עוד לפני שהספקתי להתיישב מול הבמה עמוסת הנגנים, כבר הבנתי שהרעיון להקדים בשעה את ההגעה לריאיון הזה היה ממש טוב. החזרה לקראת המופע של התזמורת האנדלוסית אשדוד עם ואלרי חמאתי הייתה מרהיבה ביופייה ובעוצמתה.
כילדה שגדלה ביפו במשפחה ערבית נוצרית, חמאתי (24) הסתכלה בהערצה על התזמורת האנדלוסית, "תמיד אהבתי את האנדלוסית, אלה המוזיקה והכלים שגדלתי עליהם, וכשהם פנו אליי לאחרונה לא הייתה לי שאלה. אני מאוד מעריכה אותם ואני חושבת שתזמור של האנדלוסית לשירים שלי מתאים כמו כפפה ליד".
אף שהיא יוצרת פופ, חמאתי, שתדבר עוד רבות על חיבורים בין עולמות, לא רואה בשילוב בין הסגנונות משהו חריג, להפך. "בתחילת הדרך של כל שיר, כשאני יושבת עם פסנתר או גיטרה אני מדמיינת תמיד שתזמורת מחזיקה אותו, כי המוזיקה הערבית שאני מגיעה ממנה מושתתת על תזמורות, רק אחרי זה אנחנו מעבדים את השיר ומושכים אותו לפופ. אז כשאני באה לשתף פעולה עם תזמורת זו פשוט חזרה ליצירה המקורית, משהו שממש נועד להיות ככה. זה מחבר אותי לשורשים שלי, גדלתי על אום כולתום, פריד אל־אטרש וכל הזמרים הגדולים בעולם הערבי, ואין דבר כזה שהם מופיעים עם שני כלים, תמיד תהיה איתם תזמורת של איזה שבעים נגנים עם כלים אתניים וקלאסיים".
מאז פרצה המלחמה יש עיסוק אינטנסיבי בזהות של חמאתי כערבייה ישראלית ומה מקומה עכשיו, אבל מבחינתה הדברים ברורים מאוד. "הרבה לפני המלחמה הופעתי בגאווה בטקס המשואות בהר הרצל, הטקס הכי לאומי שיש, לב ליבה של מדינת ישראל ובכל זאת היום עולה שוב הצורך להצדיק את עצמי. נאלצתי לדבר על זה לא מעט בתקופה הזו, כי לא משנה אם רציתי או לא, העניין עלה והביקורות הגיעו. פתאום כולם ביקשו ממני להוכיח את נאמנותי כאזרחית, להוכיח את חפותי על לא עוול בכפי. אבל זה גם לא הפתיע אותי, אני לא חיה בלה לה לנד, אני חיה במדינת ישראל שאני כל כך אוהבת, אבל היא לא מושלמת וזה בסדר, אז התמודדתי עם הקולות האלו. הכותרת של הביקורות משני הצדדים הייתה: בוגדת. מהצד הערבי את בוגדת כי את תומכת במדינת ישראל, ומהצד היהודי את בוגדת מעצם זה שאת ערבייה, אז בטוח שתתמכי במה שחמאס עשו. אני אגיד משהו חצי בצחוק, שאלו את איתי לוי אם הוא תומך בחות'ים כי הוא תימני?! אני מבינה למה אנשים רגישים אבל זו שאלה מגוחכת. אני תומכת במדינה שאני חיה בה, ברור שאני תומכת בצה"ל, בצבא שמגן עליי כמו על כל אזרחי ישראל, לא משנה מה המוצא שלהם. ומעבר לכל פוליטיקה, מה שקרה ב־7 באוקטובר מנוגד לאנושיות, מדובר ברוע שכל בן אנוש צריך לגנות".
יומיים אחרי 7 באוקטובר חמאתי כבר עברה בין בתי חולים ובתי מלון, חיילים ומפונים, פצועים ואבלים – היא הייתה אצל כולם. "לימים הבנתי שאנשים רואים בזה את ההוכחה שאני נאמנה אבל בכלל לא ראיתי את הדברים ככה, זו הייתה העשייה הטבעית שלי, אני ישנה עם מצפון נקי בלילה. אני זמרת וישראלית וזה העניין, כל השאר זה רעש. אני דור תשיעי בארץ, השורשים שלי כאן, לא משנה מה יגידו.
