"חינוכית נפרדת מכם בכאב ואהבה. תודה לכם, צופינו הנאמנים, שמצאתם בחינוכית בית חם, חכם, מעשיר ושופע הומור. נתנו את הלב והנשמה כדי להביא לכם יצירה ערכית ואיכותית". 52 שנים לאחר שנוסדה, המילים הספורות הללו היו אקורד הסיום של שידורי הטלוויזיה החינוכית – תחנת הטלוויזיה הראשונה בארץ, וזו שליוותה את ילדותם ובגרותם של רבבות ישראלים. יעקב לורברבוים, שנמנה עם מייסדיה והיה המנכ"ל שלה בשנות השבעים והשמונים, עקב בצער אחר רגעיה האחרונים, לפני שגוף תוכן חדש מבית תאגיד השידור תפס את מקומה. "עד עכשיו אני לא מבין למה צריך היה לסגור", הוא אומר כשאנו נפגשים בביתו בירושלים, "איזו סיבה יש לחסל את הטלוויזיה החינוכית?"
לורברבוים מעולם לא התראיין: לאורך כל שנותיו הרבות בתפקיד התקשורתי הבכיר, הוא נותר תמיד מאחורי הקלעים, משאיר את קדמת הבמה למנחים ולשחקנים הרבים שעבדו תחת ניהולו. עכשיו, כשהמסך יורד על מפעל חייו, הוא מבקש להפנות זרקור אל חלוצי הז'אנר, האנשים שהביאו את המסך הקטן לישראל והקימו תחנת שידור מאפס. "עובדי החינוכית תמיד אמרו שהתחנה היא הבית שלהם, המשפחה שלהם", הוא אומר. "זו הייתה מערכת היחסים הפנימית שם עד הרגע האחרון. יחסי האנוש במקום כזה הם חשובים, וגם האמון. כדי לנהל תחנת טלוויזיה צריך לתת חופש יצירה מרבי, לא להתחיל להטיל איסורים ולפקח. מהרגע הראשון אמרתי שחופש היצירה הוא דבר נתון, והחופש הזה אִפשר לאנשים להעלות רעיונות יצירתיים. מדי פעם יכולתי להעיר הערה, לבקש שמשהו מסוים יהיה יותר מאוזן, אבל לא מעבר לכך. כשאתה נותן אמון באנשים, אתה מקבל את התוצאה הטובה ביותר – את היוזמה, את האחריות, את התשוקה ליצור".
שיעור בטלוויזיה
לורברבוים (86), נשוי לצפרירה ואב לשלושה, הגיע לתחום הטלוויזיה לאחר קריירה קצרה כמורה וכמפקח במשרד החינוך. בשנות השישים קיבל מלגה ללימודי חינוך באוניברסיטת ניו־יורק, ואז נשאר בעיר כדי להשלים גם תואר שני בלימודי טלוויזיה. "תמיד האמנתי שחינוך לא מסתכם רק בארבעת כותלי הכיתה", הוא אומר. "כשהתחלתי את התואר השני, היו שמועות על כך שמקימים בישראל טלוויזיה לימודית. בעיניי זה היה רעיון שבאמת כדאי ליישם, משום שהוא יפתח את התלמידים לעולמות חדשים ויעניק אפשרויות חינוך מגוונות יותר. התחלתי את הלימודים בלי לדעת האם אכן תקום טלוויזיה בישראל, והייתי עלול לחזור הביתה בלי שתהיה לי עבודה בתחום. אבל ידעתי שאם אכן תהיה טלוויזיה לימודית, שם אני רוצה להיות".
כסטודנט בארה"ב בלט לורברבוים בזהותו היהודית המוחצנת. "הגעתי לאוניברסיטת ניו־יורק בתקופה שאף יהודי לא הסתובב בה עם כיפה. ביום הראשון ללימודים נכנסתי לכיתה, הורדתי את המגבעת, והכנסתי את היד לכיס כדי להוציא את הכיפה השחורה שלי. היה לי רגע של התלבטות, אבל לבסוף אמרתי לעצמי: 'אני יהודי דתי, אז אני מוציא את הכיפה. זה מי שאני'. בסוף השיעור ניגשו אליי כמה סטודנטים ואמרו: 'אתה יודע, גם אנחנו יהודים'. גם המרצים כיבדו אותי, כי הם ראו מישהו שהולך בדרך שלו".
