"אחרי השבעה התקשרתי ליוצרי ההצגה ואמרתי 'חבר'ה, אנחנו חוזרים'"

הורה, לא תמיד קל לעשות כל מאמץ בשביל הילד שלך, אבל קשה יותר כשאין כבר עבור מי להתאמץ, אומר לנו חגי לובר. ביום רביעי שעבר, ערב ט"ו בשבט, הוא עשה מאמץ גדול והעלה לראשונה את הצגת היחיד החדשה שלו, "שבעה באוקטובר". למחרת עלה לקבר בנו יהונתן, במלאת שלושים יום לנפילתו בעזה.

כשהוא נשאל אם העומס הרגשי הכרוך בהצגה כזו לא היה גדול מדי, אם האתגר שהציב לעצמו לא היה כבד על הגוף ועל הלב, לובר משיב: "זה היה קשה, אבל זה היה נכון. כשיהונתן היה בעזה היינו מתאמצים, קמים מוקדם בבוקר כדי לנסוע ולהעביר חבילה בדיוק למקום שבו יש מישהו שעומד לצאת ויפגוש אותו. עכשיו כבר אין איך להתאמץ בשבילו, אז אני שמח שהתאמצתי עם ההצגה. וכן, זה היה מתיש. הציף דברים ולקח למקומות. הקו שצריך להיות בין הצגה למציאות היטשטש מאוד. עמדתי על הבמה ולא תמיד ידעתי אם אני מספר את הסיפור של הדמות, או את הסיפור שלי. ממש בכיתי. אבל זה גם נתן כוח, כי הרבה אנשים באו. בהתחלה לא מצאנו אולם בהתאם לתאריכים שרצינו, אז לקחנו בחשש מסוים את האולם הגדול בז'ראר בכר בירושלים. בסופו של דבר האולם היה מלא, וגם היציע. הנשיא בא, ושר התרבות, וגם אנשים של יומיום. וכולם חיזקו".

"אחרי השבעה התקשרתי ליוצרי ההצגה ואמרתי: 'חבר'ה, אנחנו חוזרים'. שאלו: יש לך כוח? עניתי – 'אני אמרתי שיש לי כוח? אמרתי שחוזרים'. ממילא חיפשנו דרך לציין את השלושים של יהונתן, וכל אחד מדבר בשפה שלו. רב מעביר שיעור, מוזיקאי מנגן, ואני, הבמה היא השפה שלי כבר 25 שנה"

רק שלוש פעמים עלתה ההצגה. כך הוחלט מראש. עכשיו לובר חושב שאולי יהיו מועדים נוספים. "יש רשימת המתנה, ויש לחץ לעלות שוב. בעצם לא לחץ. אנשים לא לוחצים, הם עדינים. אומרים בזהירות שאם יהיה לי כוח, הם ישמחו לבוא". הוא מקריא הודעות שקיבל מאחד האנשים שהביאו לדלתו את בשורת האיוב, ומהרב בנימין קלמנזון, ששכל גם הוא את בנו. "בקהל היו דתיים והיו חילונים, היו גם מאחים לנשק, וזה נתן תקווה גדולה שיש לנו סיכוי. אנחנו כל כך מאוחדים סביב המלחמה והניצחון והחיבוק של השכול, שהגיעו אפילו מתל־אביב, עשו את המאמץ של לנסוע אל מעבר להרי החושך", הוא זורה קצת ציניות. "כשאנשים יושבים ביחד ומדברים, צומחת תקווה גדולה".

בית הכנסת עוצר ומחכה

את הימים האחרונים לפני הצגת הבכורה בילה לובר ברצף נטול נשימה של חזרות וראיונות. אנשי המקצוע על הסט באולם הקטן של התיאטרון בגן הפעמון דחקו בו שוב ושוב לסיים כבר את השיחה עם עוד עיתונאי; בצד השני, המפיקות בתחנות הרדיו חיכו שיתפנה מבדיקות הסאונד ויוכל לעלות לשידור. מי שבמשך שנים ניסה להפנות מעט אור זרקורים תקשורתי אל העשייה הבימתית בתיאטרון "אספקלריא" שלו, מצא עצמו פתאום מוצף בתשומת לב. כמעט כמו הדמות בהצגה שלו – אלמן טרור שמוצא את עצמו מתראיין בלי הפסקה, בלי שהוא באמת מעוניין בזה.

"הסיפור של ההצגה הזו מתחיל לפני עשרים שנה", מספר לובר. "זו הייתה תקופה של אוטובוסים מתפוצצים, והחלטנו להעלות הצגת יחיד על אלמן טרור שמגדל את ילדיו. חוה דיבון כתבה את הטקסט, מאשה נמירובסקי ביימה. הופענו איתה כמה פעמים, לא הרבה, מסיבות טכניות. היינו צריכים להצגה קול של ילד בן חמש, ובמקרה יהונתן היה אז בן חמש והקלטנו אותו". אותה הקלטה ממש הושמעה גם בגלגול החדש של ההצגה, והרעידה לו את הלב בכל חזרה והופעה.

