העוצמה העולה על גדותיה של ניו־יורק – גורדי השחקים, חנויות הענק, ההמון האנושי – הטילה עלי אימה. התפוח הזה היה נראה לי גדול מכדי שאוכל לנגוס בו נגיסה משמעותית. ביקורי הראשון בעיר הזו התקיים בקיץ 1996, במסגרת משלחת שזימנה השגרירות האמריקנית בארץ ל"הכרת החברה האזרחית בארה"ב". ניו־יורק הייתה האתר הראשון, ואחריה הבירה וושינגטון, אתרי הצי בווירג'יניה, והנופים הפראיים של מונטנה.
מיד כשהגענו לעיר משדה התעופה הרגשתי חולשת הדעת. אל הקושי להתמודד עם הבניינים האימתניים הסוגרים עליך מכל עבר, הצטרף בהמשך הקושי להתמודד עם אינסוף אירועי התרבות והבידור שהוצעו לנו. כבעל נטייה אליטיסטית מטבעי, ההדר הקיסרי של וושינגטון דיבר אל ליבי הרבה יותר מהעוצמה ההמונית של ניו־יורק.
מאז כבר הספקתי לבקר בניו־יורק כמה וכמה פעמים ולהתיידד עם העושר האנושי האינסופי שהיא מכילה, אפילו עם גורדי השחקים. ולמרות זאת, כשהגעתי אליה לפני כמה שבועות, בדיוק בשבוע שבין חג המולד לראש השנה האזרחי, שוב נתקפתי הלם. ניו־יורק של חופשת סוף השנה עולה על גדותיה אפילו יותר, הרבה יותר, מאשר שאר ימות השנה.
הגעתי לעיר כדי לבקר את בני אריאל, כלתי סיון וילדיהם חי, ליבי וקשת. לפני חמישה חודשים הם ארזו את חפציהם ונסעו לשנתיים של שליחות חינוכית – הוראה בבית ספר יהודי בניו־רושל, כחצי שעת נסיעה צפונה מניו יורק. גם הם היו בחופש בשבוע האחרון של השנה. אחרי הרבה לבטים (בכל זאת מלחמה) אבל הרבה יותר געגועים, ניצלתי את העובדה הזו כדי לבקר אותם. המשימה הראשונה, מיד עם הנחיתה, הייתה כמובן לקנות לנכדים מתנות; במקום להביא להם מתנות מהארץ, סיכמנו שניסע יחד לעיר הגדולה ונבחר את המתנות יחד איתם.
נחלנו אכזבה מוחלטת. ברחובות המרכזיים של מנהטן היה קשה ללכת ולפלס דרך, מרוב אנשים שהילכו בהם. לפני כל אחת מהחנויות שאליהן חשבנו להיכנס עמד תור עצום של בני אדם. בהערכה זריזה אמדנו את אורכו של התור בכמה שעות. לא עלה בדעתנו לעמוד זמן רב כל כך רק כדי לקנות מתנה שדומות לה ניתן לקנות בכל חנות רגילה. אבל ההמונים עמדו, ואנחנו שאלנו את עצמנו למה. הבנו שמדובר באנשים מכל רחבי ארה"ב, ואולי גם מכל רחבי העולם, שחסכו פרוטה לפרוטה והבטיחו לילדיהם ונכדיהם נסיעה לעיר הגדולה, ולחנות המיוחדת שבה יקנו להם אוצרות לשנה החדשה; גם התור הארוך ביותר לא ימנע מהם למלא את משאלתם. אנחנו, לעומת זאת, חזרנו לניו־רושל, ואת המתנות קנינו למחרת בחנות פרוורית, שגם היא בעצם כלבו ענק שניתן לקנות בו כמעט הכול – משתייה קלה ועד רהיטי בית.
בעבור חופן חרוזים
האירוע הגדול ביותר של סוף השנה בניו־יורק הוא כמובן הכדור הגדול המתגלגל מראש הטיימס סקוור, ממש בשנייה שבה נכנסת השנה החדשה. מיליוני אנשים בכל העולם צופים בשידור חי באירוע שנחשב גם לסמל הבינלאומי של כניסת השנה החדשה.