ב־1965 סיים את לימודיו וחזר ארצה, מצויד בידע האמריקני שרכש. תהליך ההקמה של הטלוויזיה הלימודית החל שנה קודם לכן, ביוזמת קרן רוטשילד היהודית־בריטית, ולורברבוים אכן נקרא להצטרף למיזם. "התגבש שם צוות חינוכי, וכשהם שמעו שאני לומד טלוויזיה, הם הזמינו אותי להצטרף ברגע שאסיים את התואר. כשחזרתי לארץ הצוות כבר החל בתהליכי בנייה והתקנה, בהכשרת עובדים, בכתיבת תסריטים ובהפעלת הציוד הטכנולוגי. הזמינו פרופסורים מאמריקה ומהנדסים בריטים שייתנו מניסיונם ויפקחו על הכול, ולאט־לאט בנינו את התחנה. אני הייתי אחראי על התוכניות הלימודיות. החלטנו להתחיל בשיעורי מתמטיקה, ביולוגיה ואנגלית לכיתות ז'. הכשרנו מורים ללמד בטלוויזיה, כתבנו להם תסריטים, ועשינו ניסוי בשלושים בתי ספר בארץ, שצפו בתוכניות".
"נאמנות הטלוויזיה הלימודית" השיקה את שידוריה ברוב טקס ב־24 במארס 1966. השרים זלמן ארן ואבא אבן פתחו בדברי ברכה נלהבים אך מסויגים, והגדירו את הערוץ כ"ניסוי" (היום היו קוראים לזה "בהרצה"). הלורד ויקטור רוטשילד, יושב ראש הנאמנות, חבש כיפה ובירך "שהחיינו" במבטא אנגלי כבד. לאחר מכן שודרו שיעורי אנגלית וביולוגיה.
לורברבוים שימש כאחראי על התוכניות עד 1972, ואז קיבל הצעה מפתיעה. "יום בהיר אחד נקראתי לפגישה אצל שר החינוך יגאל אלון, והוא שאל אם ארצה להיות מנכ"ל הטלוויזיה הלימודית. כמעט נפלתי מהכיסא. למנות בחור עם כיפה? הוא לא מפחד שמחר בבוקר אהפוך את כולם לדתיים? אבל אלון נתן בי אמון.
"נכנסתי לתפקיד בחרדה גדולה. לא היה לי ניסיון קודם בניהול כזה, והימים הראשונים היו קשים. מהר מאוד הבנתי שאני צריך עזרה, ושכרתי יועץ ארגוני. העצה המרכזית שהוא נתן לי היא לשנות את ההתנהלות שלי מול מנהלי המחלקות – 15 אנשים שכולם היו מקצועיים וטובים, אבל לא היו פתוחים מספיק איתי כדי להגיד לי במה אני לא בסדר, אילו טעויות אני עושה. עברנו תהליך, ובסופו של דבר התקשורת בינינו זרמה. למזלי היו לי עובדים מצוינים, אחד־אחד. מנהלת התוכניות יוהנה פרנר ז"ל הייתה אישה גדולה, חכמה יותר ממני. הנכס העיקרי שהיה לי הוא יחסי אנוש".
ולעובדים לא היה חשש מהמנכ"ל עם הכיפה?