 

יהונתן, תושב יצהר, היה בן 24 בנופלו. בעל עיניים מאירות ופאות מסולסלות. אח לשמונה, נשוי לאביה, אב לנחמן ישראל, פעוט בן עשרה חודשים. בשבועות הקרובים צפויה אביה ללדת את ילדם השני. "בסוף השבוע החולף החבר'ה של יהונתן יצאו מעזה", מספר אביו. "גם זה היה קושי לא פשוט. אתה רואה את התמונות שלהם עם ההורים, הרעיה, הילדים. רואה את השמחה. ואחד לא חזר".

לנפילת בנו קדמה מכה אחרת שספגה המשפחה: האחים הלל ויגל יניב, שנרצחו בכפר חווארה בפברואר שעבר, הם אחיינים של תחיה, אשתו של חגי לובר. "כשהם נרצחו, תחיה אמרה לי – תעלה שוב את ההצגה ההיא. אמרתי לה: לא. זה קשה מדי. אין לי כוח. ואז בשבעה באוקטובר אמרתי שאני בכל זאת מחזיר את ההצגה. רציתי מאוד לעשות משהו". לובר בן ה־54 חשב אפילו להתגייס, אבל במשפחה הוחלט ששלושה בנים וחתן במילואים זה מספיק, אז הוא נשאר בבית, בבית־אל.

והוא חזר להצגה. עדכן את הסיפור. הוסיף הודעות וואטסאפ אחרונות ששולחת אשתו של הגיבור, ממש כמו אלו שפורסמו אחרי הטבח. ונתן להצגה שם חדש. "התכנון היה ש'שבעה באוקטובר' תעלה בשבעה בינואר. אבל כמה ימים לפני כן יהונתן נפל. השארתי הודעה בקבוצת 'שבעה באוקטובר יוצרים', שאני עוצר. הפרויקט הזה לא עולה. תודה רבה שהייתם איתי, תקבלו כמובן את התשלום, אבל אין לי כוח.

 

"ומה שקרה אז זה שראינו שכל מי שהגיע אלינו בימי השבעה, זקוק בעצמו לנחמה. בא אפילו איזה אדמו"ר מבוגר – יהונתן אהב מאוד אדמו"רים – והוא יושב ומתחיל לבכות. אומר שכתוב בפרשת השבוע 'וירא בסבלותם', וכמה אנחנו סובלים. 'סבלנו בשואה, סבלנו כשהקמנו את המדינה, ועכשיו'. והוא בוכה ובוכה. בשלב מסוים תחיה מרפקה אותי ואמרה – תנחם אותו, תעשה משהו. אז אמרתי לו: 'הרב, השואה הייתה השואה אבל תראה אותנו היום'. ואמרתי לו, 'בוא נשיר איזה ניגון'. הוא שאל – מה? פה? אמרתי כן. ושרנו, והמשכנו, וניגנו ניגונים והצחקנו אותו. ובאמת הרגשנו שזה שכול קולקטיבי, ואנשים צריכים נחמה. הבנו שאנחנו יכולים לנחם יותר מאחרים, כי אנשים אומרים לעצמם: 'אם הם, שעברו את זה, אומרים שעוד נשמח, אז זה בסדר'. לא שאנחנו חזקים. אנחנו כואבים מאוד, אבל בגלל זה יש לנו כוח לנחם.

"אחרי השבעה התקשרתי ליוצרים ואמרתי: 'חבר'ה, אנחנו חוזרים'. שאלו: יש לך כוח? עניתי – 'אני אמרתי שיש לי כוח? אמרתי שחוזרים'. ממילא חיפשנו דרך לציין את השלושים של יהונתן, וכל אחד מדבר בשפה שלו. רב מעביר שיעור, מוזיקאי מנגן, ואני, הבמה זו השפה שלי כבר 25 שנה".

ההצגה עלתה זמן לא רב לאחר המועד המתוכנן. "לא שינינו אותה, אבל תשמעי, זה עולם אחר. אני לא משחק. אני מספר, כמו שאני מספר לך עכשיו מה קרה לי, רק שבהצגה אני עושה את זה דרך הדמות שנקראת דורון שגב. וכל טקסט שם מדויק מאוד לשכול. עשינו בזמנו תחקיר ענק, דיברנו עם לימור סון הר־מלך ושולי מועלם, ועם חגית ריין, שהבן שלה עדיין לא נהרג אז (בניה ריין נפל ב־2006, במלחמת לבנון השנייה – הכ"ח), אבל היא עסקה בשידוכים בין אלמנים ואלמנות. וקראנו המון ספרים".

