בשער קיבוץ סעד שבעוטף עזה עומד חייל ומאבטח את הכניסה למקום. לכאורה, מראה שגרתי בימים בלתי שגרתיים אלה שבתוכם אנו נמצאים כבר כמעט חצי שנה, מפרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר. אלא שהחייל הזה הוא מילואימניק שנמצא פה כבר כמה שבועות רצופים, לא מתכוון להשתחרר בקרוב, והוא כבר חלק בלתי נפרד מנופו האנושי של הקיבוץ, שאט־אט חוזר לעצמו. החייל הזה הוא חלק מ"כוח אבשלום", יחידה צבאית חדשה שהוקמה תוך כדי הלחימה ושמי שהגה אותה היה אלוף במיל' יוסי בכר, שבמהלך שמחת תורה נלחם בקיבוץ בארי וחיסל מחבלים רבים.
מטרת היחידה היא לאגד אנשי מילואים ותיקים, כולל אנשים שהשתחררו לפני שנים ורוצים להתגייס מחדש, ולסייע לצבא לאבטח את היישובים והקיבוצים, להחזיר את הביטחון לתושבים, ולא פחות מכך – לבנות אמון מחודש בין הצבא לאזרחים באמצעות שהייה ארוכת טווח.
באחת המדשאות בקיבוץ אנחנו מכנסים לשיחה את אבשלום חביב, קצין מילואים בן 64 בחטיבה 55 של הצנחנים, ומי שהתבקש בידי אלוף בכר לרכז את הקמת הכוח, את אוהד ניימרק, מפקד "כוח יע"ל", גדוד נוסף שהוקם בעקבות הצלחת "כוח אבשלום", ואת אילן שוואט, בן 49 מגני־תקווה, חייל בכוח.
"את הרעיון הגה אלוף בכר לפני כשלושה חודשים, בשיחה שכמוה קיימנו כמעט כל לילה אחרי חצות", מספר חביב, תושב המושב ארבל שבצפון. "הוא שאל אותי מה דעתי, ועניתי שאני מקבל עליי את התפקיד. הפצנו קול קורא באתר צה"ל ובקבוצות וואטסאפ של מילואימניקים, וכשהצטברו פניות התחלנו להקים את הכוח. זה קרה מהר מאוד. ארבעה או חמישה ימים אחר כך הפלוגה הראשונה כבר עשתה אימון בצאלים ותפסה את הקיבוצים מפלסים וסעד".
מיהם האנשים שמגיעים לכוח?
"יש כאלה שהשתחררו לגמרי, גם חבר'ה שנמצאים עמוק בשנות החמישים לחייהם, ומרגישים שיש להם עוד הרבה מה לתרום. יש כאלה ששירתו בעזה, יצאו משם ורוצים להמשיך לעשות מילואים, כל אחד מהסיבות שלו. המשותף לכולם הוא שיש להם בפנים משהו ערכי של אהבת העם והארץ. פונים אלינו מאות אנשים. מי שכבר השתחרר לגמרי ויש לו פטור ממילואים, לצבא לוקח קצת יותר זמן לחייל אותו מחדש, אבל זה קורה".
מה המיוחד ב"כוח אבשלום"?
"הסיבה הראשונה שקיבלתי על עצמי את הקמת הכוח הייתה להחזיר את האמון של התושבים בצה"ל, אמון שנשבר והתרסק לגמרי ב־7 באוקטובר. הרעיון הוא שאנשים מגיעים ליישוב מסוים לטווח ארוך, לא מתחלפים כל שבועיים בכוח אחר. זה אותו אדם עם הפרצוף החייכני שלו, שמכיר את התושבים והם מכירים אותו. החיילים הופכים לחלק מהקהילה, אף על פי שהם לובשים מדים. יש פה אנשים שמראש באים לחצי שנה או לשמונה חודשים; המינימום זה חודש. חיילים מסוימים כבר עושים איתנו סיבוב שני. זה עובד מצוין, החזון הופך למציאות. אנשים שגרים כאן מבקשים שלא נצא מהיישובים, שלא יביאו להם את הגדודים הרגילים".
לרוב האנשים שנמצאים פה יש משפחות. איך גורמים להם להגיע לזמן ארוך יחסית?