"לא, משום שבסופו של דבר הכול תלוי ביחס שלך אליהם. היינו ארבעה דתיים מתוך 400 עובדים. כשהגעתי להתראיין בתוכנית האחרונה של 'ערב חדש', ניגש אליי אחד מאנשי הערוץ ואמר: 'יעקב, עזבת את התחנה לפני 24 שנה, אבל עד היום אנחנו ממשיכים להתפלל כאן מנחה'. הקמתי את המניין הזה כשאמי נפטרה, והוא החזיק מעמד עשרות שנים. אני זוכר גם איך באחד מימי ראשון, בישיבה עם מנהלי המחלקות, פתחתי את הפגישה בדברי תורה על פרשת השבוע. בשבוע שלאחר מכן רצו שאמשיך, וכך נהגתי לאורך כל השנה. מעולם לא ניסיתי לכפות את אורח החיים שלי. אני מאמין בחופש ובכבוד לכל אדם, גם למנקה ולשומר בכניסה. זה האופי שלי, כך אני נוהג".
בידור חינוכי
שר החינוך יצחק נבון הוא ששינה את שמה של התחנה ל"הטלוויזיה החינוכית הישראלית": היא הייתה למעשה חלק ממשרד החינוך, ולורברבוים עבד עם שישה שרי חינוך שונים. "לכל אחד היו השיגעונות שלו", הוא אומר בחיוך, "אבל ברצינות, עם כולם העבודה הייתה מצוינת והיחסים היו פתוחים. כל אחד מהם היה יכול לפטר אותי בכל רגע ולהביא את האנשים שלו, אבל זה לא קרה, כי מעולם לא הכשלתי את השר. הקפדתי על יחסי אמון, גם כשעשיתי דברים שלא נעמו לרוחו של שר כזה או אחר. למשל, כשהתחלנו את תוכנית פרשת השבוע 'שבעים פנים', הזמנתי לתפקיד המנחה את ירון לונדון – לא בדיוק כוס התה של השר זבולון המר. אבל לונדון עשה עבודה מצוינת, והיה ברור שאיש שמאל שעוסק בפרשת שבוע יכול לתרום משהו לשבירת החומות בין דתיים לחילונים. זה דבר חשוב".
ולאורך כל התקופה הזו, לא היו שרים שניסו להכתיב לך מדיניות?
"לא. אף אחד לא העז, כי לא הייתי מאפשר. אני שליח ציבור, אני משרת את הציבור, וידעתי שאעמוד על כך גם אם השר יבחר לפטר אותי".
ביום העצמאות 1968, שנתיים לאחר הקמת הטלוויזיה הלימודית, נולדה המתחרה: רשות השידור החלה להפעיל גם היא שידורי טלוויזיה. שתי התחנות, האחת ברחוב קלאוזנר ברמת־אביב והאחרת ברוממה שבירושלים, חלקו ביניהן את שעות השידור בערוץ היחיד שהיה אז בישראל: החינוכית שידרה משמונה בבוקר עד חמש וחצי אחר הצהריים, ואז הופיעה על המסך שקופית של הטלוויזיה הישראלית, שסימנה את המעבר בין התחנות.
"היחסים שלנו עם רשות השידור תמיד היו מורכבים", מספר לורברבוים. "לאורך כל תקופת הערוץ הבודד הייתה מלחמה בינינו. רשות השידור לא הסתפקה בשעות שקיבלה – היא רצתה גם את שידורי אחר הצהריים והבוקר, והייתה איום מרכזי עלינו. הממשלות בדרך כלל לא היו מרוצות מרשות השידור, בגלל התוכניות שהיו הרבה פעמים מאוד אופוזיציונריות, ולמרות שלא היה לנו קשר אליה והיינו כפופים לשר החינוך, היחס הקרין גם עלינו".