מכיוון שעד היום לא הזדמנתי לניו־יורק ממש בסוף השנה, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולחזות באירוע הבינלאומי בזירתו, שלא דרך מסך הטלוויזיה. וכך, אריאל ואני טלטלנו את עצמנו ברכבת מניו־רושל לניו־יורק כשעתיים לפני האירוע, כדי להספיק לתפוס מקום. הו, תמימות קדושה; מאות אלפים כבר הגיעו לשם לפנינו. בכל מקום שבו ניסינו לפלס דרך, קרוב ככל האפשר לטיימס סקוור, נתקלנו במחסומי משטרה בלתי עבירים (משטרת ניו יורק, כידוע לצופי הטלוויזיה, הרבה יותר חד־משמעית ממשטרת ישראל). רק מי שהיה לו כרטיס שהוזמן או נקנה מראש, יכול היה לעבור.
השוטרים הפנו אותנו למקום שבו, לדבריהם, נוכל לראות את האירוע "הכי טוב שאפשר". הלכנו לשם. זה היה מרחק כמה רחובות מהכיכר. את הכדור לא ראינו, לא כשהגענו ולא כשנפל. אכן, בצפייה בטלוויזיה או באינטרנט יכולנו מן הסתם לראות את האירוע באופן מוצלח יותר. ועדיין, זו הייתה חוויה אנושית חזקה לספור יחד עם מאות אלפי האנשים האחרים את הספירה לאחור שלפני נפילת הכדור. רק את הררי הקונפטי שהועפו באותה שנייה יכולנו לראות. אריאל ואני מיהרנו להתחבק, אם כי לא התנשקנו.
אחד המראות היפים של ניו־יורק, וגם של שאר ערי המערב, בימי סוף השנה, הם העצים המקושטים באינסוף נורות צבעוניות קטנות. חלקם עצי אשוח, כמצוות החג, ורובם אותם עצים הנמצאים בעיר גם בסתם יום של חול, אבל לובשים אור וצבע בעונת החגים.
העץ הגדול והמקושט ביותר שפגשתי בניו־יורק נמצא במרכז רוקפלר, אחד ממרכזי התרבות והקניות הבולטים ביותר בעיר. ממש ממולו, חנות "כריסטיאן דיור" תלתה על קיר הבניין שלה גלגל מזלות ענק, והוסיפה למזלות מגוון קישוטים גדולים וצבעוניים. המוני עוברים ושבים נעצרו והתבוננו במחזות המרהיבים. פתאום עברה במוחי מחשבה טורדנית: הרי האי מנהטן עצמו נרכש על ידי מתיישבים הולנדים מן הילידים שחיו בו לפניהם, תמורת סחורות בשווי 24 דולר. במקומות שונים ברחבי אמריקה הצפונית והדרומית נרכשו, לפי הסיפורים, שטחים רבים נוספים תמורת חופן חרוזים צבעוניים וחסרי ערך, שהילידים, שלא הכירו כמותם, כל כך התלהבו מהם עד שהיו מוכנים לתת בעבורם את אדמתם היקרה.
והנה, כעבור כמה מאות שנים, מתברר שגם החברה המערבית, שלכאורה היא כל כך מתקדמת ומתוחכמת, מתלהבת גם היא מחופן חרוזים צבעוניים – בין אם הם על עץ חג המולד, על גלגל המזלות שעל הקיר, או באולמות המכירות שגורמים לנו לצאת מגדרנו ולשלם במיטב כספנו על סחורות שלעיתים קרובות אין לנו צורך בהם. האם איננו בדיוק כמו הילידים ההם?
כבוד למיעוט
בלובי של הבניין שבו גרים אריאל ומשפחתו עומדים, זה לצד זה, עץ חג המולד וחנוכייה, המכונה כאן "מנורה". חג המולד נחגג אומנם בשבוע שבו שהיתי שם, אבל חנוכה הסתיים השנה שבועיים קודם. חשוב גם לומר שמספר הדיירים היהודים בבניין, המונה כ־800 דירות, בטל בשישים לעומת מספר הדיירים הנוצרים. ובכל זאת, לכולם כאן זה טבעי שבעונת החגים יצוין גם חג החנוכה, ועץ האשוח והמנורה יעמדו זה לצד זה לכל אורך דצמבר. גם במקומות רבים ברחובות ניו־יורק (לא בכולם, כמובן) עומדים זה לצד זה עץ האשוח והמנורה, כשזו האחרונה נושאת בדרך כלל את הלוגו של תנועת חב"ד.
