיות, ולא בוכים. עכשיו יש מתנדבים שמסדרים ומארגנים את הבתים. אין על עם ישראל הנחמד שלנו".
אני נוברת בין הניירות בארגז, ולפתע צד את עיניי טקסט עם הכותרת "ט"ו פירות לט"ו בשבט – סל פירות תשנ"ו". אנחנו בעיצומו של חודש שבט, והשיר הזה מרגש אותי במיוחד. שרי מספרת שמדי שנה, בטקס ט"ו בשבט בקיבוץ, הם היו שרים שיר ייחודי שהיה משלב את שמות הילדים שנולדו באותה שנה. השמות היו משתלבים בשיר באופן מבריק, כך שמי שלא היה מודע לכך לא היה יכול לנחש שאנדד עושה שימוש בשמות הילדים. כך למשל, ילדה ששמה קים, שמה שולב במילה "ענקים"; ולכבוד בת בשם אריאן נכתב: "בתי, ביער ארי, אן יפנה". לצד שמות הילדים שילב המשורר מגוון מפירות הארץ, שאף הופיעו על פי סדר הא"ב. למקרא השיר קשה שלא לחשוב על הילדים שהם עכשיו בסוף שנות העשרים לחייהם, ולתהות היכן היו בשבעה באוקטובר ומה עלה בגורלם.
אני שואלת את שרי איך אנדד חווה את המציאות הנוכחית. "הוא יודע שהוא לא בבית, הוא כל הזמן שואל מתי אנחנו חוזרים לבארי. הוא לא מודע למצב. לא בגלל מצב תודעה, כי בזה הוא יוצא מן הכלל. אני רואה אותו חושב, מהרהר, נזכר. הוא לא כותב עוד, אבל אני קוראת את הפנים שלו. לפני כמה ימים הגיע אלינו מוסף הארץ, והייתה שם רשימה על אנדד עם תמונה שלו. אנחנו מראים לו, ואז הוא אומר: זה אנדד אלדן. הוא קלט שזה עליו. ברגע שהוא אמר 'זה אנדד אלדן' ולא 'אני', הוא כאילו הרחיק, דיבר על איזו פירמה, כשהוא צוחק על זה בעצמו. הוא ביקש 'שרי תקריאי לי, כי אני לא רואה'. זה היה מרגש לדעת מה חוצה את יכולת הראייה ומה לא".
