דווקא בהיותו בן 70, אחרי שכבר יצא לגמלאות ממשרתו האקדמית, זומנה לפרופ' אהוד לוז, שתמיד ראה עצמו כמחנך יותר מאשר רק חוקר, החוויה המפעימה ביותר בחייו המקצועיים.הוא הוזמן לכהן כמנטור המבוגר של המכינה הקדם־צבאית עין־פרת, ולמלא עבור החניכים את תפקיד "זקן השבט". לפניו כיהן בתפקיד הזה פרופ' יוסף בן־שלמה המנוח, ולאחר פטירתו חיפשה המכינה מנטור חדש. מייסד המכינה, ארז אשל, מסר באותה תקופה הרצאה בבה"ד 1 וסיפר על בן־שלמה. לאחר ההרצאה ניגש אליו אחד הצוערים והמליץ על לוז כמחליף. אשל ביקש ממי שהחליף אותו באותו זמן בניהול המכינה, יניב פרידלר, לפגוש את לוז ולבחון את התאמתו והסכמתו.
"הייתי בהלם מהאיש", מתאר פרידלר את חוויית הפגישה. "הבנתי מיד עד כמה הוא מתאים לא רק למכינה אלא גם למה שאני חיפשתי באופן אישי. כמושבניק חילוני מכפר־ורבורג, לפגוש אותו זה היה מבחינתי כמו לפגוש את אבא שלי, רק עם עומקים ועולם רוחני גבוה יותר. הוא היה אדם שלא היה שום פער בינו ובין התכנים שהעביר. כחוקר מחשבת ישראל, כשהוא חקר את בובר, רוזנצווייג וליאו שטראוס, הוא בעצם חקר את השאלות שהעסיקו אותו באופן אישי כל חייו. זו הייתה הביוגרפיה הרוחנית שלו, ואת הדברים האלה הוא לימד גם בעין־פרת: איך להישאר יהודי במאה ה־21, עם כל הקִדמה והשאלות הפילוסופיות שהיא מעלה".
לוז היה מגיע למכינה ליומיים בשבוע; מעביר שיעורים בערב הראשון, נשאר לישון במכינה, ממשיך ללמד גם למחרת, ואז חוזר לביתו בקריית־טבעון. הכול בהתנדבות גמורה, ללא שום בקשת או קבלת שכר. הוא לימד הגות יהודית וכללית, וקורס מיוחד שגיבש על נושא הידידות. אבל גולת הכותרת של שמונה השנים שבהן לימד במכינה הייתה הקשרים האישיים שטיפח עם החניכים; אם בארוחת הערב שישב לאכול יחד איתם, ואם בהליכות הבוקר שלו, שאליהן התלוו תמיד חניכים. לוז היה הסוקרטס שלהם.
אפס ציניות
השבוע חל יום השלושים לפטירתו של לוז, בגיל 87. לפני כשבע שנים, בהיותו בן שמונים ואחרי פרסום ספרו "כלים שלובים – מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי", זכיתי לראיין אותו. הוא סיפר אז גם על קשריו עם התלמידים במכינה: "בכל בוקר, בחמש בבוקר, הייתי יוצא למסע הליכה ומזמין תלמידים להצטרף אליי. הם סידרו ביניהם תור להליכות האלה. היינו הולכים בערך שעה, ומדברים על כל מה שהם רצו לדבר, באופן חופשי לגמרי. היו גם הרבה שדיברו איתי על שאלות אישיות. יש ביניהם רבים שחוו באותן שנים אהבה ראשונה, והטרידה אותם השאלה איך יודעים שזו אהבה אמיתית. אני בכוונה הייתי מפנה אותם גם לשאלות כלליות יותר, כמו מה זו דת, מה זו התגלות. גם אנשים דתיים לא יודעים לענות על השאלות האלה, ואני הרגשתי תפקיד מאוד חשוב בתור 'מיילד'.
לוז האמין שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהמסורת היהודית מושתתת על אמונה דתית. לשיטתו, "אנשים צעירים שלא התנסו מימיהם בתפילה צריכים להכיר כמובן את הטקסטים של התפילה, אבל זה לא מספיק. חשוב מאוד שאנשים יבינו שיש להם גם 'אופציה של אמונה'. כדי להבין לעומק את היהדות אי אפשר להתעלם מהתשתית האמונית"
"השיחות המעניינות ביותר שהיו לי", אמר אז לוז, "היו עם צעירים שומרי מצוות שהתלבטו בשאלות של נישואים עם אישה לא דתייה. הם התלבטו גם בשאלות של השתייכות – ללכת לישיבה או להמשיך בתפקידי קצונה. אני חושב שהצלחתי להתגבר על הדיסטנס הלא רצוי שיש בין מורה לחניך. הרגשתי שהם רוצים להיות שותפים".