"הזהות בישראל היא תמיד עניין, גם בין יהודים ישאלו, אתה אשכנזי? תימני? תוניסאי? זה תמיד בשיח. אבל עכשיו לפני שאני כל דבר אחר אני ערבייה, זה מה שרואים. אני מאוד גאה בזהות שלי, אני מאוד אוהבת את המקום שבאתי ממנו, את התרבות, ויש כאן בישראל גם המון יהודים שמגיעים מהתרבות שלי, שגדלו עם השפה הערבית ושמעו את המוזיקה הזו. זה שאני ערבייה לא אומר שאני בעד הדברים הזוועתיים האלה. הערביות היא דבר רחב וגדול ויפה ולקחת אותה ולצמצם אותה לתוך חמאס, חיזבאללה או דאעש זה כתם גדול. בעולם הערבי מגנים את הארגונים האלה, אולי לא בקול אבל אני יכולה להגיד לך שהקרובים שלי בלבנון ובסוריה לא תומכים באף אחד מהם, להפך: הם גם סובלים מהם מאוד, הרוב השפוי הוא דומם".
אלעד לוי: "יש עצב כזה באוויר והראש עובד שעות נוספות על אלף דברים אחרים. אבל יש לי מחויבות לקהל ולאמנים אז עובדים שזה יצא טוב"
למה ממשיכים לשתוק?
"זה מאוד נפיץ ומסוכן. בואי ניקח את יוסף חדאד, שהוא הדובר של ישראל, הסטאר של המלחמה והוא ערבי ישראלי נוצרי, הוא מדבר וגם אני – אבל למישהו יש מושג איזה איומים אנחנו חוטפים?! איומים על המשפחות שלנו, העסקים, עלינו באופן אישי – ואם אני לא מפחדת על החיים שלי אני מפחדת על ההורים שלי ועל אנשים שמזוהים איתי, זה לא רק ואלרי ומה שהיא אומרת. יש עסקת חבילה שבאה עם דיבור וגינוי, ולא כל אחד מסוגל לשלם את המחיר הזה. אבל באופן אישי אני אדם של אמת, אני לא יודעת לשתוק וגם אם זה יעלה לי במחיר אני אדבר. ואבא שלי יכול להגיד לי לצנזר את עצמי, להקטין, כי הוא מפחד עליי. ואני לא יכולה להגיד שאני לא מפחדת אף פעם, אבל הפחד לא מניע אותי. יש משהו אחד שאני מפחדת ממנו וזה א־לוהים, חוץ מזה אני לא מפחדת מכלום בעולם הזה. אבל יש רגעים שהפחד שיזיקו למשפחה שלי מחלחל".
מה המשאבים הפנימיים שעוזרים לך להתמודד?
"קודם כול המוזיקה, לא סתם בחרתי להשקיע שם, זה הדבר שמציל אותי. מוזיקה היא לא רק כששמח. היא תרפיה, לא משנה באיזה מצב אדם נמצא, אז היא יתד שאני נאחזת בו. וההורים שלי הם הקרקע היציבה והבטוחה שיש לי, זה לא מובן מאליו ואני מודה עליהם מאוד. ובסוף יש איזה ציר וקול פנימי חזק ואיתן שאני יודעת בפנים מי אני וזה שומר עליי מפני כל הקולות והתגובות הרעות שמצליחות לחדור, לא משנה אם אזוז אני חוזרת לציר הזה".
היא סיימה את העונה השמינית של הכוכב הבא במקום השני כהבטחה גדולה, והתחילה לעבוד קשה כדי לממש אותה. המעבר מהשואו הגדול של הריאליטי לקריירה סיזיפית של חזרות, הקלטות, יצירה, קהל והופעות לא תמיד עובר חלק למשתתפים אבל חמאתי הגיעה אליו מוכנה, "לעשות את הסוויץ' בראש מזה שאת פעמיים בשבוע מופיעה בפריים טיים לחיים עצמם זה לא קל. אבל הייתי מוכנה לזה כי אני חיה מוזיקה מגיל שבע, למדתי קלרינט בקונסרבטוריון, ניגנתי בתזמורת של הקהילה הנוצרית ביפו, הייתי במקהלה והופענו בהרבה מקומות, אפילו אצל הנשיא. לפני 'הכוכב' גם למדתי מוזיקה ברימון וידעתי מה הקשיים במסלול שאני הולכת עליו".