זו בהחלט דוגמה טובה לדרך שבה ניתן לכבד גם את המיעוט, ואין ספק שהיהודים רווים נחת כשהם רואים את החנוכייה שלהם עומדת בראש חוצות לצד עץ חג המולד. אפילו חסידי חב"ד, הקנאים לזהות היהודית, לא רואים שום בעיה בכך שהחנוכייה תעמוד לצד עץ האשוח, שאיננו נתפס כאן כסמל נוצרי דתי אלא רק סמל להוויה המשפחתית של החג. מדוע אפוא קנאים דתיים בישראל מתרגזים כל כך כשהם רואים במקומות שבהם חיים, לומדים או עובדים, יהודים לצד נוצרים (למשל, באוניברסיטה העברית), את האשוח והחנוכייה עומדים יחד? האומנם אנחנו יכולים לסבול דו־קיום רק כשאנחנו נהנים ממנו כמיעוט, אבל לא כשאנחנו הרוב?
אגב, באחת הכיכרות, לצד האשוח והחנוכייה, חזיתי בשלט המראה קבוצה של שחורים בלבוש אפריקני מסורתי מדליקים גם הם מנורה המזכירה את החנוכייה. בירור קצר בגוגל גילה שמדובר בחג אפריקני מסורתי, החל גם הוא בתקופה הקרובה לימי חג המולד וחנוכה, וגם הוא מתאפיין בהדלקת נרות. זה כנראה לא מקרי שכל כך הרבה תרבויות מציינות את הימים המהווים את שיאו של החורף (21 בדצמבר הוא כידוע היום הקצר בשנה) בחגים ומנהגים הקשורים בהגברת האור.
אגב האשוח והחנוכייה, כשהם עומדים יחד אי אפשר שלא לשים לב לכך שהאשוח הרבה יותר יפה מהחנוכייה. להבדיל, גם הכנסיות הנוצריות לרוב מקושטות ויפות בהרבה מרוב בתי הכנסת. אם כי האפלה המאפיינת את רובן, אפלה המקושרת אצלי אסוציאטיבית לאפלה הרוחנית שאפיינה את יחסה של הכנסייה ליהודים לאורך הדורות, מעוררת בי לא פעם תחושות קלסטרופוביה ורצון להימלט מן המקום שנייה אחרי שנכנסתי אליו.
לפער החזותי הזה יש בעיניי שני הסברים "מנחמים": האחד – הסיפור היהודי תמיד הדגיש את המאבק בין העוצמה הרוחנית שהפגינו היהודים ובין הדגש של אויביהם ומשעבדיהם על העוצמה הפיזית. זה היה הסיפור של היהודים מול פירמידות הענק המצריות, מול תרבות פיתוח הגוף של היוונים, מול מקדשי הענק וגדודי הצבא הערוכים בקפידה מלאת הוד של הרומאים, עד לעימות הגדול מכולם – מול סיפור "הגזע העליון" של גרמניה הנאצית. בזמן אמת, העוצמה הפיזית מרשימה הרבה יותר מהעוצמה הרוחנית, ויכולה גם לפגוע בה ולהכריע אותה. אבל לטווח ארוך, סופו של כל גוף פיזי שיתנוון וייבול, בעוד מי שבונים את זהותם על עוצמה רוחנית יכולים לצלוח את תהפוכות הזמנים.