"זה היה חיבור בלתי רגיל", אומר פרידלר על הקשר שנוצר בין לוז לחניכים. "באהוד הייתה אפס ציניות, וגם גדולי הציניים של גיל 18 לא יכלו לעמוד מול הנקיות הזו. המקום הזה של רק לתת, בלי שום בקשת תמורה. זה היה ממש בנפשו. הוא עצמו גם התאהב בעולם הלימוד במכינות, שהיה מבחינתו חזרה לעולם ה'לימוד לשמו' שהכיר בילדותו. הוא תמיד אמר שהטרגדיה הכי גדולה של הציונות הייתה שבעטה ב'לימוד לשמו', ושהמחיר של זה היה נוראי. בעולם המכינות הוא פגש את זה מחדש".
דוד נחמן, שהחליף את פרידלר בניהול המכינה וזכה גם הוא לעבוד עם לוז, מודה ש"לא כל החניכים התחברו אליו. בערך חצי התחברו, השאר לא. הוא בכל זאת היה יהודי מבוגר שמדבר לאט. אבל אלה שכן התחברו מצאו אדם מאוד מעמיק. אני חושב שהם גם הוקסמו מהאהבה שלו אליהם. זה איש שממש אהב לחנך. בספר שלו 'כלים שלובים' יש מאמר שהכותרת שלו היא 'מדוע אני אוהב לחנך'. הוא פירט שם את האני מאמין שלו כמחנך. המפגש האישי עם החניכים היה הדבר שהכי החייה אותו, והחניכים הרגישו את האהבה הזו. אז אמנם לקח להם קצת זמן בהתחלה להבין מי האיש, אבל הייתה לו יכולת פדגוגית אדירה והמון סבלנות. זה תמיד היה סביב מפגש עם טקסט, שהוא קרא אותו לאט, עד שמגיעים לחדווה של ההצלחה להבין את הטקסט. כשזה קרה, הם הרגישו שנפתחים בפניהם עולמות גדולים".
בריאיון שערכתי איתו, לוז עצמו דיבר בהתלהבות גדולה על התקופה שעשה במכינה: "לא הכרתי לפני כן את המערכת של המכינות, אבל נעשיתי חסיד גדול שלה. שם ראיתי כמה חשוב גם לצעירים של היום להעלות את השאלות הגדולות באמת: מה אתה רוצה לעשות עם חייך, מה הדברים שבאמת הכי חשובים לך. בשבילי זו הייתה תקופה נפלאה, כי זה היה עיסוק בחינוך בטהרתו".
שתל את הזרעים
אהוד לוז נולד ב־1936 בקיבוץ דגניה ב', לרחל וקדיש לוז, שהיו מראשוני הקיבוץ. אביו נעשה לימים פעיל פוליטי במפא"י, ואף כיהן כיו"ר הכנסת במשך עשור וכשר החקלאות. קדיש לוז נחשב בזמנו לאחד האנשים הישרים ביותר בפוליטיקה הישראלית. באותם ימים נהגו לומר ש"יש הרבה אנשים ישרים בכנסת. מי למשל? קדיש לוז. ומי עוד? קדיש לוז כבר אמרנו?"
חברו של לוז, פרופ' זאב גריס, מספר ש"אהוד העריץ את אביו, ובהרבה סיטואציות בחיים היה מצטט דברים שאביו אמר. הוא סיפר לי פעם שכשאבא שלו כיהן כשר החקלאות הוא זיהה באחת מישיבות הממשלה איזה תרגיל פוליטי שבן־גוריון תכנן. אז הוא שלח לו פתק: אם עוד פעם תעשה טריק כזה, אתפטר מהממשלה".