"אצל הרוב זה פשוט משהו שמגיע מבפנים, תחושה חזקה של רצון לסייע שעוברת גם למשפחות בבית. חלק הם מילואימניקים שהשתחררו, חזרו הביתה וראו שהעסקים שלהם קורסים, ובאים לסבב נוסף של מילואים שבו הם יכולים גם להמשיך לתרום וגם להתחיל להתאפס על החיים שלהם באופן כלכלי, תוך כדי שהם מתוקצבים כמילואימניקים בצו 8. מבחינתי, בכלל לא משנה הסיבה – כל מי שבא לפה יש לו בלב משהו שמדריך אותו לשרת כאן. גם מי שהעסק שלו קרס יכול היה למצוא עבודה אחרת והחליט לבוא לפה. הצבא יודע להעריך את זה ומבין את החשיבות, וגם אם יש בעיות ספציפיות תמיד אנחנו מצליחים למצוא פתרונות".
אחרי ההצלחה של הגדוד הראשון, כוח אבשלום, הגיעה מהצבא דרישה לגדוד שני, ואז הוקם "כוח יע"ל".
"נכון מאוד. כל גדוד תופס אזור מסוים. השם 'כוח אבשלום' נקבע די במקרה. בגלל המהירות שבה היינו צריכים לחתום על כל הטפסים חתמתי בשם שלי, וזה מה שנתן לגדוד את השם, אבל החלטנו שהגדוד ייקרא על שם אבשלום חביב, עולה הגרדום שנתלה בידי הבריטים, כדי להכניס גם מורשת לסיפור. גם אני קרוי על שמו. אולי תתפלא, אבל יש אנשים שמשרתים פה ולא יודעים מה זה עולי הגרדום, לא יודעים שהיו מחתרות.
"אוהד יספר לך על גדוד יע"ל, שקרוי על־שמם של שלושה חיילים שנפלו בעזה. לדעתי יש חשיבות גדולה מאוד לשם הזה בעיני הלוחמים שנמצאים בח'אן־יונס או בכל מקום אחר. הם אומרים, אם חלילה יקרה לי משהו, לא ישכחו את השם שלי. אנחנו מחבקים את המשפחות, ומעבירים מסר חשוב מאוד – אנחנו לא עוזבים אותן. אני מאמין שכל עוד זוכרים בן אדם, הוא עדיין איתנו. כשאני מנחה אירועים בצבא תמיד אזכיר מתישהו את עולה הגרדום אבשלום חביב, ככה זכרו נשאר".
אתה אומר שהמטרה היא לשקם את האמון מול התושבים, אבל כמעט שאין תושבים בעוטף.
"זה קורה לאט לאט, חלק מהתושבים כבר חזרו אם כי נכון שרובם עדיין לא. אני לא רוצה ולא יכול לשפוט משפחות שעזבו ועדיין לא חזרו. לא שופט אנשים שהחזיקו יממה את הידית של הממ"ד כששאר המשפחה צורחת, והם מנסים להרגיע ולהגיד שהצבא עוד רגע מגיע – והצבא לא הגיע. כשלבשתי מדים אחרי שבעה באוקטובר והייתי רואה אזרחים, התביישתי. הייתי משפיל את המבט. כשלנו ומעלנו באמון שלהם. האמנתי שנצליח להחזיר את האמון, וזה קורה פה. אנחנו רואים תושבים שבאים לקחת ציוד מהבית, והם אומרים לנו 'זה לא הבית שלנו יותר', ולפעמים אחרי שיחה של חצי שעה איתם הם אומרים 'אנחנו נחזור'. ייקח זמן לשקם, אבל אני מאמין שזה יקרה גם בזכות הגדודים האלה. אני מאמין באמת שמה שקרה לא יקרה עוד פעם. מאמין שהאזור יחזור להיות אחד המקומות הכי שקטים ונעימים לגדל בהם משפחה. לשם אנחנו חותרים, ולא ננוח עד שזה יקרה".
ההיאחזות קמה לתחייה
אוהד ניימרק (39) הוא סרן במילואים, נשוי ואב לשלושה, תושב תל־אביב. הוא גדל בבני־ברק ובגבעת־שמואל, למד בישיבת כפר־הרא"ה ובמכינת עצמונה, והתגייס במרץ 2005 לפלחה"ן צנחנים. אחרי שהשתחרר התגייס ליחידה לאבטחת אישים, נפצע באימון קרב מגע והיה בשיקום במשך כשנה. לפני כשבע שנים הגיע למשרד הכלכלה, ומאז הוא משמש קצין ביטחון ומנהל את אבטחת שרי ממשלת ישראל. ב־7 באוקטובר הבין מהר מאוד מה קורה וקפץ ליחידה האורגנית שלו, גדוד הסיור של חטיבה 55.