ההסבר השני הוא שרוב הדתות מנתקות בין הדת לחיי היומיום. הדת נתפסת כמחוז הקדושה המנותקת מן החיים; זו שצריך לפרוש מן החיים כדי להתעלות בה. ממילא, גם מוסדות הדת מעוצבים כ"גדולים מהחיים", והנורמה הנהוגה בהם היא של התנתקות מן החיים ומשיחות היומיום. היהדות, לעומת זאת, היא דת חיים. מצוותיה עוסקות בכל חיי היומיום, והיא נועדה לקדש את החיים ולא לפרוש מהם. אגב, במידה מסוימת האסלאם דומה בכך ליהדות, וגם רבים ממסגדיו פשוטים למראה, אם כי יש גם מפוארים ורהבתניים (באסלאם יש גם הרבה פחות מצוות). כשהדת היא כל כך חלק מחיי היומיום, גם חיי היומיום נכנסים עמוקות לתוך חיי הדת, וכך ניתן גם לשמוע בבתי הכנסת אינסוף שיחות פוליטיות והמלצות השקעה בבורסה. זה הצד השני של המטבע.
קומונה ישראלית
כאשר בני ומשפחתו נסעו לארה"ב, הארץ סערה וגעשה סביב המהפכה המשפטית. הנסיעה שלהם תוכננה כמובן ללא קשר לכך, אבל בפועל היה בה גם ממד של אסקפיזם מבורך מהמתח הנורא שאפיין אז את החיים בישראל. לעומת זאת, מאז 7 באוקטובר הנתק מן הארץ קשה במיוחד עבורם, כמו גם לכל שאר השליחים הישראלים. לכולם יש קרובים וחברים בשדה הקרב, והדאגה להם, ולמדינה בכלל, מכרסמת בלב.
אריאל חזר לארץ מיד אחרי אירועי שמחת תורה, כדי להצטרף לפלוגת המילואים שלו. הוא היה כל כך נחוש לעשות זאת, עד שלא הספיק אפילו לעדכן בנסיעתו את הנהלת בית הספר שבו הוא מלמד (מדובר ביהודים דתיים, ואסרו־חג הוא עבורם יום טוב שני, כך שהוא לא יכול היה לטלפן אליהם לפני שנסע). בדיעבד לא רק שהם לא כעסו, אלא אפילו היו גאים במורה שלהם היוצא להילחם את מלחמתה של ישראל. הוא היה עם הפלוגה בגבול הצפון במשך חמישה שבועות, וכשראה שהם עוסקים רק באימונים ולא בלחימה, סיכם עם המפקד שיחזור בכל זאת לארה"ב, למשימה שהוא ממלא שם, ואם הפלוגה תיקרא ללחימה – יחזור שוב.
מישהו בארה"ב אמר לי על כך: "כשפרצה המלחמה באוקראינה, הגברים הצעירים האוקראינים עשו מאמץ גדול לברוח מן המדינה כדי שלא יגויסו. כך הדבר ברוב המלחמות בעולם. רק בישראל, כשפורצת מלחמה הגברים הצעירים שנמצאים כבר בחו"ל עושים כל מאמץ כדי לחזור למדינה". כשאריאל חזר לבית הספר כל הילדים עמדו בחצר, בשני טורים, והריעו לו כאילו חזר זה עתה ממבצע מסוכן לחיסול נסראללה או סינוואר.
השליחים הישראלים בניו־רושל הם חלק בלתי נפרד מן הקהילה היהודית, אבל גם נבדלים ממנה. הם באים לתפילות בימי חול ובשבת, משתתפים בקידוש הקהילתי, קוראים בתורה ומתפללים כחזנים. אבל יש להם גם הווי משל עצמם; הווי ישראלי שגם אחיהם היהודים, קרובים כל כך בזהותם ובכל זאת שונים, לא יבינו.
בקומת המגורים של בני גרות, למרבה השמחה, עוד שתי משפחות שליחים ישראליות. זה הופך את הקומה למעין קומונה, שבה שלוש המשפחות חולקות ביניהן הרבה ארוחות שבת, טיולי ובילויי יום ראשון (היתרון הגדול של יהודי הגולה על הישראלים), ואינסוף דיונים, כדרכם של ישראלים, על "המצב" בארץ ועל הדרכים לשיפורו. בחמשת השבועות שבהם שירת בני במילואים בישראל, אחת מבנות השכנים הייתה באה מדי בוקר לעזור לכלתי להכין את הילדים לבית הספר ולמעון. השכנות הזו מיטיבה לא רק עם המבוגרים, אלא אולי אף יותר עם ילדי המשפחות: בעבורם זוהי דרך מצוינת לבלות את שעות וימי הפנאי עם חברים שיש להם רקע דומה, ודוברי עברית.