גריס מספר שלוז האב, יחד עם שני בניו אהוד וצבי (לימים פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן), למדו בחוג השבועי לתלמוד, שאותו העביר חבר הקיבוץ יחזקאל גולדשטיין, "עילוי מישיבות מזרח אירופה", כדברי גריס. אהבתו של לוז לחינוך נשענה גם על אהבתו לבית הספר שבו למד בעצמו, בית הספר של קיבוצי עמק הירדן בבית־ירח. בריאיון סיפר: "בבית הספר הקיבוצי פגשתי את המורה הכי טוב בחיי, מרדכי שלו. הוא היה המורה הראשון שלימד אותנו איך לקרוא תנ"ך. בפעם הראשונה נפגשנו עם אדם שלא רק היה בקי בתנ"ך, אלא שרוח התנ"ך מפעמת בו. הוא אחד האישים שהשפיעו עליי ללמוד שילוב של יהדות ופילוסופיה, כי הוא הציג בפנינו מודל של אדם שמעורה בכל העולם הרוחני, היהודי והכללי, וגם בספרות העולמית. לא היה אצלו נתק בין התרבויות".
לאחר שסיים לימודי תואר ראשון ושני בפילוסופיה כללית והיסטוריה יהודית, חזר לוז לקיבוצו ושימש מורה לתנ"ך, היסטוריה ומחשבת ישראל באותו בית־ספר שבו התחנך בעצמו. "הייתה שם שממה גמורה בכל הנוגע ליהדות", סיפר בריאיון, "אפילו תנ"ך לא ידעו ללמד. התחלתי ללמד יהדות, וראיתי עד כמה הצעירים צמאים לזה. עד היום הם מודים לי. לא מזמן קיבלתי מכתב מתלמיד שלימדתי אותו לפני 45 שנים, שכתב לי: 'עכשיו אני משלים מעגל'. הוא בדיוק כתב עבודה על השל, וביקש את חוות דעתי עליה. אתה שותל זרעים ולא יודע איפה הם יצמחו, אבל בסוף הם צומחים".
באותה תקופה כבר עשה לוז את המהפך הפרטי שלו, כשהחל בעצמו לשמור מצוות ולקיים אורח חיים דתי, גם אם ללא כיפה או זהות דתית מוצהרת: "ימי ההורים בבית הספר נערכו הרבה פעמים בשבת, ואני הלכתי לשם ברגל", סיפר. "זה לא היה נורא, כי המרחק ברגל מדגניה לבית־ירח הוא כחצי שעה. כל ההורים ידעו את זהותי, ואף אחד לא השמיע טרוניה כלפיי".
כעבור כמה שנים הוא נסע ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס. את עבודת הדוקטורט שלו הוא פרסם לימים כספר בשם "מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית בראשיתה". הספר נחשב עד היום לאחד מספרי היסוד החשובים בהבנת המתח בין דתיים וחילונים עוד משחר המפעל הציוני, כולל הימים של המושבות הראשונות ותנועת חיבת ציון, שקדמו לתנועה הציונית של הרצל. ספרו השני, "מאבק בנחל יבוק", הוקדש לשאלת היחס לכוח בהגות היהודית. זו שאלה שהרבתה להעסיק את לוז, הציוני ואיש הרוח. היא גם הביאה אותו לערוך מבחר מכתביו של הרב אהרן שמואל תמרת, על "פציפיזם לאור התורה".
ללמוד את המקורות בלי הנחות
כשחזר לוז לארץ הוא החל ללמד במקביל באוניברסיטת חיפה ובסמינר הקיבוצי אורנים. באורנים, יחד עם חברים נוספים מהתנועה הקיבוצית שנפשם נקשרה במקורות היהדות (מאיר איילי, אברהם שפירא ואחרים), הוא הקים גם סדנה להוראת מקורות היהדות, שביקשה להכין תוכניות לימודים בתחום הזה עבור מערכת החינוך החילונית. גריס, שהיה חבר בקבוצה, מספר ש"רבים בתנועה הקיבוצית התנגדו לכך. אנחנו אמנם לא התכוַונו כלל להדתה, אבל עצם הדרישה ללמוד את שפת המקורות היהודיים הייתה בעיניהם לצנינים. הם רצו, אם בכלל, משהו הרבה יותר קליל ופשוט, מין עיבוד עכשווי של המקורות, בשעה שאנחנו דרשנו מהתלמידים לימוד אינטנסיבי של שפת המקורות עצמם".