בסוף שנות השבעים ולאורך שנות השמונים עברה החינוכית בהדרגה מעיסוק מובהק בלימוד לתוכניות בעלות אופי קליל ובידורי יותר, לילדים ולמבוגרים: "רחוב סומסום", "הילדים משכונת חיים", "פרפר נחמד", "קרובים קרובים", "זהו זה" ועוד. "היינו עם יד על הדופק", מדגיש לורברבוים, "וכשהתעורר צורך חברתי מסוים, מיד התאמנו את עצמנו למצב החדש. למשל, כשנדרשה תוכנית ללימוד יסודות לילדי כיתה א', גייסתי 4 מיליוני דולרים, חתמתי על חוזה עם החברה האמריקנית שהפיקה את 'רחוב סומסום' בארצות הברית, וכך יצרנו את 'רחוב סומסום' הישראלית. התוכניות החדשות קיבלו אופי אחר, עם קצב שהיינו צריכים להתרגל אליו. הייתה בחינוכית מחלקת מחקר שעקבה אחרי כל החידושים ברחבי העולם, והציגה נתונים. הבנו שצריך להתקדם הלאה.
"כך היה גם עם 'זהו זה', שאמנם נולדה בסוף שנות השבעים, אך בזמן מלחמת המפרץ השתנתה קצת כדי לתת מענה לאנשים שיושבים בבית ומבקשים הפסקה מהטילים. תוכנית כמו 'הילדים משכונת חיים' נועדה לשלב בשידור ילדים מעדות המזרח, וכך ליצור שותפות בין הקבוצות בחברה הישראלית. הסיטואציה התקשורתית משתנה כל הזמן, ואתה צריך לשאול את עצמך אם אתה רלוונטי או לא. אחרת חבל על הזמן שלך. ועדיין, למרות ההתאמות שעשינו לרוח התקופה, כל תוכניות הבידור שלנו היו גם חינוכיות, כולל 'זהו זה' ו'קרובים קרובים'. אלה סדרות שנגעו בשאלות חברתיות חשובות. הקפדנו על זה וראינו בכך שליחות".
בתחילת שנות השמונים נכנסתם גם לתחום החדשות, עם "ערב חדש".
"כן. זה קרה ב־1982, אחרי מלחמת לבנון. במהלך המלחמה החלטנו להקדיש משבצת שידור לדרישות שלום מהחיילים בלבנון, וכשהיא נגמרה נותרנו עם רצועה ריקה. יוסי רונן, שבא מגלי צה"ל, הציע שנעשה תוכנית בענייני היום, אבל ברוח החינוכית: רגועה, נינוחה, לא בומבסטית, מטפלת בנושאים ציבוריים ברצינות. זו כבר הייתה החלטה מאוד נועזת. בשעה חמש בערב אנשים חוזרים הביתה, ויש להם זמן. החדשות תופסות את תשומת הלב של הצופה, ומושכות אותו גם לתוכניות אחרות בערוץ.
"טומי לפיד, שהיה מנכ"ל רשות השידור, רתח מזעם ואיים להגיש נגדנו בג"ץ, אבל היה לנו גיבוי של זבולון המר. הקפדתי מאוד שמגישי 'ערב חדש' יהיו אנשים בעלי אגו מבוקר. אדם בעל אגו מנופח לא מפעיל שיקול דעת נכון, ומרגיש שהוא עצמו חשוב יותר ממה שהוא הולך להגיד. אני חושב שדן מרגלית, המגיש הראשון, התאים מאוד לרוח הזו. כך גם כל מי שבא אחריו – רפי רשף, אילנה דיין ואחרים, שכולם התחילו אצלנו".
היו גם יוזמות שלא הבשילו. "פעם חשבנו לעשות תוכנית של ילדים יהודים וערבים. היו דיונים קשים, ובסוף צילמנו פיילוט. באתי ליצחק נבון כדי לבקש את הגיבוי שלו, כי ידעתי שזה יעורר סערה ועימותים בוועדת החינוך של הכנסת, אבל הוא אמר לי לרדת מזה, כי השעה לא בשלה לכך. בדיעבד אני חושב שנבון צדק. זה לא התאים".
עד כמה היית מעורב בפרטי התוכן של המשדרים השונים?