המלהקים פנו אליה גם בעונות שקדמו להשתתפות שלה, אבל בסוף זו הקורונה שדחפה אותה להסכים, "פשוט לקחתי כל מה שהציעו לי באותה תקופה וכשניגשתי לשם הייתי במקום שלם. לא התעסקתי בשאלה אם אני עוברת שלב או מנצחת, התעסקתי בלתת את תעודת הזהות המוזיקלית שלי כדי לבנות את עצמי ליום שאחרי. לא ממש חייתי בתוך הריאליטי ואני חושבת שבגלל זה לא ממש הייתה לי כאפה בחזרה לחיים עצמם. ברור שזה שונה, כשאין לך את יואב צפיר שיביים לך את הנאמבר ופתאום את צריכה לבד להוציא שירים שהקהל יאהב ולפתוח הופעה ולקוות שיקנו כרטיסים, זה לא פשוט. המתכון לצלוח את זה הוא להתייחס לריאליטי כעוד משהו בדרך ולא כיעד. ראינו לזה אינסוף דוגמאות – בצד אחד רביב כנר שהגיע למקום שמיני ובכל זאת הפך לזמר מוביל ובצד שני מתמודדים שהגיעו לגמר והם כבר לא בלופ. יש לתוכנית אימפקט אבל ההצלחה תלויה בך ובמה שאת עושה וכמה את משקיעה ועובדת".
את מתגעגעת לתקופה הזו?
"האמת שממש עכשיו התארחתי בכוכב הבא. תמיד יש פרק של דואט בהפתעה, המתמודדים מכינים דואט ורק כשהם עולים לבמה הם מגלים מי שר איתם. אז אני הפתעתי את עדן גולן המוכשרת, היה ממש מרגש איך שהיא הופתעה לראות אותי. היא מתמודדת שהגיעה מארצות הברית ולא כל כך מכירה את האמנים בישראל, ואיכשהו דווקא אותי היא הכירה. ובאופן כללי לחזור לשם פתאום כזמרת עם קריירה ושירים ולא כמתמודדת היה לי מיוחד".
על החיבור של חמאתי והאנדלוסית אחראי אלעד לוי, כנר, מעבד, מפיק מוזיקלי מוערך והמנהל המוזיקלי של התזמורת. "היא משהו אחר בנוף פה. לא כל כך הכרתי את ואלרי עד לפני כמה חודשים. ואז יצא לי להקשיב לחומרים שלה שהם אומנם פופ אבל יש בהם נפח. מה שתפס אותי זה צבע הקול שלה ואיך שהיא מפרשת לחנים. ברור שלהיטי פופ זה לא החומר שהתזמורת מתעסקת איתו בדרך כלל אז היה כאן אתגר והיה צריך לבחור שירים שהתזמורת יכולה להוסיף להם, לבחור מה מתוך הרפרטואר שלה כן יכול להתאים, ומה מהקלאסיקות יתאים לה לבצע".
הרבה פעמים זה משהו שקורא לזמרים יותר ותיקים, שפתאום נותנים כבוד לשירים שלהם ומבצעים אותם בהרכב גדול.
חמאתי: "כן, יש כאן איזה קפיצה. אני עושה קריירה בערך שלוש שנים, שזה כלום ושום דבר ומבחינות רבות עוד לא בקעתי מהביצה, אבל המסלול שלי עבר דרך דברים שלזמרים פעם לקח הרבה זמן להגיע אליהם, כי הייתה דרך אחת, אבל בגלל שהייתי בריאליטי כל הדרך מואצת. למשל, הופעתי בטקס המשואות בהר הרצל כמה חודשים אחרי שסיימתי את הכוכב הבא, זה גם משהו שזמרים עושים אחרי שיש להם שירים בחוץ והופיעו וחרכו במות ואצלי זה היה יותר מהיר. אבל התהליך היה בריא וטוב ואני שמחה בו".
רק לאחרונה חזרו חברי האנדלוסית לבמה, כדי לציין 30 שנה להיווסדם. כמו רוב המוזיקאים גם הם הופיעו בחודשים האחרונים מול מפונים, חיילים ופצועים.
"אחרי תקופה ארוכה שהתזמורת לא התכנסה היה צריך להניע אותה מחדש וזה לא דבר קל בימים הרגישים האלה", מספר לוי. "הייתה לנו למשל חזרה ביום של אסון המילואימניקים, שלחתי לכל הנגנים הודעה שתחזק אותם. 40 איש שיושבים על אותה במה במשך חמש שעות זה תמיד אינטנסיבי אבל עכשיו הכול יותר רגיש ויכולים להיות חיכוכים, זו תקופה שאף אחד לא דמיין לעצמו איך הוא ירגיש".
