שחרורם של פרננדו מרמן ולואיס הר, חברי קיבוץ ניר־יצחק שנחטפו לעזה והוחזקו בבית משפחה פלסטינית ברפיח, היה רגע של תקווה גדולה והתרוממות רוח לאומית. בהמשך נחשף סרטון המתעד את פעולת החילוץ. "היהלומים בידינו", דיווח אחד המפקדים בשטח, "הם תקינים ובריאים. אנחנו עולים על מסוק וטסים לבית החולים". שני המשוחררים המאושרים אמרו: "מרגישים מצוין. אנחנו בהלם, בהלם". כאשר נשאלו אם קר להם ואם הם מעוניינים בשמיכה, הם השיבו: "חם לנו בלב".
לפעולה המורכבת, שביצעו לוחמי הימ"מ והשב"כ בשיתוף פעולה עם צה"ל, קדמו כמה שבועות של הכנה, איסוף מודיעין, אימונים ותכנון מבצע מהיר ומדויק, שהיה כרוך גם בסיכונים מרובים. ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לכך ביטוי בדברים שאמר ללוחמים כאשר פגש בהם לאחר המבצע, שאותו הגדיר "אחד ממבצעי החילוץ המוצלחים בתולדות מדינת ישראל. לפני כמה ימים", סיפר נתניהו, "הביאו לי את המבצע לאישור ואישרתי אותו. חשבתי על שלושה דברים: אחד, על קדושת המשימה. שתיים, חשבתי על הסיכונים מול הסיכויים, והיו סיכונים. שלישית, חשבתי עליכם, על הלוחמים. חשבתי מה יקרה ברגע המכריע. כי מניסיון אני יודע שברגע הפריצה, הפער בין ניצחון לאסון הוא מילימטר. באחת וארבעים לפנות בוקר אני רואה אתכם שמים את המטען, וכעבור שניות אני שומע 'החטופים בידינו'. חיסלתם את החוטפים, את המחבלים, עשיתם את דרככם חזרה לארץ ללא פגע – מבצע מושלם, ביצוע מושלם. אני כל כך גאה בכם, בשב"כ, בצה"ל. עבדתם כמכונה משומנת. אתם הלוחמים הכי טובים שיש. באתי הנה להגיד לכם את זה ולהצדיע לכם בשם כל אזרחי ישראל".
זהר דביר: "הלוחמים מתאמנים על מודלים ומבנים שמדמים עד כמה שניתן את המבנה שבו הוחזקו החטופים. צריך לפעול במהירות ולהבדיל מי בן ערובה ומי מחבל, ולהגיע לתוצאה הטובה ביותר"
רגשות השמחה וההוקרה ללוחמים איחדו השבוע את אזרחי ישראל, אך ניצב בדימוס זהר דביר הוא אחד האנשים המעטים שיודעים במה כרוכה פעולה מסוג זה, ועד כמה ההערכה הזו מוצדקת. דביר, לשעבר מפקד מחוז הצפון של משטרת ישראל וסגן המפכ"ל, פיקד על הימ"מ בתחילת שנות האלפיים והוביל את פעילותה בתקופת האינתיפאדה השנייה, במשך חמש וחצי שנים. הוא התגייס לימ"מ לאחר שירות ממושך בצה"ל, שבשיאו היה מפקד סיירת גולני. לפני מינויו למפקד הימ"מ היה מפל"ג לוחמים ביחידה וקצין האג"ם שלה.
"בשנים שבהן פיקדתי על היחידה, הובלנו את הסיכולים הממוקדים וחיסלנו את המחבלים הכבדים שביצעו את פיגועי הטרור שאף אחד לא מסוגל לשכוח, כמו פיגוע הדולפינריום והפיגוע במסעדת סבארו", הוא מציין. "סיכלנו 45 מחבלים מתאבדים שהיו בדרכם לבצע פיגוע".