בשבת שבה התארחתי אצל בני, הצטרפה לסעודת השבת גם אחת ממשפחות הישראלים האחרות. השיחה נסבה בהתחלה על המלחמה, אבל מהר מאוד עברה לוויכוח הקודם, על המהפכה המשפטית. אף אחד מבני הזוג ששוחחנו איתם אינו משפטן. הם גרים בעכו; הבעל שוטר, אשתו מורה. ישבנו יחד כמעט עד צאת השבת, ובאופן פרדוקסלי משהו רק במהלך השיחה הזו הבנתי, יותר מכל הדיונים שקיימתי בנושא הזה בארץ, את עומק העלבון של אנשי הימין על דחיקתם מהשיח המשפטי בישראל.
כאשר יענו אותו
כשפרצה האינתיפאדה השנייה בישראל אמר אורי אורבך ז"ל: "בעולם חושבים שכל ישראל בוערת. בישראל חושבים שכל ירושלים בוערת. בירושלים חושבים שכל שכונת גילה בוערת. בשכונת גילה חושבים שכל רחוב האנפה בוער. וברחוב האנפה יודעים שיש איזה בית אחד בקצה השכונה, שאכן מטווח כל הזמן מכיוון בית־ג'אלה".
כך הוא טבע העולם: החדשות ממדינה רחוקה תמיד נראות לך יותר דרמטיות מהדברים שאתה חווה במו עיניך. באותה רוח מתוארת בישראל האנטישמיות הפוקדת עכשיו את יהדות ארה"ב. לפי הדימוי הרווח, כל יהודי חווה כל יום לפחות אירוע אנטישמי אחד. כאשר בני חזר לארה"ב מן המלחמה בארץ, אמרו לו כמה מחבריו כאן: "שם בטח החזית אפילו יותר קשה מאשר פה". בפועל, כפי שאמר לי אריאל, "מרגישים את האנטישמיות בעיקר בקמפוסים". הוא הולך ברחוב בניו־רושל עם כיפה וציציות משתלשלות, ולא חווה עד היום, ברוך השם, שום הערה אנטישמית. בניו־יורק, לעומת זאת, הוא קצת יותר נזהר ושם לראשו כובע. אבל גם שם לא חווה וגם לא ראה שום אירוע אנטישמי.
עם זאת, אין סיבה לזלזל. הנתונים היבשים מצביעות על עלייה חדה באירועים אנטישמיים, בעיקר בהתנכלויות ליהודים בעלי חזות יהודית ברורה (חרדים) או למוסדות יהודיים. גם האבטחה לבית הכנסת בניו־רושל, ומן הסתם גם לשאר בתי הכנסת ברחבי המדינה, תוגברה מאוד. בכניסה לבית הכנסת אפשר לראות לא רק מאבטח אלא גם ניידת משטרה.
וכמו בישראל, שבה חיזקה המלחמה את הרגשות הלאומיים והיחד הלאומי, כך מחזקת האנטישמיות בארה"ב את היחד היהודי. בני סיפר לי שמספר המגיעים לבתי הכנסת עלה מאוד. כמה מן היהודים שפגשתי סיפרו לי בעצמם שחיזקו את זיקתם לקהילה. מאנשים אחרים שמעתי על יהודים רבים שדווקא עכשיו מתקינים בביתם מזוזה, ואחרים המתעקשים דווקא עכשיו ללכת עם שרשרת מגן דוד על החזה. העצרת שערכו ארגוני הקהילה היהודית בארה"ב למען ישראל, מול גבעת הקפיטול בוושינגטון, הייתה העצרת היהודית הגדולה מסוגה אי־פעם (הערכות דיברו על כ־600 אלף משתתפים, יותר מ־10% מן הקהילה היהודית). בארה"ב, כמו בישראל, תקף ההיגיון של ספר שמות, המוכיח את חשבונם השגוי של אויבי ישראל: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
