תושבי הישוב שלומית במועצת אשכול, בשולי עוטף עזה, חזרו בשבוע האחרון לבתיהם אחרי שפונו ממנו בשל מתקפת חמאס. כעת, כשהם פוקדים מחדש את שבילי הישוב שאותו כמעט נטשו בבהלה במוצאי שמחת תורה, והילדים שבים אל הגנים ומסגרות הלימוד שנותרו יתומות חודשים ארוכים – הם מעכלים את כמעט חמשת החודשים שבהם הישוב, על בתיו, מוסדותיו ומסגרותיו, לרבות בילויי הפנאי, ערבי התרבות והחוגים – התקפלו כולם לתוך מלון כרמים שבהרי ירושלים, שבשגרה משמש כבית הארחה ייחודי שקט ונינוח, שלרוב מגיעים אליו הורים ללא ילדיהם.
קובי רביבו מתגורר בשלומית מאז הקמתו, שם הוא מגדל את 6 ילדיו עם אשתו בת-אל, ומנהל את חטיבת הביניים בישיבה התיכונית במיתר. בחודשים האחרונים מצא את עצמו מנסה להעתיק את שגרת הישוב אל המלון בכרמים.
"אחרי האירוע הקשה מאוד ב-7.10 שבו חברי כיתת הכוננות שלנו יצאו להגן על פרי גן היישוב השכן בעוטף, שספג התקפת מחבלים, ושם נפלו ארבעה מלוחמי כיתת הכוננות של שלומית, ש"פ), ישר היה עלינו להתפנות, הגענו בהתחלה לכפר עציון וקבלו אותנו בחיבוק גדול, בחום ואהבה, אחרי כמה שבועות עברנו לכרמים והבנו שאנחנו מגיעים לאירוע אחר. מלון כרמים לא ממש בנוי בדרך כלל לאירוחים מהסוג הזה. בדרך כלל זה מקום שבאים אליו בלי ילדים, עם אווירה שקטה. היינו צריכים לעשות כמה התאמות. המלון, ההנהלה שלו בראשות אלעד צרפתי המנכ"ל, כולם השתדלו לעשות כל מאמץ להתאמה הזאת. חדר הכושר הפך למעון, חדרי האירוח והכנסים הפכו לגנים, כיתות לימוד נפתחו בכל פינה, כולל בחלק מחדרי הלינה. המלון עזר לנו כל הזמן, היה לנו דיאלוג מתמיד בין הצרכים שלנו והרצון להפוך את המקום לבית, לבין להשאיר אותו כמלון שנעזוב אותו בסוף. אבל תמיד זה נעשה בהקשבה, בשיח, ובהבנה".
לכרמים הגיעו 70 משפחות, רובן ברוכות ילדים. "כל משפחה הייתה צריכה 2 או שלושה חדרים", מספר רביבו. "כאשר חלק מהחדרים משמשים למסגרות הנוספות. ההנהלה כל הזמן עשתה התאמות גם ניר, השף של המלון היה קשוב לבקשות של הילדים הקטנים, שרצו חביתה כמו בבית, אז יום למחרת הייתה עמדה עם מישהו שהכין חביתות כמו בבית, וזו רק דוגמה אחת. אנחנו בין הקהילות הבודדות שנשארה יחד ולא התפזרה. חיבקנו את המשפחות של נופלי הקרבות, הקפדנו לעשות ערבי תרבות ששומרים על האווירה הקהילתית. התחזקנו אחד מהשני ומעם ישראל שהתגייס בהמוניו, מחוץ לארץ, מירושלים ומהיישובים הסמוכים שפשוט באו, נתנו, וחיזקו אותנו מאד".
כששומעים את אנשי המלון מבינים שאווירת ההערכה וההבנה הייתה הדדית. "כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של שלומית היה לי ברור שהחיבור בינינו יהיה טוב", אמר המנכ"ל צרפתי במעמד הפרידה. "משהו בצניעות שלהם, בהתנהלות, באידאולוגיה, ובדרך ארץ שהייתה להם. היה לנו עוד עניין פעוט של רכישת 100 מזרנים לילדים, 45 לולים ו-45 כיסאות תינוק, וקצת ענייני בשר 'חלק' וכו', אבל כאמור, חיבור טוב בסך הכול", הוא מספר בחיוך.