"אחרי כחודש הפלוגה נכנסה ללחימה בח'אן־יונס", הוא מספר, "ואחרי כמה ימים קיבלנו דיווח שהייתה היתקלות ושיונתן דיטש נהרג. אני מכיר את יונתן כבר 15 שנה, גם באזרחות וגם במילואים. הוא נהרג מירי צלף. אני אחראי לקשר עם משפחות חיילי הפלוגה, הודעתי למשפחה והרגעתי את שאר המשפחות ששמועות התחילו לזלוג אליהן. באותו לילה החבר'ה נכנסו לכבוש בית ספר, ואחרי כמה שעות ארבעה מחבלים חדרו למקום. ליאב אטיה ועמרי בן־שחר היו מחוץ לאחד החדרים, ונהרגו במטח היריות הראשון. שאר חיילי הכוח הרג את המחבלים. פתאום אתה צריך לעבור שוב את אותו סרט שעברת יום קודם – זיהוי הגופות, התעסקות עם הציוד, כתיבת הספדים וכמובן הודעות למשפחות. בתקרית הזו היו גם פצועים שהיה צריך לטפל בהם ובמשפחות שלהם.
אבשלום חביב, מפקד "כוח אבשלום": "קיבלתי על עצמי את הקמת הכוח כדי להחזיר את האמון של התושבים בצה"ל, שנשבר ב־7 באוקטובר. האנשים שלנו מגיעים ליישוב לטווח ארוך, והחיילים הופכים לחלק מהקהילה"
"כשאבשלום אמר לי 'בוא תעזור לי להקים את הגדוד מבחינה מקצועית, דיוק ומשימות', מיד אמרתי לו 'הנני כאן'. היה לי ברור שגדוד האח של כוח אבשלום שנקים ייקרא כוח יע"ל – ראשי התיבות יונתן, עמרי וליאב. התחלנו לדבר עם הרבש"צים של היישובים באזור כדי להבין מה הם צריכים ומה הם רוצים. מהר מאוד התברר שקודם כול צריך לחבק אותם ואפילו לדמוע איתם. לכל יישוב שאבשלום ואני הגענו אליו, המטרה הראשונית הייתה להחזיר את האמון מול התושבים, ולפני הכול מול הרבש"ץ. הכול נעשה יחד איתם, בשיתוף פעולה. אני מאמין בשיתופי פעולה גם בשגרה וגם בחירום – רק ככה אפשר לנצח. מפלסים ואיבים היו היישובים הראשונים שנכנסנו אליהם. הם היו כמעט ריקים מתושבים אבל זה לא עניין אותנו, כי אנחנו באנו להחזיר את האמון וגם לתת את פתרונות האבטחה המיידיים. בנינו תוכניות חירום וחילקנו טיפים מקצועיים כדי לדייק את המעטפת האבטחתית".
מה בעצם עושה הכוח ביישוב?
"אנחנו מאבטחים ומגינים באמצעות משמרות בשער היישוב, חברוּת בכיתת הכוננות, פטרולים, מענה בסביבת מוסדות החינוך, והכול עם היכרות אישית. מכיוון שכך, יש גם רוח טובה, וגם כשמבקשים מאיתנו להזיז מקררים אנחנו מזיזים מקררים. הקשר הטוב הזה נבנה, הוא לא היה כזה בהתחלה. היה חשש מצד התושבים כי עד אז הם קיבלו כוחות שכל הזמן באו והלכו. אנחנו כוח קבוע במקום, ויש לזה המון משמעות ואיכות. פתאום אתה רואה פעולות משותפות, כמו תושבים שעושים על האש ומזמינים את החיילים".
קצת מזכיר את הקונספט של היאחזות נח"ל, מפעם.
"אני מסכים. בתחושה שלי, כולנו צבא אחד ועם אחד. העוצמות שהתגלו בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר עדיין קיימות. האש עדיין בוערת. כולנו באים לפה באותה תחושת שליחות, ציונות, אהבת הארץ והבנה שאנחנו בתקופה היסטורית שהיא גם תקופת חירום. וכל אחד שבא ותורם את היכולות שלו בשביל לעשות פה טוב, כדי שנמשיך להתקיים פה, זה דבר אדיר בעיניי.