איך נערכים לפעילות כזו, אני שואל, בהתייחס למבצע השחרור המורכב ההרואי השבוע ברפיח. "זה דבר שמצריך כמה שבועות של התארגנות", משיב דביר. "מקבלים את המידע מהשב"כ ומכל גורמי המודיעין, צוברים מודיעין, בונים תמונה של מה שאנחנו יודעים, ולפי מה שמתקבל מתחילים לגבש תוכניות ולהתאמן. אני מעריך שבהתחלה התוכניות לשחרור החטופים נראו דמיוניות. עם הזמן, ככל שהתאמנו והגיע יותר מידע, זה הלך ונהיה יותר מציאותי. הלוחמים מתאמנים על מודלים ומבנים שמדמים עד כמה שניתן את המבנה שבו הוחזקו החטופים, בזמן שגורמי המודיעין מנסים להבין איפה בדיוק נמצאים החטופים. בסופו של דבר צריך לפעול במהירות, אין לך את כל הזמן שבעולם. לבן הערובה יש שובה שעלול לפגוע בו כשהוא יבין שמגיעים לחלץ אותו. לכן צריך לפעול במהירות, ממש בשניות, להבדיל מי בן ערובה ומי מחבל, ולהגיע לתוצאה הטובה ביותר".
מה הדבר הכי חשוב במבצע כזה כדי להצליח?
"צריך להפתיע, לבוא חזק מכל הכיוונים בבת אחת, לנטרל את השובים מבלי שתהיה להם יכולת לפגוע בחטופים. זו המהות של חילוץ בני ערובה. בניגוד לפעולות אחרות שעושים בימ"מ, כמו סיכול מחבלים ומעצרים של מבוקשים בכירים, כאן אי אפשר לעשות 'סיר לחץ' ו'דרדור אמצעים', כלומר להקיף את המבנה מבחוץ ולומר למחבל 'תצא או שנפיל עליך את הבניין', ואז לחכות כמה שעות לראות מה קורה. זה אחרת לגמרי. כדי להוציא את האנשים בחיים צריך לפעול תוך שניות בודדות, הזמן פה לא לרשותך. אלה בדיוק היכולות המיוחדות של לוחמי הימ"מ. האדרנלין בשמיים, אבל זה לא גורע משיקול הדעת ולא מביא אותך לרעד בידיים".
איך מרגיש לוחם לפני פעילות כזו, בימים ובשעות האחרונות לפני שמגיעים למקום?
"האדרנלין גבוה מאוד. כשמתקרבים למקום כל החושים שלך מתחדדים, כמו חיית בר שמרגישה שהיא בסכנה. הלוחם מריץ בראש שוב את כל התסריטים, את המבנה, את סוגי האנשים שהוא יכול לפגוש, את סוגי התגובות. הכול עובר בראש. זה לא טיול שנתי, זה דבר שמעורר חשש, אבל זה לא פחד משתק. זה אדרנלין שמחדד אותך".
אחד ממאה
הימ"מ – ובשמה הנוכחי המלא: היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור – הוקמה בשנת 1974 כחלק ממשמר הגבול, ועד היום היא פועלת במסגרתו. היא כוללת כמה עשרות לוחמים מיומנים שנבחרו בקפידה ועברו מסלול הכשרה סיזיפי, שבסופו הם הופכים לאנשי שטח עם יכולות מבצעיות גבוהות ביותר.
"כלל הלוחמים ביחידה היו לוחמים קרביים בצה"ל ברמה של רובאי 08, כולם בוגרי קורס מ"כים ומעלה", מציין דביר. "אלה אנשים ששירתו במיטב היחידות הלוחמות של הצבא – גולני, גבעתי, צנחנים, נח"ל, כמובן גם סיירות, וכן בוגרי יחידות מסתערבים. המיון שנעשה להם קפדני מאוד. מדי שנה יש בערך 1,200 מועמדים. אחרי כל המיונים, הקורסים וההכשרות, מגיעים לסיום התהליך אחד מכל מאה מועמדים. כולם לוחמים, כאשר כל אחד מתמקצע בתפקיד שלו. מדובר באנשים שיודעים קרב מגע ברמה הכי גבוהה, לומדים לנהל קרבות ירי מקצועיים, לוחמה בשטח בנוי. בחלוקת התפקידים חלק חבלנים, חלק כלבנים, חלק יודעים לעבוד מהגובה ולפרוץ לבניין. כך שהיחידה פועלת כמיקרוקוסמוס של כמה יחידות שונות בצה"ל – ניוד מבצעי, עוקץ, דובדבן והנדסה".