יש משפטים שרצית להגיד בחיים האמיתיים כאב שכול, והנה הם כבר כתובים בהצגה?

"כן, לגמרי. למשל, 'בבוקר, הרגע הראשון הזה שהעיניים נפקחות, חלום. כי בלילה שוכחים. בלילה הכול יכול להיות כמו שהיה תמיד, ואז זה מכה בך. כמו פטיש חמש. ואני רוצה לעצום את העיניים, לנעול ולא לתת לאמת להיכנס. אבל אני חייב לקום. להוריד את שמיכת הפיקה, השריון המגן שלי, ולצאת למסדרון. תשעה צעדים עד חדר הילדים. אני יודע כי ספרתי. יצא לכם פעם לספור צעדים בבית? גם לי לא, לפני כן. כל צעד כמו משקולת קשורה לרגל. ואז לעמוד מול חדר הילדים, לקחת נשימה עמוקה ו־בוקר טוב ילדים, בוקר טוב, איזה יום יפה היום, תראו את השמיים. מה אתם רוצים בסנדוויץ'? עם חיוך מרוח על הפרצוף בכוח, שלא ירד, לא יימחק. לא להבהיל את הקטנים. זה מה שרציתי שהם יבינו'", הוא מצטט מונולוג מההצגה.

"זה טקסט כל כך מדויק. הבוקר הוא קשה. אני צריך ללכת לבית הכנסת עם כל הרגשות האלה ולעמוד כשליח ציבור. אלף פעמים אני עוצר את התפילה כי אני בוכה. והאנשים רגישים כל כך, מביאים לי כוס מים. כל המניין עוצר ומחכה", הוא מתאר וגם עכשיו הדמעות זולגות. "אם אתה מצליח להירדם בלילה ולא חולם עליו, אתה כאילו יוצא החוצה מזה, ואז בבוקר זה מכה בך. זה הטקסט, זה ממש הטקסט. ואני מתעורר ולא מצליח שוב לישון, כי יש לי עוד בן בתוך עזה – רק אתמול הוא יצא. או הדפיקה בדלת. זו סיטואציה שאתה מתרגל בראש, אבל שום דבר לא מכין אותך לנחשול הרגשות. רגשות שלא ידעת. כמו כשנולד לך ילד ויש לך רגשות שלא היו מעולם קודם".

הקמפיינים המלוכלכים כבר עלו

לובר, יליד בני־ברק, לא תכנן בצעירותו את הקריירה התיאטרלית שלו. הוא הוסמך לרבנות וכיהן כר"מ במכינה הקדם־צבאית בני דוד בעלי ובאולפנת עפרה. לפני כ־25 שנה החל ללמוד משחק בבית הספר "מעלה" מתוך כוונה לשפר את יכולותיו כמורה וכמרצה, אבל מהר מאוד נשאב לעולם המשחק והחליט לעזוב את תחום ההוראה. ב־1999 הקים את תיאטרון "אספקלריא", במטרה להעלות מחזות המבוססים על עולם הערכים היהודי, שלתחושתו כמעט לא בא לידי ביטוי בעולם התרבות הישראלי. חידוש נוסף היה השמירה על גבולות ההלכה במהלך ההצגות – מה שייתן במה גם לשחקנים שומרי מצוות. רק בשנת 2012, 13 שנים לאחר שהחל לפעול, החליטה המועצה הישראלית לתרבות ואמנות להכיר באספקלריא כתיאטרון רפרטוארי.

השבוע, לאחר שמיזם ההצגה "שבעה באוקטובר" קם והיה, החל לובר לעבוד על הדבר הגדול הבא. "לא רוצה לומר 'קרב חיי', כי זה ביטוי גדול מדי, אבל כל זמני מושקע בהשגת אחדות פוליטית ובחירות בהסכמה.

"כתבתי בפייסבוק: 'תראו מה קורה כשהנכד שלי רואה את אבא שלו בטלפון, לאחר שבועות ארוכים שבהם האבא נלחם בעזה. לא בלתי רלוונטי לציין שבני יהונתן לובר הוא בן הציונות הדתית, הבוזזת והמשתמטת'. העליתי את הפוסט בשעה אחת ושבע דקות בצהריים. באחת ורבע יהונתן נהרג"

"כולנו כאבנו בצורה איומה ונוראה את מה שקרה לפני שבעה באוקטובר. היה פחד שהעם הזה מתפרק. אוי האיבה, שגם אני הרגשתי. הפוסטים, שגם אני כתבתי. פגשתי לאחרונה את נפתלי בנט. אדם מתוק, לפני כן לא הכרתי אותו מקרוב. אמרתי לו – תקשיב נפתלי, אני כל כך מתנצל. אני לא חוזר בי מהכעס על הממשלה הקודמת, אבל כתבתי נגדך פוסטים שהיו פשוט זוועתיים. לא הייתי בסדר".