"השתדלתי להיות מעורב מאוד. בכל תוכנית חדשה הייתי יורד לפרטים ונותן אישור. כשהתחלנו את 'זהו זה', המפיקה רישה טירמן והבמאי יוסי רונן הכינו פיילוט. הוא עוד לא היה מעוצב עד הסוף, אבל ראיתי את הפוטנציאל ואמרתי שנלך על זה. הצוות היה מצוין והשחקנים באמת עשו עבודה בלתי רגילה. מדי יום צילום הייתי יורד לאולפן ומשוחח עם השחקנים והצוות לפני תחילת הצילומים. הם היו מאופקים וזהירים מדי לטעמי, עד שבשלב מסוים אמרתי להם: 'חבר'ה, זה בסדר, אתם יכולים להיות קצת יותר חריפים'. אני חושב שעד היום הם לא ישכחו לי את זה".
בא לשכונה בחור חדש
הטלטלות שפקדו את ענף הטלוויזיה המקומי לא פסחו על החינוכית. בתחילת שנות התשעים הופיע בזירה הערוץ השני, ששבר את המונופול והציע טלוויזיה רעננה, צעירה וחצופה. במקביל החלו לפעול שידורי הכבלים. בתום משא ומתן מתיש הצליחה החינוכית להשתלב בערוץ 2, ושידרה שם כמה שעות מדי יום. "כשהטכנולוגיה התחילה לאפשר מגוון ערוצים, היינו צריכים להחליט איפה אנחנו נמצאים כדי להישאר על המפה", מספר לורברבוים. "נלחמתי כדי לקבל שעות בערוץ השני, ואחר כך גם כדי שיהיה לנו ערוץ משלנו. זה היה מאבק לא פשוט, אבל בסופו של דבר קיבלנו דריסת רגל בערוצים החדשים שנפתחו, והרחבנו את קהל הצופים. אם זה לא היה קורה, היינו הופכים לבלתי רלוונטיים".
ב־1995 קיבלה החינוכית לראשונה אפיק משלה, ערוץ 23, וכך באה לקיצה הקטטה המתמשכת על שעות השידור עם הערוץ הראשון. לורברבוים עצמו התפטר מתפקידו עוד קודם לכן, ב־1994, במחאה על קיזוז שעה וחצי משידורי החינוכית לטובת המתחרה הממלכתית. "שולמית אלוני, שרת החינוך, הייתה ממונה עליי ועל מוטי קירשנבאום, מנכ"ל רשות השידור", הוא מספר. "מוטי לחץ עליה להעביר עוד זמן לרשות השידור על חשבון החינוכית. אמרתי לה שזה לא מקובל עליי, אבל היא לא שינתה את עמדתה. בינתיים היה משבר ממשלתי ואלוני נאלצה לעזוב. במקומה בא אמנון רובינשטיין. אמרתי לו שאם הוא מקצץ בשעות השידור שלי, הוא פוגע בכבוד החינוכית. רובינשטיין טען שידיו כבולות, ואני הודעתי בצער רב שאני עוזב".
לאחר יציאתו לפנסיה, שימש לורברבוים במשך עשור כיושב ראש בית הספר לקולנוע מעלה. עוד קודם לכן, במקביל לעבודתו בחינוכית, הקים מגמה ללימודי טלוויזיה באוניברסיטת בר־אילן, ולימד קורסים בטכנולוגיה חינוכית ובהפקת טלוויזיה. "כמנכ"ל החינוכית הייתי יכול להכניס אנשי מקצוע דתיים לתחנה, אבל כמעט לא היו כאלה", הוא אומר. "בזמנו, דתיים לא התקרבו לתחום. רבנים לא רצו שהתלמידים שלהם ילכו ללמוד טלוויזיה. בשלב מסוים הזמנו קבוצת רבנים לסדנה שבה הסברנו על חשיבות הנושא, והתמונה התחילה להשתנות. לכן היה לי חשוב ללכת ל'מעלה', בית ספר שעושה עבודת קודש. זה סיפור של ניצחון. כיום בציונות הדתית כבר מובן מאליו שעיסוק בקולנוע ובטלוויזיה הוא ראוי וחשוב, אבל זה ממש לא היה כך בעבר".