לצד היכולות הפיזיות והמיומנויות המקצועיות, אנשי היחידה מצוידים באופי ובתכונות ייחודיות שמכשירים אותם למשימותיהם. "אלה אנשים ותיקים שחוו דבר או שניים בחייהם, ראו לא מעט שטח וגם חיסלו מחבל אחד, שניים או עשרה לפני שהגיעו ליחידה", מתאר דביר. "גם בשיא הפעילות וגם כשיש חששות ומתחים, פעימות הלב נשארות ברמה טובה, ולא במצב של להתעלף מהמתח או הלחץ".
בשעה שהדיון סביב עסקת חטופים אפשרית, ככל שעסקה ריאלית כזו אכן מונחת על השולחן, מסעיר את השיח בישראל, המבצע השבוע הראה שיש דרכים אחרות לחלץ חטופים, לא רק באמצעות מו"מ עם ארגון הטרור וקבלת דרישותיו. ואולם מפקד הימ"מ לשעבר מבקש לראות את הדברים באופן מאוזן, ואינו ממהר להסיר את ידיו מהאפשרות לשחרר חטופים באמצעות עסקה.
"צריך תמיד לדעת לפעול בכל הערוצים במקביל, עם קשר ובלי קשר ביניהם", הוא אומר. "מצד אחד ודאי שאם יש מודיעין טוב ויש אפשרויות פעולה ולוחמים מאומנים – אפשר וצריך לשחרר עוד חטופים בדרך הצבאית. אבל במקביל צריך להפוך את כל האבנים שאפשר גם באגף המדיני, לנהל משא ומתן ולעשות את כל המאמצים להחזיר את החטופים בחיים. אין לנו את כל הזמן שבעולם".
פעילות כמו שנעשתה השבוע יכולה גם להראות לחמאס שיש לנו עוד אפשרויות, ואולי להוריד את המחיר בעסקה.
"זו דרך אחת להסתכל על זה, אבל כל פעולה יוצרת גם קושי לשחזר אותה. כל מבצע מקטין את הסיכוי לפעילות הבאה, מפני שגם האויב מפיק לקחים, מסתכל מה עשינו ומנסה להתארגן לפעם הבאה. אני לא רוצה לתת להם רעיונות, אבל אני מעריך שהם עושים חושבים איך ללמוד מהפעולות שלנו, ממה שהם ראו בניוד של הכוחות, בשמירה על החטופים ובפריצה. אירוע מסוג כזה, אם הוא לא מוכרע בשניות הראשונות אתה במקרה הטוב תחלץ גופות. זה לא משהו שאפשר להעתיק לפעם הבאה בלי קושי".
מעבר להכשרה שעברו, ניסיונם ויכולותיהם, מה שמניע את לוחמי הימ"מ הוא הרוח המיוחדת של היחידה, שבאה לידי ביטוי גם במבצע השבוע. "בלי לאהוב את הארץ הזאת ואת האנשים שחיים בה, אי אפשר ללכת ולהסתכן כך עבור מישהו אחר. זה הדבר הראשון שצריך להיות אצל כל לוחם ימ"מ. מעבר לכך, אלה ללא ספק אנשים עם סף גירוי גבוה, כאלה שאוהבים להתחכך בסכנה. מי שבכדור הראשון שנורה לעברו הוא קופא, נסגר וחושב מחדש עשרים פעם אם לצאת לעוד פעילות – לא מתאים לשירות מהסוג הזה. זה עניין של אופי. במיונים השונים ראינו הרבה כאלה שהיו לוחמים ביחידות מיוחדות בצבא, אבל במיונים או בהכשרות ראינו שלימ"מ הם לא מתאימים. ויש גם מקרים הפוכים, אנשים ששירתו ביחידות לוחמות, לא בסיירות או כוח מיוחד, אבל אתה מגלה במסלול שיש לו את היכולת להשתלב ולהיות חלק מהיחידה".
"הימ"מ", מוסיף דביר, "היא יחידה מגוונת מאוד. יש בה אנשים מכל חלקי החברה. קיבוצים, פריפריה, תושבי תל־אביב, חובשי כיפות סרוגות, מההתיישבות, בני העדה האתיופית, עולים מרוסיה. הכול ביחד".
למסד את זק"א
ניצב בדימוס דביר מחזיק כיום בחברה לייעוץ ביטחוני בשם Tor, העוסקת בייעוץ ביטחוני למוסדות וארגוני ביטחון, משמש עמית מחקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן, ויחד עם פרופ' ניסים בן־דוד עומד בראש המכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי.