מה בנט השיב לך?

"הוא התרגש, אמר תודה והיה כמעט עם דמעות בעיניים. הוא קיבל את ההתנצלות, לא אמר שהיא מיותרת. הוא פגוע. חבטנו בו. המעשה הפוליטי היה שגוי בעיניי, אבל זה לא מצדיק את השיח שהיינו בו. ירדנו לרמה כל כך אישית.

"גם על המפגינים נגד הרפורמה כעסתי. הזדהיתי מאוד, ואני מזדהה עד היום, עם הרפורמה הזאת. הרי לקח לי כל כך הרבה זמן לקבל הכרה לתיאטרון, כי הפקידות דפקה אותי שוב ושוב. שש שנים חיכיתי שוועדה בכלל תבוא לכאן לראות", הוא אומר במבנה הקטן שבמרכז ירושלים, הבית שהצליח לקבל בסופו של דבר עבור התיאטרון שלו. "הייתי מלא כעס. התחלתי לכתוב הצגה נגד השמאל, מתנגדי הרפורמה. הצגה קומית. לפני יום כיפור האחרון אמרתי לתחיה: בואי נלך לתל־אביב. הם חושבים שלא נתפלל שם? חצופים. לא חשבתי שיקרה שם מה שקרה בסוף. חשבתי שאם יבואו אלפי מתפללים תהיה אמירה. ובסוף, איזה כאב לב. מה קרה לנו, זה יום כיפור? זה הכה בי חזק".

מתקפת הטרור בשמחת תורה העמיקה עוד את התחושות הללו. "לא זזתי מילימטר מבחינת אהבת ארץ ישראל או התחושה שפינוי גוש קטיף היה נורא ואוסלו היה אסון. אבל, הצורה. המקום שהמתנגדים לי תפסו אצלי בלב, בחדרי השנאה של הלב, היה קשה".

אחרי שבעה באוקטובר הוא נמנע מאמירות פוליטיות. עד שלבסוף העלה פוסט אחד לפייסבוק, ב־25 בדצמבר. "פרסמתי סרטון שבו אביה, אשתו של יהונתן, מראה לבן שלהם נחמן תמונה של אבא. ולמה פרסמתי את הפוסט? כי באותו יום איזו הזויה אחת כתבה על תא"ל ברק חירם ש'לא מיותר לציין שברק חירם תושב תקוע, ועדיין לא הושעה מהלחימה בעזה' (בעקבות הטענות כי חירם הורה לטנק לירות על בית בבארי שבו הוחזקו בני ערובה – הכ"ח). משבעה באוקטובר ועד אותו רגע, כל מי שכתב פוסט לעומתי, העפתי אותו מהפייסבוק שלי. בסיטונאות, גם חברים שלי, שחקנים שלי. אמרתי די, צריך שיח אחר. הפעם היחידה שכשלתי הייתה כשקראתי את השטות הזאת שהיא כתבה. רגע אחר כך קיבלתי את הסרטון של אביה ונחמן בקבוצה המשפחתית, ולא יכולתי להתאפק. כתבתי: 'תראו מה קורה כשהנכד שלי רואה את אבא שלו בטלפון, לאחר שבועות ארוכים שבהם האבא נלחם בעזה. לא בלתי רלוונטי לציין שבני יהונתן לובר הוא בן הציונות הדתית, הבוזזת והמשתמטת (תושב יצהר!), והוא עדיין לא הושעה מלחימה בעזה'.

"הסרטון ההוא צולם בשעה 12:30. העליתי את הפוסט בשעה אחת ושבע דקות בצהריים. באחת ורבע יהונתן נהרג. כשאני פרסמתי, הוא כבר היה ממש עם רגל אחת לכיוון ההסתערות שבה נפל. ואז, הילד הזה שאביה צוחקת איתו 'אבא, אבא' – אבא שלו כבר היה למעלה".

כחלק מהמשימה החדשה שנטל על עצמו, לובר שותף ב"אמנת בראשית" שנחתמה בשבוע שעבר בקיבוץ בארי. "המתקפה והמלחמה שבעקבותיה פרצו על רקע תקופה קשה של פילוג חסר תקדים בחברה הישראלית, שגרם לאויבינו לחשוב כי זוהי שעת כושר להכרעת הרוח הישראלית", נאמר באמנה. "… המאורעות מחייבים אותנו לאתחל את התודעה הלאומית שלנו – 'ביחד'". היוזמים מונים ארבעה עקרונות פעולה: שיח מחבר בין חלקי העם המבוסס על הקשבה וכבוד; מתן אמון מחודש של העם בהנהגה – "אנו קוראים לקביעת מועד מוסכם לבחירות במהלך השנה בהתאם למציאות הביטחונית"; שמירה על עקרון הממלכתיות והשארת צה"ל מחוץ למחלוקת; וכינונם של יסודות החברה רק בשותפות ובהסכמה.