הוא הוסיף כי "אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות של מלון כרמים כשאני אומר שהשהות שלכם אצלנו הייתה האירוע הכי משמעותי שהיה אי פעם בתחום המלונאות. ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנו נתגעגע לילדים יחפים שרצים בכל רגע נתון ויודעים להעריך שלוליות, בוץ וגשם".
"כשנחשפתי לאחר מכן לסיפור של שלומית ב-7 באוקטובר", אמר צרפתי, "היה לי ברור שהחיבור בין המלון לשלומית לא רק שיהיה טוב, אלא יהיה טוב מאוד. וחשבתי על זה הרבה מאז: איזה סוג של אנשים עוזבים את המשפחות שלהם, את היישוב שלהם, את הילדים הקטנים שלהם, תינוקות, נשים בהריון, וקופצים להילחם במקום אחר שהוא לא הבית שלהם? מה עובר להם בראש? מה גורם לאדם לעזוב את המשפחה שלו, להעמיד אותה בסכנה ממשית במציאות שלא ידענו כמותה ולהסתער לעבר הלא נודע? ההסבר הראשוני והמתבקש הוא שמדובר בגיבורים, אנשים אמיצים עם לב ענק שמוכנים לסכן את החיים שלהם, את הכל, כדי לעשות את הדבר הנכון והלא מובן מאליו, שבגללו הם עלולים לאבד את היקר להם מכל – גם את המשפחה שלהם וגם את החיים שלהם עצמם. וחלקם איבדו. פעולה הירואית כזאת לא יכולה לצמוח בכל מקום, היא כנראה נשענת על משהו, היא מתבססת על חיבור חזק ומיוחד שקיים בשלומית. אני לא מתיימר לרגע לדעת מה עבר לאותם אנשים בראש באותו היום, אבל אני מניח שהם ידעו בתוך תוכם, סוג של אינסטינקט, שהם יכולים לצאת ולהציל את היישוב השכן כי יש על מי לסמוך בבית, יש 'גב' מאוד חזק של הנשים, של המשפחות, של החברים, של 'שלומית'".
צרפתי סיפר איך הקשר בין אנשי הנהלת למלון לבני הישוב הלך והפך חם ואוהב. "סיפרתי בגאווה אז וגם היום את הסיפור של שלומית, כאילו אני חלק מהיישוב. בשלב הזה כבר חלחלה אצלי התובנה שהחיבור יהיה מצוין. אבל אחרי שנכחתי בשני המפגשים שהתקיימו במלון עם ראש הממשלה והקשבתי לקולות של תושבי שלומית, לדרך שבה הדברים נאמרו, לנחישות, לעוצמה ולאמונה בצדקת הדרך, הבנתי שאנו מתמודדים כאן עם סוג אחר של אנשים. הבנתי אז, שלנו כמלון כרמים, יש זכות גדולה וכבוד גדול לארח אתכם אצלנו. ידעתי גם אז שלא משנה אם יהיו בינינו בהמשך חילוקי דעות, מריבות, כעסים, אנחנו נוכל להם וזה לא יהווה שום מכשול".
מכשולים אולי לא היו, אך עבודה רבה להתאים בין המקום לבין דייריו החדשים, כך סיפר אלעד, אחד התושבים. "מלון שפעל ללא מניין קבוע הפך למלון מהדרין עם שחרית, מנחה וערבית. מלון ללא ילדים הפך למלון שקלט הכי הרבה ילדים. מלון שמיועד רק לשני אנשים בחדר הפך למלון עם זוג וחמישה ילדים בחדר אחד. מלון שהיו בו אורחים עם אלרגיות ורגישויות לכל סוג מזון שקיים בעולם, הפך פתאום למלון ללא רגישויות כמעט, מלון עם מעשנים הפך למלון ללא מעשנים", אמר והוסיף בבדיחות, "חוץ משני תושבים שאנו יודעים בדיוק מי הם".
גם צרפתי סיפר על העבודה הרבה להתאים את המלון לתושבים. "פתחנו ביחד מסגרות חינוך בכמות שאין בשום מלון בארץ: חדר הכושר הפך לכיתה, בוטיק היין הפך לכיתה, חדר טיפולים עם ג'קוזי הפך לכיתה, ולמעשה, כל חלל אפשרי הפך לכיתה. בגללכם אפילו התחלנו לדבר אחרת: את ה'לובי ויאיפי' התחלנו לכנות בשם 'הכיתה השקופה', את 'הפואייה' בשם 'הדלקת נרות', 'חדר אירובי' הפך לגן 'ראשית', ואולם 'כרם' הפך לגן 'נטע'. זה היה כל כך מרשים לראות איך החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלכם ואת כמות המאמצים האדירים שמושקעים בו. את חוגי היוגה והפילאטיס שהיו בעבר במלון החלפנו לחוג שתילת עציצים, חוג שזירת פרחים, חוג קק"ל, וכל חוג אפשרי אחר. גם כאן, היה מאוד מרשים לראות את החשיבות הגדולה שייחסתם לעניין התרבות.
