גיל הפטור, הסנקציות ובג"ץ: כל מה שצריך לדעת על חוק הגיוס בעבר ובהווה

הדיון הציבורי הנרחב סביב השאלה מה יהיה נוסחו של "חוק הגיוס", משכיח מאיתנו שביובל הראשון לקיומה של מדינת ישראל היא הסתדרה היטב ללא חוק כזה. היא אומנם פטרה בפועל משירות צבאי מספר גדל והולך של תלמידי ישיבות חרדים ש"תורתם אומנותם" (ע"ע), אך הפטור לא עוגן בספר החוקים. מי שחתם על דחיית שירותם של תלמידי הישיבות החרדים מ־1948 ועד 1998 היה שר הביטחון, אשר הסתמך על סעיף 36 לחוק שירות ביטחון. על פי סעיף זה, "שר הבטחון רשאי בצו, אם ראה לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צבא הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הבטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים… לפטור יוצא צבא או מיועד לשירות ביטחון שאינו יוצא צבא מחובת שירות סדיר, או להפחית את תקופת שירותו".

במהלך שנות השבעים והשמונים נעשו כמה ניסיונות לאתגר משפטית את הסדר דחיית הגיוס של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, דחייה שבמרבית המקרים הפכה לפטור מלא, אך שופטי בג"ץ דחו את העתירות הללו מסיבות שונות. בדרך כלל נדחו העתירות על הסף לאחר שהשופטים קבעו כי אין לעותרים "זכות עמידה" משום שהפטור איננו פוגע בהם באופן אישי, אלא לכל היותר בכל חייבי הגיוס שאינם חרדים, או משום שהסוגיה איננה שפיטה אלא מהווה ביסודה עניין של מדיניות ממשלתית.

בשלהי שנות השמונים קבע בג"ץ לראשונה שהנושא שפיט, וכי ל"עותרים ציבוריים", המייצגים את האינטרס הציבורי, יש זכות עמידה, גם אם המצב הקיים אינו פוגע בהם באופן אישי. באותה עת דחה בג"ץ את העתירה וקיבל את הטענה שסעיף 36 מאפשר לשר המשפטים לדחות את גיוס בני הישיבות, ולמעשה לפטור אותם לחלוטין משירות. אולם עשור לאחר מכן הפכו השופטים את פסיקתם. הרכב מורחב של 11 שופטי בית המשפט העליון, בראשות הנשיא המיתולוגי פרופ' אהרן ברק, קיבל שתי עתירות לבג"ץ וקבע כי ללא חוק מפורש שיסדיר את סוגיית הפטור – לא ניתן להמשיך בהסדר הזה. השופטים קבעו ש"הכמות עושה איכות", ולכן הסדר שאִפשר בעבר מתן פטור לאחוזים בודדים משנתון הגיוס (2.4% בשנת 1974), לא יכול להימשך כשמדובר על כעשרה אחוז מהשנתון (9.2% בשנת 1999, ויותר מ־17% כיום).

את שמו קיבל פסק הדין בעקבות העותר הראשון, ח"כ דאז פרופ' אמנון רובינשטיין. בעקבות הפסיקה נכנסה המערכת הפוליטית לסחרור רב־שנים שכידוע עדיין לא תם, במרוץ לחקיקת חוק שיניח את דעתם של שופטי בג"ץ מחד, ויזכה להסכמה, אף אם בשתיקה, של חברי הכנסת החרדים ורבניהם.

בעקבות פסק הדין בבג"ץ רובינשטיין (ע"ע) נאלצה המדינה להסדיר בחקיקה את סוגיית מעמדם של בני הישיבות. החרדים שאפו לחוק שינציח את ההסדר המסורתי, אך בהערת אגב שהוסיף השופט מישאל חשין בפסק דינו הובהר שחוק שיפלה לטובה מגזר מסוים לא יעבור את מבחן בג"ץ, שבאותם ימים כבר קבע שבסמכותו לפסול חוקים. כדי לגבש את החוק הקימה הממשלה ב־1999 ועדה בראשות השופט בדימוס צבי טל. הוועדה הציעה הסדר שמטרתו כפולה: להגדיל את מספר החרדים המשרתים בצה"ל ובשירות אזרחי־לאומי (שבאותם ימים עדיין לא היה קיים כאפשרות הפתוחה בפני תלמידי ישיבות חרדים), ובמקביל להעלות את שיעור השתתפותם בשוק התעסוקה.

הוועדה ישבה על המדוכה במשך כשנה, ובאפריל 2000 הגישה את מסקנותיה. שנתיים אחר כך, ביולי 2002, הושלמה חקיקת "חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב־2002", שזכה לכינוי "חוק טל". החוק (שנחקק כהוראת שעה לחמש שנים, עם אופציה להארכה) קבע הסדרים שמטרתם לתמרץ בחורי ישיבות שהגיעו לגיל 22 לצאת לשירות צבאי מקוצר או שירות אזרחי־לאומי, לצד הותרת הסדר דחיית השירות הרגיל בתוקפו, כשהוא מעוגן כעת בחוק.

העתירה הראשונה נגד החוק הוגשה מיד עם חקיקתו, בטענה שמדובר בחוק מפלה. שופטי בג"ץ גררו את הטיפול בעתירה כמה שנים, במטרה לראות כיצד הוא ישפיע על המצב בשטח, אך שלוש שנים לאחר החקיקה כבר היה ברור שהחוק לא עובד. מסלולי השירות האזרחי־לאומי לחרדים לא הוקמו, ומעטים בלבד ניצלו את מסלול השירות המקוצר בצבא. על אף זאת קבעו שופטי בג"ץ ב־2006 כי אין מקום לפסול את החוק, וכי יש לתת למדינה זמן נוסף לנצל אותו כדי להגביל את השוויון בחלוקת נטל השירות הצבאי. שופטי הרוב קבעו באותו פסק דין כי החוק פוגע בשוויון, אך עדיין מוקדם לקבוע שהוא איננו חוקתי. בדעת מיעוט נותר השופט אשר גרוניס, שטען כי החוק איננו פוגע באמת בשוויון. לדעתו, פגיעה בשוויון היא בלתי חוקתית כשהרוב פוגע בזכויות המיעוט, לא כשהרוב מעניק למיעוט זכויות יתר.

ב־2007 הוגשה עתירה נוספת נגד החוק, לאחר שהכנסת החליטה להאריך את תוקפו בחמש שנים נוספות. שופטי בג"ץ נתנו למדינה שורה של הזדמנויות להוכיח שהחוק אכן מביא לשיפור המצב הקיים, אך בסופו של דבר ב־2012 פסלו אותו ברוב של שישה נגד שלושה, עקב פגיעתו בשוויון.

בין שלושת שופטי המיעוט היה שוב השופט גרוניס, שחזר על עמדתו העקרונית ולפיה אין מקום לפסול את החוק, אך הפעם הוסיף לה אזהרה מעניינת: "ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט. זאת ועוד, זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. שינויים חברתיים וכלכליים עשויים להביא לתוצאה המקווה. היכולת של בית המשפט להשפיע במקרה דוגמת זה שבפנינו הינה מועטה". 12 שנים אחר כך, נדמה שאין צורך להוסיף דבר.