"כל האחדות הזו הייתה לי בראש משבעה באוקטובר, וברגע שיהונתן נהרג, ראיתי את כל התוכנית", אומר לובר. "התחלתי כבר בלוויה, המשכתי בשבעה. הבנתי שאין פתרון אחר. דיברתי עם אנשים חכמים ופוליטיים, פגשתי את 'אחים לנשק', את אנשי מחאת ההיי־טק, את ברל'ה קרומבי שארגן הפגנות בעד הרפורמה, ואת כל מי שתרצי, מכל הכיוונים. קיבלתי כתף קרה מידידים שלי שנושאים משרות חברתיות ואפילו פוליטיות, אבל אני לא מכיר רעיון אחר שיכול להרגיע את העם מלבד בחירות בהסכמה. לא בחירות עכשיו. אני נוקב בתאריך: 14 בינואר 25'. קיבלתי הסכמה שבשתיקה מכל מיני אנשים, שהם לא הולכים להבעיר את המדינה על עוד שנה בשלטון".

"אני לא מכיר רעיון אחר שיכול להרגיע את העם מלבד בחירות בהסכמה. לא בחירות עכשיו. אני נוקב בתאריך: 14 בינואר 25'. קיבלתי הסכמה שבשתיקה מכל מיני אנשים, שהם לא הולכים להבעיר את המדינה על עוד שנה בשלטון"

מי שרוצה היום בחירות, רוצה שהממשלה תתחלף. המטרה היא לא אחדות.

"דיברתי עם משה רונצקי, מאנשי תנועת 'תיקון 2024'. אמרתי לו – אתם דורשים שכל 120 חברי הכנסת יתפטרו; בעיניי זה לא נכון. אני לא רוצה שהם יתפטרו. אני רוצה בוודאי שבצלאל סמוטריץ' ימשיך, וממש לא מפריע לי שנתניהו ימשיך. להפך, אני חושב שהוא ראש ממשלה מצוין, גם אם הוא לא חף מטעויות. האמירה שלי לפוליטיקאים היא: החזירו את המנדט לעם, ובקשו אמון מחודש. בינתיים יש לכם שנה, תעשו דברים טובים, ותסבירו למה צריך לבחור בכם שוב. כי קרה פה משהו בקנה מידה שמצדיק לחזור לבוחר. ואני אומר לסמוטריץ' ולבן־גביר – לא בטוח שתיפלו. מי היחידים שאמרו לא לתת כסף קטרי לחמאס, לא לפנק אותו? אתם. אז תגידו את זה".

אתה לא מפחד שנחזור לסבבים מתישים של ניסיונות כושלים להרכיב קואליציה?

"אני אוהב מאוד את המילה שהשתמשת בה: מפחד. כי מה שאני הכי מפחד ממנו זה הבלגן אם לא יהיה תאריך מוסכם. בהמשך יש עוד פחדים, ברור, כל דבר יכול ליפול, אבל אני חושב שאפשר למנוע את זה. קודם כול, צריך תאריך מוסכם. בעוד שנה, או שמונה חודשים, או 14 חודשים, לא יודע – אבל ברגע שזה יקרה, נוריד את מפלס החרדה. זה כמו ועדת חקירה. מי נמצא בקונצנזוס ויכול לחקור את מה שקרה פה? לא שופטים, לא אישי ציבור, אז בואו ניתן לעם להחליט. שיקום ביבי ויגיד – לא הייתי אשם, תמשיכו לבחור בי. יקומו סמוטריץ', גנץ, בנט אם הוא רוצה לחזור, ויאמרו – זו לא הייתה טעות שלי. ואנחנו נשתכנע או שלא. סבבה. זה מה שבעיניי צריך להיות.

"אנחנו קבוצת הורים שכולים שמשתמשים בקונצנזוס שיש כלפיהם ומנסים להוביל סדר יום, אבל לא מטעמים פוליטיים. האם נצליח? לא יודע. אנחנו צריכים המון כסף, המון חיילים ותוכנית אסטרטגית. אבל כן, ברגע שייקבעו בחירות, אנחנו נבוא ונגיד: מה שהיה לא יהיה. החרדה שכרגע הצגת לי היא חרדה שמשותפת לכולם, ולכן אנחנו נוביל קמפיינים ונקרא להצביע רק למי שמבטיח לבנות ממשלה רחבה ככל הניתן, ולא לפסול אף אחד. נקרא כמובן גם למערכת בחירות חיובית.