למה זה היה לך חשוב?
"רציתי שיהיו במאים ותסריטאים ומפיקים דתיים, שיוכלו לתת פנים אחרות לטלוויזיה. רציתי ליצור גיוון. זה הכרחי. אלה אנשים שמביאים איתם תפיסת עולם אחרת, והיא צריכה לבוא לידי ביטוי על המסך. פעם עשיתי ניסוי: גייסתי כמה תלמידים מוכשרים מישיבת 'הר עציון', העברתי להם קורס קצר, ובסופו הם כתבו תסריטים יפים ויצירתיים עד כדי כך שהצטערתי שאני לא יכול להשקיע בזה יותר. לכן אחרי שפרשתי, אמרתי לעצמי שזה דבר שאני חייב לעשות למענו".
תמורה עצומה
הטלוויזיה החינוכית נסגרה בהתאם לחוק השידור הציבורי הישראלי, שעבר בכנסת ביולי 2014. לצד המהפכה המוכרת יותר, של סגירת רשות השידור הוותיקה והקמת תאגיד השידור הציבורי, קבע החוק כי חינוכית 23 תוחלף בערוץ חדש במסגרת התאגיד, שיתמקד בתכנים לילדים ויימנע מתוכניות אקטואליה. בהמשך נקבעו הפרטים, ובשבוע שעבר, שנה ושלושה חודשים אחרי עליית "כאן" לאוויר, סיימה החינוכית את דרכה והוחלפה ב"כאן חינוכית". עיקר הביקורת על המהלך נגעה להתעלמות מגורלם של 180 העובדים, שרובם נותרו ללא עבודה. רק ארבעים מהם ייקלטו בערוץ החדש.
האם בעידן הערוצים המסחריים יש בכלל הצדקה לקיומה של טלוויזיה חינוכית?
לורברבוים: "דווקא בשנים האחרונות החינוכית הפכה לפינה שקטה ותרבותית כמעט יחידה בנוף הטלוויזיוני. תפתח חדשות בשמונה בערב – הכול שם בומבסטי, בכל יום יש דרמה חדשה. אפשר להשתגע מזה. בשביל מה לתאר כל דבר כפצצה? למה צריך את הדרמות האלה? יש אנשים שמחפשים אלטרנטיבה, שרוצים לצפות בתוכנית תרבותית, רגועה, שפותחת אופקים חדשים ומקיימת דיונים רציניים מעבר לחדשות היומיומיות. לכן דווקא בזמן הזה, החינוכית נחוצה מתמיד.
"יש ערוצים כאלה בהרבה מדינות אחרות. לגרמניה ולצרפת יש ערוץ תרבות משותף. באנגליה פועל ערוץ 4, בארה"ב ערוץ 13. החינוכית נסגרה בגלל פוליטיקה, ובגלל אינטרסים שהם למעלה מהבנתי. אני לא מבין איך לא קם מישהו ואומר: רגע, למה לעשות את זה? כמה כסף כבר צריך בשביל להפעיל את הטלוויזיה החינוכית? והערך שאנחנו מקבלים בתמורה הוא עצום".
בסלון הבית של לורברבוים, אגב, בכלל אין טלוויזיה. המסך הקטן נמצא בחדר הפנימי, והוא כבוי רוב הזמן. לורברבוים ממעט לצפות, אף שהוא מכהן כיום כחבר בדירקטוריון של "קשת". מדי פעם הוא מציץ במסך כדי להישאר מעודכן. "היום אני מודה לקב"ה שנתן לי הזדמנות לנהל את הטלוויזיה החינוכית ולתרום תרומה מיוחדת לחברה בישראל", הוא אומר. "במשך הרבה שנים גדלו ילדים על התוכניות האלה, ובעוד חמישים שנה, כשסטודנטים לטלוויזיה יעשו מחקרים, הם יוכלו להסתכל בהן ולנתח את המצב החברתי והציבורי. אני מאמין ששימשנו ראי לתקופה, להיסטוריה של המדינה".