"שמנו לנגד עינינו את המשפט של טרומפלדור – 'במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'. זו לא סתם אמירה. אני מאמין שברגע שיהיה טוב פה, שיהיה טוב בצפון, שיהיה טוב ביהודה ושומרון – זה יעשה טוב גם למי שגר במרכז הארץ כמוני, ולכל מי שגר בכל מקום אחר. אנחנו שרשרת אנושית אחת שבה כל אחד עוזר לאחר, ולא משנה מאיפה הוא. אני מסתכל על החיילים שמגיעים לכאן, על רוח ההתנדבות שלהם. אנשים באו למשימות אבטחה – זה לא דבר קל, זה סיזיפי. אין פה הילה של כניסה ככוח פורץ למקום עם מחבלים, אבל יש פה הילה אחרת לא פחות חשובה – כשהתושבים רואים את החבר'ה שלנו ואומרים להם 'אנחנו חוזרים כי אנחנו רואים שיש פה כוח משמעותי, כוח שיודע מה לעשות, שעושה אימונים, שמתרגל תרגולות' – זה דבר מאוד משמעותי".
אתם רוצים שהחיילים פה יישארו לאורך זמן, ומצד שני מדובר באנשים שביתם רחוק, שיש להם משפחות ועבודה. איך מגשרים בין הדברים האלה?
"לכל יישוב יש מפקד שאחראי לחיילים שבו, והוא יודע לסנכרן את הדברים בצורה הכי טובה. אנשים יוצאים הביתה, בכל כמה ימים יש יומיים־שלושה בבית, ואם יש בעיה כלשהי אנחנו יודעים להיות גמישים. זו לא טירונות, זה לא סדיר, מבינים את הצרכים של האנשים. בלי גמישות לא נוכל להביא לכאן אנשים טובים לטווח ארוך".
באתי לחודש, ונשארתי
אילן שוואט, בן 49 מגני־תקווה, משוחרר ממילואים כבר כמה שנים אבל עדיין בקבוצת ווטסאפ של הגדוד. ב־7 באוקטובר הוא שאל אם להגיע, וענו לו שמי שמשוחרר לא צריך לבוא, ההתייצבות הייתה מעל ומעבר. אבל הוא התעקש: "רציתי לצאת ולעזור. קשה להישאר בבית בימים כאלה. קיבלתי כל מיני קישורים, וב־14 באוקטובר הגעתי ליחידת הניוד, יחידה שהוקמה בתחילת המלחמה ושלחה חיילים למשימות דחופות. התחלנו לעשות משימות, בהתחלה באזור ירושלים, ואז הגענו לכאן.
"יצא לי לישון בסעד לילה או שניים, והעובדה שמדובר במקום דתי גרמה לי לחשוב שאעדיף להיות פה בשירות מילואים כי בטח יהיו לי תפילות במניין. בעבר למדתי בכפר־מימון, ומבחינתי סעד היה הצומת שממנו לוקחים טרמפים. היום, אחרי חודשיים של שירות פה, גיליתי אנשים מקסימים שאני מאוד מתחבר אליהם. מי שרואה את הדברים דרך ערוצי הטלוויזיה והעיתונים לא באמת מבין את הרוח הגדולה שיש פה. אנחנו צבא חזק אבל גם קטן, וצריך כל אחד ואחד מאיתנו".
איך המשפחה בבית מגיבה על השירות הארוך שלך כאן?
"הם מאוד גאים ומאוד מעריכים. צריך לציין שאני יועץ משכנתאות עצמאי במקצועי, ושהשיקול הכלכלי לא היה קיים כשבאתי לפה. הגעתי לחודש, ואז התנדבתי לעוד אחד, והכול בברכת אשתי כמובן, שמבינה את חשיבות העניין. הרבה חבר'ה כמוני מגיעים לחודש, ואז מאריכים את השירות כי הם רואים עד כמה נוכחותם חשובה ותורמת".
איך התנאים?
"אפשר להיות במלון חמישה כוכבים והחברה לא תהיה משהו, אז מה זה שווה. התנאים פה בסדר גמור והחבר'ה מעולים – זה מה שבאמת חשוב".
"בכל יישוב התנאים קצת שונים", מוסיף ניימרק. "יש יישובים שבהם לכל שניים־שלושה חיילים יש חדר, יש יישובים שבהם יש מרחב אחד משותף לכולם, ויש גם שינויים – לפעמים אנחנו צריכים להחזיר את המרחבים הציבוריים לתושבים שחוזרים, וזה כמובן דבר משמח. בגדול התנאים בסדר גמור, עוד לא פגשנו מישהו שמתלונן".