"אנשים אומרים לי 'אתה תמים', אבל קרה משהו שיכול לגרום לזה. ראיתי את החבר'ה של יהונתן ושל הבנים האחרים שחוזרים ממילואים, כולם עם אחדות בעיניים. עכשיו צריך מישהו שיתעל את האחדות הזאת, שהיא לא תהיה רק מילה. היום אנשים מדברים על אחדות ברמה של מפגשי בני עקיבא: 'מה את עושה בליל שישי? יוצאת לרקוד. אה, גם אני אוהב מוזיקה, הנה מצאנו נקודת חיבור'. אני בעד זה, לא מזלזל, אבל זה לא מספיק. צריך שאנשים יתעלו את הרצון לאחדות לכדי עריכת בחירות ולקמפיינים חיוביים. היום יש לזה יותר סיכויים. אומרים לי שבמערכת בחירות אנשים רבים. אני עונה – זה קיים ממילא, קמפיינים מלוכלכים כבר עלו, אז לפחות קביעת מועד לבחירות תרגיע חלק מהאנשים. אני יודע שאחים לנשק יירגעו. ואם האנרגיה הזו של אחדות תתועל לריפוי, לתיקון השיח הציבורי ולכניסת פרצופים חדשים למערכת הפוליטית – ניצחנו".

הלוחמים נכנסים להלם

בריאיון שנתן מיד לאחר נפילת בנו אמר לובר שהוא מוכן להתפנות מבית־אל, אם זה מה שיביא ריפוי לעם. למה אתה צריך לוותר על הבית שלך, על המקום שיהונתן גדל בו, אני שואלת אותו. על מה אחים לנשק מוכנים לוותר?

"צריך להירפא גם משאלת ההדדיות, מהשיח בציונות הדתית שאומר 'מה הם היו עושים'", הוא משיב. "אנשים שואלים אותי: אם השמאל היה עכשיו בשלטון, הוא היה מוותר בקלות? ואני אומר: לא. הוא לא היה מוותר בקלות, או אפילו מוותר בכלל. ולכן מה? ימות העם הזה? האנרגיות, אדי הדלק שכבר יש באוויר, לאן יגיעו? אז בסדר, אנחנו נהיה הפראיירים כדי שלא תהיה מלחמת אחים. נהיה בגין. לא נשיב אש מאלטלנה הטובעת, כדי שכל המדינה לא תטבע. אני חושב שאם השמאל היה עכשיו בשלטון, גם הוא היה נגרר לבחירות, כפי שראינו בממשלת בנט. ואני קורא היום לאנשים שלי – אל תיגררו. אתם הרי תובלו לבחירות באוזניים. אז עדיף שתובילו.

"את האמירה שהזכרת צריך להבין בקונטקסט. אני לא רוצה לעזוב את בית־אל. אני גם לא חושב שזה יקרה, לא חושב שהסכם כמו אוסלו יעבור שוב. גם אז הוא עבר על חודה של מיצובישי. אבל אפילו אם יקרה דבר כזה, אני אומר את זה בהקשר של קבלת עולה של ממשלה נבחרת, איזו שלא תהיה. חוקי המשחק אומרים שאם נבחרת ממשלה שמספחת את יש"ע, השמאל לא שובר את הכלים, ואם נבחרת ממשלה שמפנה את יש"ע, אנחנו לא שוברים את הכלים. בפינוי מגוש קטיף גררו אותי על הרצפה. אני חושב שאם הפינוי היה מתרחש עכשיו, עם הפילוג הנורא הזה, לא הייתי נגרר. נגררתי כי רציתי להעמיד מחאה מול מה שקרה. יכול להיות שבעוד שנתיים נוכל לחזור למחאות, נהיה מספיק בריאים כדי לעשות את זה נכון. כרגע לא. האם כולם יישמעו לכך? ודאי שלא. מי אני שישמעו לי. אבל צריך קמפיין ממומן ומדויק שירחיב את גבולות ההסכמה ויצר את גבולות הקיצוניים. תמיד יהיו כאלו שיגידו שאנחנו סרטן בגוף האומה. שיגידו".

"אנשים שואלים אותי: אם השמאל היה עכשיו בשלטון, הוא היה מוותר בקלות? ואני אומר: הוא לא היה מוותר בקלות, או אפילו מוותר בכלל. ולכן מה? ימות העם הזה? האנרגיות, אדי הדלק שכבר יש באוויר, לאן יגיעו? אז בסדר, אנחנו נהיה הפראיירים כדי שלא תהיה מלחמת אחים. לא נשיב אש מאלטלנה הטובעת, כדי שכל המדינה לא תטבע"

או שצריך לחנך אותנו מחדש.