ואלרי חמאתי: "הערביות היא דבר רחב וגדול ויפה ולקחת אותה ולצמצם אותה לתוך חמאס, חיזבאללה או דאעש זה כתם גדול. בעולם הערבי מגנים את הארגונים האלה, אולי לא בקול אבל אני יכולה להגיד לך שהקרובים שלי בלבנון ובסוריה לא תומכים באף אחד מהם, להפך: הם גם סובלים מזה מאוד, הרוב השפוי הוא דומם"
כשניגשים לעבוד על המוזיקה עצמה, זה אחרת? התקופה מביאה דברים אחרים?
לוי: "בדרך כלל אני לא בן אדם של מצבי רוח קיצוניים, אני מאוד רגוע. אבל בשלושת החודשים האחרונים פתאום יש בי יותר תנודות וזה משפיע, אין מה לעשות. אתה בא לחשוב על מוזיקה, מנסה לעבוד על שיר ולא מצליח. לא משנה מה, לא מצליח. כי יש עצב כזה באוויר והראש עובד שעות נוספות על אלף דברים אחרים. אבל יש לי מחויבות לקהל ולאמנים אז עובדים שזה יֵצא טוב".
חמאתי מסבירה שהמוזיקה היא שיקוף בהיר של העולם הפנימי. "כשאת יוצרת מוזיקה את כותבת את החיים שלך, את הסיטואציה שאת נמצאת בה. אז בוודאי שכל היצירה שלי השתנתה. בהתחלה לא הצלחתי לגשת לקלידים בכלל, לא הצלחתי להוציא מילה. וכשהתחלתי לכתוב קלטתי כמה טעון וקודר מה שיש לי להגיד. הפופ נעלם כי הכול עצוב ונוגה והשירים יותר מינימליסטיים, בלי עיבודים גדולים. אני מרגישה שהשיר צריך להיות קרוב מאוד למאזין, אותנטי. אבל יש לנו מזל גדול שאנחנו עוסקים במוזיקה. כי למרות מצבי הרוח והקושי להרים את עצמי זה לא שאני צריכה ללכת למשרד של רואי חשבון, סליחה אמא, ולשבת מול מחשב ומספרים, שזה דיכאון אחד גדול, אני באה למשהו שפותח את הלב, שהוא תרפויטי".
באופן טבעי חלק מהשירים שהתזמורת האנדלוסית מבצעת עם חמאתי הם בערבית, ועל אף הקסם בביצועים עולה השאלה האם לקהל יש קשב לשפה הזו בזמן המלחמה. לוי מבין את המורכבות כיוון שבעצמו הוא הופתע עד כמה יש צמא בדיוק למוזיקה הזו. "הקהל מבקש את זה ממש בכל מקום", הוא מספר, "אפילו כשהופענו בפני מפונים מנתיב־העשרה, שזה לא אנשים שגדלו על מוזיקה ערבית, הם ביקשו פיירוז, אום כולתום. אני זוכר שבסוף ההופעה מישהי ניגשה להודות לנו ואמרה שנמאס להם משירי הדיכאון של המיינסטרים הישראלי, די, הם רוצים לשמוח. נכון שהאויב שלנו מדבר ערבית. אבל יש פה אוכלוסיות ענקיות במדינת ישראל שזו התרבות שלהן. התרבות הערבית לא חייבת להיות בקונטקסט של חמאס דאעש. זה לא שאני מנגן מוזיקה של האויב, אני מגיל שש לומד מוזיקה אנדלוסית, שמגיעה בכלל ממרוקו. זו התרבות שאבא שלי גדל עליה והיא עשירה ועמוקה, יש בה טקסטים מדהימים".
לעומת לוי, חמאתי בהתחלה בכלל לא חשבה שיכולה להיות בעיה, ופשוט הגישה את הלב שלה למי שרק יכלה, "כשנסעתי לבתי חולים, שרתי שם בערבית. זה מה שאני יודעת לעשות. לא חשבתי שיכולה להיות בעיה ובאמת קיבלתי תגובות מדהימות. האמהות שם התפרקו דווקא מהקטעים בערבית, חיבקו אותי ואמרו לי שזו השליחות הכי גדולה וזה מה שאני צריכה לעשות. רק כשסיפרתי לסבתא שלי איפה הייתי היא התפלאה ששרתי בערבית ושאלה אם לא פחדתי מהתגובות. הייתי בכל בית מלון אפשרי של מפונים, השירים שהכי חיכו להם היו השירים בערבית. כולל מפונים שעברו זוועות וביום של הטבח שמעו את השפה הזו בקונוטציה הכי רעה שלה, אבל המוזיקה נותנת להכול קונוטציה טובה, ולאו דווקא של הטבח ושל שפת האויב. לפעמים כמוזיקאים אנחנו חושבים הרבה ובוררים מה נכון, אבל הקהל מחליט בלעדינו, הם מצביעים ברגליים ובאוזניים".