השיח על המידע המודיעיני המדויק שאִפשר את פעולת החילוץ מעלה שוב את התהייה הצורבת כיצד לקראת שבעה באוקטובר, המידע שהיה בידי מערכת הביטחון לא התגבש לכדי תמונה מלאה שהייתה עשויה למנוע את הטבח.
"אין לי תשובה על כך", אומר דביר. "לפני ואחרי שבעה באוקטובר אלה שני עולמות שונים מבחינת המודיעין. זו הייתה קריסת מערכות. הן הקונספציה שאם הם מקבלים כסף קטארי, עבודה בארץ וטיפולים רפואיים אז לא תהיה להם מוטיבציה לפגוע בנו. התפיסה הזו הייתה רווחת, והיא קרסה. בנוסף הייתה קריסה טקטית של הכוחות בשטח. היו סיפורי גבורה של לוחמים שפעלו בשטח באופן עצמאי בצורה יוצאת דופן, אבל כמערך – הכוחות לא פעלו. אחרי שבעה באוקטובר כבר ראינו את הפעילות המדויקת עם המידע המודיעיני האיכותי, ואת הסיכולים הממוקדים בלבנון, בעזה, באיו"ש. אין לי תשובה איך נפלנו לעיוורון וליהירות שהביאו אותנו למחדל הזה, מול המידע המצוין שבזכותו יכולנו לעשות את הפעולות תוך כדי המלחמה.
בעיניו, מערכת הביטחון צריכה לעבור טלטלה. "צריכה להיות חשיבה מחודשת, שינוי שיבטח אותנו לעשורים הקרובים. אחרי מלחמת יום כיפור האמנו שזה לא יחזור. הוקמה באגף המודיעין מחלקת איפכא מסתברא, שתפקידה היה כל הזמן ליצור תרחישים שמאתגרים את תפיסת הביטחון. אלא שמאז המחלקה הזאת הצטמצמה, והגיעה לאדם אחד שסיכם את זה ב'יאללה, יהיה בסדר'. צריך לחזור לצבא גדול וחזק, שלא מבוסס רק על טכנולוגיה. טכנולוגיה זה דבר טוב, אני לא נגד, אבל בסוף צריך לחזור לכוחות בשטח, חי"ר, שריון, תותחנים. אין בלתם. חיל אוויר זה נחמד, אבל מה שמכריע מלחמות זה רגליים על הקרקע".
שינוי נוסף שדביר מדבר עליו, הוא ש"עוד ציבורים צריכים להיכנס מתחת לאלונקה ולקחת חלק בשירות המדינה". בהקשר הזה יש לו תפיסה ייחודית. במסגרת הדיון הציבורי על התרומה של הציבור החרדי למאמץ הלאומי, מרבים להזכיר את פעולותיהם של מתנדבי זק"א באיסוף חללי 7 באוקטובר. דביר מכיר את הפן הזה; לאחר הטלטלה שעבר זק"א בעקבות חשיפת מעלליו של היו"ר שלו, יהודה משי־זהב, מונה דביר לפרויקטור שהוביל את שיקום הארגון.
"פגשתי שם אנשים נהדרים שמתמסרים מכוח האמונה ועושים את העבודה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות, לגרד חלקי גופות בכפית מזירות רצח", הוא אומר. "ברור שצריכים להיכנס עוד אנשים מתחת לאלונקה. לא רוצים צבא? יש מערכות אחרות – זק"א, איחוד הצלה, שירותי הכבאות. זאת קריאה לציבור על כל חלקיו. צריך לעשות חשבון נפש. אני לא רוצה לדבר על אף מגזר בהכללה, אבל ודאי שכעם מאוחד אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו ממשיכים הלאה.
"באשר לזק"א, באופן חד־משמעי אני קורא להפוך אותו לגוף ממלכתי עם תקציבים מסודרים, לא עם תרומות, כחלק משאר זרועות הביטחון. זה צריך להיות חלק מתוצרי הלוואי החיוביים של 7 באוקטובר. אלה אנשים עם יכולת עמידה במראות האלו, וזה משהו שהמדינה חייבת למסד, לאמץ ולהשוות את ההתנדבות שם לשירות לאומי־צבאי".