"מישהו זורק אמירה הזויה, בסדר. השאלה היא אם אתם העיתונאים מהדהדים את הדברים שלו יום ולילה כדי לשרת אינטרס צר של אותו רגע, או שמתייחסים לזה כמו אל ילד קטן שאמר 'אמא, את מכוערת'. יש סופר שאמר שאנחנו סרטן. אז אמר. השאלה היא אם יש מאחוריו מאות אלפי ישראלים שחושבים כך. אני לא חושב שיש הרבה. ואם יש, הדרך להתמודד היא להרחיב את מעגל האנשים השפויים במדינה.

"אני לא מתבייש להשתמש בכוח שיש לי בחברה הישראלית כאב שכול", הוא שב ואומר. "כי אני לא עושה את זה כדי להרוויח בית או אוטו. אני חושב שזה נכון שהורים שכולים, הורי חטופים וגם מילואימניקים יקבעו סדר יום חדש במדינה. הרי הקרבנו. אני חושב שהמוות של יהונתן זורם לשם. לתיקון".

מה הוא היה אומר על העשייה הנוכחית שלך?

"אני חושב שהוא היה תומך בה מאוד. אולי היה חלוק עליי לגבי הסיכויים, ממש כמו המבט שלך שאומר עכשיו: טוב, אתה תמים. אבל יש לי יתרון אחד על יהונתן – שאני אב שכול, והוא מעולם לא היה שכול. הוא לא ראה כמה העם הזה השתנה. אני חושב שאלה שבאים משם – מאחוות הלוחמים האדירה, מאחוות החילונים והדתיים המופלאה – וחוזרים למדינה הקטנה שלנו, השסועה, נכנסים להלם. הם שואלים על מה אנחנו נלחמים, ובמי".

במסגרת ההתחברות הוא גם נאם בכיכר החטופים. קרא לחבריו למגזר לבוא ולהראות שם נוכחות. "צריך להתגבר על החששות", אומר לובר. "בן אחר שלי, שייבדל לחיים ארוכים, היה שותף למציאת פיר שאחר כך אותרו בו גופות של כמה חטופים. אמא של עדן זכריה, אחת החטופות שהיו שם, באה אלינו לשבעה. זה מה שחיבר אותנו באופן טכני ולכן קראו לי לדבר בכיכר. אני כואב את זה שבגלל שאלת 'מה יקרה אם', אי אפשר לכאוב עכשיו יחד בנושא החטופים. פגשתי גם את רונן צור (יועץ התקשורת שמייעץ למטה משפחות החטופים – הכ"ח), כולם רוצים יחד, חסר רק המנגנון. תבואו לכיכר עם כיסוי ראש, עם פאות, אז מה? זה אומר שאם מחר יש עסקה של כולם תמורת כולם, לא נוכל לריב עליה?"

בדיחות שחורות ובכיות לבנות

אנחנו חוזרים מהסוגיות הציבוריות אל השכול האישי והמשפחתי. כשאני שואלת את לובר איך משמרים עבור ילד קטן את הזיכרון, שידע מי היה אבא שלו, הוא עונה: "קודם כול, לפני הכול ומעל הכול, ילדים הם אנשים בפני עצמם. נחמן והתינוק שייוולד לא צריכים לגדול בצל השכול. יהיה להם אבא אחר, והם יאהבו אותו, והם יחליטו יחד עם אמא שלהם אם לקרוא לו אבא. הם יחליטו כמה לקחת מהשכול, וכמה להתעלם ממנו, ועד כמה לא לזכור את יהונתן ברגעים שזה מפריע להם, וזה בסדר גמור. הם יעשו מה שנחוץ לשקט הנפשי שלהם ולצמיחה שלהם, ואנחנו נכבד את מקומם. אנחנו מצידנו מכינים תיעוד מפה עד לירח – דברים שיהונתן אמר, תמונות שלו. לקחנו צלמים שצילמו את החברים שלו מדברים עליו, והכול יחכה בענן אינטרנטי. והילדים, בכל גיל שירצו ולפי רצון אמא שלהם – יקבלו. הכול יהיה זמין להם, אנחנו לא נלחץ.

"הנצחה היא דבר של המשפחה, ושל החברים והאוהבים. גם הלאום זוכר את מתיו, אבל המעגל הפנימי זוכר יותר, ומעגל פנימי יותר זוכר עוד יותר. ואני, אני לא אשכח לעולם", הוא אומר ומחניק דמעה.

מה הוא רצה לעשות כשיהיה גדול?

"להיות מורה. כבר נרשם ללימודים במכללת הרצוג, והיה אמור להתחיל עכשיו. הוא היה יכול להיות מורה מדהים, במיוחד לילדים קטנים. ראיתי כמה הוא נהדר עם הבן שלו, עם האחיינים. מצחיק ונוגע ורגיש. הוא גם עבד בזה – טיפל בילד עם קשיים, היה רכז נוער".

למדת עליו בזמן האחרון דברים שלא ידעת קודם?