לדברי צרפתי, "היו לנו מאות ואלפי תיאומים בענייני אוכל, תורמים, מתנדבים, חוגים, פעילויות, כיתות, בריכה, חדר כושר, ג'קוזי, אוטובוסים, יציאה לטיולים, חנוכה והחנוכיה הענקית, מקרן ומסך ומה לא – את כולם אני חושב שעברנו בצורה מרשימה ומכובדת. שמחנו ביחד אתכם בימי הולדת, בר מצוות ובריתות. ובמיוחד זכור לנו האירוע הכי מרגש שיכול היה להיות – ברית המילה של בארי רבינוביץ, כל כך סמלי, כל כך מרגש, כל כך מלא השראה, עוצמה ומשמעות. באותו היום במסעדת הלובי לא נותרה עין יבשה אחת. ואנחנו היינו חלק מזה, זכינו". סיכם, והוסיף בקריצת עין: "נותר לכם אבל חוב קטן עבורנו – חתונה".
"אנשים אומרים 'מלון כרמים? התפנקתם. אבל זה יותר מורכב מזה, היה מורכב להגיע לשם והיה מורכב לצאת משם ולחזור לישוב", מספרת לורין אלנקווה, תושבת שלומית, אמא ל-5 ילדים ורכזת הקהילה ביישוב. "אנחנו עכשיו מנסים לשמר את מה שהיה במלון לחיים ביישוב, בהיבט של העצימות הגבוהה של חיי הקהילה, הזמן המשותף, הביחד. יש לזה משקל חשוב".
לורין מספרת על תקופה ארוכה של תהפוכות רגשיות, אישיות, משפחתיות וקהילתיות. "הסיטואציה תמיד מורכבת, גם לאורך השהות במלון, גם בחזרה הביתה, גם במעבר הראשוני שהיה לנו משלומית לכפר עציון. ובמלון כל דבר מורכב. האם בסדר לתת לילדים להסתובב לבד במלון? איך ייראה זמן המשפחה שלנו בחדר? איך הולכים לחדר האוכל? כל מה שצוות המלון יכול היה לעשות עבורנו – הם עשו. ומהצד שלנו הרגשנו אחריות הורית מאד גדולה, שהילדים שלנו יתנהגו יפה, שלא יחשבו שבגלל שמרגישים כמו בבית אז אפשר לעשות מה שבא להם, והמלון דאג לתת לנו ממש כל מה שרצינו. גם כאמא לילדים וגם בתפקידי כרכזת הקהילה, כל מה שביקשתי – הם עשו מאמץ ונתנו לנו. ביקשתי אולם עם כיבוד לערב, נתנו, ביקשנו חדר לאיזושהי פעילות – הם עשו מאמץ ונתנו".
כעת מנסים לשמר את אווירת היחד מהמלון – גם בחזרה לרחובות היישוב. "פתאום החברות שלנו שאיבדו את בעליהן בשמחת תורה כבר לא עם כולם באותו מלון, בערב הן סוגרות את הדלת ושם הן לבד. יש לנו כל הזמן שאלות ומחשבות. והאם אפשר לשלוח את הילדים לשחק בחוץ או שיהיו אזעקות ויהיה מפחיד? יש ילדים שמפחדים לחזור ליישוב. כבר מההתחלה של הליך החזרה הביתה מה ששמנו על השולחן זה שכל התחושות לגיטימיות. מי שחושש לבוא הביתה, צודק, מי שרוצה כבר לחזור, צודק, מי שמרגיש חוסר ביטחון – צודקים. אין תחושות לא נכונות. אבל חזרנו עם 90 אחוזים מהציבור, תוך שאנחנו נותנים מענה לכל התחושות, אבל הקהילה חזקה, מגובשת ואנחנו מקווים לשמור על כל מה שעברנו שם להמשך החיים כאן".