בשיעוריו במקורות היהדות היו ללוז שני עקרונות־על: האחד – ללמד יהדות מתוך הקשר תרבותי רחב, לא רק יהודי. לדבריו, "אחת הבעיות הגדולות היום של מורים ליהדות, בין אם הם דתיים או חילונים, היא שאין להם אופק רחב. הם לא רואים את היהדות בתוך ההקשר הרחב של עולם הרוח. כשלמדתי באוניברסיטה, הדברים תפסו אותי מיד בהקשר רוחני רחב, והשתדלתי ככל יכולתי להרחיב את האופקים שלי. למדתי המון, בהרבה תחומים, ולא הצטמצמתי רק ביהדות, ואילו היום אנשי היהדות הם בדרך כלל די מצומצמים. במשך השנים השתכנעתי שאי אפשר להגיע לאנשים צעירים, דתיים או חילונים, מבלי האופק הרחב הזה. תמיד יהיו כאלה שהאורתודוקסיה הצרה תתאים להם, אבל רוב הציבור זקוק לאופקים רחבים. זה לא משחרר מלימוד פרטני של המקורות, אבל אסור לשכוח את ההקשר הרחב שבו הדברים עולים".
הדגש השני היה ההתעקשות שלא להסתפק בהוראה אינטלקטואלית בלבד. לוז האמין שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהמסורת היהודית מושתתת על אמונה דתית. לשיטתו, "אנשים צעירים שלא התנסו מימיהם בתפילה צריכים להכיר כמובן את הטקסטים של התפילה, אבל זה לא מספיק. חשוב מאוד שאנשים יבינו שיש להם גם 'אופציה של אמונה'. כדי להבין לעומק את היהדות אי אפשר להתעלם מהתשתית האמונית. המקורות הרי מדברים על אמונה דתית. יש במקורות ממד מטאפיזי, והוא חשוב מאוד להבנת היהדות, ובעצם להבנת האדם, משהו שהתפיסה החילונית הטהורה לא מלמדת. הדבר הזה הוא היסוד המטאפיזי של המציאות. לא תיאולוגיה דתית במובנה הצר, אלא האמונה שיש במציאות יסוד טרנסצנדנטי, משהו שמעבר למוחשי".
לא מפתיע אפוא לגלות שכאשר עקר את מגוריו מדגניה ב' לקריית־טבעון, לרגל עבודתו באוניברסיטת חיפה ובאורנים, הפך לוז גם לחבר של קבע באחד מבתי הכנסת האורתודוקסיים ביישוב. "יש כאן גם בית כנסת רפורמי, אבל הוא לא לטעמי", אמר בריאיון. "אני הולך לבית כנסת אורתודוקסי, ולא מרגיש שם זר". מדי שבת הוא גם למד בקביעות בחברותא עם שני חברים נוספים מהקהילה.
לאור כל זאת אפשר היה לצפות שלוז ירגיש קרוב מאוד לאנשי הציונות הדתית. זה היה נכון בעשורים המוקדמים יותר של חייו, אבל ברבות השנים הוא הלך והתרחק בנפשו מהזרם הזה: "כשלמדתי באוניברסיטה העברית פגשתי לראשונה אנשי אמונה שהיו גם פתוחים לתרבות המודרנית. אנשים שעולמם הרוחני לא היה שונה במובהק מעולמי. אחר כך המשכתי קשרים עם אנשי 'תורה ועבודה', כמו יוסקה אחיטוב ואליעזר גולדמן, שהיו יקרים לי מאוד. אבל במשך השנים הרגשתי יותר ויותר מיאוס כלפי התהליכים שהתרחשו בציונות הדתית. הציונות הדתית החמיצה לדעתי חזור והחמץ את ייעודה. היא הצהירה בשעתו על כוונתה להיות גשר בין הדתיים ו'החופשיים', כפי שקראו להם בזמנו, ובאופן שיטתי היא הלכה והחמיצה את הייעוד הזה.
"אני יכול להבין את הסיבות", הוסיף לוז. "הם הצטרפו לתנועה הציונית, ובוודאי לפעילות ההתיישבות, בשלב מאוחר יחסית, ורצו להבליט את ייחודם. בשלבים הראשונים הם גם חששו מעודף שיתוף פעולה עם החילונים, כדי שלא ילכו לאיבוד מבחינה דתית. אבל למרות זאת, אני חושב שהיו צריכים למצוא דרך מרכזית יותר. לכן הצטרפתי לתנועת 'נאמני תורה ועבודה'. אני רואה את עצמי חסיד של סוציאל־דמוקרטיה יהודית. ארץ ישראל השלמה לא תאחד אותנו, סוציאל־דמוקרטיה יכולה לאחד אותנו. זה ייעודה של הדת בישראל – להוכיח את כוחה המוסרי, לא את כוחה המדיני".