"סיפורים כן, אני לא חושב שקיבלתי דמות חדשה. ידעתי שהוא אוהב השם, אחד שיודע להתמקד במה שחשוב. אבל לא ידעתי מה באמת קורה בעזה. כמו האחים שלו, גם הוא נתן לנו להבין שזו קייטנה, ושהם הכי בטוחים בעולם".

בפייסבוק כתב חגי לובר, בין השאר: "חבר לקרב שבו נפל בני סיפר לנו היום סיפור שמאוד נגע בי, דווקא בגלל שיהונתן שלי אהב מאוד את התפילות והקפיד עליהן. כמה ימים לפני הקרב, הוא ויהונתן עלו לשמירה בעמדה בחאן־יונס. כיוון שזו עמדה של שני לוחמים, החבר רצה להתפלל ערבית למרות שבירת הכוננות. יהונתן הביט בו בעיניו הטובות ואמר: 'תחשוב אם זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממך עכשיו'. צדיק במצוות, צדיק בתפילה וצדיק בלוחמה".

"אנשים כל הזמן אומרים לנו 'אתם חזקים'", ממשיך לובר. "אני לא חושב שאני חזק. יעידו על זה מתפללי בית הכנסת, תעיד המיטה שלי, שאני צונח אליה לפעמים כבר בחמש או שש אחר הצהריים. הכאב הוא איום. אנחנו לא שבורים, אבל כואבים. אני חושב שאנחנו משפחה עובדת: עובדים על זה שיהיו חיים טובים, וגם מבינים שלאבל צריך לתת מקום, ובוכים המון. לא הלכתי עם משקפי שמש בלוויה, אני לא מתבייש בדמעות, זה הבן שלי. כל עוד אתה בעבודה לקראת עתיד של צמיחה, הכול לגיטימי. אתה יכול להישאר בבית, לשקוע, לא לרצות לדבר עם אף אחד, לראות סרט מטומטם בטלוויזיה – כל עוד אתה יודע שזו פינה ולא תוכנית עבודה. אם יש לך כיוון, אתה תגיע. גם עם נפילות בדרך. יש ימים שבהם אתה לא אוכל, בימים אחרים אתה אוכל יותר מדי. ברגעים מסוימים בשבעה, מי שהיה עובר ליד אוהל האבלים שלנו היה חושב שמתקיים בפנים מופע סטנד־אפ. צחקנו שם. יש לנו בדיחות שחורות ובדיחות לבנות ובכיות שחורות ובכיות לבנות. יש לי אישה מדהימה ואנחנו בוכים זה לזו, יש לנו משפחה גדולה ואנחנו ביחד, גם אם כל אחד מתמודד קצת אחרת. אשתי מסתכלת הרבה על תמונות של יהונתן, אני לא מסוגל. זה קורע אותי. מה יהיה בהמשך? אין לי תשובות חכמות. אולי אכנס לדיכאון, לא יודע".

וגם בפן הלאומי אתה מאמין שהכול יהיה בסדר, כל עוד יודעים מה הכיוון החיובי שאליו הולכים?

"בהבדל אחד. אנחנו בבית מוצפים רגשות; ברגע שהנושא הוא לאומי, יש הרבה יותר אחריות. צריך להבין שאין לנו זמן. למשך שנה אולי נצליח להרגיע את השטח, אם ייקח יותר מזה, אנחנו עלולים להגיע למה שאהוד ברק תיאר – 'גופות צפות בירקון'. המצב יכול להידרדר לאלימות, אם יאחזו בקרנות המזבח ולא יחזירו את המנדט לעם. אנשים אומרים לי – ואם תיבחר ממשלת שמאל? והתשובה שלי היא: מה שהעם רוצה. אם העם ירצה את גנץ ושותפיו, או אפילו את יאיר גולן ושותפיו – אני לא מבקש להחליף את העם. מה אני יכול לעשות?

"התעקשנו שבאמנת בראשית ייכתב ששינויים הנוגעים לגבולותיה של המדינה, ייעשו רק בהסכמה רחבה ולא באופן חד צדדי. לא תהיה רפורמה, אבל גם לא מחטף על מים טריטוריאליים כפי שעשה יאיר לפיד. תעסקו בביצור הצבא, בביצור הכלכלה, בבניית כבישים. תניחו לנו. אני אומר את זה גם לבית המשפט העליון, אבל שם אין כל כך עם מי לדבר.

"אנחנו נוביל את השינוי. לא ניתן לעם הזה ליפול שוב, לא נחזור ל'יד איש באחיו' שהיה פה, זה פשוט לא יקרה. אם מישהו יבוא עם תוכנית טובה יותר כדי שזה לא יקרה, מעולה. אבל זה מה שיהיה. מותר לי גם להיות איש אמונה קצת. אנחנו ננצח גם בזה, אין לנו ברירה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il