ואלרי חמאתי: "שאלו את איתי לוי אם הוא תומך בחות'ים כי הוא תימני?! אני תומכת במדינה שאני חיה בה ובצבא שמגן עליי. ובכלל, מה שקרה ב־7 באוקטובר מנוגד לאנושיות, מדובר ברוע שכל בן אנוש צריך לגנות"
לוי פותח עונה נוספת של האנדלוסית והתוכניות העתידיות ממשיכות להיכתב. הוא רוצה מצד אחד להביא את האנדלוסית למיינסטרים כדי שיהיה לה קהל חדש, ומצד שני לחדש את המוזיקה הישראלית דרך האנדלוסית. "השאיפה שלי מתחברת לתנועה רחבה במוזיקה הישראלית, של חיבור לעולם האנדלוסי. היום דודו טסה לא רואה משהו נורא בזה שיש נגן קאנון לידו על במה, והנגן הזה הוא לא עיוור וזקן, יש בחורים צעירים שמנגנים. פתאום זה שמארק אליהו מנגן עם קאמנצ'ה נראה לגמרי טבעי. אלה כלים שלפני 15 שנים היה מוזר לראות אותם. היום תנסי למצוא שיר שיצא לרדיו בלי איזו נגיעה אוריינטלית. כמעט ואין שירים כאלה. זה, מסוג הדברים שקורה רק פה. רק בארץ.
"למשל עכשיו עבדנו עם אביהו פנחסוב, הוא הביא לי את השיר 'עם מעמי', בגרסה מצומצמת, רק עם גיטרה. אנחנו הבאנו ניואנסים מהעולם שלנו, ממה שאנחנו יודעים לעשות, לתוך המוזיקה שלו, שהיא מוזיקה מיינסטרים ישראלי. אז אולי הבן אדם הרגיל בקהל לא יהפוך להיות האוהד מספר אחת של מוזיקה אנדלוסית אבל יש לו נגיעה, זה כבר לא זר לו. בגלל זה שיתופי הפעולה האלה קורים, ואנחנו עושים אותם בזהירות, אני לא אומר יאללה בוא ניקח את השיר נחרב אותו לגמרי. החיבורים האלה הם יצירה של פסקול ישראלי עדכני, לשם המוזיקה שלנו הולכת".
גם חמאתי בונה את צעדיה הבאים, הקריירה הבינלאומית כמעט דופקת בדלת של חמאתי ששרה בעברית, אנגלית, ערבית וצרפתית, אבל המלחמה דחקה הצידה את כל התוכניות. "כל מוזיקאי יודע שהחשש לתנודות חזקות בקריירה קיים תמיד, בלי קשר למגפות ומלחמות", היא אומרת, "בסוף לא בחרתי להיות מורה או רופאה, זו קריירה מאוד דינמית ולא צפויה. אז יש כאפות כאלה שמעלות חשש, למשל האם המצב בארץ יפגע לי בקריירה או בקריירה הבינלאומית, אבל אני לא מתעסקת בזה בכלל, אני חיה את היומיום, הכול נראה לי קטן ולא חשוב לעומת המציאות שאנחנו חיים בה, הכול רגיש ונפיץ וחיי אדם מונחים על הכף. הקריירה שלי שולית לעומת הדאגה לחטופים והחיילים והמפונים. למי אכפת מקיסריה כשמופיעים בלובי של איזה מלון. אגב, אלה הופעות הרבה יותר חזקות, את רואה את האנשים בעיניים, את מקבלת אהבה אמיתית, פיזית, את פוגשת את העם שלך פנים בפנים, את לא נכנסת מאיזה חדר אמנים סגור אלא עוברת איתם במסדרון. המחשבות הקיומיות תפסו את המקום של המחשבות על קריירה, ואם בכל זאת זה עולה אני חושבת לעצמי שכל דבר בזמנו ואני יודעת שמה שיש לי להציע לעולם זה אהבה, אחדות ומוזיקה ושלום. אז היכן שלא אעמוד, ולא משנה באיזו במה, הקול שלי, תרתי משמע, יפתח את הלב של האנשים".