פחות פסימי, בזכות המכינות
בעשורים האחרונים לחייו גילה לוז את הגותו של הפילוסוף היהודי־אמריקני ליאו שטראוס, בן למשפחה אורתודוקסית מגרמניה שעזב את עולם התורה והמצוות אבל המשיך להכיר בחשיבותו. גריס אומר ש"הגותו של שטראוס, שהדגיש את הצורך בחיבור בין ההגות והמחשבה המודרנית ובין המסורת הדתית, נתנה לאהוד בסיס רעיוני לתפיסת העולם שלו עצמו". וכך, כמעט כל הספרים שלוז כתב וערך בשלושת העשורים האחרונים לחייו הוקדשו לשטראוס. הוא תרגם וערך שלושה מספריו: "ירושלים ואתונה", "הזכות הטבעית וההיסטוריה", "הליברליזם ומשבר ההגות היהודית המודרנית". לפני כשנתיים, בשארית כוחותיו אחרי אירוע מוחי שעבר, כתב בעצמו ספר על הגותו של שטראוס: "בין אמת לנאמנות: פילוסופיה פוליטית ויהדות בהגותו של ליאו שטראוס".
בריאיון שערכתי איתו אמר ביחס לשטראוס: "לכיוון הזה [של שטראוס] הגעתי בעצמי, עוד בשלב די מוקדם של חיי. אבל שטראוס עזר לי לחדד את הדברים. שטראוס כותב שהשאלה הכי חשובה לאדם היא איך לחיות את חייו, ולדעתו יש בעיקר שתי אופציות מרכזיות: דרך האמונה ודרך הפילוסופיה. הוא מנגיד בין אורח חיים פילוסופי, שמאחוריו ההנחה שהאדם מחפש את דרכו בעולם בכוח החוכמה והשכל, ובין האופציה האמונית, שלפיה האדם בוחר את דרכו על יסוד האמונה. בין שתי האופציות האלה אין יכולת להכריע באופן עיוני, אלא בהכרעה מוסרית. אבל מעבר להכרעה, שטראוס גם מבהיר שבכל אחת משתי האופציות האדם חייב להיות מוטרד מהשאלות שמעסיקות את העמדה השנייה. הפילוסוף צריך להיות מוטרד משאלות תיאולוגיות, והמאמין צריך להיות מוטרד משאלות פילוסופיות. שטראוס עצמו היה פילוסוף שהוטרד משאלות תיאולוגיות. אני, לעומתו, רואה את עצמי כמאמין שמוטרד משאלות פילוסופיות. כשלימדתי בעין־פרת, בכל שנה התלמידים היו שואלים אותי: אתה חילוני או דתי? ואני הייתי אומר: אני לא רוצה שתתייגו אותי. אבל מבחינת ההרגשה שלי כשאני בתוך קהל דתי אני מרגיש חילוני, וכשאני בתוך קהל חילוני אני מרגיש דתי. זה דווקא מצא חן בעיניהם, בגלל היכולת להרגיש את שני הצדדים".
אז, לפני שבע שנים, סיימתי את הריאיון בשאלה אם אחרי שמונה שנות עבודה במכינות המטפחות את דור העתיד של ההנהגה הישראלית, הוא יותר אופטימי או יותר פסימי ביחס לעתידנו. לוז ענה: "כשהגעתי למכינה הייתי פסימי לחלוטין. הלכתי למכינה משום שחיפשתי איזה שריד של תקווה, ובמכינה ראיתי שאכן עוד אפשר, שעוד לא מאוחר לעשות את הדברים הנכונים. תמיד האמנתי בחשיבות החינוך, והשנים במכינה חיזקו עוד יותר את האמונה שלי. אבל חייבים לשנות את הגישה החינוכית, ובראש וראשונה את החינוך היהודי, באופן שהוא לא יעסוק רק בפיסות של ידע אלא ייתן לאנשים בסיס לחשוב על השאלות הגדולות של החיים שלהם. מה הם בעצם רוצים מחייהם. המכינה הייתה בשבילי תקופת פריחה שזכיתי לה, כי זה חיזק את אמונתי שעדיין אפשר. גם ההתעוררות של חוגים שונים ללימודי יהדות נותנת איזושהי תקווה. לכן היום אני פחות פסימי, אבל להגיד שאני אופטימי גם יהיה מוגזם".
